אוהב ישראל, וארא א׳

א

וידבר אלהים גו' ויאמר גו' ה'. ופירש"י ז"ל דבר אתו קשות. לכאורה דיוקו של רש"י ממה שהוזכר כאן לשון וידבר אלהים. כי דיבור הוא לשון קשה. וגם שם אלהים מורה על דין וגבורה ותוקף ובעל היכולת ליפרע מעוברי רצונו כנודע. וא"כ קשיא סוף הפסוק שנ' ויאמר אליו אני ה'. שזה מורה על רחמים גמורים. כי ויאמר הוא לשון רך. וגם שם הוי"ה ב"ש. הוא כולו רחמים. ואיך דייק רש"י מכאן שדיבר אתו קשות ונראה דרש"י אזיל לשיטתו שפי' בסוף הפרשה שלמעלה מזו. ע"פ עתה תראה אשר אעשה גו'. עתה תראה גו' אבל במלחמות ל"א מלכים לא תראה. וזה הדבר היה בודאי קשה בעיני משה שלא יזכה לראות את הארץ הקדושה. לזה דייק רש"י שפיר שמה שהתחיל כאן וידבר אלהים על שדיבר אתו קשות ובסוף הפסוק מרמז שגם זה לא היה מצד הדין רק אדרבה זה היה מצד הרחמים ואהבה גמורה וחיבה יתירה נודעת לו. ר"ל שהש"י הודיעו אז הטובה הגדולה שיגיע לישראל מזה כמאחז"ל ע"פ מזמור לאסף כו' קינה מבע"ל אלא לפי ששפך הקב"ה את חמתו על העצים ועל האבנים. אבל אם משרע"ה היה מכניס את ישראל לא"י. אז היו כל אויביו נופלים לפניו והיו כלא היו. והיתה הארץ כבושה לפני ב"י באין פוצה פה. ואז היה משרע"ה בונה הבהמ"ק בעצמו. כמ"ש בפ' ראה. והניח לכם מכל אויביכם מסביב גו' והיה המקום ולזה לא היה באפשרי אז להחריב את הבהמ"ק שהיה מעשה ידי משה. והיה מוכרח כביכול לשפוך חמתו על שונאי ישראל נמצא שזה הדבר היה באמת טובה גדולה בעיני משרע"ה שיציל במיתתו את כל ישראל. וזאת היתה מדתו מעולם למסור נפשו עבור ב"י. מעתה מתוך דברים אלו הנראים זרים לעין הרואה נתגלה למשה גודל האהבה והחסד והרחמים גמורים הנצמחים מזה לכל ישראל. זהו ע"ד הפשוט. ויש עוד טובות פנימיות כמוסים ונעלמים בזה כמבואר בספה"ק. וזה"ש שהמע"ה. טובה תוכחת מגולה גו'. אשר ע"כ חייב אדם לברך על כו' בשמחה כשם שהוא מברך על הטובה. וכנ"ל.

ב

והנה כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. היינו כאשר בא אל האדם איזה סיבה לא טובה וצרה ודחקות ח"ו. הכל הוא לטוב לו. אך טובי' גנוז בגוויה. וכל איש מזרע ישראל מחויב להאמין בזה שהכל הוא לטובתו מאת הש"י וית'. אשר דרכו להיטיב לברואיו ובפרט לזרע ישראל עם סגולתו. אך כעת הזאת עדיין לא נתגלה הטובה והחסד ההוא. והוא טמיר וגנוז מחמת שהאיש הלזה עדיין אינו ראוי לטוב זה. וכאשר יגיע האדם לשכל ואמונה כזו בלב שלם. אז היה יכול להמתיק מעליו הדינין באמונתו השלימה כזו. והיה מבין ומביט וצופה את הטוב והחסד אשר עשה אתו הבורא ית' וית' בזה. וזהו טובה תוכחת מגולה הבאה מאהבה מסותרת ר"ל מחמת שהאהבה וחסד מסותרת וגנוזה בתוכה כנ"ל שבאמת הכל הוא לטובתו:

ג

או י"ל עז"ה. טובה תוכחת מגולה היינו שיכול האדם לעשות מהתוכחת מגולה טובה ולהמתיק מעליו הדינים ע"י האהבה מסותרת. ר"ל ע"י שמאמין באמונה שלימה כי הטוב והחסד טמיר וגטז בגוויה. ומאתו לא תצא הרעות רק הכל הוא לטובתו. ובזה מבטל וממתק הדינים מעליו. ותפקחנה עיניו והיה רואה ומבין לפעמים הטוב וגודל החסד שימשך לו מזה. והנה הבורא ב"ה וב"ש. דיבר קשות עם משרע"ה בתוכחת מגולה על אשר אמר ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה ולזה אמר לו הש"י עתה תראה כו' ודחז"ל אבל במלחמות ל"א מלכים לא תראה עיי"ש. ולזה ירמוז הכתוב. וידבר אלהים אל משה. היינו שדיבר אליו קשות כנ"ל. מכ"מ ויאמר אליו אני ה'. הוא שם הרחמים והחסדים היינו שא"ל הש"י הגם שדברתי אליך דברים נראים זרים לנגדך. עכ"ז תדע שאני ה'. היינו כי האהבה והחסד והרחמים גמורים מוסתרים וגנוזים בתוכו. והבן: