אור זרוע, חלק א ר״ב

א

מתני' כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך שאכלנו בשלשה והוא אומר ברכו בעשרה אומר נברך לאלהינו בעשרה והוא אומר ברכו אחד עשרה ואחד עשרה רבוא במאה אומר נברך לה' אלהינו במאה והוא אומר ברכו כו' ברבוא הוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו ברבוא והוא אומר ברכו וכו' ר' יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הן מברכין שנא' במקהלות ברכו אלהים פי' לפי רוב הקהל הן מברכין כמו שאמרנו שיש חילוק בין עשרה למאה ובין מאה לאלף ובין אלף לרבוא. א"ר עקיבא מה מצינו בביהכנ"ס אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את ה' ר' ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך. ירושלמי אמר שמואל אל יוציא אדם עצמו מן הכלל התיבון הרי ברכת התורה הרי הוא אומר ברכו אמר רבי אבון [מכיון] דאמר המבורך אינו מוציא עצמו מן הכלל. אמר שמואל אל יוציא אדם עצמו מן הכלל. פי' אע"פ שבארבע הוא רשאי לומד ברכו טוב לו שיאמר נברך ואל יוציא עצמו מן הכלל המברכים. תנן בשלשה והוא אומר ברכו. אלמא הכי עדיף כלו' רבים אתם ואפי' איני עמכם [אימא אף ברכו כלומר] אף ברכו שפיר דמי ומיהו נברך עדיף דטוב להיות בכלל המברכים אמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב תנינא סייעתא לשמואל ששה נחלקין עד עשרה. פי' אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן אלו לעצמן ואלו לעצמן רשאין הן שהרי יש זימון כאן וכאן עד עשרה. אבל אם היו עשר' חלה עליה' הזכרת השם ואין נחלקים עד שיהיו עשרים. ואי אמרת ברכו עדיף אמאי ששה נחלקין. אם ירצו הא הוו מעיקרא יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרי. אלא ש"מ אף ברכו קאמר מתני' וכיון דמתני' אף ברכו קאמר סברא היא שטוב לאדם להיות מן המברכין וסייעתא לשמואל. תניא נמי הכי דמתני' [אף] ברכו קאמר. בין שאמר נברך בין שאמר ברכו אין תופסין אותו בכך והנקדנין תופסין אותו בכך. פי' דייקנין תופסין אותו על שהוציא עצמו מן הכלל. הלכך קיי"ל הכי כשמואל דאפי' ביותר משלשה שיכול לומר ברכו אל יאמר כ"א נברך כדי שלא יוציא עצמו מן הכלל. תניא ר' מאיר אומר ובטובו חיינו ה"ז ת"ח מטובו ה"ז בור נהרבלאי מתני איפכא ולית הלכתא כוותייהו. אמר ר' יוחנן נברך שאכלנו משלו ה"ז ת"ח. למי שאכלנו ה"ז בור וא"ר יוחנן ברוך שאכלנו זהו תלמיד חכם. על המזון שאכלנו. זהו בור וכן הלכה: מתני' אמר ר' עקיבא מה מצינו בביהכנ"ס אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את השם אף כאן בברהמ"ז אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את ה' אמר (רב) [רבא] הלכה כר"ע בבהמ"ז דאחד עשרה ואחד עשרה רבוא מברכין נברך אלהינו וכבר פירשנו דהלכת' כשמואל דאל יוציא אדם עצמו מן הכלל. אמר רבא כי אכלי' ריפתא בי ריש גלותא כי הוינן בי מאה מברכינן עשרה עשרה וכי הוינן בי עשרה מברכינן תלתא תלתא פי' בי ריש גלות' מאריך בסעודה ואנן כל ג' ג' שגמרו סעודתן מזמנין בקול נמוך ויושבין אחר הברכה עד שיגמור ריש גלותא ויזמנו הוא והיושבים אצלו בקול רם. וליברכן עשרה שמע ריש גלותא ואקפד. אם היינו מזמנין עשרה הי' צריך המזמן להגביה קולו וישמע ריש גלותא ויחר לו שאנו עושין חבורה לעצמנו בפרהסיא. וליפקו בברכתא דריש גלותא איידי דאוושי עלמא לא שמעי. ואע"ג דמפקי נפשייהו מידי זימון של הזכרת השם וכי הדר מזמין ריש גלותא לא נפקי אינהו בי' כדאמר רבה תוספאה בסמוך אפי' הכי ניחא להו בהכי משום דאוושי עלמא שהיו שם מסובין רבים ואין קול המברך נשמע. הלכך יש ללמוד מכאן כגון בסעודת נישואין שיש מסובין רבים ואוושי עלמא אם יכולים לברך ולזמן בי עשרה לבד שלא יהא קפידא מן החתן ומן קרוביו יעשו אבל אם יש לחוש לקפידא יזמנו ויברכו שלשה שלשה לבד בקול נמוך וישבו שם עד שיזמן החתן והיושבים סביביו בקול רם: