אהבת חסד, חלק ראשון, דיני מצות הלואה ב׳: בפרק זה יבאר למי חיבה התורה במצות עשה זו ובו ה' סעיפים

א

בפרק זה יבאר למי חיבה התורה במצות עשה זו ובו ה' סעיפים
א. כל ישראל חיבין במצוה זו של גמילות חסד: בין איש, בין אשה, בין עשיר, בין עני [עם מי שלמטה ממנו], כל אחד לפי כחו. דלא נתנה התורה שעור להלואה, והרי היא כמצות צדקה שכל ישראל חיבין בה, כדאיתא בגמרא (גיטין ז':) וביורה דעה סימן רמ"ח סעיף א'.

ב

ב. במה דברים אמורים, שהאשה חיבת? בזמן שאין לה בעל. אבל אם יש לה בעל, אין לה רשות להלות ממונו שלא מדעתו, ואפילו אם היא נושאת ונותנת בתוך הבית, אלא אם כן הוא דבר מועט, שאין דרך האנשים להקפיד על זה, או שהיא יודעת את טבע בעלה, שאין מקפיד על זה. ודוקא מעות, אבל כלי בית, אותן שרגילין השכנים להשאיל איש לרעהו, היא מתרת להשאיל שלא מדעתו. ובעל, שאשתו מקפדת עליו ומריבה עמו על הלואותיו, אף דמדינא אין לו לחוש לזה כלל, כי המעות הם שלו ולא שלה, אפילו הכי יותר טוב שיעשה בהצנע, כדי שלא יבוא לידי קטטות ומריבות. ואשה שמוחה בבעלה לקים מצות גמילות חסד, וכהאי גונא בשאר כל המצות, עברה היא בידה, ועתידה לתן הדין על זה. ולהפך, אם תיעצהו לטוב, יש לה זכות גם כן בזה.

ג

ג. גם האיש שעסקו ופרנסתו הוא מענין הלואה [לכנעני ברבית, ולישראל בהתר עסקא], מחיב להלות לעני בחנם כפי השגת ידו. ועין לקמן בפרק חמישי סעיף ג' ובפרק ששי סעיף ט', ובחלק שני פרק שמיני מה שכתבנו בזה.

ד

ד. מי שהוא עוסק בתורה, ובא אחד ללות ממנו, ואי אפשר למצוה זו להעשות על ידי אחרים, צריך לבטל מלמודו בשביל מצוה זו. ואין חלוק בזה, בין אם אחרים אינם יכולים לעשות לו טובה, ובין שאינם רוצים לעשות לו טובה, [דמיא דמה שהביא ב'חכמת אדם' (כלל קמ"ז הלכה י') בשם הרדב"ז, בעני שיש לו קרובים עשירים, ואינם רוצים לפרנסו, דהחיוב חל על הכל, עין שם, והכי נמי בעניננו].

ה

ה. והקפת החנות, נראה דאין בעל החנות מחיב בזה מכמה טעמים: אחד, דעקר פרנסתו הוא ממה שמוכר סחורה זו, ובהמעות שמקבל עבורם, קונה סחורה אחרת, ואם יקיף סחורתו, לא יהיה לו במה לקנות אחרים. ועוד, דהקפת חנות אינו בכלל מלוה, וכדמוכח בפרק י' דשביעית (משנה א') על כן אין הקפה בכלל מצות עשה זו. ומכל מקום נראה דאם עני בא אצל בעל החנות ורוצה שיקיף לו מעט סחורה וכיוצא בזה, איזה דבר להחיות נפשו, נראה דאין יכול לפטר עצמו מזה, אם ידו משגת לזה, דלו יהי דאין זה בכלל מצות עשה (שמות כ"ב כ"ד) ד"אם כסף תלוה", הלא לא נפיק זה על כל פנים מכלל מה שאחר כך (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו", ואמרו חז"ל (ספרא פרשת בהר פרשתא ה'): החזק בו, עד שלא יפל ויצטרך לבריות.