שפת אמת, דברים, שבת תשובה א׳

א

תרל"ד

ב

שבת תשובה פ' וילך

ג

כי כשלת בעונך. זה נאמר לכל איש ישראל. ואף שחטא והרשיע הרבה צריך להאמין כי עיקר נקודה ישראלית שבו היא במקומה. וכמ"ש אין אדם חוטא עד שנכנס בו רוח שטות ונק' מכשול. וז"ש עד ה' אלקיך. חיות אלקי שיש בכל איש ישראל כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. וז"ש ולא נאמר כו' אלקינו למעשה ידינו שזה עיקר התשובה לשוב להתדבק בעיקר חיות אלקי שבו, ולכך בשבת בנקל לשוב כי יש לכל הבריאה עלי' בשבת קודש. כדכ' ויכל כו' וישבות כו' אף שלא ברא ביגיעה עולמו רק כמ"ש ז"ל שבחול נעשה ע"י מלאכה בבחי' מלאכים ושלוחים וצמצום כחו ע"י כמה אמצעיות. ובש"ק מתיחדין ומתדבקין כולם בשורש העליון. ואיתא במד' כי אור הגנוז לצדיקים לא נגנז עד אחר שבת בראשית. אף שחטא המליץ שבת שלא יהי' נגנז עד מוצאי שבת ע"ש. והוא כנ"ל שבשבת יוכל להיות התגלות אף למי שנתרחק. כי מתגלה נקודה הפנימיות שגנוזה בכל איש ישראל. כמ"ש ועמך כולם צדיקים. וכ' אור זרוע לצדיק כנ"ל:

ד

איתא בגמ' זדונות נעשין זכיות כו' כאן מיראה כאן מאהבה. ויש להבין כיון ששניהם שבו למקומם ושורשם מה הפרש בסיבה שבאה התשובה על ידה. אך האמת כי בלי אהבה אי אפשר לשוב. רק דכתיב אוהבם נדבה ופרש"י ז"ל שאף שאין ראוין אתנדב לאהוב אותם. והוא דבר פלא איך שייך נדבה לאהבה. איברא שגם על זה יש משפט ומדה במדה. מי שמקרב עצמו אף שאינו יודע איך. רק מגעגע לשוב להשי"ת ומתנדב עצמו אף שאינו יודע איך להתקרב. כמו כן השי"ת מתנדב לאהוב אותו. ונמצא השב מיראה השי"ת מקרבו ומתנדב לו אהבה בלבו. אבל מי ששב מאהבתו הוא גדול יותר. גם עשי"ת ושבת תשובה הוא ב' תשובות הנ"ל. בש"ק מאהבה. ובחול מיראה:

ה

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרב מפרשיסחא עמ"ש ואמר כו' על כי אין אלקי בקרבי מצאוני כו'. כי נחשב לחטא. שצריך כל איש ישראל להאמין כי השי"ת בקרבו כו'. ומ"מ אמת הוא כי כשיש השראת השכינה אין מגע נכרי לאדם כדכ' וראו כו' כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. אך כי [*אין] אלקי בקרבי כו' כשאדם נופל מבטחונו בהשי"ת ואומר כי [*אין] אלקי בקרבי עי"ז מצאוני כו'. ולזאת נכתב פרשה זו שיחזק האדם עצמו לבטוח בהשי"ת. ולהאמין כי הוא שוכן בקרבנו. ועי"ז יהי' התגלות שמו ית' עלינו להיות נשמר מכל דבר רע ח"ו כנ"ל: