אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא בתרא רכ״א

א

כתב רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל ולית הילכתא כחד מינייהו. מיהו לא קיימא לן דכי דלית הילכתא ככולהו שיטתא אלא יש פעמים שיטה שהיא הלכה ופירשתי במקום אחר:

ב

[שם]
מתני' גט פשוט עדיו שנים. מקושר עדיו שלשה. פשוט שכתוב בו עד אחד. מקושר שכתוב בו שני עדים. שניהם פסולים. בשלמא מקושר שכתוב בו שני עדים אצטריך סד"א הואיל ובעלמא כשר ה"נ כשר. אלא פשוט שכתוב בו עד אחד פשיטא. אמר אביי לא נצרכא דאפילו עד בכתב ועד אחד מסייע ליה בעל פה ואתא מתניתין לאשמועינן דלא סמכינן אשטרא לטרוף מלקוחות. דשני עדים הכתובים בשטר מפקי ליה לקלא ואינו אלא כמלוה על פה לטרוף מבני חרי. וגם לוה יכול לומר פרעתי ולא יוכל המלוה לטעון היה לך לקרוע שטר שבידי דכיון דלא נעשה כתיקון חכמים לא חשבו הלוה ולא נזכר לשואלו למלוה. אמימר אכשר בעד אחד בכתב וכתב ידו מתקיים ממקום אחר בעדים ועד אחד בעל פה נמי מסהיד על אותה המלוה ואפי' לטרוף מלקוחות כאילו נחתם בו שני עדים. ועד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מפקי לקלא טובא. אלא קשיא מתני'. הא קמ"ל דשנים במקושר כאחד בפשוט דמי מה התם פסולא דאוריית' אף הכא פסולא דאוריי':

ג

[שם ע"ב]
תדע דשלחו חברייא לר' ירמיה עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מהו שיצטרפו. אליבא דת"ק דר' יהושע בן קרחה לא תיבעי לך השתא שנים בכתב ושנים בעל פה לא מצטרפי אם לא ראו שניה' ביחד את עדותן. כי תיבעי לך אליבא דר' יהושע בן קרחה שנים בכתב או שנים בעל פה הוא דמצטרפי אבל עד אחד בכתב ועד אחד על פה לא מצטרפי. או דילמא לא שנא. שלח להו אני איני כדיי שאתם שלחתם לי. אלא כך תלמידכם נוטה שיצטרפו. א"ל רב אשי לאמימר אנן הכי מתנינן לה ולא תיקשי מינה לאביי דאמר אין מצטרפין. שנים שהעיד אחד בב"ד זה ואחד בב"ד זה בזה אחר זה. מהו שיבא ב"ד זה אצל ב"ד זה ויצטרפו לצדף עדות ששמעו ויפסקו את הדין לפי העדות. אליבא דת"ק דר' נתן לא תיבעי לך דאפילו בחד בי דינא לא מצטרפי אלא כי תיבעי לך אליבא דר' נתן בחד בי דינא דמצטרפין אבל בתרי בי דינא לא מצטרפי או דילמא לא שנא. שלח להו אני איני כדיי שאתם שלחתם לי אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו. ונראה בעיני אני המחבר דהלכה כאביי דעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה לא מצטרפי הואיל ורב אשי קאי כוותיה וקיימא לן נמי כדתני רב אשי. הילכך שנים שהעידו אחד בב"ד זה ואחד בב"ד זה. ב"ד זה בא אצל ב"ד זה ומצטרפין ופוסקין את הדין. כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל לא נצרכא דאפי' עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה. אין נראה לי פי' הקונ' דפי' לגבות מלקוחות אבל מבני חרי גבי. אלא אפי' מבני חרי לא גבי דאין זה חשוב עד בכתב. דהואיל שאינו מעיד על פה אלא שאומר זה כתב ידי זהו מפיהם ולא מפי כתבם. שהרי לא חתם בשטר כדרך החותמין ואין חתימתן חתימ' לכלום אלא ככותב עדותו על השטר ואינו זוכרה מעצמו דמי שאינו מעיד דמפיהם ולא מפי כתבם. ואמימר דאכשר לא יתכן לפרש מן הלקוחות. דהיכן מצינו בעד אחד בעל פה לגבות ממשעבדי אלא מכשר למיגבי מבני חרי ואפילו בזה יש לתמוה עכ"ל. ולי אני המחבר נראה בעיני שרבי' שמואל זצ"ל מודה בזה דהיכא שאין כתב ידו של עד מתקיים ממקום אחר דלאביי אפי' מבני חרי לא גבי דמאי דמכשר אמימר פסיל אביי ואמימר לא מכשר אלא היכא שכתב ידו מתקיים ממקום אחר שאז גבי ממשעבדי ולאביי ממשעבדי לא גבי. אבל מבני חרי גבי. אבל היכא שכתב ידו אינו מתקיים ממקום אחר אלא הוא אומר זה כתב ידי הכי נמי דלאביי אפי' מבני חרי לא גבי. כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל מהו שיבא ב"ד זה אצל ב"ד אחר ויצטרפו. ואין כאן עד מפי עד. שזה כל עד ועד נתקבל בב"ד הוא. וב"ד יכולים לסמוך על ב"ד אחר ולדון על פי אשר ישמעו איך העיד העד לפניהם. ומכאן היא הראיה למה שנוהגין להיות מקבלין עדות בפני שלשה עכ"ל. וכן כתב רבי' שמואל זצ"ל כדברי רבינא:

ד

[שם]
מר בר רב חייא אמר הכי שלחו ליה שנים שהעידו בב"ד זה וחזרו והעידו בב"ד אחר מהו שיבא אחד מכל ב"ד וב"ד ויצטרפו. אליבא דר' נתן לא תיבעי לך דהשתא עדים מצטרפי ב"ד מבעיא. אלא כי תיבעי לך אליבא דת"ק דר' נתן עדים הוא דלא מצטרפי אבל דייני מצטרפי. או דילמא לא שנא. שלח להו אני איני כדיי ששלחתם לי. אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו: