אור זרוע, חלק א קל״ט

א

פרק כיצד מברכין שעל הפת הוא אומר המוצי' לחם מן הארץ גמ' ת"ר על הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ר' נחמי' אומר מוציא לחם מן הארץ אמר רבא במוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע דכתיב אל מוציאם ממצרים כי פליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש ר' נחמיה סבר המוציא דמפיק משמע דכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. ואמר במסקנא והלכתא המוציא למ"ה דקיי"ל כרבנן דאמרי המוציא דאפיק משמע וקשה פשיטא דהלכתא כוותייהו יחיד ורבים הלכה כרבים. ותו אמאי נעשה בספק כפלוגתא. נברך מוציא דבהא כ"ע מודו דאפיק משמע. וה"נ קשה פ"ק דפסחים גמ' אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי משמי' דרבא אמר על ביעור חמץ ורב פפא אומר לבער חמץ בלבער כ"ע ל"פ דודאי להבא משמע כ"פ בעל ביעור מר סבר מעיקרא משמע ומ"ס להבא משמע ואמר התם במסקנא והלכתא על ביעור חמץ והשתא מי לא יותר טוב שנברך לבער דלכולי עלמא להבא משמע ויש מתרצים דה"ק והלכתא שאף זה הלשון משמע להבא. מיהו תימה דאמאי נניח לשון שמשמע להבא לכ"ע ונתפוס לשון דפליגי בי' ובשלמא הכא בשמעתין יש לי קצת טעם לדבר היינו טעמא שפוסק לברך המוציא כדי שיפסיק בתיבות בין מ' שבסוף העולם למ' שנית שבתחלת מוציא כדאמר גבי ק"ש וראי' לדבר דאמר בירושלמי ר' ירמי' בריך קמי ר' זירא המוציא למ"ה וקלסיה מה טעם [כר' נחמיה] שלא לערב ראשי האותיות [וכו'] הרי למדנו מירושלמי שטעם טוב הוא שלא לערב ראשי אותיות ואע"ג דבלחם מן מערב היינו משום דלא אפש' לתקוני' ותו דלשון המקרא להוציא לחם מן הארץ במזמור ברכי נפשי ואע"ג דפליג אתלמוד דידן בתרתי שמחליף דברי ר' נחמיה שלנו לרבנן איפכא מספרים שלנו. ותו דמסיק על דעתיה דר' נחמיה הבפ"הג דלכ"ע דברא משמע כי היכי דאמר המוציא לכ"ע דאפיק משמע מיהו הא מצינן למימר דה"ק ע"ד דר' נחמי' הבורא פרי הגפן נמי מצי לברך. מ"מ אע"ג דפליג מיהו בהא מצינן למימר דשוין שניהם דהיינו טעמא שלא לערב ראשי אותיות הלכך שמעתא איפרקא אלא ההיא דפסחים קשה. ואומר ר"ת דהיינו טעמא דכל ברכה הנעשה מיד שייך בה לברך על כגון על מקרא מגילה ועל הטבילה ועל נטילת ידים ועל נטילת לולב ועל הפרשת תרומה אבל להניח תפלין ולהתעטף בציצית לישב בסוכה שיש שהות הרבה במצותו יש לברך לעשות. וקשה דמאי שנא לקרות את הלל מעל מקרא מגילה ועוד קשה לשמוע בקול שופר דאמר פ"ג דר"ה בירושלמי והתוקע שופר צריך לברך בא"י אמ"ה אשר קב"ו לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואח"כ תוקע ע"כ ירושלמי. וריב"א זצ"ל מפרש שאותן מצות שאפשר לעשות ע"י שליח מברך על עשי' כגון שחיטה וכיסוי הדם ועשיית מעקה וכל כיוצא בהן אבל מצות שא"א לעשות ע"י שליח מברך [לעשות] וזהו קצת סברת הספר דלמול משמע דלא סגי דלא איהו מהיל. ולפ"ז אתי שפיר לשמוע בקול שופר ולקרות את הלל דאע"ג דשומע בעונה כמו גבי מגילה מ"מ מצוה לענות ראשי הפרקים כדאמר פ' לולב (וערבה) ועל הטבילה נמי נהי דטבילה א"א לעשות על ידי אחרים מיהו משום טבילת כלים לא חלקו חכמים ועל נטילת לולב משום דפעמים אחר שיצא בו שכבר נטלו לא שייך לברך בו ליטול שכבר יצא בו וליטול משמע להבא. וקשה מלהדליק נר של חנוכה דאפשר לעשותה על ידי שליח וגם קשה לרבינו תם זצ"ל מלהדליק נר של חנוכה מיהו הא לא קשיא שיש שהות במצותה כדאמר בפ' במה מדליקין מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק: