אוהב ישראל, תולדות י״א

א

ורבקה אמרה גו' בנה לאמר גו' שמעתי גו' אחיך לאמר. להבין כוונת השני פעמים לאמר שבפסוק זה. ושמעתי בשם הרב הק' אאקי"ל [איש אלקים קדוש יאמר לו] מ' נחמן קאסוויר זללה"ה. דהנה מסתמא דיבורים של יעקב אע"ה ואמירותיו היו תמיד בלשון רכה כדרכן של צדיקים. דברי חכמים בנחת נשמעים. ודיבוריו ואמירותיו של עשו היה מסתמא בלשון מדברת גדולות כדרך דברי עתק בגאוה ובוז. והנה עשו בודאי היה מתירא מפני יעקב אע"ה שלא יעשה איזה תחבולה בחכמתו כדי שהוא יטול הברכות מאביו הצדיק. ולזה התחכם יצחק והשיא לעשו עצה הוגנת וטובה לפניו שלא יוכל יעקב לבוא בערמתו וחכמתו וליטול מאביו הברכות. היינו בעת שיבוא לפניו עם הצידה ידבר עמו בלשון רכה ובתחנונים ידבר בלשון יעקב. וזהו יהיה סימן מובהק ליצחק לידע שעשו הוא המדבר. דמסתמא כשיבוא יעקב בתחבולתיו לפניו עם צידתו ולדבר עמו כאלו הוא עשו. ישנה טעמו ודיבורו לדבר גדולות בלשון עשו כדי שלא יבין אביו שהוא יעקב וידמה לו שהוא עשו ממש באמת. ועכשיו שמסר סימן זה לעשו שידבר דוקא בלשון רכה. יתוודע ליצחק בבירור מי הוא המדבר. אמנם רבקה אמנו ע"ה ידעה מסימן זה שמסר יצחק לעשו. לזה אמרה אל יעקב בנה לאמר. היינו כשיבוא אל אביו לדבר עמו אז ידבר עמו רכה ותחנונים בלשון עצמו כמאז וקדם. וטעמו של דבר. היות שמעתי את אביך גו' לאמר היינו שפקד עליו שבבואו לפניו עם צידתו ידבר עמו בלשון רכה שיהא לו ליצחק בזה סימן מובהק לידע מי הוא המדבר. ולזה תדבר גם אתה בלשון רכה ויסבור אביך שעשו הוא המדבר. כדי שתקבל ממנו הברכות. עכ"ל הזהב של מוהרנ"ק ז"ל הנ"ל. ודפח"ח. ושימד"נ:

ב

עוד י"ל שמרמז כאן על עם קדוש בני אל חי. כשרואין ח"ו שיצא עליהם גזירות רעות מהמסטינים ומקטריגים. אל יתייאשו מלהתאמץ בתפלה כי בודאי יש יכולת בידם ע"י תפלתם להשי"ת לבטל מעליהם כל הגזירות אשר לא טובים הנה. ויתן השי"ת בלבם עלינו לטובה. וזהו ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר. היינו שיתפללו ויתחננו להש"י שירחם עליהם ועי"ז יוכלו לבטל מעל עצמם כל הגזירות רעות ויהפך לבבם של המסטינים ומקטריגים עליהם לטוב. כי הנה שמעתי גו' מדבר גו' עשו אחיך לאמר. מדבר הוא לשון הנהגה וממשלה היינו מה שנתן לו הש"י כח וממשלה לעשות כרצונו. הוא רק לאמר. היינו אמירה לחוד. שיאמרו לגזור עלינו גזירות לא טובים. אבל לא שיעשו בפועל ממש כי מה שנתן הש"י בלבם לגזור עלינו הוא רק לאיים עלינו ולהפחיד אותנו כדי לשבור לבנו הזונה ונשוב אל הש"י בתשובה שלימה באמת בכל לב ונפש ולהתפלל לפניו ית' באמת בלב זך ונקי והקב"ה חפץ ומשתוקק לתפלתן שלישראל. ובודאי יקבל תפלתן ותשובתן הרמתה וממילא יתבטלו הגזירות. כי הש"י יתן בלבם לרחם עלינו ולהיטיב עמנו בכל מיני טובות. כי לב מלך והשרים הוא ביד ה'. לכל אשר יחפוץ יטנו. ונמצא שכל הגזירות הם רק באמירה ולא בעשיה בפועל ממש ח"ו. כי אין שום אמירה בעולם שתהא נחשבת כעשיה ממש. זולת אמרותיו של הש"י וית'. אמרת ה' צרופה. כי הוא אומר ועושה. ומדבר ומקיים וכל דבריו אמת וצדק. ותיכף בשעת אמרותיו הק' מיד נחשב האמירה למעשה וכאלו כבר עשאה וכאשר אמרתי לפרש מה דאי' במדרש ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה. ההוא אמר ולא יעשה. ואח"כ יצאו ברכוש גדול. ודיבר ולא יקימנה ע"כ. ופירשו בו המפרשים דההוא אמר ולא יעשה. הוא בניחותא. היינו הגם שאמר וענו אותם ד' מאות שנה. עכ"ז לא עשה כך דבאמת לא היו ישראל במצרים רק רד"ו שנה. ודיבר ולא יקימנה. הוא בלשון תמי' ר"ל מה שדבר ואח"כ יצאו ברכוש גדול. ולא יקימנה בתמי'. הראוי ונכון להש"י שמבטיח לאברהם אוהבו על זרעו לעשות עמהם איזה טובה ולא יקימנה ח"ו. כך פירשו המפרשים. והוא תמוה. דראשית דברי המדרש יהא בניחותא. וסופן יהא בלשון תמיה. אכן יבואר על נכון. דכל דברי קדשו של המדרש כאן הוא בלשון תמי'. וזהו פירושו. ועבדום וענו אותם ת' שנה. ההוא אמר ולא יעשה ר"ל וכי אמרותיו הק' של הש"י אינם נחשבים כמעשה. הלא תיכף ומיד כשיצאו הדברים מפיו הקדוש כביכול נחשב כבר כאלו נעשים. וא"כ כבר התחיל השיעבוד משעת האמירה בברית בין הבתרים. ולכן לא הוצרכו ישראל לסבול גלות מצרים כ"א מנין רד"ו שנה. וכפי שעלה החשבון צדק בפירש"י ושאר מפרשים. ובודאי לא נשתנו דיבורי השי"ת רק מיד משעת האמירה התחיל השיעבוד וכנ"ל. וכמו כן ודיבר ולא יקימנה. בלשון תמיה. בסגנון אחד: