שולחן ערוך, חושן משפט קי״א: דין מלוה בשטר גובה ממשעבדי והמלוה על פה. ובו כ"ד סעיפים: – עם 18 מפרשים

דין מלוה בשטר גובה ממשעבדי והמלוה על פה. ובו כ"ד סעיפים:
המלוה את חבירו על פה אינו גובה אלא ממה שימצא ביד הלוה אבל אינו טורף לא מהלקוחות שקנו ממנו ולא ממתנות שנתן אבל מכל מה שימצא בידו גובה בין קרקע בין מטלטלים אפי' קנאם אחר הלואה אבל המלוה בשטר טורף מהלקוחות וממקבלי המתנה שקנו ושקבלו ממנו קרקע אחר הלואה אפי' אם אינו מפורש בשטר כן אבל אם פירש בפירוש שהלוה לו על תנאי שלא יטרוף מהלקוחות ולא ממקבלי מתנה תנאו קיים ואינו טורף מהם.

הקדשות הרי הם כמשועבדי' ואין נפרעים מהם כל שיש לו בני חורין אם קדם המכר או המתנה להלואה דבר פשוט הוא שאינו טורף מהם אלא א"כ יש הוכחה שלא נתכוין במכר ומתנה אלא להבריחם מבעל חוב וכמו שנתבאר בסימן צ"ט שהמתנה בטלה ואפי' קדמה להלואה בעל חוב גובה ממנה אפי' אם היא מלוה על פה:

אם נתנו ללוה מתנה על תנאי שלא תחול עליה שום שעבוד לא חוב ולא כתובה שקדם למתנה ולא יחול עליו להבא התנאי קיים ולא יגבה בעל חוב ממנה אפילו כתב לו דאקנה אבל אם קנה קרקע והתנה עמו המוכר על מנת שלא יחול עליו שום שעבוד אינו מועיל וב"ח (של לוקח) גובה ממנה.

מי שנתן קרקע לבנו על תנאי שלא יחול עליו שום שיעבוד ואין לו בן אחר ומת האב בע"ח של הבן גובה ממנה:

מי שיש לו חובות הרבה וב"ד מכרו קרקע הלוה כדי לפרוע לבעל חוב המוקדם אין שאר בעלי חובות יכולים לחזור על הקרקע ולהוציאו מיד הלוקח אבל אם מכרו הלוה עצמו כדי להגבות לבע"ח המוקדם יכולים שאר בעלי חובות לטרפו מהלוקח:

אפוטרופסי יתומים שמכרו לאחרים לא אמרינן דאחריות דנפשייהו קבילו עלייהו אלא חוזרים וטורפים בחובם:

בעל חוב מוקדם שבא לגבות (ויש כאן עוד בע"ח מאוחר) (רבינו ירוחם סוף נל"ב) ואין ללוה נכסים יותר מכדי חובו של זה אין מורידין אותו לנכסי לוה אפילו יש נאמנות בשטר עד שישבע שבועת המשנה שלא נפרע כלום כדין טורף שהרי טורף מהשני מי שנמחק שטר חובו וכתבו לו בית דין שטר אחר וכן מי שהלוה את חבירו מלוה על פה ונתחייב לו בדין ולא היה לו מה לפרוע וכתבו לו מעשה ב"ד אם טורפין מהלקוחות נתבאר בסי' ע' ס"ו:

בד"א שטורף ממשעבדי כשאינו מוציא ביד הלוה בני חרי לגבות חובו מהם אבל אם מצא ביד הלוה בני חרי לגבות אפילו הם זיבורית לא יטרוף ממשעבדי לא שנא אם הם לקוחות או מקבלי מתנה לפיכך אם נתן הלוה מתנה לאחרים וכתב להם ק"ק לפלו' וש' לפלו' ות' לפלוני ואין בנכסיו כדי שיספיק לכולם אין אומרים כל הקודם בשטר זכה אלא חולקים הנכסים לט' חלקים ויקח בעל הק"ק ב' חלקים ובעל הש' ג' חלקים ובעל הת' ד' חלקים ואם יצא עליהם שטר חוב גובה מכולם וכפי החלוקה יפרע כל אחד מחלקו אבל אם אמר ק"ק זוז לפלוני ואחריו ש' לפלוני ואחריו ת' לפלוני כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליהן שט"ח גובה מהאחרון ואם אינו מספיק גובה משלפניו ואם אינו מספיק גובה משלפני פניו: הגה י"א דה"ה אם אמר ר' זוז לפלוני ור' זוז לפלוני ור' לפלוני דמאחר דנותן לכולם בשוה ולא כללם ביחד הוי כאילו אמר אחריו לפלוני (הרא"ש סוף פרק יש נוחלין) ויש חולקי' (המ"מ פ"י מהל' זכייה בשם הסכמת המפרשים):

ראובן צוה מחמת מיתה לתת מנה לשמעון ומכרו היורשים כל הנכסים שלא מצא שמעון לגבות מנה שלו גובה מהלקוחות ואין היורשים יכולים לומר שנתנו לו כיון ששטר הצוואה יוצא מתחת ידו ולא חיישי' לקנוניא:

יורשים שמכרו נכסי אביהם יש להן דין משועבדים ואין בע"ח טורף מהם כיון שיש בני חורין דאביהם ואם לא השאירו בנכסי אביהן בני חורין ורוצים לסלקו בקרקע שלהם נתבאר בסימן ק"ז:

אם מכר הלוה קרקע שיש לו בעירו ויש לו קרקע בעיר אחרת ב"ח טורף מהלוקח ואינו יכול לומר הנחתי לך בני חורין כיון שאינו בעירו (כ"כ לעיל סי' ק"ב ס"ג) שגם הלוה עצמו לא היה יכול להגבות מנכסיו שיש לו בעיר אחרת: הגה מיהו הכל לפי ראות הדיינים כי אם אין היזק למלוה במה שגובה בעיר אחרת לגבות שם מבני חורין גובה שם (תשובת רשב"א סי' אלף ה'):

הניחו הלקוחות בני חורין ביד הלוה ונתקלקלו בעל חוב טורף מהלקוחות ודוקא נתקלקלו אבל לא נתקלקלו אלא שאינו יכול לגבות מהם מחמת פשיעתו כגון שסילק שעבודו מהם ולקח בקנין שלא יגבה מהם אינו גובה מהלקוחות שיאמרו לו הנחנו לך מקום לגבות ממנו:

ואם לא נתקלקלו אבל גזלן אנס אינו טורף ממשועבדים מפני שמצויים הם בעלי זרוע ליפול וסוף שיגבה חובו: הגה מיהו אם המיר לעכו"ם הלוה ולא יוכל לגבות בדיניהם הוי כנתקלקלו בידו וטורף ממשעבדי (תשובת הרא"ש כלל מ"א) וי"א דה"ה אם הניח הלוה יתומים קטנים ויש חולקין (רבינו ירוחם נכ"ו ח"ג שתי הדיעות) לוה שבא למכור קרקעותיו לעכו"ם שלא יוכל המלוה לטרוף אח"כ חובו ממנו ובא למחות המכירה אינו יכול למחות כמו שלא יכול למחות כשמוכר מטלטלים שלו אע"פ שלא יכול לטורפן דשמא יפרענו עדיין קודם שיבא זמנו מיהו המוכר לא טוב עושה שמזיק שעבודו של חבירו (תשובת רשב"א) ונ"ל דאם נראה לב"ד שלא יהיה מקום לגבות חובו אח"כ יכול למחות וע"ל סימן ע"ג סעיף י':

אפי' הגיע זמן הפרעון ונתרשל המלוה מלתבוע חובו וליפרע מבני חרי ואחר זמן רב אשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי.

אם יש כאן שנים או שלשה לקוחות שקנו ממנו כאחד ואין אחד מהם קודם לחבירו ובא ב"ח לטרוף גובה מאיזה מהם שירצה ואינו צריך ליקח חצי שדה מזה וחצי שדה מזה: הגה אבל אם היו כאן שדות הרבה ויכול לגבות שדה מכל אחד גובה מהן ולא מא' מהן (רבינו ירוחם נ"ו ח"ה):

אם הלוקח שקנה מהלוה מכרו לאחר והאחר לאחר אפי' עד מאה ובא לטרוף מהלוקח האחרון אינו יכול לומר למה לא תבעת חובך מהראשון:

לוה שמכר נכסיו וחתם המלוה על שטר המכירה לא הפסיד בשביל זה זכותו וטורף מהלקוחות שיוכל לומר השני נוח לי והראשון קשה ממנו:

ראובן קנה בית משמעון ולוי היה לו שטר על אותו בית ולוי היה במעמד כשקנה ראובן הבית ולא הוציא שטרו וגם ראובן סתר הבית ובנה בו ומינה את לוי על הבנין ואח"כ הוציא לוי שטרו לא איבד זכותו בשתיקתו:

לוה שלוה ואח"כ נתן נכסיו במתנה על מנת להחזיר אם הם קרקעות שקנה קודם שלוה או שקנאם אחר שלוה וכתב לו דאקנה אין מתנתו כלום ואם המתנה קדמה להלואה ונתנה לזמן ידוע זכה המקבל במתנה עד שיגיע זמנה ואם נתנם לו במתנה על מנת להחזיר בסתם ולא פירש באיזה זמן יחזירנה לו ואח"כ לוה כשם שהמקבל יכול לדחות ללוה לזמן מרובה שיאמר לו בכל פעם אחזירנה לך לאחר זמן כך הוא דוחה למלוה הבא מכחו אך המלוה יכול לכופו מדרבי נתן כשירצה להחזירם שלא יחזירנה אלא (לו ולא) לנותן.

אף על גב דלא כתב דאקנה אם קנה והוריש גובה ויש חולקין:

ראובן הלוה לשמעון על פה ושמעון הלוה ליהודה בשטר ומכר יהודה כל נכסיו ובא ראובן לטרוף מהלקוחות שקנו מיהודה מכח שטר שיש לשמעון על יהודה הדין עמו הואיל ושמעון מודה שהוא חייב לו לא היו ללוה נכסים אלא שטרי חובות שיש לו על אחרים לא מיבעיא בעודם בידו שהמלוה גובה שלו מדרבי נתן אלא אפילו מת הלוה ונפלו השטרות לפני יורשים גובה מהם אפי' נעשו השטרות שיש ללוה על בעלי חובות אחר שלוה הוא מהמלוה ואפי' קנו בעלי חוביו של לוה נכסים אחר שלוה הלוה מהמלוה שלו המלוה גובה מהם ומיורשיהם מדרבי נתן:

אם מכר הלוה שטרי חובות או נתנם לאחר או שבעלי חוביו מכרו נכסיהם אחר שלוה הוא מהמלוה אם יש בשטר שיש למלוה וכן בשטר שיש ללוה על בעלי חוביו שעבודא דמטלטלי אגב מקרקעי אז יש בהם דין קדימה ונכסיהם של בעלי חוביו של לוה משועבדים למלוה שלו מכחו כיון שהוא קודם למכירה שמכרו:

אם היו ללוה שני מלוים שהלוו לו ובאים כאחד לגבות מבעלי חובים שלו אם הלוה הלוה לבעלי חוביו בשטר לאחר שלוה הוא משניהם יחלוקו ואם תפס א' מהם זכה בתפיסתו ואם חובותיו של לוה קודם שלוה משניהם או קודם שלוה מהאחרון וכתב לראשון אגב זכה בהם הראשון:

ראובן היה לו שטר על שמעון ונתנו ללוי בכתיבה ומסירה וכשבא לוי לגבותו הוציא יהודה שטר שהיה לו על ראובן מוקדם לשטר שהיה לראובן על שמעון ואמר כי השטר שנתן ראובן ללוי הוא ממונו של בעל חובו וזכה בו מדין קדימה הדין עם יהודה כיון ששטרו מוקדם ושעבד לו מטלטלים אגב מקרקעי ואין בזה משום תקנת השוק (וע' לקמן ס"ס קי"ג):

ממתנות. דאי לא עבד ליה נייח נפשיה לא הוי יהיב ליה מתנה וה"ל כמכרו וע"ל סי' קט"ו ורל"ה. סמ"ע:

בשטר. כתב הש"ך דה"ה אם הודה בפני עדים וצוה לכתוב שטר כ"כ בעה"ת ועיין מדינים שבסי' זה בתשובת ראנ"ח סימן ק' ובתשובת חות יאיר סימן ע"ח:

צ"ט. וע"ש בס"ז שכתב הרמ"א בהג"ה דאם נראה לבית דין שלא כוונו לערמה רק למתנה גמורה קנה המקבל אף ע"ג שהיתה כונתו להבריח. סמ"ע:

יגבה. ל' הטור ואם היה הב"ח טורפה א"כ לא נתקיים התנאי ונתבטלה המתנה מעיקרא והדרא למרא קמא נמצא שהמלוה לוקח ממון אחרים בחובו. שם:

המוכר. הטעם פי' הסמ"ע דבמכר קיבל המוכר מעות מהלוקח ואם ירצה המוכר לבטל המקח מכח התנאי צריך להחזיר המעות ויקחם המלוה והא דכתב שבע"ח גובה ממנו ר"ל עד שיתן לו דמי השדה גם מסתמא אין נ"מ למוכר אם הקרקע תהא ביד הלוקח או ביד המלוה ועיין בתשובת מהר"א ששון סימן קכ"א:

אחר. כתב הסמ"ע דהטור סיים משום דכתב לי' דאקני כו' וקאי אאם חזר הבן ומכרה אבל בנדון דידן דלא מכרה הבן א"צ דאקנה ע"ש ומשה"נ לא כתב המחבר כאן דבעינן דאקנה והב"ח כתב דנ"מ אם לוה אחר מיתת אביו ג"כ אזי בלא דאקנה הוי גוב' בע"ח השני ובדאקנה נשתעבד לראשון ע"ש וכ' עליו הש"ך דדברים של טעם הן ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' רכ"ה ובתשו' רש"ך ס"ג סי' פ"ג:

ממנה. פי' כל השד' ואם היו לו עוד בנים אחרים גובה עכ"פ כפי חלק ירושתו שיורש הבן עם שאר אחיו דאין לומר כיון דאבוהון גילה דעתו שלא יטול ממנה בעל חוב מסתמא ניחא לי' שיירשוה שאר בניו לבדם וה"ל כאילו התנה כן בפי' דא"כ אף שאין לו בן אחר נימא דניחא לאביו שיירשום שאר קרוביו וע"ל סי' רפ"ב בטור. סמ"ע:

שאר. כפול לעיל סי' ק"ד ס"ט ועמ"ש שם ס"ק כ"א:

בחובם. לקמן סי' קמ"ז ס"ב חזר וכתב הרמ"א דין זה וע"ש:

מוקדם. דין זה כ"כ הט"ו בסי' פ"ב ס"ב ושם כתב הטור די"ח ביש בו נאמנות אבל הוא הסכים למ"ש כאן דאינו מועיל הנאמנות לפטרו משבוע' ושם כתבו עוד דהמוקדם יכול להטיל חרם סתם נגד המאוחר וע"ש. סמ"ע:

שנמחק. וע' בדברי הט"ו לעיל ר"ס מ"א:

חולקים. כתב הסמ"ע דה"ט כיון דלשלשתן נתן בשטר א' אמרי' שנתכוין שיחול המתנ' ביחד אלא שא"א לבני אדם להוציא ב' דברים כאחד ואין זה דומה למ"ש הט"ו בסי' ק"ד ס"י דמי שיש עליו ג' בע"ח שחייב לזה ק' ולזה ר' כו' דחולקין בשוה דשם כל א' הלו' מעותיו ובשעת הלוא' נשתעבדו נכסי הלו' לבעל הק' כמו לבעל הש' משא"כ בנותן מתנ' מרצונו הטוב דשורת הדין הוא למי שהרא' כוונתו להרבות בנתינ' יתן לו יותר ומש"ה נוטלין לפי ערך וע"ל סי' רנ"ג ס"ט:

כאילו. עמ"ש הט"ז בזה ע"ש:

לקנוניא. פי' הסמ"ע דר"ל שכבר נתנו היורשי' להמקבל והניחו שטר צוואה בידו או החזירו לו כדי שיטרוף מלקוחות ויחלקו עמו דכל שהשטר צווא' בידו לא מרעינן לשטרי דאינשי וע"ל סי' מ"א ס"ג בהג"ה ולקמן ס"ס רנ"ג ע"ש:

שסילק. ובכתוב' גובה בכה"ג לדעת ר"ח ור"ת והרא"ש עיין בא"ע סי' ק'. ש"ך:

וסוף. והש"ך כתב דדין זה צ"ע ע"ש:

קטנים. עיין בתשוב' מבי"ט ח"ב סי' קנ"ה ובתשו' ראנ"ח סי' כ"ח:

חצי. וכ"כ הט"ו בסי' ק"ז ס"ז בבא לגבות מיורשים וע"ש ובתשו' מבי"ט ח"א סי' רי"ח:

למה. הטור מסיים בטעמו ז"ל דשמא לא רצה לתבוע עד עתה דלפעמים הלו' אלם ולפעמים המלו' עשיר ויש לו שט"ח הרב' ואינו זוכר לכולם עד שיזדמן לידו מיהו בשטר ישן צריך דרישה וחקיר' עכ"ל:

זכותו. ול"ד למ"ש הט"ו בר"ס קמ"ז דאם לוי הי' א' מעידי המכיר' שוב א"י לערער על הלוקח לומר שהשד' שלו דשאני הכא דאין לו אלא שעבוד על הנכסים וי"ל סבור הייתי שיפרעני במזומנים או ממקום אחר משא"כ התם דמערער על שדה הנמכר גופי' ואומר שלו הוא ומ"ש הט"ו בסעיף שאחר זה דלוי הי' לו שטר על שדה הנמכר ואפ"ה יכול לטורפו התם נמי מיירי שלא הי' השטר על הבית עצמו שהוא שלו רק שמשועבד לו א"נ התם לא עבד מעשה אלא שהי' במעמד המכיר' ומה שמינהו ראובן על הבנין בזה י"ל כוונתי הי' שאבננו לפי רצוני ואח"כ אטרפנו משא"כ התם דמה שחתם נפשו על השטר הוי מעש' דמגרע כחו. סמ"ע:

קרקעות. כתב הסמ"ע דאם הם מטלטלים בכל ענין הוי מתנתו מתנ' אף ששעבדם לו אג"ק משום תקנת השוק ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' ס"ג:

פעם. ע"ל סי' רמ"א ס"ו ועמ"ש הט"ז בזה (וע"ל ס"ס פ"ו):

והוריש. דרשות יורש כרשות הלו' דברא כרעא דאבוה הוא ומ"ש וי"ח הט"ו סתמו וכתבו בר"ס ק"ז ובסי' זה סכ"א ובס"ס קי"ב דבן במקום אביו קאי לענין יאוש ושינוי רשות ולא מחשבינן רשות יורש לרשות אחר וכאן דכתב די"ח נמשך אחר לשון בעה"ת עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך אם קנה והוריש גוב' וכן מוכח בש"ס ב"ב דף קנ"ז ע"א וכן עיקר ותימא על המחבר דכ' דעת הי"ח ועיין ב"ח דנסתפק בירוש' דמחיים ע"ש:

עמו. ומיירי שאותן נכסים היו ביד יהוד' כשלו' משמעון או שכתב לו דאקנה ואם הן מטלטלים צריך להקנותן אג"ק ובדאקנה וקיצר כאן דלא איירי מדין זה וסמך אמ"ש אח"ז. סמ"ע:

נכסיהם. פי' שטרותיהן דלהן בעינן קנין אגב דאם מכרו קרקעות לא בעינן אגב ואם מכרו שאר מטלטלים לא מהני אגב מפני תקנת השוק אבל בשטרות לא תקנו תקנת השוק עכ"ל הסמ"ע וכן עיקר. ש"ך:

שלו'. כתב הסמ"ע דר"ל כל א' לפי ענינו שכנגד מ"ש שמכר שמעון הלו' ראשון שטרות שלו אמר כאן שמכרן אחר שלו' שמעון מראובן וכנגד מ"ש או שמכר יהוד' נכסיו קאמר דהיינו כשמכרן אחר שלוה משמעון דאז חל שעבוד כל מלו' עליהן קודם שמכרן הלו' שלו ודלא כמה שפי' בע"ש כו' ע"ש:

מקרקעי. צ״ל דמיירי נמי שהיו בידו השטרות קודם שלו' כל אחד מהמלו' שלו מש״ה לא כתב דבעינן נמי שיכתוב לו דאקני דכיון דכתב אג״ק נעש' להשטרות דין קרקע עכ״ל הסמ״ע וכתב הש״ך מיהו נרא' דהיינו דוקא כשבאין לגבות בשטרות מטלטלים אבל כשבא לגבות קרקע וכ״ש אם כבר גבה הלוקח קרקע אז א״צ דאקנ' וכמו שהוכחתי בס״ס פ״ה וע״ש וכתב עוד דאם אין ללוה השני רק קרקע אז א״צ שעבוד אג״ק וכיון דיגבה בשטר קרקע א״כ מפיק משעבודא דר״נ כן מוכח בבעה״ת וכ״ש אם כבר גבה הלוקח השט״ח קרקע או מלו' של המוכר השט״ח טורף ממנו הקרקע אפי' אין בשטר שלו שעבוד מטלטלי אג״ק דכיון דהשתא גבה קרקע מחשב כקרקע ומפיק מיני' מדר״נ וכן מוכח להדיא בהר״ן ובהרמב״ן ובט״ו סי' פ״ה ס״ו ע״ש ויש להוכיח כן מסוגית הש״ס פ' כל שעה (פסחים דף ל״א ע״א) וע״ש בתוס' מ״ש בשם ר״י וה״ה כשלו' השני שעבד מטלטלי אג״ק אז א״צ המלו' הראשון שעבוד מטלטלי אג״ק נגד הלוקח השט״ח וק״ק על הט״ו כאן שסתמו הדברים דהא צ״ל דמיירי שיש להלו' השני מטלטלים לשלם ולא שעבד אותן אג״ק וזה הי' להם לבאר כי דין זה חדוש הוא וברור עכ״ל:

יחלוקו. כתב הב"ח ואע"ג דשעבודא חל ג"כ אמה שיקנ' הכא מיירי בדלא כ' דאקנה ולהכי לא חל אמטלטלים שלא היו ברשותו עכ"ל ודבריו תמוהין דהא אפי' כתב להם דאקנה הא לוה ולו' ואח"כ קנה יחלוקו אפי' כתב לשניהם דאקנ' וכמ"ש סי' ק"ז ס"ו והוא פשוט בש"ס וכל הפוסקים. ש"ך:

לראשון. כ' הסמ"ע צ"ל דמיירי דלשני לא כ' אגב דאל"כ להשני הוה משתעבד ולא להראשון כדין קרקע שקנה הלו' בין ב' הלואות שהלו' זאח"ז אם לא שכתב להראשון אג"ק ודאקנ' וקנה מטלטלים או הלו' לאחרים ואח"כ חזר ולו' מהשני וכתב גם להשני אג"ק ודאקנ' דאז ג"כ משתעבד להראשון ולא להשני עכ"ל ודבריו תמוהין דפשיטא דאין אגב מועיל לראשון אם לא שכתב לו דאקנ' וכמ"ש הוא גופי' בסי' ק"ד ס"ק ט"ו וסי' קי"ג ס"ק י"ד והוא פשוט אלא פשיטא דמ"ש הטור או קודם שלו' מהאחרון מיירי שכ' לראשון ולשני דאקנ' וגם אגב ואולי לא הוי משמע להסמ"ע לפרש הכי דא"כ ברישא בהלו' לאחר שלו' משניהם נמי וכמ"ש הב"ח שהבאתי בסמוך וע"כ גם בכאן דחק הב"ח אבל כבר כתבתי דליתא אלא ברישא מיירי אפי' כתב לשניהם אגב ודאקנ' כנ"ל ברור. שם:

הראשון. היינו כשיש ללוה האחרון מטלטלים אבל אם באו המלוים לגבות מהלו' של לו' שלהם קרקע אז המלו' ראשון קודם למלו' שני אפי' לא כתב למלוה ראשון אגב דכיון דאין לו רק קרקע יש לו דין קדימ' ומפקינן מיני' מדר"נ כן מוכח בבעה"ת מיהו מתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' ק"ד ס"ד נרא' להדיא שחולק מיהו נרא' עיקר כבעה"ת ומ"ש הרשב"א טעם לזה דקי"ל כרבא בפ' כ"ש דבע"ח מכאן ולהבא הוא גוב' נ"ל דלאו מילתא היא דהא אמרינן התם דלענין שעבודא דר"נ לא שייך מכאן ולהבא גוב' אלא ה"ל כאילו הלו' השני מהראשון דאל"כ אמאי יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגוב' מהן וע"ש ודוק. שם:

אגב. כתב הסמ"ע דבעינן נמי דכתב ראובן ליהוד' דאקנ' ונרא' דמש"ה חזר וכתב הט"ו דין זה כאן אע"ג דכבר כתבו בסכ"ב כו' ע"ש ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' ק"ב:

משנה ב"ב דף קע"ה ע"א

שם במשנה

כתב ה"ה בפי"ח מהל' מלוה שזהו מ"ש בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז ע"א) מיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה ואם שעבד נכסיו בלתי אשתו והם משועבדים לכתובת' דינו כמו במכר דמה שיכול למכור לעולם או עד שתתאלמן כן הדין בב"ח ב"י בשם בה"ת ועוד שם מדין אשה שנתן לה אחר או בעלה קרקע קודם שלוה אף שהבעל אוכל פירות אין הב"ח גובה מהם וע"ל סי' צ"ט סכ"ה ועיין בטור א"ה סי' צ' מדינים כאלו

שם במשנה

ספ"ק דמציעא ד' ט"ו ע"ב איפסקא הלכתא באחריות ט"ס הוא דלא שדי אינש זוזי בכדי

וכן דקדקו התוס' בפרק הנזכר ופשוט הוא דכל תנאי שבממון קיים

הרשב"א בתשו' סימן אלף וק"י מס"ג

טור ס"ד

שם סעיף ה' בשם ת' אביו הרא"ש כלל ע"ד סי' ד' וה'

שם ושם

גם זה שם דשם בכלל הנזכר סי' ג'

וביאר שם כי אותו כח ששייר האב לעצמו שתתבטל המתנה כשיבא בעל חוב לטורפה חזר לבן מכח השיור שירש מאביו

ת' הרשב"א סי' אלף וכ"ה מס"ב

וביאר שם דה"ל כאלו שעבד אותו בעל חוב קיים עדיין על קרקע והביא ראיה מהירושלמי

ר"ן בפרק אלמנה ניזונת מס"ב

בה"ת שער כ"א מס"ה

שם לדעת הרי"ף

ל' הטור ס"ו משנה גיטין דף מ"ח ע"ב

ברייתא שם ד"נ ע"ב

טור וכן כתב התוס' שם

שם בבריית'

וכ"כ התוס' שם בגיטין

ת' הרא"ש כלל פ"ו וסי' ה' מס"י

שם מסי"א

ת' הרא"ש כלל פ' סי' ט"ו ומביאו הב"י בסי' ק"ז

טור ס"ח בשם אביו הרא"ש כ"כ בתשו' כלל פ' סי' י"ח וכ"כ הרב המגיד בפכ"א ממלוה בשם הרשב"א ז"ל וע' בת' הרשב"א סי' אלף וה' אלף ול"ט

שם סעיף י' בעיא דאיפשטא כתובות דף צ"ה ע"א

מבואר שם בסוגיא אהא דאמר רבא ב' תשובות בדבר

ה"ה פי"ט ממלוה בשם הרשב"א וכ"כ בת' הרשב"א סימן אלף ול"ט וכ"כ הר"ן פרק מי שהיה נשוי מסט"ו:

הרשב"א בתשובה מסט"ז

טור סי"ת בשם רב האי

וכתב עוד שם בשם רב האי ובשם רב יהודאי שאין ללוקח הא' על חבירו כלום

שם סי"ב בשם אביו הרא"ש בתשובה כלל פ' סי' י"ח וביאר שם משום דלפעמים הלוה אלם ולפעמים המלוה עשיר ויש לו שטרות הרבה ואינו זוכר לכולם וכו' ומיהו כשבא לידי שטר ישן אני דורש וחוקר לידע אם יש רמאות בדבר

שם סי"ג כ"כ בה"ת בשער נ"ט בשם גאון ואף ע"ג דפליגי חכמים על אדמון בעורר על השדה והוא חתום עליו וכו' משנה כתובות דף ק"ט ע"א איכא למימר בלוה כולי עלמא מודו

שם סעיף י"ד בשם תשובות אביו הרא"ש

שם סט"ו כן כ' בה"ת בשער שני

דאם לא כתב לו דאקנה וקנאה אחר שלוה אם נתנם מתנתו מתנה דלא חל שעבוד בעל חוב עליהם

ב"י שם בשם בה"ת סוף שער מ"ג ושכן דעת הראב"ד וכן נמצא בתשובה לגאון

שם בסה"ת כתב ואיכא דפליג וכו'

טור סט"ז וכפול לעיל סי' פ"ו ס"ח

ואינן יכולים לו' פרוע אתה משמעון ואין שמעון נאמן בהודאתו עלינו שהוא עושה קנוניא עלינו לפי שסוף סוף צריכין לפרוע לשמעון שהוא מלוה של המוכר שלהם

שם סי"ז כ"כ בה"ת שער מ"ג

וביארו שא"צ שום הקנא' לא כתיב' ולא מסירה ומבואר במ"ש בריש סי' פ"ו

שם סי"ט והכל בסה"ת בשער הנזכר

הב"י הקש' מה צורך יש באגב גם בשטר שיש ללוה על הב"ח שלו והסמ"ע פי' וכן בשטר ר"ל או בשטר וכו' אבל לא בעי' אג"ק בשני השטרו':

שם ס"ט כ"כ בעה"ת שער מ"ב

טעם כל אלו הדינים משום דמדרבי נתן משועבד לשני כשם שהוא משועבד לראשון ולא יועיל בהם אם כתב לראשון אגב דאין השעבוד חל כיון שלא היו אז ברשותו דכאן מיירי דלא כתב לו דאקני כמבואר לעיל סי' ס' ולקמן סי' רי"א

כתב הב"ח דאם נעשו חובותיו קודם שלוה מאחרון צ"ל דכתב לראשון אגב לאחר שנעשו החובות קודם שלוה מהאחרון דאל"ה לא מהני כמ"ש לעיל

שם ס"כ בשם ת' אביו הרא"ש בכלל פ' סי' ה'

וכתב בכלל ע"ז סי' ג' אף לדברי ר"ת דס"ל דאותיות לא מקנו באגב מוד' הוא דמשתעבד באגב:

מבואר במ"ש המחבר לעיל סי' ס' סוף סעיף א'

המלוה כו' ולא ממתנ' שנתן. כמ"ש בגטין נ' ב' וכן הוכיחו תוס' בכתובות מ"ט ב' ד"ה הוא ממש"ש הוא כו' ומב"ב קל"ג השתא כו' ומב"מ י"ג שטר שאין בו כו' ועתו' שם:

בין מטלטלי'. ר"ל אפי' לדינא דגמ' כמ"ש בב"ק י' ב' מיניה אפי' כו':

אפי' קנאם כו'. ב"ב קנ"ז א':

אבל אם פי' כו'. ב"ב קס"ט זאת אומרת אחריו' כו' טעמא כו'

הקדשות כו'. שבועות מ"ב ב':

אם קדם כו'. מתני' שט"ח המוקדמי' כו':

אא"כ יש כו'. כתובות ע"ט א' וערא"ש שם ועתוס' שם ד"ה כתבתינהו:

אפי' אם היא כו'. כמ"ש שם אם יבא כו' אקרענו דלא קנה כלל:

אם נתנו כו'. כמ"ש בסנה' ע"א א' כגון שנתן לה אחר ע"מ כי' ובפסחים פ"ח ב' דאקני ליה אחר כו' ובנזיר כ"ד ב' דאקני לה אחר כו' ובקדושין כ"ג ב' נימא בהא קמפלגי כו' אמר רב ששת דכ"ע כו' ור"א אמר כל כה"ג כו' וכ' ר"ת דסוגיא דגמ' כרב ששת דכל הני סוגיו' כרב ששת ועוד דבנדרים פ"ח ב' אמרי' כמאן אזלא כו' כר"מ וע"כ לרב ששת אבל לר"א דרב כרבנן ושמואל דלא כמאן ופ' ר"ע גאון והרמב"ן כשמואל שם דעיקר פלוגתייהו בדינא אי יד אשה ועבד כו' וה' כשמואל בדינא ועוד דשמואל כרבנן אבל ר"ת והראב"ד פ' כרב וכר"מ משום דפלוגתייהו גבי נדרים איתשיל דאיסורא ואע"ג דכל הני סוגיות כרבנן הגמ' קיצרו ואתי לאשמעינן דה' כרב ששת ורי"ף פ' כרבנן וכר' אלעזר והכל דרך א' והרמב"ם פ' ג"כ כרי"ף ובנדרים פסק כשמואל ועבא"ע סי' פ"ה סי"א ובי"ד סי' רכ"ב וסי' רס"ז סכ"ב וסכ"ו שפ' כרבנן וכר"א ע"ש ושם מ"מ כאן לכ"ע התנאי קיים משום דשם יד עבד כיד רבו ואין קנין לעבד בלא רבו וכן באשה משא"כ כאן דאין יד המקבל מתנה כבע"ח שאין לבע"ח בגוף נכסי הלוה כלו' אלא שעבוד בעלמא וקי"ל כרבא בפסחים ל"א א' דאמר מכאן ולהבא כו' כיון דאלו הו"ל זוזי כו' אשתכח דהשתא הוא דקני ואע"ג שאמרו בנדרים מ"ח א' אמרו חכמים כל מתנה כו' כתבו שם דוקא כה"ג שהיתה ערמה כמ"ש בגמ' ב' זימנין א"ל משום דסעודתו כו' וער"ן שם ד"ה כל מתנה כו' והכי איתא בירו' ועתוס' דב"ב קל"ד א' ד"ה כל מתנה כו' ורשב"ם ורא"ש שם וכ"ש בכה"ג דנותן לו לכ"ד חוץ לשעבוד חוב וכתובה ואם בא בע"ח וטורף נתבטלה המתנה כמו הנותן גט לאשתי ע"מ שלא תלכי לבית אביך ל' יום והלכה בתוך ל' ונמצא לוקח ממון אחרים בחובו הלכך ממ"נ לא יגבה וישאר ביד המקבל מתנה:

אבל אם כו'. טור כמ"ש הטור ואחיו ה"ר יהודה בת' הביאו הב"י ס"ס סצ"ט וכ' דא"א למכר להתבטל אם לא יחזיר המעות וא"כ ודאי רוצה שיתבטל התנאי ועוד דאף אם יתבטל הוי המעות הלואה וחייב מדרבנן ועוד דבמכר אינו מוכר אלא לגבות מעותיו ודאי שהלוקח פייסו ולאו כל כמיניה כו' ע"ש אבל הרא"ש כ' בת' בשם מהר"ה והביאו הטוש"ע ס"ס צ"ט דדוקא בכוון להערים לא קנה ע"ש:

מי שנתן כו'. עבה"ג וטעמא דס' שקדם דהתנאי קיים דאל"כ נתבטלה המתנה כנ"ל משא"כ כאן:

מי שיש כו'. כמ"ש בירושלמי פ' אלמנה גבי מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה בא מלוה ע"פ אומרת למזונות מכרתי בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי אלמא כל שלוקח מב"ד או מאלמנה הוה כאלו הגבו לבע"ח מוקדם דמכירתם היינו גבייתם משא"כ במכרו הלוה עצמו:

אפוטרופסי כו'. ר"ל אע"פ שבאלמנה אמרינן בכתובות צ"ז א' נהי דאחריות כו' מ"מ מדאבעיא להו באלמנה ושבקו לבר זוגיה דאלמנה ב"ד ש"מ דב"ד או אפוטרופוס לא אמרינן כיון דמכירתם אינה לעצמם וע"ל סי' קמ"ז ס"ב בהג"ה:

בע"ח כו'. ע"ל סי' ע"א סי"ט וסי' פ"ב ס"ב:

עד שישבע. כתובות צ"ג ב' הראשו' נשבעת כו' וערש"י שם ד"ה הראשונה:

ל"ש: כו'. שם נ' ב':

אלא חולקים. רש"י שם ותוס' ד"ה גובה כו'.

י"א כו. ודייקו מדנקט כה"ג:

ויש חולקין. דאדרבה ק' מסיפא דלמה נקט ואחריו ה"ל לאפלוגי בדידה וכ"ש במפ' ואחריו והא דלא נקט ברישא במתנות שוה משום דאורחא דמלתא נקט דבשוה דרך לכללם:

ראובן כו'. כמ"ש בכתובית ס"ט א' בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואמר אמימר בת יורשת כו' ומתנת ש"מ כירושה שוויוה רבנן כמ"ש בב"ב קמ"ט א' ורב אשי לא פליג אאמימר אלא דס"ל בע"ח הוי:

ולא חיישי' כו'. דא"כ כל שטרי ניחוש להכי ולא חיישי' אלא בשטר שנפל דאיתרע כמ"ש בפ"ק דב"מ:

יורשים כו'. כתובות שם ואין מוציאין למזונות וערש"י שם ס"ח ב' ד"ה לא טרפה כו':

אם מכר כו' שגם כו'. עתוס' בב"מ י"ד ב' ד"ה תריץ וא"ת אדרבה כו' ותי' המ"מ בפכ"א דמלוה הל' א' בכה"ג וכ"כ סמ"ע בסי' קט"ו ס"ק ה' ע"ש. כמ"ש בכתובות פ"ח א' ועירוכין כ"ב ב' שלא יהא כ"ח כו' וכמ"ש בספ"ג דסנה' יוצא מנה על מנה:

מיהו הכל כו'. כמ"ש שם כ"ג א' כגון ב"ד כו' דקא"ל מי כו' ועתוס' שם ד"ה כגון כו' ונ"ל שהיו כו' ואעפ"כ כיון שאינו רחוק ואין הפסד יכול לומר וה"ה כאן כי אלו הטענות שויה הכל שלא יוציא וע"ש:

ולקח בקנין. גמ' שם וכי כתבה כו' הב"ע בשקנו מידה וה"ה לבע"ח:

אם כו'. דלא אמרו אלא אשתדוף לגמרי אבל לא בכה"ג כמש"ו מפני שמצויים כו' כמ"ש בירו' דנדרים פ"ג הל' ד' ובפ' בתרא דשביעית הל' א' ואע"פ דבפ"ק דב"מ ט"ו א' אמרי' כגון שנטלוה מסיקין כו' וכן בסוף ב"ק קט"ז אם מחמת הגזלן חייב כו' האמרינן בירושלמי דנדרים פ"ד הל' ב' על הקנס קנסו בגזלן:
(ליקוט) אם לא כו' מפני כו'. ירושלמי פ' בתרא דשביעית הל' א' המשעבד שדה לחבירו ומכרה רי"א אינה מכורה לשעתה חייליה דר' יוסי מן הדא שור מצוי הוא להבריח שדה אינה מצויה להבריח ר"ל זהו החילוק בין עשה שורו אפותיקי ומכרו דמכור הגע עצמך שמכרה לבעל זרוע א"ר יודן אבוי דר' מתניה מצויין הן בעלי זרוע ליפול אלמא דסמיך עלה ואע"ג שמוכרו לבעל זרוע סומך מ"מ עליו מפני כו' (ע"כ):

מיהו כו'. דכאן ל"ש ס' הנ"ל:

וי"א כו' ויש חולקין. עסמ"ע:
(ליקוט) וי"א דה"ה אם כו'. כ"כ הרשב"א בחידושיו בפ"ק דב"ק ח' ב' אלא הב"ע ביתמי כו' ופי' ביתומים קטנים דאפי' יש בני חורין בידם גובה ממה שביד הלקוחות וסתר פירש"י ותוס' דא"א לומר מהדר שטרא למרייהו דיקנה להם דא"כ מאי אהדר שטרא הא אמרי' בפ' בתרא דב"ב הנותן כו' והחזיר את השטר וצ"ל שיבטל שאסלק להם בחוב אביהם שלא פרע להם עדיין וקי"ל יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן כו' כמ"ש בכתובות ופסחים ועוד מאי דלאו בני פירעון כו' ע"ש. וי"ח ס"ל כפרש"י (ע"כ):

לוה כו'. כמ"ש בב"ק ט' א' אחוי טירפך כו' וערא"ש שם וכן ראובן שיש לו כו' וכן נמצא כו' וז"ש ונ"ל דאם כו':

אם יש כו' אבל אם כו'. עמ"ש סי' ק"ז ס"ז וערא"ש דפ"ק דב"ק ס"ו:

אם הלוקח כו'. כמ"ש בב"ק ח' ב' רצה מזה כו' ועתוס' שם ד"ה מצי כו' וע"ל סי' ק"ז ס"ט:
(ליקוט) אם הלוקח כו'. עברש"י פ"י דכתובות צ"ב א' ד"ה רצה מזה. ואע"ג דאלו לקחה כו' ותוס' שם ד"ה רצה כו' ובב"ק ח' ב' ד"ה רצה כו' ע"ש (ע"כ):

לוה כו'. עבה"ג דלא אמרו אלא בגוף הקרקע שלו אבל כאן א"ל אלא שעבוד:

ראובן כו'. כה"ג אפי' בגוף הקרקע שלו כמ"ש בב"ב ל' ב' אפ"ת רבנן התם כו' וכ"ש בבע"ח דלא איבד בשתיקה כמש"ש קל"ב תנן התם כו' ושמואל אמר כו' ומקולי כו' וערשב"ם ד"ה ומקולי כו' ועסמ"ע בסט"ז:

לוה כו' אם הם כו'. דלא עדיף ממתנה גמורה כמ"ש בס"א:

ואם נתנם כו' כשם כו'. כמ"ש בקדושין ס' א' רה"א והוא יתן. פירש"י לכשירצה וכמ"ש במתני' שם ע"מ שאתן לך מכאן כו' הא ברישא כ"ז שירצה:

אע"ג כו' ויש חולקין. כמ"ש בב"ב קנ"ז א' כי קא מיבעיא לן דאיקני כו' והוריש ושם את"ל דאיקני כו' והוריש כו' ואסיק שם דמשתעבד כמ"ש שם והלכתא יחלוקו וכ' דבדאיקני לא אמרי' אחריות ט"ס וכמש"ל סי' קי"ב ס"א ודוקא שפירש כו' וכמ"ש שם מ"ד ב' ודלמא דאיקני כו' ומדאמרו בגמ' דאקני קני ומכר כו' והוריש ש"מ שבשניהם צריך לפרש דבחדא מחתא מחתינהו וס' ראשונה ס"ל דגבי יורש ודאי משתעבד בלא כתיבה כמ"ש שם ת"ש נפל כו' תרגמא מלוה כו' ופי' תוס' שם דכופין ואע"ג דדחינהו בגמ' שם כמ"ש מתקיף כו' אלא הא מני כו' היינו למ"ד אינו גובה מן היורשין אבל לדידן דקי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשין ודאי משתעבד ומ"ש בגמ' דאיבעיא גם בהוריש אליבא דשמואל קאמרי דס"ל אינו גובה וכן סתם לעיל ס"א וס"ס ק"ד סט"ז וריש סי' ק"ז ס"א וס"ס קי"ב ס"ח ובהג"ה שם:
(ליקוט) ס"ח אע"פ כו'. וכן סתם בסכ"א ובסי' ק"ז ס"א וסי' קי"ב ס"ה ועתוס' קנ"ט א' בד"ה ולימרו כו' ואע"ג דאמרן לעיל דאיקני כו' הויא כמו מלוה כו' (ע"כ):

ראובן כו'. ע"ל סי' פ"ו ס"ח ועבה"ג:

לא היו כו'. כמש"ל סי' פ"ו ס"ב בד"א כשאין כו':

לא מיבעיא כו' אלא אפי' כו'. פסחים ל"א א' שאני התם דא"ל כי כו':

אפי' נעשו כו'. כמש"ל סי' פ"ז ס"א ל"ש כו' ע"ש:

ואפי' קנו כו'. ר"ל ואפי' לא כתב לו דאקנה כמ"ש מיניה אפי' כו':

ומיורשיהם. כס' ראשונה בס' שקדם:

אם מכר הלוה כו' אם יש כו'. כמ"ש בב"ב מ"ד ב':

או שבע"ח כו'. דלוה שני נשתעבד לראשון מדר"ן כאלו לוה ממנו כמ"ש בפסחים:

אם היו כו' אם כו'. ב"ב קנ"ז ב' והלכתא יחלוקו וערשב"ם שם ד"ה יחלוקו כו':

ואם תפס כו'. דכ"מ שאין דין קדימה מהני תפיסה כמש"ל סי' ק"ד ס"ו ע"ש:

ואם חובותיו כו' או קודם כו'. כמש"ל סי' ק"ד מי שיש כו' ובס"ז לוה וכתב לו כו' ואמר וכתב לראשון אגב דשטרי הוי מטלטלים וצריך לאגב כנ"ל וכמ"ש שם ס"ה שעבד לו מטלטלי אגב כו' ע"ש וכ"ז מיירי שכ' לכולם דאקני ועש"ך וכ' והוא שגובין מטלטלי דאם גבה קרקע אז יש להם דין קרקעות דמשתעבד לראשון למפרע כמ"ש בפסחים שם שאני התם כי היכי כו':

ראובן היה כו'. כבר נתבאר סכ"ב:

ואין בזה כו'. כמש"ל סי' ס' ס"א משום דמילתא דלא שכיחא:

(מחבר ס"ג) התנאי קיים ולא יגבה בע"ח. נ"ב יעוין שו"ת מהרי"ט חלק א' סימן מ"ה וצ"ע:

(מחבר ס"ד) מי שנתן קרקע לבנו כו'. נ"ב המעיין בת' הרא"ש כלל ע"ז ישכיל בדבריו יבין שסברתו דע"י התנאי שהתנ' אביו שלא יחול שום שעבוד הוי שיור זכות לאביו באותה קרקע דכיון דאם הבן יבטל התנאי תשוב לו הקרקע ושיור זה יורש הבן במיתת אביו ויכול הבע"ח לתבוע בתחנ' כפי שיעור שוי של זכות זה שירש וכיון שחל שיעבודו עכ"פ על מקצת נתבטל התנאי ולכן גובה מכל הקרקע דהא אביו התנ' שלא יחול שום שיעבוד ועתה יש עכ"פ שעבוד על השיור ששייר לעצמו מכח התנאי ונפל לירושת הבן ובזה יש לתרץ מ"ש הרא"ש דכתב ליה דאקני דאי לא היה כותב ליה דאקני היה יכול הבן ליתנו במתנ' או למכור זכות השיור שיורש מאביו ולא היה עוד פ"פ להבע"ח לבטל כח המתנ':

(שם) ואין לו בן אחר ומת האב כו'. נ"ב יעוין ת' הרמב"ן סי' ק"ו המובא ברמ"א באה"ע סימן פ"ה סעיף י"א:

סמ"ע סק"ט) הבן שלוה ממנו שהרי כו'. נ"ב יש לעיין כיון שבע"ח גובה דבר זה מאותה הקרקע ממילא מתבטלת המתנ' מכח התנאי וחייב הבן להחזיר לירושת הבנים גם כל הפירות שאכל מאותה הקרקע מיום המתנ' ואילך ונעשו האחים בע"ח על התביע' חלקם בפי' מחלק קרקע שנוטל (שנופל) לירושת אחיהם:

(מחבר סי"א) ויש לו קרקע בעיר אחרת כו'. נ"ב ועיין ב"מ דף י"ד ע"ב תוס' ד"ה תריץ נמי בבע"ח:

אבל אינו טורף לא מהלקוחות עב"י שכתב בשם בעה"ת דאם נתן במתנת שכיב מרע חזר המקבל כיורש ואפי' אם המתנה מטלטלין גובה מהן וכ"כ ן' מגא"ש בפרק מי שמת גבי ההוא דסבר רב אחא למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו נזונת מנכסיו אבל הראב"ד חולק בזה מדתניא אחריו לפ' ואחריו לפ' גובה מהאחרון ומפרשי ליה בהניזקין משום דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום ב"ח וי"ל דההוא במתנת שכ"מ במקצת הוא וה"ה לבריא וכי קתני שכ"מ אורחא דמלתא נקט עכ"ל בעה"ת והרמב"ן כתב סברות א"ו בפ' י"נ עלה קל"ו וע' בר"ן ריש פרק הניזקין בהא דאמרו שם שכ"מ שאמר תנו מאתיים זוז לפ' ואחריו לפ' וכו' וז"ל הר"ן וא"ת והיכי קרי למתנות שכ"מ משעבדי דאי הכי מלוה ע"פ גו זימניה ומזון אשה והבנות לא יגבה מהן וליתיה מדאמרינן בפ' י"נ השתא ירושה דאורי' אלמנותו נזונית מנכסיו מתנת שכ"מ לא כ"ש י"ל דהכא במתנת שכ"מ במקצת ובקנין דמתנת בריא היא אבל במתנת שכ"מ בכולה או קמא בינונית ובתרא זיבורית מבינונית דקמא גבי וכן דעת הרי"ף והרמב"ן ז"ל עכ"ל ולולי דבריהם נראה לענ"ד דלא קשה דאפי' נימא דמתנת שכ"מ הוי כירושה מ"מ גם בירושה היכא דמשכחת לה קמא ובתרא אז גובה מקמא ואומר הנחתי לך מקום לגבות וראיה ברורה מתוספת פ' מי שהיה נשוי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ויצאו עליו כתובת אשה ובע"ח גובין מהאחרון אין בהם גובין משלפניו הובא בהה"מ פ"ג מהלכות זכיה וכתב שם בשם בעל העיטור דמחזיק בנכסי גר הרי הוא כיורש ואפי' מלוה ע"פ גובה וכ"כ הרשב"א וע"ש דאפי' מטלטלי גובה בע"ח משום דמחזיק בנכסי גר לא גרע מיורש וכן פסק בטור ובש"ע סימן ער"ה דגר שבזבזו ישראל נכסיו והיה עליו חובות כל מלוה שנגבת מן היורשין ומן הלקוחות נגבת גם מאלו שזכו בהן היו רבים שהחזיקו בהן אחרון אחרון נפסד אין לו גובה משלפניו ע"ש הרי מבואר דחכמים לא חלקו בזה בתקנתם בין יורש או מקבל מתנ' ויורש נמי מבתרא גבי מקמא לא גבי א"כ לפי זה גבי מתנת שכ"מ נהי דדינו כיורש לא גרע ממחזיק בנכסי הגר דמבתרא גבי ומקמא לא גבי והתימא לפענ"ד על הגאונים שנתחבטו ונתלבטו בזה הלא הדבר מוכרח מהתוספתא דאפי' בדין יורש נמי לא גבי מקמא אלא מבתרא ואחרון אחרון נפסד ועמ"ש בסי' קי"ד סק"ג:

הקדשות הרי הם כמשועבדים. עמ"ש בסי' קי"ד באריכות דמלוה ע"פ גוב' מהקדש דמים ומשום דלא עדיף מהפקיר נכסיו ע"ש אלא דאפי' הכי נראה דאינו גובה מהקדש כל שיש בנ"ח דאפי' גבי יורש כל היכא דאיכא יורש קמא ויורש בתרא אחרון אחרון נפסד וכמ"ש בס"ק הקודם ואפי' בנ"ח זיבורית דכיון דתני בתוספתא גבי מחזיק הגר דדינו כירושה דאחרון אחרון נפסד אלמא דאיתא לתקנתא דאין נפרעין וכו' במקום שיש בנ"ח אם כן אפי' לא הניח אלא זיבורית נמי מצי אמר הנחתי לך מקום לגבות וכ"מ נמי מהתוספתא שהבאתי בס"ק הקודם גבי מוחזק בנכסי הגר אחרון אחרון נפסד אין לו גובה משלפניו ומשמע דאפי' אין לו לבתרא בינונית אלא זיבורית ולקמא יש לו בינונית נמי איתא לתקנתא דאין נפרעין במקום שיש ב"ח ואע"ג דמשמע בש"ס ר"פ הנזקין דדוקא גבי מתנה אמרינן הך תקנתא דאין נפרעין משום דאי לאו דקבל מניה הנאה לא יהיב ליה וה"ל כלוקח אבל ביורש לא שייך זה מ"מ כיון דמוכח מתוספתא ומטור וש"ע ס"ס ער"ה שפסקו כן אפי' במחזיק בנכסי הגר דדינו כירושה ולא שייך הך טעמא דאי לאו דמקבל הנאה מניה צ"ל דלא פלוג חכמים בתקנת' ובכל ענין אין נפרעין וכו' במקום בנ"ח ומסתברא גובה ומקמא לא אלא דבעל האיבעיא דקא מבעיא ליה במתנה האיך מי נימא דמקבל מתנה כלקוחות דמי אבל הש"ס דפשיט ליה משכ"מ ש"מ דבמתנה נמי עבדי רבנן תקנתא לאו מטעמא דעלה על דעת בעל האיבעיא משום דדומה ללוקח אלא אפי' גבי ירושה נמי עבדי רבנן תקנתא ושכ"מ נמי דין ירושה הוא וכמ"ש בס"ק הקודם כן נראה לפענ"ד מוכרח:

ואין לו בן אחר ע' בתשובת מהר"א ששון דמחלק באומר על תנאי דגובה בע"ח מן הבן כיון דאם יתבטל התנאי הרי הוא של הבן בתורת ירושה אבל באומר חוץ מבע"ח שלא יגבה הרי קי"ל חוץ שיורא הוא דהוי והרי אב שייר לעצמו זכות זה שלא יחול בו חוב וזה לא נפקע כלל וראיתי בתומים שהשיג על זה דמה בכך דשייר לעצמו וכי במותו פרח השיור א"כ אכתי לאחר מיתת הבן זוכה באותו השיור ע"ש ולענ"ד א"ז קושיא דכיון דכתב מוהרי"ק שורש קמ"א דאין היורשין יורשין דברים שאין בהם ממש או טובת הנאה בעלמא שאין ממון הובא ברמ"א סי' ער"ו ע"ש וטובת הנאה נמי הכי הוא דהתורה זכת' בו בתרומותיו ליתנם לאיזה כהן שירצה ואפ"ה כשמת אין היורשין יורשין זכות זה שיהיו המה זוכין בו ליתן למי שירצה אלא כיון דגוף הדבר אינו שלו רק טובת הנאה ליתן לאחרים אינו בירושה א"כ אף אם נאמר כיון וכבר הוא בהמתנה לבן שיהיה שלו לגמרי לכל דבר רק חוץ לפ' לא יכול ליתנו וזה השיור נשאר לאב וגם אחר מיתתו לא מצי יורש זכות זה ליתנו לזה דה"ל טובת הנאה ואינה ממון ודו"ק מיהו לפמ"ש הש"ך בסי' ער"ו דאם טובת הנאה ביד יורשים זוכים בו ודוקא כשהוא אצל אחרים אין זוכין בו א"כ ה"כ הרי זוכין בו יורשין כיון דשיור האב נפקע במיתתו א"כ זוכין בו מעצמן לא בתורת ירושה אלא בתורת הפקר ואפשר בתורת הפקר לא ניחא ליה דליזכיה כדי שלא יגבה ב"ח ודין ירושה אף שהוא בע"כ לא שייך בזה כיון דאינו ממון ודו"ק ולפמ"ש בסימן ער"ו בשם השל"ה שטובת הנאה כשם שאין אדם יכול להקנותו כך אין אדם זוכה בו שום הקנאה אפי' בידו ממש א"כ ה"נ אין הבן זוכה בשיור ההוא ליתן לפ' אפי' הוא בידו ממש ודו"ק:

יורשין שמכרו נכסי אביהן כיון שיש בני חורין דאביהן עמ"ש בסי' ק"ז סק"ח:

אבל אם היו כאן שדות ויכול לגבות שדה מכל אחד עמ"ש בסי' ק"ד סק"ט:

אם יש בשטר שיש למלוה וכן בשטר שיש לבע"ח שעבודא דמטלטלין אג"ק. עש"ך בס"ק י"ח שהעלה דאם אין למלו' שני רק קרקע אז א"צ שעבוד אג"ק דכיון דגוב' בשטר קרקע א"כ מפיק משעבוד' דר"ן ויש להוכיח כן מסוגי' הש"ס דפ' כ"ש וה"ה כשלוה השני שעבד מטלטלי אג"ק אז א"צ מלו' הראשון שיעבוד מטלטלין אג"ק נגד הלוקח וע"ש שכתב וז"ל וק"ק על הטור והמחבר כאן שסתמו הדברים דהא מיירי שיש ללו' השני מטלטלין לשלם ולא שעבד אותן מטלטלין אג"ק וזה הי' להם לבאר ודו"ק כי דין זה חידוש הוא וברור עכ"ל והנה מ"ש דאם יש למלו' השני שעבוד מטלטלי אג"ק אז א"צ למלו' הראשון שעבוד מטלטלי אג"ק וככר כתב כן בסי' פ"ה והוא נכון ע"פ דברי התוס' דפ' כ"ש וז"ל הש"ס שם ומי אמר רבא הכי והא אמר רמב"ח ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתא ב"ח דראובן וטריף לה משמעון ואתא שמעון ופייסו בזוזי דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרי לי' לשמעון אנן מטלטלין שביק אבונן גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבד לבע"ח ואמר רבא אי פיקח הוא מגבי להו ארעא והדר גבי' לי' מינייהו דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגוב' אותו מהן אי אמרת בשלמא למפרע הוא גוב' אמטו להכי חוזר וגוב' אותו מהם דכמאן דגבי מחיים דאביהן דמי אא"א מכאן ולהבא הוא גוב' אמאי חוזר וגוב' הא כמאן דזבין יתמי נכסי דמי וכו' שאני התם דאמר להו כי היכא דמשתעבדנא לאביכן משתעבד נמי לבע"ח דאביכן מדר"ן וכתבו תוספות שם וז"ל ואם תאמר גבי מטלטלין נמי נימא הכי ונרא' לר"י דדוקא גבי קרקע שייך למימר הכי דבת שעבוד היא דכשהקרקע זו משועבדת לראובן חשבינן לי' כאלו הוא בידו דהא אם מכרה או משכנ' חוזר ראובן וגוב' אותה לכן משועבדת נמי לבע"ח אבל מטלטלין אין להחשיבם כאלו הם ביד ראובן כיון שאלו מכרם או משכנם אין גוב' מהם עכ"ל ולפ"ז אם המלו' השני יש לו שעבוד מטלטלין אג"ק דאז הוי כאלו הוא בידו כיון שאלו מכרם או משכנם המלו' חוזר וגוב' א"כ משתעבד נמי לבע"ח אפי' שלא שעבד מלו' השני למלו' הראשון אג"ק ועדיין הדברים סתומים וכבר הרחבנו בזה בסי' פ"ה ס"ק דו"ה והעליתי שם דהאידנ' דאין תקנת השוק דאפי' שעבוד מטלטלי אג"ק אינו טורף ממטלטלין שמכר וא"כ אפי' שעבד מטלטלי אג"ק למלו' השני אכתי אינו בידו עדיין דהא הלו' יכול למכור וכיון דאינו בידו לא שייך ביה שעבודא דר"ן שישתעבד לראשון ולפ"ז אתי שפיר דסתמו הטור והש"ע בזה ולא ביארו דאם יש לשני שעבוד מטלטלי אגב קרקע דגוב' הראשון אע"ג דלראשון לית לי' אג"ק דהאידנא בתר תקנת השוק לא מהני אג"ק להחשיב' כאלו הן בידו וכמ"ש דהא הלו' יכול למכור ולהכי בתר תקנת השוק העיקר תלוי שיהי' למלו' הראשון שעבוד מטלטלי אג"ק דאז ודאי חוזר וגוב' אפי' לית לי' לשני אג"ק משום דגוף השטר נשתעבד לו באגב קרקע כיון דאנן קי"ל דשטרות משתעבדי באג"ק וע' באורך מזה בסי' פ"ה שם ודו"ק ולפ"ז אין תימה שסתמו הדברים דהא השתא בתר תקנת השוק אם המלו' השני יש לו שעבוד אג"ק לא חשיב כאלו הן בידו וא"כ אם גבה הלוקח אין המלו' הראשון חוזר וגוב' משום שעבוד' דר"ן משום דלא הוי כאלו הוא בידו אינו חוזר ומשתעבד לבע"ח שלו מדר"ן ואם גבה הלוקח קרקע ודאי בע"ח חוזר וגובה וכבר כתבו הטור להדיא בסי' ק"ז גבי יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה וא"כ ה"ה הכא אם גבה הלוקח קרקע בע"ח חוזר וגוב' משני משעבודא דר"ן אלא דהטור והש"ע מיירי היכא שהלוקח גבה מעות וכדינו דבע"ח בזוזי ובזה לא מהני שעבוד אג"ק למלו' השני וכמ"ש. ונראה פשוט דאי אית לי' ללוה השני זוזי למיפרעי ודאי צריך כדינו דבע"ח בזוזי ואע"ג דאמרי' אי פקח הוא מגבי' לי' ארעא התם היינו משום פסיד' וכמ"ש התוס' בפ' מי שהי' נשוי דאם מגבי להו זוזי מפסיד ואם מגבה להו ארעא חוזר וגובה ובמקום פסידא יכול לסלק בקרקע אבל הכא דהלוה השני ע"כ צריך לשלם חובו לראשון או לשני א"כ לדידן לית לי' פסידא וא"כ ודאי צריך למפרע כדינו בזוזי ואפי' איתרמי דלית לי' ללוה השני זוזי למיפרע אם פקח הלוקח יכול לומר איני רוצה עתה למיפרע אלא אמתין לך עד שיהא לך מעות שתפרע כדינך בזוזי וכמבואר בש"ע סימן ק"א דאם יגבה קרקע יבא המלו' הראשון ויחזור ויגבה ממנו ומעות לא יכול לגבות ממנו וזה דינו בזוזי דוקא משא"כ לעיל בסי' פ"ה דבמקום פסידא דינו דבע"ח בקרקע ובאמת אם אירע שגבה הלוקח קרקע ודאי המלוה הראשון חוזר וגובה וכמו יתומים שגבו קרקע דבע"ח חוזר וגובה מהן וזה נ"ל ברור בדינים הללו ודו"ק:

שעבודא דמטלטלי אג"ק עסמ"ע ס"ק ל"ט דמבואר מדבריו דאי הי' בידו השטרות קודם שלוה כ"א מהמלו' שלו אין צריך דאקני כיון דכתב לו אגב הרי דין קרקע יש לשטרות והוא נגד דברי עצמו בסי' פ"ה ס"ק כ"ב דאפי' במכר המוקדם שט"ח צריך דאקנ' ע"ש בסמ"ע:

וכתב לראשון אגב כתב הש"ך ונרא' שאם בע"ח של לוה שעבד מטלטלי אג"ק שאין דינם כקרקע ומלו' ראשון שלו יש לו דין קדימה כמו בקרקע ואפי' לא כ' הראשון אגב יש לו דין קדימה מדר"ן ע"ש וכבר כתבנו בסק"ז דלבתר תקנת השוק ליתיה להאי דינא ועמ"ש בסי' פ"ה סק"ה:

אבל אינו טורף מהלקוחות כו'. אע"ג דקיי"ל שיעבוד מלוה הוא דאורייתא אפי' בע"פ מ"מ חז"ל תקנו משום פסידא דלקוחות דלא יגבה מהן מלוה ע"פ דלית להו קלא ואפי' ממקבלי מתנה אע"ג דלא נתנו מעותיהן בעדו להלוה מ"מ אי לא עשה לו ניח נפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה וה"ל כמכרו וע"ל סימן קט"ו ורל"ה:

בין קרקע בין מטלטלים כו'. ואם שיעבד נכסיו בלתי אשתו והן משועבדין לכתובתה דינו כמו במכר דמה שיכול למכור לעולם או עד שתתאלמן כן הדין בב"ח כ"כ ב"י בשם ב"ת ד"מ ו' וע"ש שהאריך עוד מדין אשה שנתן לה אחר או בעלה קרקע קודם שלוה אף שהבעל אוכל פירות אין הב"ח גובה מהן וע"ל סי' צ"ט סכ"ה ועיין בא"ע סימן צ' דשם נתבאר הרבה דינים מזה:

אפי' אם אינו מפורש בשטר דקי"ל אחריות ט"ס הוא וששכחו לכותבו דחזקה הוא דלא שדי המלוה זוזי בכדי:

וכמו שנתבאר בסי' צ"ט. וע"ש בסעיף ז' שכתב שם מור"ם בהג"ה והוא מדברי הרמב"ן ורשב"א דאם נראה לב"ד שלא כיוונו לערמה רק למתנ' גמורה קנה המקבל אע"ג שהיתה כוונתו להבריח:

התנאי קיים. ז"ל הטור שהנותן יכול להטיל במתנה איזה תנאי שירצה כו' עד ואינו יכול להקנות לאחרי' אלא מה שהנותן רוצה ליתן ואם היה ב"ח טורפו א"כ לא נתקיים התנאי ונתבטלה המתנה מעיקרא והדרא למרא קמא נמצא שהמלו' לוקח ממון אחרי' בחובו:

ומ"ש אפי' כתב לו דאקני. כ"כ גם בטור ור"ל אף דמהני כתיבת הלוה למלוה דאקני למהוי משועבד לו מה שקנה אחר ההלואה כאלו היה בידו קודם ההלואה מ"מ זה שאינו קונה לדעתו אלא ע"ד הנותן לא נשתעבד לו:

והתנה עמו המוכר ג"ז בטור ובפרישה כתבתי הטעם דבמכר דקיבל המוכר מעות מהלוקח [שהוא הלוה] בעד השדה אם ירצה המוכר לבטל המקח מכח התנאי הרי צריך להחזיר ללוקח הלוה מעותיו ויקחם המלוה. והא דכ' שב"ח גובה ממנו ר"ל עד שיתן לו דמי השדה שקיבל ממנו. גם מסתמא לא יתן לו דמי השדה דהא מתחלה היה ניחא ליה ומכרן בדמי השדה שקיבל ממנו ומסתמא אין לו נ"מ שהיא ביד הלוקח הלוה או ביד המלוה ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

ואין לו בן אחר כו'. בטור מפורש הטעם והוא משום דכשמת ראובן הנותן אותו כח ששייר לעצמו בקרקע זכה בו הבן כיון שלא היה לו בן אחר וכשבא ב"ח לטורפה אף שנתבטלה המתנה מכח אותו התנאי מ"מ חזרה להבן דהשיור ששייר הנותן לעצמו ירש הבן מאביו וה"ל כלוה ואח"כ קנה דמשתעבד משום דכ' ליה דאקני כו' ועפ"ר שם כתבתי דנראה בעיני עיקר דהא דסיים הטור וכ' משום דכ' ליה דאקני לא קאי אלא אדסמוך ליה לפניו ז"ל דה"ל כלוה וקנה וכוונתו דשם משתעבד אע"ג דחזר ומכרה בדכת' לו דאקני אבל בנדון דידן דלא מכרה הבן א"צ דאקני ע"ש ומה"נ לא כ' המחבר כאן דבעי' דאקני וכתבתי זה לאפוקי מי"מ ועפ"ר:

בן אחר כו'. עד "גובה ממנו פי' בהאי דאין לו בן אחר גובה ממנו כל השדה אבל אם היה לו עוד בנים אחרים לא היה גובה ממנו אלא כפי חלק ירושתו המגיע ע"ז הבן שלוה ממנו שהרי ודאי אף לאחר שחזר המתנה לאביו גם הוא יורש חלקו עם אחיו ממנו דאין לומר דכיון דאבוהון גילה דעתו שלא יטול ממנו ב"ח א"כ מסתמא ניחא ליה לאביו שירשוהו שאר בניו כולו וה"ל כאלו התנה כן בפירוש דא"כ אף שאין לו בן אחר נאמר דניחא ליה לאביו שירשוהו שאר קרוביו שלא יגבהו הב"ח וע"ל בסי' רפ"ב בטור וק"ל:

אין שאר ב"ח יכולים כו'. כפול לעיל סימן ק"ד ס"ט ושם כתבתי הטעם דאלים כח ב"ד להעמיד לוקח זה שקנה מהם במקום מלוה ראשון שהיה מוקדם לשאר ב"ח משא"כ הלוה שמכר בעצמו דלא אלים כח מכירתו וכיון ששאר ב"ח הן מוקדמין לקניות לוקח זה חוזרין וגובין ממנו:

אלא חוזרין וטורפין בחובם. לקמן בסי' קמ"ז ס"ב חזר וכ' מור"ם דין זה ועמ"ש בישוב דברי ריב"ש במ"ש בזה ובאם הי' המערער דיין:

ב"ח מוקדם כו'. דין זה כבר כתבו הטור והמחבר לעיל סי' פ"ב ס"ב ושם בטור כ' שיש חולקין ביש בו נאמנות אבל הסכמת הטור הוא כמ"ש כאן דאינו מועיל לו הנאמנות לפטרו מהשבועה ושם כתבו ג"כ דהמוקדם יכול להטיל חרם סתם נגד המאוחר ולומר שהחרם יחול על מי שיודע ששט"ח של המוקדם אינו פרוע או מי שיודע בעצמו ששט"ח השני פרוע ומשביעו לו להמוקדם על חנם עי' שם:

מי שנמחק שטר חובו כו'. דין מי שנמחק שטרו כו' עי' בדברי הטור והמחבר לעיל ר"ס מ"א:

אפי' הם זיבורית הטעם דמן התורה דינו דבעל חוב בזיבורית אלא משום כדי שלא ינעל דלת תקנו שיגבה מבינונית ובמקום פסידא דלקוחות לא גזרו וכמ"ש בסוף סי' ק"ח סי"ט דמהאי טעמא אין גובין גם מיורשים אפי' הן גדולים אלא מזיבורית:

לפיכך אם נתן כו'. בל' זה כתב ג"כ הטור ובפרישה כתבתי דל' "לפיכך אינו מקושר יפה עם מ"ש לפני זה וצ"ל דמשום סיפא נקטוהו דמסיק וכ' אבל אם אמר ק"ק לפלוני ואחריו ש' לפלוני כו' ויצא עליהן שטר חוב דגובה מהאחרון וזהו מטעם משום דאין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין אפי' הן זיבורית ומה שביד האחרון נחשב לבנ"ח נגד הראשונים דבשעה שגבו הראשונים נשאר מה שגבה האחרון ביד הלוה בנ"ח ועמ"ש עוד מזה:

ק"ק לפלוני וש' לפלוני כו'. בזה הכל מודים משא"כ כשנתן לכל א' ק"ק דיש בו פלוגתא וכמ"ש מור"ם ז"ל בהג"ה גם נקט הכי לרבותא דאע"פ דגילה דעתו שהאחרון חביב בעיניו כיון שנתן לו טפי. אפ"ה ברישא הן שוין ובסיפא הוא גרוע מהראשונים:

אין אומרים כל הקודם בשטר זכה. וה"ט כיון שלשלשתן נתן בשטר אח' אמרינן שנתכוין שיחול מתנותיהן יחד אלא שא"א לבני אדם להוציא ב' דברים כא':

חולקין הנכסים לתשע' חלקים בפרישה כתבתי דאין זה דומה למ"ש הטור והמחבר בסי' ק"ד ס"י דמי שיש עליו ג' ב"ח שחייב לזה מאה ולזה מאתים ולזה ג' מאות ואין ביד הלוה אלא כדי ג' מאות דחולקין בשוה ונוטל כל א' ק' דשם כל א' הלוה להלוה מעותיו ובשעת הלוא' נשתעבדו נכסי הלוה לבעל המאה כמו שנשתעבדו לבעל הג' מאות מה שא"כ בנותן מתנה מנכסיו מרצונו הטוב דשורת הדין נותן שלמי שהראה כונתו להרבות בנתינה יתן לו יותר ומשום הכי נוטלין לפי ערך:

ולא חיישי' לקנוניא. פי' לומר שכבר נתנו היורשים להמקבל והניחו שטר צוואה בידו או החזירו כדי שיטרוף מהלקוחות ויחלקו עמו דכל שהשטר צוואה בידו לא מרעינן לשטרא דאינשי:

נתבאר בסי' ק"ז שם ס"ג נתבאר בפשיטות דאין יכולין לסלקו בקרקעות שלהן אפי' הן עידית ושל אביהן שמכרו הן זיבורית ומטעם שכתבתי שם במעות ובמטלטלים יכולין לסלקו אם לא שעשאו אפותיקי:

שגם הלוה בעצמו כו' ואינו מן הדין שיוציא מנה על מנה בנסיעתו שמה ובהוצאות והכנסת הפירות לביתו משם וע"ז מסיק בהג"ה דאם לפי ראות הדיינים אין לו רבוי הוצאות מחמת זה כי גם זולת זה יש לו שדות ושאר ענינים באותו מקום גובה שם:

אבל גזלן אנס כו' כיון דלא נתקלקלו הנכסים מצד עצמן אלא שאינו יכול לגבות מהן מחמת שגזלן מיד הלוה אנס א' מי שהוא ואין המלו' יכול להיציאו מידו בדין צריך להמתין עד שירד האנס דלא יפסיד המלוה חובו בהמתנה זו כי מצויין האנסים שהן בעלי זרוע ליפול:

יתומים קטנים. פי' יכול המלו' לגבות חובו מלקוחות אף שהניח בנ"ח כיון שהן קטנים ואינו יכול להוציא מידן עד שיגדלו:

ויש חולקים דלאו שם קלקול על הנכסים בנ"ח דהא בני חיוב נינהו הקטנים מיד לכשיגדלו:

אע"פ שלא יכול לטורפן. פי' אף שהמלו' אינו יכול לטרוף המטלטלים מיד הלקוחות שקנאו אחר שהלו' לו כי אין קדימה במטלטלים (ואפי' הקנהו אג"ק וכ' לו דאקנה) משום תקנת השוק אפי' הכי אין ביד המלו' למחות ביד הלוה למכרן אף שהן משועבדין לו כל זמן שהן בידו מפני שהלו' יכול לומר לו עדיין לא הגיע זמן פרעון שלך ולכשיגיע אפרע לך בשאר דברים ה"נ במוכר קרקעות לעובד כוכבים דישראל במטלטלין ועובד כוכבים בקרקעות שוין הן שאין יכול לטרוף מידן:

ואינו צריך ליקח חצי שדה כו'. וכ"כ הטור והמחבר ג"כ לעיל סי' ק"ז ס"י בבא לגבות מהיורשים ומטעם דלא עדיפי היורשים והלקוחות מהלוה עצמו דמגבה מאיזה בינונית שירצ' אבל אינו יכול להגבות חצי שדה מזה וחצי מזה אבל שדה מכאן ושדה מכאן הי' יכול להגבותו ולא היה מחויב להגבות למלו' במקום אח' כן הדין ביורשים ובלקוחות:

למה לא תבעת חובך מהראשון. הטור מסיים בטעמו ז"ל דשמא לא רצה לתבוע עד עתה דלפעמים הלוה אלם ולפעמים המלו' עשיר ויש לו שט"ח הרבה ואינו זוכר לכולם עד שיזדמן לידו מיהו בשטר ישן צריך דרישה וחקירה עכ"ל:

לא הפסיד בשביל זה זכותו ול"ד למ"ש הטור והמחבר לקמן ר"ס קמ"ז דאם לוי היה אחד מעידי המכיר' שוב אינו יכול לערער על הלוקח לומר שהשדה שלו הוא דשאני הכא דאין לו אלא שיעבוד על הנכסי' ויכול לומר סבור הייתי שיפרע לי במזומנים או ממקום אחר מה שאין כן התם דמערער על שדה הנמכר גופו ואומר שלו היה ומה שכתב הטור והמחבר בסעיף שאחר זה דלוי הי' לו שטר על שדה הנמכר ואפי' הכי יכול לטורפו התם נמי מיירי שהשטר לא היה על שהבית שלו אלא שמשועבד לו אי נמי התם לא עבד מעשה אלא שהיה במעמד המכירה ומה שמינהו ראובן על הבנין בזה יכול לומר כוונתי הי' שאבננו לפי רצוני ואח"כ אטרפנו משא"כ התם דמה שחתם נפשו על השטר הוא מעשה דמגרע כחו וכ"כ שם בשם המפרשים:

אם הם קרקעות וכו'. דאם הם מטלטלים בכל ענין הית' מתנתו מתנה אף ששיעבדם לו אג"ק משום תקנת השוק וק"ל:

בכל פעם אחזירנו לך כצ"ל:

אם קנה והוריש כו'. דרשות יורש כרשות הלוה דברא כרעא דאבוה הוא ומ"ש ויש חולקין הטור והמחבר סתמו וכתבו בר"ס ק"ז ובסי' זה בסעיף שאחר זה וגם בס"ס קי"ב דבן במקום אביו קאי לענין יאוש ושינוי רשות וכתבו דלא מחשבי' רשות יורש לרשות אחר (וע"ש סי' ל"ז ולקמן סי' שנ"ג ושס"א) וכאן כ' המחבר דיש חולקין צ"ל דנמשך אחר ל' בע"ת דכ"כ בסוף שער מ"ג:

הדין עמו הואיל כו'. ז"ל הטור אע"פ ששמעון היה יכול לטעון לראובן פרעתי' אין הלקוחות יכולין לדחות לראובן ולומר פרוע אתה משמעון ואין שמעון נאמן בהודאתו עלינו שהוא עושה קנוניא עלינו לפי שסוף סוף צריכין לפרוע לשמעון שהוא המלו' של המוכר שלהן והואיל ויכול שמעון לטרוף מהן גם ראובן שהוא המלו' של שמעון טורף מהן הואיל ושמעון מוד' שהוא חייב עכ"ל. ומיירי שאותן נכסים היו ביד יהוד' כשלוה משמעון או דכ' יהוד' לשמעון דאקני ואם הנכסים מטלטלים צריך להקנותן לשמעון באגב קרקע ובדאקני וקיצר כאן דלא איירי כאן בדין זה וסמך אמ"ש אחר זה וכאן לא בא אלא ללמדינו דאע"פ שראובן לוה ע"פ יכול לגבותו וק"ל:

לא מבעיא בעודם בידו שהמלו' גובה מהן מדר' נתן כו' דכל זה מיירי דהשטרות והנכסים עדיין בידן שלא מכרן הלוה או לוויים שלו מ"ה לא הצריך שיהיה כתוב בשטר המלו' ההקנאות מטלטלים אג"ק אע"ג דשטרות מטלטלים הן דמכל מקום כיון דהלו' הי' יכול לגבות מלווים שלו בעודם בידו בכל ענין מ"ה מלוה של הלוה גובה גם כן מהן מדר' נתן כל זמן שהן בידו וע' בבע"ת שכ' זה הדין בסוף שער מ"ג אכשיש לאותן לווים דהלו' קרקעות אבל נרא' דלפי דמסיק שם דגובה מדר' נתן אין חילוק בין שיש בידן קרקעות או מטלטלים וכן הוא בטור ע"ש ודו"ק:

אפי' נעשו השטרות כו' אחר שלו' כו'. פי' וכ"ש אם כבר נעשו קודם שלוה הלו' מהמלוה הראשון דאז בשעת הלוא' נשתעבדו לו דהא גם הם בכלל נכסי הלוה הן דמשועבדין למלו' וע"ל ר"ס פ"ו דכ' הטור והמחבר זה לשונו ל"ש אם נתחייב לו אח"כ כו' וכתבתי סברא זו וגם סברא איפכא מזו ע' שם ומכאן מוכח שצ"ל שם כסברא זו:

ואפי' קנו בעלי חוביו של לוה כו' כן כ' ג"כ הטור ולכאור' הי' נראה דקאי אמאי דסמוך לו לפני זה שלוה שמעון ליהוד' אחר שלוה הוא וע"ז בא להוסיף ולומר אפי' אם באותה שעה שלוה ממנו יהודה לא היה לו נכסים דהשתא איכא תרתי דל"מ דלא נשתעבד יהודה לראובן מכח שמעון בשעה שלוה ראובן לשמעון אלא אפי' גם לשמעון לא נשתעבדו נכסי יהוד' בשעה שהלו' לו שמעון שהוא קנאן אחר ההלואה אפ"ה גובה ראובן מיהודה מדר' נתן ואף שהלשון קצת דחוק לפי' זה מ"מ קושטא דמילתא הוא לדינא דאפי' אית ביה תרתי הנ"ל יכול ראובן לגבות מיהוד' וגם בסעיף שאחר זה כ' הטור והמחבר ז"ל אחר שלוה הוא מהמלוה וכתבתי שם פירושו דר"ל אחר שלוה לוה השני ממלוה שלו דהוה לוה של מלוה ראשון ולא כע"ש שפירש גם שם דר"ל אחר שלוה לוה הראשון מהמלוה שלו ודחיתי שם דבריו אבל שוב ראיתי בבע"ת סוף שער מ"ג דכ' אף שקנה יהודה אחר שלוה שהעון מראובן וכן הוא משמעות הל' דהטור והמחבר ולפי זה צ"ל דמיירי זה כשלוה שמעון ליהודה קודם שלוה הוא מראובן ואזה כתב דאפילו קנה יהודה (שהוא הלוה של שמעון שלוה מראובן) עד אחר שלוה שמעון מראובן ונמצא שבשעה שלוה שמעון מראובן עדיין לא קנה (יהודה) שמעון כלל וק"ל:

או שבעלי חוביו מכרו נכסיהן. פי' שטרותיהן ולהן בעי' קנין אגב כדמסיק דאם מכרו קרקעות לא בעי' אגב ואם מכרו שאר מטלטלים לא הוה מהני אגב וכמ"ש הטור בס"ס זה ז"ל דאע"ג דבשאר מטלטלים שמכר הלוה תקנו חז"ל שלא יגבה מהם המלוה אע"ג דשעבדן לו אגב קרקע היינו משום תקנת השוק דאל"כ לא הי' אדם קונה מחבירו מפני שיעבוד נושיו אבל בנתינת שט"ח לא שייך ה"ט דמילתא דלא שכיחא הוא ועוד שלא יצא הש"ח מרשות ראובן לגמרי שעדיין נשאר בידו כח למחול השטר הלכך חשיב שפיר ממונו לגבו' ממנו בעלי חוביו וכ"כ הטור והמחב' ג"כ בסי' ס' ס"ס א' ע"ש וזהו דלא כע"ש שפי' נכסיהן מטלטלין שלהן ע"ש:

אחר שלוה הוא מהמלוה כו'. כ"כ ג"כ הטור וב"ת שם ועפ"ר שם כתבתי דר"ל כל אחד לפי עניינו שכנגד מה שאמר שמכר שמעון הלוה ראשון שטרות שלו אמר כאן שמכרן אחר שלוה שמעון מראובן. וכנגד מה שאמר או שמכר יהודה נכסיו קאמר דהיינו כשמכרן אחר שלוה הוא פי' יהודה מהמלוה שלו דהיינו שמעון דאז חל שיעבוד כל מלוה עליהן קודם שמכרן הלוה שלו וכנ"ל. אבל אין לפרשו כדפירשו בעיר שושן דגם נגד מ"ש שמכרו בע"ח של הלוה נכסיהן כתב דבעינן שיהא מכירתן אחר שלוה הראשון מהמלוה שלו ומטעם דאל"כ לא הי' מהני לראובן כתיבת אג"ק שכתב לו שמעון כיון דבלא אג"ק שכתבו לשמעון לוים שלו שמעון גופא לא הוה מצי גובה מהלקוחות וה"ל אגב דאגב וכולי האי לא אמרינן דק' מנא ליה להטור וב"ת דין זה הא קי"ל דמלוה ראשון עומד במקום מלוה שני לכל דבר:

ומ"ש וכן בשטר שיש ללוה כו'. כ"כ ג"כ הטור ובפרישה כתבתי דהאי וכן בשטר ר"ל או בשטר וקאי אמ"ש או שב"ח מכרו נכסיהן כו' שלענין זה בעינן ששיעבד יהודה לשמעון מלוה שלו בשט"ח שנתן בידו מטלטלין אג"ק אבל לא בעינן אג"ק בשני השטרות למכירה דחד מינייהו:

שעבודא דמטלטלי אג"ק. צ"ל דמיירי נמי כשהיו בידו השטרות קודם שלוה כל אחד מהמלוה שלו מ"ה לא כ' דבעינן שיכתוב לו נמי דאקני דכיון דכתב אג"ק נעשה להשטרות דין קרקע והיו ביד הלוה קודם שלוה מ"ה יכול המלוה לטורפן ממי שלקחן מהלוה בלי כתיבת דאקני דיש להן קדימה:

לאחר שלוה הוא משניהן יחלוקו כבר נתבאר זה סי' ק"ד ועמ"ש הטור בסי' קי"ב:

וכתב לראשון אגב הא דבעינן הכא לכתיבת אגב אע"ג דהלך היה יכול לגבות המטלטלין הנמצאים ביד בעלי חוביו בלי כתיבת אגב וזכות הלוה יש למלוה שלו מדר' נתן וכנ"ל מ"מ הכא דמיירי דיש להלוה שני מלוים אי לא כתב להראשון אגב לשוויה המטלטלין כקרקע הוה דינא שיחלוקו ב' המלוים בהמטלטלין ק"ו ממטלטלין שהיו בידו קודם שלוה משניהן דכתב לפני זה דיחלוקו בהן ונ"ל דמיירי כאן דכ' לראשון אגב ולשני לא כ' אגב דאל"כ להשני הוה משתעבד ולא להראשון כדין קרקע שקנה הלוה בין שני הלוואות שהלוה זה אחר זה אם לא שכ' להראשון אגב קרקע ודאקני וקנה מטלטלים או הלוה לאחרים ואח"כ חזר ולוה משני שכתב גם להשני אג"ק ודאקנה דאז ג"כ להראשון משתעבד ולא להשני ועיין בבע"ת בשער מ"ג בדין ד' בהענין הג' וגם בענין הששי המורה על מ"ש בענין הג' ודוק:

הדין עם יהודה כיון ששטרו מוקדם כו'. דין זה הוא ממש כדין שכתב הטור והמחבר לפני זה בסעיף כ"ב אם מכר הלוה שט"ח לאחר רק דשם כתבתי דמיירי גם כשהי' השטר חוב ביד הלוה קודם שלוה הוא מהמלוה שלו מ"ה לא הזכיר שם דצריך לכתוב לו דאקני וזה א"א לו' כאן שהרי בירר יודא שלוה לראובן קודם שלוה ראובן לשמעון ומ"ה צ"ל דל"ד קאמר כאן כיון ששטרו מוקדם ושיעבד לו מטלטלים אג"ק אלא בעינן נמי דכתב ראובן ליהודה דאקני דהא ראובן לוה מיהודה וקנה משמעון ומכר קנינו ללוי דבכה"ג בעינן דיכתוב ראובן ליהודה דאקני ולכאורה היה נראה דמ"ה חזר וכ' הטור והמחבר דין זה אע"ג דכבר כתבו בסעיף כ"ב אלא שא"כ ק' דעיקרו חסר דלא נזכר כאן דבעינן שיכתוב לו דאקני וגם אי הוה כתבו כן בפי' אין בו חידוש כ"כ דכבר נתבאר זה בסי' ק"ד ובטור ל"ק דמה שחזר וכתבו משום דחידוש בו דאין במכיר' שטרות משום תקנת השוק משא"כ בשאר מטלטלין ואע"ג דגם בדין דסעיף כ"ב דכתבו הטור לפני זה מיירי בש"ח ה"א דשם מיירי מעיקר הדין קודם שתקנו תקנת השוק משא"כ בדין זה שכתבו הרא"ש בתשו' שאלה וכ' בו בהדיא דלית בש"ח משום תקנת השוק (ובסכ"ב כתבתי לשונו ע"ש וצ"ל דהמחבר אע"ג דלא הזכיר החילוק שיש בין שטרות לשאר מטלטלין מ"מ נמשך אחר דברי הטור ורימז לן במ"ש ואין בזה משום תקנת השוק וכ' הדיני' בקיצור זא"ז על הסדר):

אבל המלו' בשטר. עש"ך ס"ק ב' עד וב"ח כמו כן אינו גובה כלום וכו'. וטעם החילוק נראה דבשלמא כשנתן לה אחר קרקע יש להפירות דין נכסי מלוג מש"ה אין הבע"ה גובה ממנו משום רוחא ביתא אבל כשהבעל נתן מתנ' לאשה כיון דמדינא קנתה ואין הבעל אוכל פירות ומש"ה בגוונא דהכא שנתן לה באופן שהבעל יאכל הפירות וכיון שהבעל אוכל הפירות ע"כ שייר לעצמו הפירות ושוב אין על הפירות אלו דין נכסי מלוג רק הן שלו לגמרי מש"ה אין הבע"ח גובה, ולענין דין מלו' ע"פ גובה ממתנות שכ"מ נתבאר באה"ע:

והתנ' עמו המוכר. עסמ"ע ס"ק א' עד ויקחם המלו' וכו' ועוד טעם אחר נתן הטור וב"י בסי' צ"ט דמשום דמאי נ"מ למוכר להתנות תנאי זה ואין זה אלא שהלוקח פייסוהו לכך הוי הברח' ע"ש ונ"מ בין שני הטעמים אם נתייקר הקרקע אם לטעם הראשון אין לבע"ח במותרת השוי' מדמי זבינא משא"כ לטעם השני וכן אם יש כאן עוד בע"ח מאוחרים לזה הבע"ח ולגבי שדה לו משפט קדימ' אבל אם המכר בטל מכח תנאי רק בא לגבות זוזי שביד המוכר ע"ז במעות אין לו דין קדימ' ויחלוקו אבל לטעם השני המקח קיים וגובה מכל הקרקע ולו משפט קדימה ומסתימת הטור והש"ע משמע כטעם השני וכ"כ בתומים:

לא יטרוף ממשעבדי. והנה אם ראובן יש לו על שמעון שני חובות מלוה בשטר ומלוה ע"פ ובאים לגבות משמעון והוא באופן שיש למלו' בשטר דין קדימ' למלוה ע"פ וראובן גבה מבנ"ח של שמעון מלוה ע"פ שלו ובא במלו' בשטר לגבות מן הלקוחות של שמעון והלוקח טוען הנחתי לך מקום לגבות בנ"ח ואם כי אתה גבית למלו' ע"פ שלך מי ציוה לך הלא למלוה בשטר דין קדימ' נסתפק בתומים מהך דאמרינן בכתובות דף נ"ד באשה מוכרת למזונות דאמר ר"י כותבת סתם וכך כחה יפה ופרש"י שאם יכלו הנכסים מבעל' תבא לטרוף כתובת' מלקוחות שקנו שדה מבעלה וכו' והקשו תוס' ד"ה ר"י וא"ת והלא יכולין הלקוחות לומר לך הנחתי לך מקום לגבות וי"ל דהוי כמו אשתדיף בנ"ח דגביא ממשעבדי ולא שייך לומר אפסדי' בידים שהרי עשתה לצורך מזונות וכו' ואף דלכ"ע כתוב' קודם למזונות מ"מ לא מצי הלוקח לו' הנחתי לך וא"כ בנידון זה היא דלא מצי לדחותו ולומר הנחתי לך דהוי כאשתדף ולבסוף הביא דברי הריטב"א שפוסק דא"ל הנחתי וכו' ע"ש ודחק עצמו ליישב שיטת הש"ס דכתובות. לפענ"ד נרא' הדבר פשוט כהריטב"א די"ל הנחתי לך והא דכתובות שאני דשם כיון שהיא מוכרח בעצמ' בלא רשות ב"ד למזונות ושוב א"י לטרוף בכתובת' מהלקוחות שקנו ממנה למזונות מטעם דאמר סתם בכתובות דאחריות דנפשי' מי לא קבלה עלה שפיר הוי כאשתדיף בנ"ח דגובה ממשעבדי אבל ודאי אם הב"ד מכרו הקרקע לצורך מזונות שלא שייך לומר דאחריות דנפשה קבילה עלה ודאי דיכול לטרוף בכתובת' מהלקוחות שקנו מהב"ד למזונות וממילא אינה טורפת מלקוחות שקנו בחיי בעלה די"ל הנחתי לך ולפ"ז במלו' אחר שאין לו רשות למכור בעצמו כ"א ברשות ב"ד הוי כב"ד שמכרו לצורך מלוה ע"פ יכול לטרוף מהלקוחות שקנו מהב"ד וממילא א"י לטרוף מהלקוחות שלקחו קודם למכיר' זו די"ל הנחתי לך בודאי ה"ה אם גבה המלו' ע"פ בעצמו א"י לגבות מהלקוחות שקדמו לגבי' שלו דלא עדיף הגוביינא שגבה מעצמ' מאלו מכרו לאחר ויכולין הלקוחות לומר הנחנו לך. ועוד דשאני מזונות שהיא כמוכרח' למכור שלא ברשות ב"ד דהא מה"ט נתנו לה חז"ל רשות למכור שלא ברשות ב"ד וגם מוכרחת היא לגבות המזונות קודם כתובת' למען לא תפסיד מזונותי' מש"ה לא הוי כאפסדי' בידים משא"כ בגבה למלו' ע"פ הוי כאפסדי' בידים. והנ' בתומים הקש' בדברי התוס' בכתובות שם בד"ה ור"י שהקשו דהאיך תאמר למזונות מכרתי הא יש בו עול ושקר דהא באמת לכתוב' מכר ותירצו כיון דבאמת הדין גם למזונות יש לטרוף מלקוחות וכו' וע"ז הקש' בתומים דהא מ"מ יש בו עול דהא כשתטרוף לכתובתה מלקוחות שבחיי בעלה יבואו הלקוחות ויטרפו מהלקוחות שקנו השד' שמכר' לצורך מזונותי' ובאמת כשנמכר לכתוב' שהוא שטר מוקדם להלקוחות שקנו בחיי בעלה אין יכולין לטרוף מהן מן הדין ע"ש. תמוה בעיני דע"כ תי' התו' שתירצו כיון דבאמת גם מן הדין גם למזונות יש לטרוף רק מטעם שאין קצובין וכיון שיכול' לומר למזונות מכרתי הי' להן ללקוחות ליזהר ולהניח כדי כתובת' ע"ש ע"כ לא קאי רק להתי' השני שתירצו שהקשו אח"כ דיאמרו הלקוחות הנחתי דהיינו התי' שתירצו דמיירי בלקוחות שקנו אחר שמכר' דלתי' הראשון שתירצו דהוי כאשתדוף ומיירי בלקוחות שקנו בחיי בעלה ודאי דלא שייך כלל תירוצם שתירצו כיון דיכול' לומר למזונות מכרתי הי' להן ללקוחות ליזהר להניח כדי כתובת' וכו' דהא הלקוחות שקנו בחיי בעלה הניחו באמת כדי כתובת' אלא ודאי דתי' זה לא קאי רק לפי תי' השני שבסוף דבריהם ובעיקר קושית התוס' שהקשו דהלקוחות יאמרו הנחנו לך מקום לגבות קשה לי דהא הלקוחות אי"ל הנחתי רק שיש בשעת גוביינא מקום לגבות וא"כ כמו שפרש"י הטעם דחיישינן שיכלו הנכסי יתומים ה"נ יש לחוש שיכלה גם שדה זה דהיינו שישתדף או שיוזל שאז תוכל לגבות מהלקוחות שבחיי בעלה וכשתכתוב לכתוב' מכרתי לא תוכל לגבות דהוי כשוכר על הכתוב':

קרקע בעיר אחרת. בתומים הקשה דא"כ בב"ב מ"ד גבי מכר שלא באחריות אינו מעיד דהקש' הש"ס אי דאית לי' ארעא אחריתי עלי' דידי' הדר ופרשב"ם דאין נפרעין מנכסים משועבדים. ולפ"ז קשה דנוקי שיש לו קרקע בעיר אחרת דאם אין מוצא במקום זה ע"כ ילך למקום אחר וכשיעיד וימצא שדה בכאן לטרוף א"י לדחותו למקום אחר ע"ש ונרא' ליישב דהא מבואר בכאן דאם אין להמלו' היזק דשוב שייך הדין דאין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בנ"ח אפילו הם במקום אחר א"כ בכאן כשיבוא הבע"ח לטרוף מהלוקח שלא באחריות ויש לו קרקע בעיר אחרת ודאי דהלוקח יכול לומר להב"ד מ"ט גובה ממני הא יש לו בנ"ח ואי משום שלא יצטרך המלו' להוציא הוצאות א"כ תמכרו לי הקרקע שבמקום פ' כפי שוויו שבמקום ההוא ובוודאי דאם הי' נמצא לוקח בכאן שירצה לקנות כפי השומא שבמקום דהקרקע שם הוי כמו שהבנ"ח כאן ואם כן כשהלוקח רוצה לקנות השדה שבמקום אחר הוי כהבנ"ח כאן והלוקח ודאי יעשה כן דהא אחר שיטרוף ממנו א"י לחזור עליו כיון שלקח שלא באחריות והלוקח ודאי דיכול לעשות כן וגדולה מזו מבואר לקמן סי' קט"ז סעיף ב' ע"ש דכל לוקח שלא באחריות יכול לומר להמלו' קודם שיטרוף ממנו מכור לי שט"ח שלך בכומ"ס ואז ממילא יכול לגבות מהלו' כשהי' לו נכסים רק כשטורף ממנו המלו' אז אין הלוקח חוזר עליו אבל כשלוקח השטר חוב קודם הטריפ' נעשה הלוקח כמלו' של המוכר כיון שקנה השט"ח והוי כמו אחר שקנה השט"ח רק שהמכיר' תליא ברצון המלו' וכשאין המלו' רוצה למכור השט"ח רק לטרוף א"י לחזור עליו הלוקח כשלקח שלא באחריות אבל בכה"ג שכתבתי ודאי דיכול הלוקח לו' אני קונה השדה שבמקום אחר שמחוייבין הב"ד למכור ולהחליט הלוקח שלא באחריות השדה שבמקום אחר ושוב אין להמוכר נ"מ במה שיעיד אם לא בגוונא שההוצאות שבמקום אחר עולין יותר מדמי שיווי השדה שביד הלוקח ואז לא ירצה הלוקח והוא מציאות רחוק:

גזלן אנס. עיין תומים שהכריע דדוקא כשגזלן אנס אח"כ אבל אם בשעה שהלו' הי' כבר הקרקע ביד אנס והי' עיקר הלוא' רק על סמך הקרקע שביד הלוה אז יכול לטרוף מהלוקח שקנה שדה זו ע"ש. אמנם נראה דאם הלו' בעצמו אלם ואין המלו' יכול לגבות מיד הלוה א"י לחזור על הלקוחות דהלקוחות יכולין לו' הנחנו לך מקום לגבות כיון שהניח שדה כעין שדה זו שלקח דהא אם לא הי' הלוקח קנה שדה זו והית' נשארת ביד המוכר ג"כ לא הי' המלו' יכול לגבות גם שדה זו ולא הפסיד הלוקח להמלו' במה שקנה שדה זו וזה פשוט וכן מוכח בכמה דוכתי דאין נפרעין ממשעבדי במקום שיש בנ"ח אפילו כשהלו' אלם ודוקא בערב כשהלו' אלם מחוייב לשלם ול"ד להא דהמיר דתו שהביא בהג"ה דשם המעש' הי' בתשובת הרא"ש שהנכסים שבידו הי' מה שקנה לפני הגוים שבדיניהם אין גובין מנכסים אלו עיין שם ואם הי' מניח לו שדה זו הי' יכול לגבות ממנו ובזה ודאי דדמי לאשתדף דהא אדעתא דהכי נתערב שאם לא ירצה הלו' לשלם שישלם הוא מה שאין כן בלקוחו':

המיר לעכו"ם. ואף דבש"ס ס"ק ט' מבואר אפי' הגזלן עכו"ם אינו יכול לחזור על הלקוחות שם מיירי דאפי' בדיניהם אינו זוכה רק משום אלמותו א"י לתבוע בדיניהם אז אמרינן עתידין בעלי זרוע ליפול אפילו בעכו"ם משא"כ כאן מיירי דוקא ע"פ דיניהם שוב לא שייך לומר עתידין בעלי זרוע ליפול ולשמוע דין ישראל:

ויש חולקין. עש"ך ס"ק י"ד שתמה דבש"ס מבואר דגובין בהוריש אפי' אי דאקנה לא משתעבד משום מצוה ע"ש ועיין תומים שתירץ כיון דדאקנ' לא משתעבד דמי למטלטלין כמבואר בפוסקים ובמטלטלין אף דלא נשתעבד משום דלא סמכה דעתי' מ"מ אם פי' בשטר מקרקע ומטלטלי כיון דחזינן דסמכ' דעתי' עליהן גובה מהיורשים מדינא מטעם מצוה וכופין עיין תומים סי' ק"ז א"כ ה"נ גבי דאקנ' אף דלא נשתעבד מ"מ אם פי' לו דאקני הוי מצוה וכופין כיון דסמכ' דעת המלו' עליו משא"כ בלא פירש לו דאקנ' אפי' מצו' ליכא. ולענין מתנת שכ"מ הכריע בתומים דאינו גובה דהא בש"ס לא קאמר דגובה מהיורש רק משום מצוה לפרוע חוב אביהם ובמתנת שכ"מ לא שייך זה:

מטלטלי אג"ק עש"ך ס"ק י"ח עד הי' להם לבאר ויש שם ט"ס וכצ"ל וכ"ש אם כבר גבה הלוקח שט"ח קרקע אז מלוה של המוכר וכו' ותיבת או ט"ס וצ"ל אז. ועיין בקצה"ח שכתב כיון דעיקר סברת התו' בפסחים ל"א לחלק בין קרקע למטלטלין הוא מטעם כיון דמטלטלין לאו בני שעבוד נינהו דהא אם מכרן אין גובה מהן וא"כ לדידן דאית לן תקנת השוק ואם מכרן אינו גובה אפי' כתב לו אג"ק אינו גובה שוב לא שייך שיעבודא דר"ן ע"ש. ולפמ"ש בסי' פ"ח דאפי' יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם אפי' במלו' ע"פ בע"ח חוזר וגובה מהן אף דאם מכרה לא הי' יכול לטרוף דהא מלוה על פה הוא מ"מ שייך שיעבודא דר"נ כיון דמדינא בת שיעבודא היא דשיעבודא דאורייתא א"כ מכ"ש במטלטלי אג"ק דלית בי' רק משום תקנ' השוק ולא מדינא דש"ס כלל מכ"ש דשייך בי' שיעבודא דר"נ:

אג"ק. עסמ"ע ס"ק ל"ד (ויש שם ט"ס וכצ"ל לענין זה בעינן ששיעבד יהודה וכו' ותיבת בענין צ"ל בעינן) שכתב דמיירי שהיה בידו השטרות קודם מש"ה א"צ דאקנה ובקצה"ח תמה דבסי' פ"ה ס"ק ך"ב כתב דאפי' מכר המוקד' שט"ח צריך דאקנה ע"ש. ולק"מ דהא עיקר סברת הסמ"ע שם הוא דלא הקנה לו באגב רק המטלטלין שהן שלו אבל לא מטלטלין שאינו שלו רק שנשתעבדו לו ע"ש. ולפ"ז א"ש דדוקא כשכבר גבה הלוקח המטלטלין מהלוה דהוי כמכרן לו שהגביהו לו או שמכרן ונתנן לו וכיון דלא הקנה לו באג"ק המטלטלין שנשתעבדו דמה לי נשתעבדו לו ממילא לא יכול לטרוף ממנו המטלטלין שגבה כבר משא"כ הכא מיירי שעדיין לא גבה הלוקח השטר מהלו' והמלו' הראשון בא לטרוף גוף השטר מיד הלוקח ודאי דיכול לטרוף השטר מידו דהא גוף השטר היה שלו ומטלטלין שהן שלו ודאי דיכול לשעבדו וכיון דגוף השטר נשתעבד לו באג"ק טורף אותו מהלוקח משא"כ כשכבר גבה בהשטר מטלטלין אז א"י להוציא ממנו המטלטלין כיון דמטלטלין המשועבדים לא נשתעבדו באגב ומחמת שהחזיר השטר שנשתעבד לו להלוה שגבה ממנו המטלטלין א"י לתבוע אפי' למאן דס"ל בסי' ק"ז סעיף ד' דבמכרו קרקעות הוי מזיק שיעבוד שאני התם דשוב א"א לגבות ממקום אחר כיון שהן יתומים ואין להם לשלם כי אם בקרקע זה א"כ כשמכרו הוי מזיק שיעבוד מה שאין כן הכא שבשעה שהוציא הלוקח השטר מתח"י לגבות בו היה אפשר לו להמלו' לגבות ממקום אחר דהא ודאי לוקח שמכר השדה קדם שבא מלוה לטרוף שאין המלו' חוזר עליו דאפי' בבע"ח מאוחר שגב' ומכר אין הבע"ח חוזר עליו כמבואר בסי' ק"ד סעיף א' ע"ש רק כשהבע"ח מאוחר מכר שדה המשועבדת להמוקד' לאלם הוי כמזיק שיעבודו מטעם שכתב הסמ"ע בסי' ק"ז ס"ק ט"ו דבשעה שמכר לאו שלו מכר דהא הי' משועבד להמוקד' משא"כ בלוקח קרקע מבע"ח ומכר לאחר לא מיקרי מזיק שיעבוד רק במכר שדה שהיא אפותיקי או כשכבר נתברר שאין לו משא"כ בלוקח מהלו' שמכר קודם שנתברר שאין לו לא הוי מזיק שיעבוד וה"ה הכא שלוקח שט"ח וגבה בו:

לא יטרוף ממשעבדי. ) (ואם ראובן יש לו על שמעון ב' חובות אחד בשטר ואחד בעל פה גובה מנכסי בנ"ח של שמעון וחוב שבעל פה מדברים שיש בהם דין קדימה לבע"ח מוקדם של שטר א"י לגבות על חוב שבשטר מלקוחות כי יכולין לומר הנחתי לו מקום לגבות:

קרקע בעיר אחרת. דאין זה תיקון העולם שיצטרך להוציא מנה על מנה) (וע"ב דאם יש בכאן מי שרוצה לקנות הנכסים שיש לו במ"א כפי השומא מה שהם שוים במ"א מוכרין הב"ד להאיש ההוא וגובה הבע"ח מהדמים. וכן אם הלוקח רוצה לשלם כן מחליטין הב"ד השדה שבמקום אחר להלוקח:

אם מכר. ע' בס"ס פ"ה ותבין סעיף זה) (וע' בתומים דאם לא כתב דאקנה יש חילוק בין גבה כבר המטלטלין דסי' פ"ה דאז בעינן כתיבת דאקנה אפי' מכר המוקדם השט"ח או לא כשלא גבה הלוקח השט"ח מהבע"ח עדיין טורף גוף השטר אפי' לא כתב דאקנה:

בע"ח של הבן גובה ממנה. ע' בש"ע אה"ע סי' פ"ה סעיף י"א בהגה:

עוד בעל חוב מאוחר. עיין בת' נ "ב תניינא חלק רה"ע ס"ס קמ"ח שנשאל אם יש חילוק בזה בין מלוה ע"פ למלוה בשטר דשמא אם המאוחר הוא על פה אין המוקדם צריך לישבע. והשיב הדבר פשוט שאין שום חילוק כיון שהלו' מודה לבע"ח המאוחר שהוא חייב לו נמצא שהמוקדם מפסידו שאלמלא הוא הי' המאוחר גובה וכיון שמפסידו דינו של המוקדם כאילו בא לגבות ממשעבדי שאינו גובה אלא בשבוע' ותבע שהרי גם המאוחר יש לו שטר אכאי ניחוש שמא נפרע השטר והרי המוקדם צריך לישבע נגד המאוחר אף שהמאוחר לא על שטר ונשבע כמבואר בסימן פ"ב ס"ב ואם כן ה"ה אם המאוחר הוא חוב על פה עכ"ל

ביד הלוה בני חרי. עמ"ש לעיל סי' ק"ז ס"א סק"ב בענין אם הבני' חרי הם מטלטלים:

אלא חולקים. עבה"ט ועיין בת' שבו"י ח"ב סימן קס"ב אודות ג' בע"ב שנתנו כ"א סחורתו להוליכו ליומא דשוקא ונאנסו מן העגלון בדרך ואין שומת הסחור' שוה רק הי' לאחד ג' מאות ולאחד ב' מאות ולאחד מאה ותבעו שלשתן להעגלון לפני הערכאות לשלם כדינם ויצא פשר דבר לשלם סך מה לכולם יחד ונשאל כיצד יחלקו הממון והשיב לכאור' נרא' דיחלוקו בשוה ולדמות להא דאיתא בח"מ סי' ק"ד ס"י כו' אד באמת לא דמי כמבואר בתוס' כתובות דף צ"ג ע"א ד"ה רבי אומר כ' וכה"ג מחלק הסמ"ע בסי' קי"א סקי"ח בנותן מתנ' לאנשים כו' וה"ה בנ"ד שנתפשרו יחד לפי אומד וערך שהי' היזיקם כך הן שמין ועוד דבכל הדינים קי"ל הבא מחמת עו"ג דינו כהעו"ג ובדיניהם אף לענין חוב גובין לפי ממון ובודאי כל כה"ג דינא דמלכותא דינא ע"ש:

דה"ה אם הניח יתומים קטנים עיין בת' ר"ע איגר ז"ל סימן קל"ט שנסתפק לדע' זו דהבע"ח גובים מלקוחות וא"י לומר הנחתי לך מקום לגבות מבני חרי לכשיגדלו היתומים מה דינו בכתובה אי נגבית ג"כ מלקוחות בכה"ג וא"י לומר הנחנו לגבות מית"ק אף דהדין דכתוב' נגבית מית"ק (כדלעיל סימן ק"י ס"א) מכל מקום כיון דהטעם הוא משום חינא ובכה"ג שיש לקוחות כיון דאם יהי' הדין שלא לגבות מית"ק תגבה מלקוחות אזדא לטעמא דחינא י"ל דאינ' גובה מית"ק וגובה מלקוחות או דלמא כיון דבליכא לקוחות גובה מית"ק יכולים לומר הנחנו והניח בצ"ע עש"ק:

דאם נראה לב"ד כו'. ע' בת' הרב מו"ה משה רוטנבורג חח"מ סימן י"ט שכתב דיש להבין כוונתו במה יהא נרא' לב"ד אי נימא דהכוונה אם לא נשאר לו עוד קרקע אחרת ואף אם יש לו מטלטלין שייך הברחה או שמא יאבדו או אם הכוונה דהוא עני ביותר דלא נשאר לו מאומה או די"ל שזה וזה אינם מעכבים מכירתו דאף שאין לו עכשיו שמא יהי' לו אח"כ בזמן גבייתו אלא הכונה דאם יודעין בו שמכר כדי להבריח או שרוצ' להרחיק נדוד וכדומה והאריך בזה ומסיק דנרא' פשוט וברור דכונת הרמ"א כאן במ"ש דאם נרא' לב"ד כחלוקה הג' שכתבנו שר"ל אם ראינו שדעתו להברחה או להרחיק נדוד כו'. וע"ש עוד בעובדא בשנים שהיה להם בית בשותפות ונשרף הבית ונשאר להם הקרקע וטען האחד על חבירו גיד או איגוד איני רוצה להיות עמך בשותפות והיה על זה שכנגדו בע"ח וכתובת אשה והמה רוצים לעכב המכיר' מחמת שעבודם ושם המנהג מקדם בטענה זו דגוא"א שנותנין לזה הטוען החלטה מבית דין ועתה נסתפקו בנד"ז אם יתנו לו הב"ד החלטה שבזה נפקע שעבודם של בע"ח והאשה ואף אם יהי' על פי הדין ליתן לו החלטה נסתפקו אם יש כח ביד בעלי השעבודים לעקל מעותיו בבית דין או ילקח בהמעות קרקע כדי שיהי' שעבודם קיים מחמת שלא נשאר לבעל דין שום קרקע והוא איש מסכן רק שהוא בעל מלאכה. והשיב באריכות ותו"ד דהא ודאי דאם ע"פ הדין ליתן לו חלטה אין בעלי השעבודים יכולים לעכב המכירה ולא לעקל המעוות כמו במוכר לעו"ג בסימן קי"א סי"ג כו' אלא דזה יש להסתפק דאיך נפקיע שעעבודם של אלו בידים במה שנותנים לו מב"ד החלטה ובזה נפקע שעבודם לגמרי דאף בעת שיגיע זמנם לפרוע א"י לטרוף ממנו אך נראה דז"א דכיון דיכול לכוף בטענה זו דגוא"א לבע"ד עצמו כ"ש לבעלי השעבוד דודאי לא אלים שעבוד' יותר מהבע"ד עצמו שהקרקע שלו לחלוטין ואינו רוצה למוכר' אף אם יתנו לו כמה וכמה ומ"מ זה כופהו ע"פ הדין בטענה זו דגוא"א כיון דלית ביה דין חלוקה ולא מהדר ליה עמו ומכ"ש דטענה זו יועיל גם נגד בעלי השעבודים שיאמר להם. אם תרצו שיהיו שעבודכם קיים קנו חלקי או אני אקנה כולו ואף שאינו נותן להם שום דבר וגם אינם יכולים לעקל המעות מה לו בכך וכמו דעשיר יכול לומר נגד העני גיא"א אף שיודע בודאי שאין העני יכול לקנות מכל מקום מאי איכפת ליה שיהא הוא נפסד מה שמגיע לו ע"פ הדין בטענה דגוא"א בשביל שחברו עני ומכ"ש דאינו מחויב להיו' נפסד בשביל שנפקע שעבודם של אלו ממילא כו' והאריך בזה (במ"ש הרמ"א בסי' קע"א ס"ו דא"י לטעון גוא"א בפחות משוויו ובמ"ש שם ס"ה דא"י לכופו לחלוק היכא דהבית יהא נפסד יותר מחומש ובמ"ש שם סי"ד אין אומרים במשכנתא גוא"א ובדברי הש"ך שם סקי"א) והעל' דנראה ברור בנ"ד דאין משגיחין באשה ובע"ח ונותנין לו החלטה כמו שנהגו מקדם. ומסיק וכתב ועוד נרא' בנ"ד דבלא"ה אם בשעת הלואת הלו' מהמלוה או בשע' נישואין של הבעל עם האשה הית' לו קרקע זו כבר בשותפות עם השני ודאי דא"י לעכב טענת גוא"א דמתחל' אין שעבודם חל להפסיד להשותף טענתו שזכה בו מצד הדין ואדרבה הוא מוקדם נגדם בכח טענה זו ע"פ הדין וכן אם קנה הקרקע בשותפות עם השני אחר הנישואין וההלוא' ג"כ אין כח לשעבודם מעיקרא להפסיד לזה טענתו דתיכף בשעת הקניה אשתעבדו זה לזה בטענת גוא"א ולא קנה יותר והוה כמי שלא קנה אלא חלק פחות אלא דכל פלפול הנ"ל הוצרכנו בהיה לו הקרקע בשעת הלוא' והנישואין לו לבד בלי שותפות ואח"כ נשתתף עם השני די"ל בזה דלא היה יכול להפסיד שעבודם וכן כשהיה בבית מקודם כשיעור חלוקה וכבר בארנו דלפענ"ד דלא הפסיד השותף זכותו שזכתה לו תוה"ק בשביל שעבודם של אלו עכ"ד ע"ש:

[שו"ע] אבל המלוה בשטר גובה מלקוחות. נ"ב ואם מכר לנכרי היכא דדנין בערכותי' דאין בע"ח טורף מלוקח וחזר הנכרי ומכר לישראל אין בע"ח גובה ממנו וכ"כ הרדב"ז הובא במ"ל פט"ו מטוען וע' תומים סי' צ"ו ס"ק כ"ג:

[שו"ע] ושקבלו ממנו קרקע. נ"ב ואם מכר הקרקע או נתן קודם ההלוא' ואמר מהיום אם לא אחזור בו ואח"כ לוה יכול הלוה לטרוף כיון שיש בו כח לחזור יש לבע"ח שלו כח שלו והוי כאלו חזר בו כ"כ בשט"מ פ"ק דמציעא בשם גדולי הפוסקים:

[שו"ע] הקדישות ה"ה כמשועבדים. נ"ב המפקיר נכסיו וקדם א' וזכה בהם כל מלוה שנגבה מלקוחות נגבה גם מזה לקמן סי' רע"ה סי' ל"א ואם הבע"ח זכה בעצמו בהפקר כבר נסתלק מחובו וא"י לגבות שנית מהלואה כ"כ הנ"י הובא בסמ"ע לקמן סי' רמ"ה ס"ק י"ח:

[שו"ע] אם נתנו ללוה מתנה. נ"ב המרדכי פ"ק דבב"מ כתב בשם רבינו שמחה דלא מהני:

[שו"ע] ואין ללוה נכסים יותר. נ"ב ובסוגי' דכתובות דף צ"ד מבואר שם דלשיטת תוס' והרא"ה והריטב"א אף אם יש נכסי' מספיק לשניהם צריך המוקדם לשבע דשמא ימצא קרקע שני גזולה אבל המאוחר א"צ לשבע שמא קרקע המאוחר גזולה לחזור על השני ע"ש וע' בפ"י שם ש"ך שכתב דמש"ה דקדק המחבר וכתב ואין נכסי' ללוה וכו' דזה הב"ד משביעים אותו אבל מחשש צררי צריך לטעון השתבע לי ע"ש:

[סמ"ע אות יח] בנותן מתנה מנכסיו. נ"ב עמ"ש בגליון לעיל סי' ק"ד ס"ו:

[הגה] ויש חולקין. נ"ב וכן דעת תוס' כתובות דף צ"ב ד"ה ראובן שמכר שדה וכו' ע"ש בסוף דבריהם ובמהר"ם שיף שם ואפ"ל דשאני התם דלוקח יכול לחזור ולטרוף מיתומי' קטנים משו"ה אין הבע"ח יכול לגבות מלוקח דהוי כפורע מיתומים קטנים משא"כ בעלמא דהלוקח לא יהי' יכול לחזור לגבות מיתומים קטנים הבע"ח גובה ממנו ע"ל סי' ק"י ס"ג ובסמ"ע שם ודו"ק:

[הגה] א"י למחות כמו. נ"ב ע' ת' הראנ"ח ח"ב סי' ק"א:

[שו"ע] אע"ג דלא כתב דאיקני. נ"ב וכן נראה בדעת הרא"ה מתוך דבריו בפ' נערה ד"נ ע"א:

[סמ"ע אות לא] וכתבו בר"ס ק"ז. נ"ב ע' מ"ל ר"פ ל"א ממלוה שכתב דאין ראי' דהתם קאי לבתר תקנת הגאונים דגובה ממטלטלי' והי' בכלל הזה דגובי' מדאיקני כמ"ש הראנ"ח ח"א סי' ק':

[ש"ך אות יד] וכן מוכח בש"ס ב"ב. וכן באמת דעת תו' ב"ב דף קנ"ט ד"ה וליגרע לי':

המלוה את חבירו כו'. עיין מדינים שבסי' זה בתשו' ר"א ן' חיים סי' ק':

אבל המלוה בשטר כו'. או שהודה בפניהם וצוה להם לכתוב שטר בעה"ת שער ס"א ומ"ש שם שי"א דוקא ראו שלוה בפניהם דאל"כ אימור לחוב אחרים הודה ומביאו ב"י במחודש ח' לא נהיראלי ולא משמע כן בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי וכן מבואר בבעה"ת גופא ריש שער מ"ח בתשובת הרמב"ן שהשיב לו שם כן וכתב הבעה"ת שם בסוף דבריו ואע"פ שתמצא לקצת מחברים שאמרו אין כותבין אא"כ ראו נתינת מעות אל תחוש להן דשלא בעיון כ"כ ודברי הר"מ ז"ל יפין ומדוקדקין עכ"ל ומביאו ב"י בקצרה לעיל ס"ס ל"ט ועיין בבעה"ת עצמו שם

כתב ב"י בשם בעה"ת אשה שנתן לה אחר קרקע אע"פ שהבעל אוכל פירות אין בעל חובו גובה מהם ואין ב"ח זוכה באכילת אותם פירות דבעינן רווחא ביתא דה"ל כנכסי מלוג אבל בנתן לה בעלה משמע מדבריו דדוקא כשאין הבעל אוכל פירות וכן הוא להדי' בבעה"ת שער ו' ריש ח"ד וז"ל במתנה ד"ה קנת' ואין הבעל אוכל פירות ולפיכך אין ב"ח גובה מהן כלום אם נתן לאשתו הבעל אחר נשואי' קודם שלוה קרקע שהרי קנתה ואין הבעל אוכל פירות וב"ח כמו כן אינו גובה מהן כלום עכ"ל ודלא כסמ"ע ס"ק ב' ואולי ט"ס יש בסמ"ע או דבעה"ת מיירי בשנתן לה הבעל ואוכל פירות ב"ח גובה מהפירות והסמ"ע מיירי שאינו גובה מקרקע ודוק:

הקדשות הרי הם כמשועבדים כו'. נ"ל ראיה ברורה לזה מש"ס פרק שבועות הדיינים (שבועות דף מ"ב ע"ב) וכן מוכח בתוספו' ובעל המאור ורמב"ן ושאר פוסקים בסוף ב"ב גבי אין אדם עושה קנוני' על הקדש וכן מהטור והרמב"ם לקמן סי' רנ"ה ס"ג:

אם נתנו ללוה כו'. עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קכ"א:

ואין לו בן אחר. עיין סמ"ע סעיף קטן ח' עד אבל בנדון דידן דלא מכר' הבן א"צ דאקני והב"ח כת' דנ"מ דאם לוה אחר מיתת אביו ג"כ אזי בלא דאקני הוי גובה בעל חוב השני ובדאקני נשתעבד לראשון וגרס בטור ומת האב ואח"כ לוה משני ע"ש והן דברים של טעם וק"ל עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' רכ"ה ובתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' פ"ג:

לפיכך אם נתן הלוה כו' מכאן עד סוף הסעיף לקמן סי' רכ"ג ס"ט ועיין שם:

ואין היורשים יכולין לומר שנתנו לו. ע"ל סי' מ"א ס"ג בהג"ה ובסמ"ע ולקמן סוף סימן רע"ג ובסמ"ע שם ובמ"ש שם בב"ח:

כגון שסילק שיעבודו כו'. ובכתובה גובה בכה"ג לדעת ר"ח ור"ת והרא"ש עיין בטור א"ע סי' ק':

חבל גזלן אנס כו'. דין זה הוא מהר"ן פ' מי שהיה נשוי וה"ה שכתבו כן בשם תשו' הרשב"א ועיינתי בתשו' הרשב"א סי' אלף ל"ט וראיתי שאין דבריו מוכרחים ע"כ דין זה צ"ע ובפרט מ"ש בתשו' רשב"א שם דה"ה כשמכרם הלוה לעכו"ם אלם שאינו יכול להוציאם מתחת ידו אין לב"ח על הלוקח ראשון כלום דא"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו וזיל לגבי שעבוד דהא ה"ל נכסים ראוים לגבות מהם אלא שהם עכשיו ביד אלם ומצויים הם בעלי זרוע ליפול עכ"ל תמיה לי מאי מצויים הם בעלי זרוע ליפול שייך הכא כיון שמכרם בודאי העכו"ם לא יחזיר הקרקע כל זמן שלא יחזיר לו הלוה מעותיו וא"כ לא שייך כאן לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו וכי משום שהעכו"ם לא יקבל עליו דין ישראל שטורף מהמאוחר נאמר כאן הנחתי לך מקום לגבות הימנו וצ"ל דמיירי במעט ממון והקרקע שוה יותר והתנה עם העכו"ם כשיחזור לו המעות יחזיר לו הקרקע והעכו"ם אלם ואינו רוצ' לקיים ודוק:

יתומים קטנים כו'. ע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' קנ"ה ע' בתשובת ר"א ן' חיים סי' כ"ח:

ולא מאחד מהן כו'. ע' מה שסיים רי"ו בזה עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' רי"ח:

במתנה ע"מ להחזיר כו'. עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' ס"ג:

בכל פעם אחזירנה לך עיין לקמן סי' רמ"א סעיף ו':

אם קנה והוריש גובה. וכן מוכח בש"ס ב"ב (דף קנ"ז ע"א) וכן עיקר ותימה על המחבר שכתב דעת היש חולקין ועיין ב"ח שנסתפק בירושה דמחיים ע"ש ועיין בסמ"ע ס"ק ל"א:

או שבעלי חוביו מכרו נכסיהם. פי' שטרותיהן ולהן בעינן קנין אגב כו' עכ"ל סמ"ע כן עיקר ודלא כמ"ש הב"ח דאל"כ לא ה"ל להטור לסתום וק"ל:

מכרו נכסיהם מטלטלים כו'. לדינא דש"ס או לדידן שטרות דלית בהו משום תקנת השוק:

וכן בשטר שיש ללוה כו'. קאי אמכרו נכסיהן דוקא וכ"כ הב"ח וע"ש:

שעבודא דמטלטלי אגב מקרקעי כו'. ואם אין ללוה השני רק קרקע אז א"צ שעבוד אגב קרקע דכיון דיגבה בשטר קרקע א"כ מפיק משעבודא דר' נתן כן מוכח בבעה"ת סוף שער מ"ג ומביאו ב"י בקצרה בסעיף י"ז וע"ש בבעה"ת עצמו וכ"ש אם כבר גבה הלוקח השטר חוב קרקע או מלוה של המוכר השטר חוב טורף ממנו הקרקע אפי' אין בשטר שלו שעבוד מטלטלי אגב קרקע דכיון דהשתא גבה קרקע מחשב כקרקע ומפיק מיניה מדר' נתן וכן מוכח להדיא בהר"ן פ' שני דייני גזירות ובהרמב"ן שהביא הבעה"ת שער ל"ד סוף ח"ב וכן בטור והמחבר לעיל סי' פ"ה סעיף ו' ע"ש ודוק ויש להוכיח כן מסוגית הש"ס פ' כל שעה (פסחים דף ל"א ע"א) וע"ש בתוס' מ"ש בשם ר"י וה"ה כשלוה השני שעבד מטלטלי אגב קרקע אז אין צריך המלו' הראשון שעבוד מטלטלי אגב קרקע נגד הלוקח השט"ח כדמוכח בהר"ן שם וטור והמחבר לעיל סי' פ"ה סעיף ו' וק"ק על הטור והמחבר כאן שסתמו הדברים דהא צ"ל דמיירי שיש ללוה השני מטלטלים לשלם ולא שעבר אותן מטלטלי אגב קרקע וזה היה להם לבאר ודוק כי דין זה חדוש הוא וברור:

אגב מקרקעי. כתב הסמ"ע ס"ק ל"ט דצ"ל דמיירי נמי כשהיו בידו השטרות קודם שלוה כל אחד מהמלוה שלו מ"ה לא כתב דבעינן שיכתוב לו נמי דאקני דכיון דכתב אגב קרקע נעשה להשטרות דין קרקע ע"כ וכן משמע בבעה"ת סוף שער מ"ג שכתב שיכתוב לו דאקני והיינו כשנעשו השטרות אחר כך מיהו נראה דהיינו דוקא כשבאין לגבות בשטרות מטלטלים אבל כשבא לגבות קרקע וכ"ש אם כבר גבה הלוקח קרקע אז אין צריך דאקנה וכמו שהוכחתי לעיל ס"ס פ"ה וע"ש:

לאחר שלוה הוא משניהם יחלוקו כו'. כתב הב"ח ואע"ג דשעבודא חל גם כן אמה שיקנה הכא מיירי בדלא כתב דאקני ולהכי לא חל אמטלטלים שלא היו לו ברשותו עכ"ל ודבריו תמוהין דהא אפי' כתב להם דאקנה הא לוה ולוה וקנה יחלוקו אפי' כתב לשניהם דאקנה וכדלעיל סי' ק"ד סעיף ו' והוא פשוט בש"ס וכל הפוסקים:

יחלוקו אף כשגובין קרקע דאף דשעבוד' דרבי נתן שייך בקרקע ודנין ביה דין קדימה מ"מ כשהלוה הלוה לבעלי חוביו נשתעבדו אז בעלי חוביו לשניהם מדרבי נתן:

וכתב לראשון אגב כו'. כתב סמ"ע ס"ק מ"א וז"ל וצ"ל דמיירי כאן דכתב לראשון אגב ולשני לא כתב אגב דאל"כ להשני הוי משתעבד ולא להראשון כדין קרקע שקנה הלוה בין שני ההלואות שהלוה זה אחר זה אם לא שכתב להראשון אג"ק ודאקני וקנה מטלטלים או הלוה לאחרים ואח"כ חזר ולוה משני שכתב ג"כ להשני אג"ק ודאקני דאז ג"כ להראשון משתעבד ולא להשני עכ"ל ודבריו תמוהין דפשיטא דאין אגב מועיל לראשון אם לא שכתב לו דאקנה וכמ"ש בסמ"ע גופיה לעיל סימן ק"ד ס"ק ט"ו וסימן קי"ג ס"ק י"ד והוא פשוט אלא פשיטא דמ"ש הטור או קודם שלוה מהאחרון מיירי שכתב לראשון ולשני דאקנה וכתב ג"כ אגב לשניהם ואולי לא הוי משמע ליה לסמ"ע לפרש הכי דמיירי דכתב לו דאם (לא) כן ברישא בהלוה לאחר שלוה משניהם נמי וכמ"ש הב"ח שהבאתי בסמוך ועל כן גם בכאן דחק הב"ח וכתב וז"ל תימה דהלא כשכתב אגב לראשון לא היה השטר ברשותו ולא מהניא ליה אגב י"ל דה"ק דחובותיו של הלוה נעשו קודם שלו' מהאחרון וכ' לראשון אגב לאחר שנעשו החובות קודם שלוה מהאחרון דאז זכה בהם הראשון עכ"ל אבל כבר כתבתי בסמוך דליתא אלא ברישא מיירי אפי' כ' לשניהם אגב ודאקנה כן נ"ל ברור ודוק:

לראשון אגב כו' היינו כשיש ללוה האחרון מטלטלים אבל אם באו לגבות המלוי' מלוה של לוה שלהם קרקע אז המלוה ראשון שלו קודם למלוה שני שלו אפי' לא כתב למלוה ראשון שלו אגב דכיון דאין לו רק קרקע ויש לו דין קדימה ומפקינן מיניה מדר' נתן כן מוכח מבעה"ת סוף שער מ"ג:

מיהו מתשו' רשב"א סי' תתק"ד שהביא ב"י לעיל סי' ק"ד סעיף ד' נראה להדיא שחולק מיהו נראה עיקר כהבעה"ת ומ"ש הרשב"א שם טעם לזה דקי"ל כרבא בפ' כל שעה דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה נלע"ד דלאו מילתא היא דהא אמרי' התם בסוגיא דפ' כל שעה (פסחים דף ל"א ע"א) דלענין שעבודא דר' נתן לא שייך לומר מכאן ולהבא הוא גובה אלא ה"ל כאלו הלוה השני מהראשון דאל"כ אמאי יתומים שגבו קרקע בחובות אביהם ב"ח חוזר וגובה מהן וע"ש ודו"ק והכי מוכח מהר"ן פ' שני דייני גזירות והרמב"ן והטור והמחבר לעיל סי' פ"ה ס"ו כדברי הבעה"ת דסוף שער מ"ג הנ"ל ולא מסתבר לחלק ולומר דהתם לוקח גרע ממלוה ועוד דהא משמע התם להדיא דחוזר וגובה כל הקרקע מהלוקח ואם איתא יזכה הלוקח עכ"פ בחצי הקרקע מצד שהוא מלוה מחמת אחריות מעותיו דאחריות ט"ס הוא אף בלוקח שט"ח וכדלעיל סי' ס"ו סעיף ל"ד ודוק:

אגב כו'. ונראה דאם בעלי חוביו של לוה שעבדו ללוה מטלטלי אג"ק דאז דינם כקרקע ומלוה ראשון שלו יש לו דין קדימה כמו בקרקע ואפי' לא כתב לראשון אגב דאע"ג דלא נעשה השטר כקרקע מ"מ כיון דהמטלטלין נעשו כקרקע יש לו דין קדימה מדר"נ וכן מוכח ל' סי' פ"ה ס"ו (עיין מ"ש שם בס"ק כ"ג) ולא מסתבר לחלק ולומר דהתם לוקח גרע ממלוה ועוד דהא משמע התם דחוזר וגובה כל המטלטלים שנשתעבדו אג"ק ואם איתא יזכה הלוקח עכ"פ בחצי המטלטלים וכמ"ש בסמוך ודוק:

ראובן היה לו שטר. עיין בתשובת מהרשד"ם סימן ק"ב:

(בש"ע ס"ד בן אחר) פי' שבא עליו מכח ממ"נ או מכח המתנ' או מכח הירוש' דעכ"פ חדא מהנך יש כאן והא דהוצרך רבינו בשם הרא"ש להאריך כאן ולומר שנשאר זכות לאביו באם תתבטל המתנ' שתחזור לו ואותו הזכות יורש הבן דתי' בזה שלא יוכלו הלקוחות דבן לומר האב כבר נסתלק בשעת המתנ' ועכשיו נתקבל' המתנ' אחר מיתת האב נמצא הוה כמו שזכינו מן ההפקר וכמו נכסי עכו"ם הרי הן כמדבר דעכו"ם מכי שקיל זוזי אסתלק מישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה במ"ש סי' קצ"ד מש"ה קאמר דעדיין נשאר זכות להמוריש והיורש יורש' ונראה דמיירי שמכר' הבן ובא ב"ח לטורפה ממנו מש"ה כתב רבי' דאיקני בזה ואצ"ל דהך דאקנו קאי על לוה וקנה כמ"ש סמ"ע סק"ה:

(סעיף ה' בהגה וי"א דה"ה) א"ל דאם כן לישמעינן בסיפא רבותא בלא אחריות (אחריו) אלא כשנותן לכולם בשוה י"ל דגם כן רבותא קמ"ל אע"ג דנתן לאחרון סך גדול מן הראשון ש"מ שהוא ודאי חביב עליו יותר ולא נתכוין שיגבה תחלה ממנו קמ"ל ובזה מתורץ גם מה שהק' על הי"ח דלימא ברישא רבותא דאפילו בנותן לכולם בשוה דא"כ היה צריך לו' בסיפא שלאחריו ג"כ ונותן בשוה ובאמת יש שם רבותא אפי' באינ' שוה וע' סי' תצ"ג ס"ט מדין זה:

(סעיף ט"ו בהגה ולא מאחד מהם) נרא' דאם עשאה אפותיקי סתם יכול ליטול אפילו מאחד מהם כל חלקו כדלעיל סי' ק"ז ס"ז:

(סעיף י"ט שיאמר לו בכל פעם אחזירנה לך לאח"ז) ק"ק מההיא דסי' מ"ב ס"ט בשטר שכתב זמנו אחר הפסח דכתב הרא"ש דעל פסח הבא ראשו קאמר דאם לא כן נתבטל השטר ה"כ נימא הכי דא"כ יתבטל השטר לעולם ולמאי נפקא מינה כתבו ואם דעתו שיעכבנו לעולם היה לו לתת במתנ' סתם וי"ל דאפשר שיש כאן נפקותא שעכ"פ כשימות המקבל תחזור המתנה לנותן כיון שאחר מותו א"א להחזיר נתבטלה משא"כ בהך דלא תליא רק בלאחר הפסח לא יועיל מה שימות הלוה

בין מטלטלין הסמ"ע ס"ק ב' הביא בשם בעה"ת דאם אח' נתן או הבעל נתן לאשתו קרקע במתנה דאז הבעל אוכל פירות אין לב"ח בפירות ההמה דהמה שייכי לרווח ביתא עכ"ל וכ' הש"ך בממ"נ הא קי"ל הבעל שנתן קרקע לאשתו אין אוכל פירות ואי דהתנה להדיא בעת מתנה דיאכל הוא הפירות משמע מבעה"ת דהוי שיור לבעל ובאמת הב"ח גובה הימנו עכ"ל והנכון עמו דאם שייר פירות לעצמו דב"ח גובה הימנו ונראה דהסמ"ע נתכוון בנותן בלי שיור כלל רק אף דקי"ל אין הבעל אוכל פירות מ"מ כתבו התוס' בפ' חזקת דלוקח בהנהו פירות קרקע ומהן אוכל הבעל פירות וא"כ הוי אמינא מאלו פירי יגבה ב"ח ולזה קמ"ל דהואיל גוף הפירי הם נ"מ פירי פירי לרווח ביתא ואין לב"ח בהם כלום:

ב"ח של הבן גובה ממנה בתשובת הרא"ש והטור דייקי להדיא הואיל וכ' ליה דאקנ' משתעבד ותמהו הסמ"ע וכן הב"ח מה צורך לדאקני והב"ח ביקש לפרש דמיירי בשני ב"ח אח' שהלוהו לבן בחיי אביו ואחד שהלוהו לאחר מיתה והמעיין בתשובת הרא"ש דכתב בסופו הלכך ב"ח של הבן גובה הקרקע בחובו בין בחו' שלוה אחר מיתת אביו בין בחוב שלוה בחיי אביו מבואר שלא היה כאן שני ב"ח ותרי בעלי חובות מאן דכר שמי' כלל. ועלה ברוחי מתחילה דבאמת איירי בב"ח אח' רק היה לו על הבן שני חובות אחד שהלוהו בחיי אב ואחד לאחר מיתת האב רק הא מבואר שם בתשוב' דמלבד זה הקרקע הניח האב לבנו מקרקעי ומטלטלין אחרים וכבר תמה הפרישה א"כ יגבה הב"ח מהם וצ"ל דסילק עצמו מאותן קרקעי שלא יוכל לגבות מהם אמנם החוב שהלוה לאחר מיתת אב הוא יכול לגבות מאותו קרקע ומטלטלין רק אלו לא כ' נהחו' שהלוהו בחיי אב דאקני א"כ כבר בררנו לעיל אם לא כתב לב"ח דאקני וקנה ולוה אף שהוא ביד הלוה לבתרא משתעבד א"כ הרי אינו יכול לטרוף מאותן קרקעות האחרים דבחוב הראשון הרי סילק עצמו ובחוב השני הרי אומר לו הנחתי לך שעבוד כלך אצל שדה שהיה עליה התנאי ומשתעבד לך ולא לחוב הראשון והרי זה מפסיד אבל בדכתב ליה דאקני הרי גובה מאותו שדה החוב שהלוה בחיי אב וחוזר בחוב שלוה אח"כ מן שאר קרקעות ומטלטלין שירש וא"כ הרי זה גובה כל החוב. אך עם כל זה לא נתיישב רוחי בקרבי דחדא דאין זה מטיב השאלה שם וגם הטור שלא הזכיר זה שהניח קרקע אחר שהיה שני הלואות לאיזה צורך העתיק הך דינא דכתב לו דאקני ונותן מקום לטעות והלא דבר הוא והעיקר קוש' הוא ממה שעמד עליו מהר"א ששון בתשוב' דבכלל ההוא בתשוב' שאחריו נשאל הרא"ש כדת מה לעשות בראובן שיש לו בת יחיד' רק היא ובעלה חייבי' לאח' ואם יגיע להם ירושתו יגבו ב"ח א"כ תם לריק כח ראובן ושאל לרבינו הרא"ש עצתו דאם אין לו עצה מוכר' להעביר נחלה מבתו וליתן במתנה לאחרים ונתן הרא"ש עצה שיקנה לבתו כל נכסיו במתנה חוץ שלא יחול עליו שום שעבוד ובעל חוב וזהו מהני והאריך מן המחברים דלא דמי כלל להך דמתנת בית חורון ע"ש ותמה להרא"ש הא היא בת יחידה ובטל התנאי ובאים ב"ח וגובים ממנה בתורת ירושה והדבר צ"ע ומהר"א ששון ביקש לחלק בין אומר ע"מ לאומר חוץ דבע"מ תנאה הוא וא"כ אם באים לגבות בטל תנאי בטלה מתנה וחזר הדבר לרשות אב והיורש יורש הנכסים משא"כ באו' חוץ קי"ל שיורא הוי והרי האב שייר לעצמו זכות זה שלא יחול בו חוב וזה לא נפקע כלל ע"ש שהאריך בזה למאוד אבל עם כל אריכות ומליצות הדברים לא הבנתי על בורי' כי מה בכך דשייר לעצמו וכי במותו פרח השיור באויר או דפקע כולו כדקי"ל בשיור לי ולא ליורשי או דבמותו יורשיו יורשים השיור ההוא ממנו כשאר נכסים וא"כ בתו שהיא יחידה יורשת לשיור ההיא ועדיין הב"ח באים וגובים. וגם הרא"ש גופיה סיים וכתב הלכך הב"ח אינן יכולין לגבות דא"כ נתבטל התנאי וגם המתנה בטלה והדרא ארעא למרי'. ולפי דעת מהרא"ש אין כאן ביטול תנאי ולא ביטול מתנה רק יש כאן שיור גמור בנכסי' שלא יחול עליה ב"ח. וגם מהרא"ש גופיה תמה דא"כ דיש חילוק והבדל רבת' לדינא בין ע"מ לחוץ איך שתק רבינו יעקב בטור ולא פירשו ונחית לחלק כנ"ל והשמיט דין גדול כזה:
לכן היה נראה לומר כי ס"ל להרא"ש ודאי כל זמן שלא מבטל התנאי המתנה ותנאי קיימת רק הרא"ש בא בטענת שיטרוף ויבטל התנאי וא"כ יבטל המתנה והרי הוא בידו בתורת ירושה וס"ל להרא"ש בשלמא כשהקרקע משועבדת לב"ח הוא בא וטורף השדה בזרוע כי אמר שעבוד לי עליה ואם שעי"כ מבטל המתנה זהו רצונו ואותו הוא מבקש וזהו בדכתב ליה דאקני דקרקע משתעבד אבל בדלא כתב ליה דאקני דאין לו שעבוד על הקרקע רק אמרינן בגמרא מיניה ואפילו מגלימא דכתפיו והיינו פריעת ב"ח מצוה כופין אותו לשלם ואם אין לו אינו בכלל המצוה הזה א"כ הוא יטעון איני מחויב לבטל תנאי ומתנת אבי וכך היה רצונו וכוונתו שיאושר המתנה והתנאי אני אקיימנו אותו וס"ל להרא"ש דאין ב"ד יכולין לכוף לב"ח לבטל התנאי רק אם יש לב"ח שעבוד על השדה הרי הוא טורף השדה בלי רצון הלוה משא"כ באין לו שעבוד דכופין אותו לשלם והוא טוען את רצון מורישו אשמור לא אעבור התנאי ומתנה. ועיין תשובת רמב"ן סי' ק"ו כ' ג"כ בנותן מתנה לבתו ע"מ שאין לבעלה רשות בו והוא בת יורשת זכה הבעל במתנה לאחר מיתת האב ע"ש דדעתו דממילא זכה וראיה שלו מן קונה שדה מאביו ומת אביו דה"ל שדה אחוזה ולפי דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות עירובין אין כאן ראיה דקי"ל כר"י ור"ש והם ס"ל דהתורה ממעטו הואיל וראוי' להיות שדה אחוזה ה"ל דין שדה אחוזה. עכ"פ זולת זה לא אמר בתשובה שישלוט הבעל בו ויהיה התנאי המתנה בטל ויחזור להיות ממילא ירושה מבואר דס"ל דמי יצוה להאשה ומי יכריח אותה לבטל התנאי ע"ש וא"כ אף כאן ס"ל להרא"ש זולת דאקני אין כאן מכריח כלל להלוה לבטל המתנה ולכך מצריכי דאקני וא"כ הב"ח בא וטורף שעבודו בכל אופן ומעתה לא קשיא דברי התשובת אהדדי דבתשובה שני' לא היה בב"ח של הבת דאקני ויעץ הרא"ש דבכתיבת התנאי לחוד מהני דהא לית ביה דאקני כלל וא"ש. ובאמת היה אפשר לומר ודאי כללא הוא אין אדם מוציא תנאי ודבריו לבטלה ואפילו לישנא דטפוי אמרינן למילתא קאי מכ"ש שיתנה כל התנאי לבטלה לדבר שאין בו ממש ומועיל וא"כ זה שהתנה שלא יחול עליו ב"ח הלא דברים בטלים הם דמ"מ חל עליו ב"ח מכח ירושה וא"כ מה פעל בתנאי וע"כ דסתמא כפי' שאם יבא ב"ח לטרוף שיהיה נתן במתנה לשארי קרוביו ומשפחתו ויורש אותו וע"ז נחית מתחילה לתנאי וכך אומדנא וכאם פי' והותנה דמי רק ה"מ בנותן מתנה רק לאחר מיתה או מעכשיו ולאחר מיתה או שעה אח' קודם מותו א"כ הקושי' במקומו הלא לבטלה הוא אבל בנותן מתנה חלוטה מחיים תיכף והתנה כך א"כ אמרינן דנתכוון בחיים לא ישלטו זרים בשלו אבל על אחר מיתה לא אסיק אדעתא ולא נתכוון וא"כ לאחר מיתה דברי הרא"ש נכונים דמבטל התנאי והמתנה חוזר הדבר לירושה וב"ח גובה היום ולכך בתשובה ראשונה שנאמר סתם שנתן לבנו מתנה שלא יחול בו שעבוד חוב שפיר כתב הרא"ש דלאחר מיתת הנותן חוזר ב"ח וגובה משום ירושה אבל בתשוב' שני' שהי' עצת הרא"ש ליתן במתנה מהיום ולאחר מיתה או שעה קודם מיתה א"כ אין אדם מתנה לבטלה וע"כ התנאי שאם יגבה שלא יהיה יורשו כלל ושפיר כתב הרא"ש שלא יהיה ביד ב"ח רשות לגבות. והם מסתברי' בסברא אלא דא"כ עדיין השאלה במקומו למה לא כתבו הטור הך דינא וחילוק בזה. אבל תי' הראשון כתבו להדיא דבעי דאקני. ועכ"פ בכה"ג בנותן לאחר מיתה וליכא דאקני צ"ע אי ב"ח גובה כיון דתשוב' הרא"ש מבואר היפוכו וצ"ע.

אפילו הם זיבורית ופשוט דאם מכר קרקע וביד הלוה מטלטלין דא"י לטרוף משעבדי דיאמרו הנחנו לך מקום איברא בב"ק דף ק"ט בגזל אביו ונשבע לו ומת אביו קתני משלם לבניו ולאחיו ואם אין לו או שאין רוצה לוה וב"ח באים ונפרעים מהם וכתבו התוס' באין גזלה קיימת שפיר י"ל דמשלם קרקע ולכך ב"ח גובים הימנו אעפ"י דלא עשהו אפותקי ויש לו נכסים אחרים אלא בגזילה קיימת איך יגבהו ב"ח וצ"ל דעשהו אפותיקי והקשו הא עשה שורו אפותקי ומכרו אין ב"ח גובה הימנו והוצרכו לחלק בין מכר למתנה או דבזה גרע ממתנה ע"ש והקשה מהרש"א בס"ד דלא נחית התוס' לחלק א"כ איך כתבו באין גזילה קיימת דנותן להם קרקע ב"ח גובה אפילו בלי אפותיקי אפילו יש לו נכסים אחרים הא אין גובין מנכסים משעבדי במקום שיש ב"ח ותי' המהרש"א דפי' דיש לו נכסים אחרים היינו מטנטלין ולא קרקעות ע"ש ומזה מבואר דבמטלטלין ביד לוה לא יוכל הלוקח קרקע לומר הנחתי לך מקום ודבר זה צ"ע לא מצינו בפוסקים לרבינו מהרש"א חבר בזה. ובאמת בגוף קושי' מהרש"א י"ל בפשוט דודאי הא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח הוא מתיקון עולם ולא משורת הדין ואיבעיא שם בגיטין פ' הנזיקין במתנה אי שייך ג"כ משוס ת"ה דאי לא טרח וארצי קמיה לא הוה יהיב במתנה ע"ש ולפ"ז פשיטא ליה לתוס' בזה דמשלם רק לקיים מצות השבה פשיטא דלא שייך בזה תקון עולם ולא עדיף זה ממתנת ש"מ בכולו לא מיקרי משעבדי לענין זה ע"ש בנזיקין דף נו"ן ע"ב ד"ה ש"מ וכו' ובחדושי רשב"א להדיא דבמתנת ש"מ לא שייך ת"ה ע"ש וזה לא עדיף אבל בהך בגזלה קיימת ועשה אפותיקי שפיר קשה להו דהא דעת התוס' ב"ק דף י"א ע"ב ד"ה כגון וכו' דאפילו מיתמי לא גבי' ואפילו בעבד דעשהו אפותיקי ס"ל שורת הדין דלא לגבות כלל מיתמי רק משום לא פלוג מלקוח' גבי הרי דס"ל דלא משתעבד כלל רק מיני' גבי מכח כופין אותו לפרוע אבל לא מיתמי וא"כ דשורת הדין דלא משתעבדי א"כ אפילו ממתנ' ש"מ לא גבה דלא גרע מיתמי וא"כ אף מזה דמשלם אין לב"ח לגבות דלא יגרע מיתמי וכמ"ש התוס' דאם אין גובה מיתומים איך יגבה הימנו כיון דלא משתעבדי כלל ומה לאחיו ולבניו בפריע' ב"ח מצוה דלא רמי' עלי' ויפה הקשו עד שתירוץ שלהם דחוק אבל בהך דלעיל דמדינ' גבי רק מכח ת"ה פשיטא דלא שייך בזה תקון עולם ולא קשיא מידי. איברא למהרש"א קשי' א"כ מה דוחקי' לתוס' בגזלה קיימת דעשהו אפותקי והוצרכו לכנוס בדחוקים ולא תי' בפשוט דמשעבד ליה למלוה מטלטלין אגב קרקע והרי זה בא וטורף אפילו משעבדי בלי פקפוק כלל ולכך ס"ל למהרש"א דא"כ יקשה אם יש לו איך יכול לגבות מן משעבדי יאמרו הנחתי לך מקום ותי' המהרש"א דאין לו רק מטלטלין לא יועיל דכיון דשעבד ליה מא"ק חזר דין מטלטלין למקרקע ולכך לא תי' התוס' כך רק בעשהו אפותיקי אך עם כל זה לא הועיל דיאמרו התוס' דעשהו אפותיקי והך אפותיקי שעבד אגב קרקע ואם כן הכל מיושב דל"ל הנחתי לך מקום דהא עשהו אפותיקי אופן וצ"ע לכאורה בתוס':
ולכן נראה דקשי' להו לתוס' לאביי דס"ל בפסחים דף ל"א דב"ח למפרע גובה ורשות ביד המלוה להקדישו קודם גבי' דאגלאי מילתא למפרע דשלו הוא ואם חמץ הוא עובר בבל יראה ועיין גיטין דף מ"א בתוס' שם דלאביי קאי הכל ברשות מלוה ואין ביד הלוה כלל להקדיש או לעשות דבר. וא"כ קשי' ליה לאביי הך משנה דלוה ומשלם וב"ח באים וחוזרים וטורפים א"כ למפרע גובה ואיגלאי מילתא דמעיקרא ברשות מלוה קאי ולא ברשות לוה כלל א"כ אף הוא לא יצא ידי השב' ותשלומין דשילם במה שאינו כלל שלו דהא למפרע ברשות דמלוה הוה קאי וקושי' גדולה היא לאביי ולכך מוקי התוס' די"ל בגזילה קיימת איירי המשנה ועשהו אפותיקי ומבואר שם בגמרא דכי ס"ל לאביי למפרע גובה במקרקע דלא מחוסר גוביינא דאם מכרו מפקי' משא"כ במטלטלין דמחוסר גוביינא דהרי יכול למכרו ולהפקיע השעבוד לא אמרינן למפרע גובה וכ"כ מהרש"א להדיא שם בפסחים בפסקא אא"ב למפרע גובה ע"ש וא"כ א"ש אף דעשהו אפותיקי מ"מ הרי מחוסר גוביינא דיכול למכרו וכדומה א"כ לא שייך למפרע גובה ולכך יצא ידי תשלומין לאביי ולא שייך דפרע במה שאין שלו. וא"כ תו לא מצי התוס' לומר דשעבדו אגב קרקע דא"כ חזר דינו שוה לקרקע לכל מילי כנודע בכל מחברים בשעבוד מא"ק שוין מטלטלין לקרקע בכל מילי וא"כ חזר קושי' הנ"ל לאביי במקומו הא למפרע גובה וא"ש ודברי התוס' ברורים וא"צ לדוחק מהרש"א ודוק:

לא יטרוף ממשעבדי. והנה אם ראובן יש לו על שמעון שני חובות מלוה בשטר ומלוה ע"פ ובא לגבות משמעון והוא באופן שיש למלוה בשטר משפט קדימה למלוה ע"פ וראובן גבה מבני חורין של שמעון מלוה ע"פ שלו ובא במלוה בשטר לגבות מן לקוחת של שמעון והלוקח טוען הנחתי לך מקום בני חורין ואם כי אתה גבית אותן למלוה ע"פ שלך מי צוה לך הלא למלוה בשטר שלך דין קדימה נראה דלכאורה יש לספק מהך דאמרינן בכתובות דף צ"ו ע"ב באשה מוכרת נכסי יתומים סובר ר' יהודא כותבת למזונת או לכתובה מכרתי ור' יוסי אומר כותבת סתם וכך יפה כחה וס"ד דס"ל לר"י נכסי בחזקת אלמנה קיימי וא"כ אם יטענו יתומים דפרעו מזונות אינן נאמנים ולכך כותבת סתם והוא לה ליפוי כח ופי' רש"י שאם יכלו כל נכסי בעלה תבוא לטרוף בכתובתה מלקוחת שקנו שדה מבעלה משא"כ אם כבר מכרה לכתובתה למזונות לא טרפי משעבדי ודחי הגמרא כ"ע נכסי' בחזקת יתומים קיימי והיינו טעמא דר' יוסי משום דאביי קשיש' דאמר משל דר"י דומה לש"מ שאמר תנו ר' זוז לפלוני ב"ח רוצה נוטלן במתנה רצה נוטלן בחובו אם במתנה נוטלן לא כך יפה כחו פירש"י שאינו יכול לטרוף מלקוח' בשביל מתנה אבל בשביל חוב טורף וכן היא במזונ' א"י לטרוף מלקוחת אבל בכתובה טורפת וכו' ע"ש והקשו התוס' בד"ה ור' יוסי. וא"ת והלא יכולין הלקוחת לומר הנחנו לך מקום לגבות הימנו וי"ל דהוי כמו אשתדוף בני חורין דגבי' משעבדי כהנ"ל ולא שייך למימר אפסדי' בידי' שהרי עשתה לצורך מזונת א"נ בלקוחת שלקחו אחר שמכרה עכ"ל ורש"י כתב הן בס"ד והן במסקנא גבי אביי קשישא דתטרוף בכתוב' מלקוחת שקנו מהבעל ולא כתב מיתומים א"כ ליתא לתי' השני של התוס' דזה דוחק דמהכ"ת תניח למכור ליתומים כ"ז שעבוד מזונה וכתובתה קיים וא"כ דס"ל לרש"י בחיים צ"ל תי' הראשון של התוס' ואף דלכ"ע כתובה קודם לגבות מן מזונת הן לדעת החולקים ארבינו האי וס"ל מלוה בשטר מאוחר קודם למלוה ע"פ מוקדם והן לרשב"א דס"ל כדעת ר"ה דמזונת שאני דהקלו ע"ש ועמש"ל בסי' ק"ד ע"ש ומ"מ לא מצי הלוקח אומר הנחתי לך מקום א"כ בנדון הזה היא היא דלא מצי לוקח לדחותו ולומר הנחתי לך מקום דהוי כאשתדוף. וגם הריטב"א העתיק לישנא דרש"י דתטרוף כתובה מלקוחת שקנו בחיי בעל איברא קשה לי לרש"י דלא ס"ל מלקוחת שקנו מיתומים אביי קשישא איך יובן דמה יפוי כח יש לזה בעל מקבל מתנה שיטרוף מבני חורי למתנה ולחובו יטרוף משעבדי כמ"ש התוס' בד"ה רצה וכתבו דכן פי' רש"י ע"ש וקשה אם יטול למתנה מב"ח איך יטרוף לחובו משעבדי יאמרו הנחנו לך מקום וטרוף מן מה שיש לך במתנתך וכאן לא שייך תי' התוס' אשתדוף בשלמא לתי' התוס' ביתומים שמכרו אף בזה י"ל לאחר שגבתה מתנת' מכרו יתומים בני חורין א"כ חובו טורף מהם שהם מאוחרי' למתנתו משא"כ אלו נטל לפרעון חובו ומכרו היתומים הפסיד את מתנתו דמתנת ש"מ לא טריף משעבדי אם אין כתוב בשטר צוואה דאית ליה קלא והוי רק כמלוה ע"פ עי' סימן מ"א מ"ש בהגה ס"ג ע"ש. אבל רש"י לא ס"ל דקאי על יתומים שמכרו וא"כ לכאורה הקושי' במקומו גם קשה לפירש"י תפשוט הך איבעיא דלעיל בדף צ"ד ע"ב אי אשתדף ב"ח אי גוב' משעבדי מהך ברייתא דלפירש"י צ"ל כתי' התוס' דהוי כאשתדף וא"כ נפשוט האבעיא דגובה מן משעבדי וגם הא דבעי שם דף צ"ז מוכרת למזונות מה שתהא חוזרת וטורפת לכתובה תפשוט מהך ברייתא דאי טורפת מה יפוי כח יש כאן הלוקח אומר לכי וטרוף מלקוחת שקנו ממך למזונת וליכא כאן שידוף כלל כי ידים נטוים לטרוף הימנו וגם קשה ברש"י קושי' התוס' איך מפרש בס"ד יפה כחה משום לקוחת הלא זו משני הגמרא אח"כ דהיינו טעמא דר"י משום אביי קשישא וגם מהרש"א הקשה לפירש"י למה לא מפרש רש"י טעמא דר' יהודא דלכך כותבת למזונת דאם לא תפרש בבאה ליטרוף הכתובה מלקוחות יטענו אולי מה שמכרת כבר הי' לכתובתך ולא למזונת. ע"ש ולכן היה נראה כי ודאי בהך אביי קשישא בש"מ שאמר תנו וכו' יש לומר כך יש כאן נכסים שקנה הש"מ אחר שהלוה לו הפלוני. ואם כן אם יגבה בחובו לא יוכל לטרוף מתנתו ממשעבדי אבל בגבה הך שדה במתנתו שוב יכול לגבות בחובו משעבדי ונא מצי לומר טרוף מן מתנתך דלית ליה דאקני וקנה והוריש במתנת ש"מ לא משתעבד ולמאן דאמר משתעבד הא כתב ריטב"א דאיירי במתנת ש"מ במקצת וזהו לכולי עלמא לא משתעבד ואם כן תו לא מצי אמרו הנחנו לך מקום בשום צד א"כ בזה אופן יש לומר הך דיפה כחה באלמנה המוכרת כי שדה זו שמוכרת למזונת הוא שקנה הבעל או ירש אחר נשואין ובכתובתה לית דאקני א"כ הרי היא על השדה ההיא רק כמו מלוה ע"פ כמבואר לעיל סימן ק"ד באריכ' ומזונו' מלוה ע"פ וא"כ אין בזה השדה שום קדימה ואם קדם אחד וגבה מה שגבה גבה כהנ"ל: וא"כ יפה כחה שמוכרת שדה זו למזונו' ובכתוב' טורפ' מלקוחת ולא מצי טעון הנחתי לך מקום כי מה מקום יש השדה ההיא שעבוד מלוה בשטר ובע"פ שוין ובע"פ גבה וגם הך קושי' אם חוזרת במוכרת למזונו' לטרוף בכתוב' אף היא תטרוף משדה שמכרה למזונת דהא הך שדה דאקני ולה לא נכתב דאקני וקנה ומכר לא גבי' ופשוט:
והנה י"ל בתוספות דכתבו דלא הוי אפסידא בידי' שהרי עשת' לצורך מזונות. ויש להבין מה בכך כיון דשורת הדין דכתובתה יש משפט קדימה כמש"ל בסי' ק"ד וא"כ היא דהניחה המוקדם וגבתה למאוחר למה לא יהיה זה בכלל הפסד בידים וצריך לומר הואיל ונכסי בחזקת אלמנה קיימי א"כ תיכף הנכסי' בחזקתה למזונת וכאלו גבתה א"כ לא שייך אפסדי' בידי' דממילא הם בחזקת' לצורך מזונו' ולזו אפשר נתכוון התוס' שהרי עשתה לצורך מזונת ובזה כבר הנכסי' ממילא בחזקתה וכגבי' דמי ולא שייך בידים ולפ"ז א"ש דבס"ד לא ס"ל לגמרא דמיירי משדה שקנה אח"כ ובכתובה לית דאקני דזה לא שכיח ובפרט לדעת דאקני ט"ס הוא. ולומר דפי' להדיא דלא ישעבד לה דאקני לא שכיח רק צריך לומר כתי' התוס' דלא הוי מפסיד בידים וא"כ מוכח דנכסי' בחזקת אלמנה קיימי דאל"כ הא הוי מפסיד בידים כמ"ש. ולכך לר' יהודא דס"ל בחזקת יתומים קיימי ליכא למימר תכתוב למזונו' כדי שתוכל לגבות בכתובה משעבדי דמ"מ לא תגבה דיאמרו הנחנו לך מקום והוי אפסדי' בידי' כיון שהיא בחזקת יתומים קיימי וזהו לס"ד ובמסקנא קאמר הגמרא לעולם לכ"ע בחזקת יתומים ויפוי כח לר"י הוא כמו דתני אביי דדמיא לש"מ שאמר וכו' דיפוי כח הוא כמש"ל משום דאקני ואף בזו האשה היפוי כח משום שדה דאקני ולא שייך הנחתי לך מקום וקאמר הגמרא רק דרך כלל כמו דלא תקשה התם כן מתפרש באשה ואי דשם הדרך יפוי כח בדאקני אף באלמנה כן יהיה איך שיהיה הנושאים שוים עכ"פ לא קשיא הנחתי לך מקום וא"צ לומר בחזקת אלמנה קיימי והביא הגמרא רק ראיה מהך ש"מ דא"צ לומר בישוב הקושי' הנחתי לך מקום תי' התוס' הנ"ל דמיניה מוכח בחזקת אלמנה קיימי ודוק כי זה ברור. יהיה איך שיהיה עכ"פ בהך סברא דדאקני מיושב קושית התוס' דיאמרו הנחנו לך מקום וא"כ מהכ"ת לחדש דין דהוי כמו נשתדף ולהוציא מיד הלוקח המוחזק ובאמת בהך תי' דדאקני מיושב הקושי' ברש"י דהתוס' הקשו איך תערים לומר דמוכרה למזונת הא ה"ל אונאה לשקר והעול דתטרף מלקוח' שלא כדין כי באמת כבר גבתה לכתובה ותי' התוס' דשורת הדין אף במזונו' יש לטרוף מן לקוחת ע"ש וקשה תינח במה שהיא טורפת מן לוקח אין עול כמ"ש התוס' אבל מ"מ יהיה עול גדול כי הלוקח יחזור באחריות שלו על הלוקח הזה שלקח השדה הנמכר למזונו' כי אפילו אשה גופי' ס"ד שתטרוף בכתובתה רק אמרינן אחריות דנפשי' קבלית וא"כ ב"ח אחר המוקדם טורף וכ"כ הר"ן וריטב"א ובאמת נמכר שדה זו לכתובתה ויש לו ללוקח כל תוקף שהיה אשה בכתובה כמ"ש הר"ן ריש מי שהיה נשוי ועין לעיל ס"ה. וא"כ אין לוקח יכול לטרוף ממנו כי כחו אלים מכחו וא"כ מה בכך שהיא גובה כדין מן לוקח מ"מ הלוקח יגבה בעול ושלא כדת. ואיך יעצו חז"ל למכשלה הזאת. ודוחק לומר כי היא שמכרה שוה ק' לכתובתה ודאי שיירה בשוי זה לצורך מזונת כי מהכ"ת תגבה מב"ח לכתוב' ותפסיד המזונת רק כל העצה אם יכלו הק' הנשארים למזונת כי אין להם קץ תוכל ליקח ק' הראשונים ג"כ למזונו' ותחזור בכתובה לטרוף מלקוחת ואין כאן עול במה שטרפה מן לקוחת בשביל מזונת כמ"ש התוס' והלוקח שיחזור על לקוח' שמכרה האלמנה לא על הלוקח ראשון יוכל לחזור כי יאמר הנחתי לך מקום ק' זוז השני' ואם יבא על הלוקח השני כדין יבא כי הוא באמת לא קנה רק למזונת וא"כ כח הלוקח אלי' מכחו. אך זהו דוחק ומי יודעאם יש שיור מכוון כמו שדה ראשונה הנמכר אך לפמש"ל ניחא דהא הך שדה הנמכר קנה הבעל אח"כ ולכתובה לית דאקני וא"כ בממ"נ אם גם ללוקח שטרפה הימנו הכתובה לית דאקני הרי א"י לגבות כלל דה"ל קנה ומכר ואם ללוקח דאקני א"כ אף דהוא הלוקח שני' בא בכח כתובה כיון דלית לה דאקני ולוקח דאקני ס"ל לרש"י ב"ח א' דיש לו דאקני ולשני אין לו דאקני מי שיש לו דאקני אף שהוא מאוחר טורף ואין כאן עול וא"כ יש לו לטרוף לבד וא"ש) . וכן מצאתי בריטב"א לב"מ בשמעת' דשבח דאם טרף בשבח' מבני חורין אח"כ א"י לגבות קרן מן משעבדי דטענו הנחנו לך מקום לגבות קרנך ומי ציוך לגבות השבח ולהניח הקרן ע"ש והדבר מבואר כמ"ש. וא"כ תבנא לדינא דאם היה למלוה בשטר דין קדימה והוא גבה למלוה המאוחרת דא"י לטרוף מן לקוח' דיאמרו הנחנו לך מקום ובפרט דהלוקח מוחזק והממע"ה.

ויש לו קרקע בעיר וכו' דין זה דעת הרא"ש ורשב"א ומ"מ ויש לדקדק הא דאמרינן בגמרא דב"ב דף מ"ד ע"ב אמר שמואל ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות אינו מעיד לו עלי' מפני שמעמידו בפני ב"ח ופריך הגמרא אי דאית ליה ארעא אחריני עלי' דידיה הדר פירשב"ם דהא אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום דיש ב"ח ואי דל"ל מה נ"מ ליה וכו' וקשה מה קושי' דלמא אית ליה בני חורין במקום רחוק ואם אין הב"ח מוציא במקומו משעבדי ע"כ מוכרח לילך למקום רחוק ולגבות חובו אבל במעיד שתשאר שדה ביד לוקח א"כ המלוה טורף במקומו כי מה לו לטרוח ואף הלוקח א"י לדחותו לב"ח במקום רחוק ונשארים לו הבני חורין בטח מבלי טריפה. ונראה לומר דרשב"א בתשובה סי' תתר"ה נתן טעם דלכך א"צ לילך למקום רחוק דמהדין יכול לגבות מן לקוחת רק מפני ת"ה אינו גובה במקום שיש ב"ח וזה אין מהראוי שיצטרך לטרוח למרחקים ויש כאן נעילת דלת ע"ש וזהו ניחא אי שורת הדין לגבות מלקוח' דשעבודא דאורייתא רק מפני ת"ה הפקיעו חז"ל שעבודו שפיר י"ל במקום טורח ודרך רחוק הניחו על שורת הדין אבל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא א"כ אין מהדין לגבות כלל מן לקוחת רק חכמים תקנו לגבות מלקוח' מפני נעילת דלת ואינם אף הם אמרו במקום שיש ב"ח מפני ת"ה אין גובין משעבדי א"כ חזר הדבר לדין תורה דאין גובין משעבדי כלל ולפ"ז אפילו במקום רחוק וטורח כי בנשאר בני חורין יהיה באיזה אופן שיהיה מהכ"ת להפקיע כח לוקח במה שאין משועבד כלל מד"ת וכי בשביל טורח המלוה נוציא ממון מלוקח נגד דין תורה ולא שייך טעמא של רשב"א בתשובה דאין מהדין להרוויח ללוקח ולהפסיד למלוה דהא שורת הדין אין לו כלום בלוקח וכל שאפשר לגבו' מהכ"ת נטרוף בחנם נגד הדין וא"כ א"ש דקושי' הגמרא שם לשמואל ושמואל ס"ל שילהי ב"ב שעבודא לאו דאורייתא וא"כ ליתא להך דינא כמ"ש ולעולם אין טורף מלוקח כל שיש בני חורין באיזה מקום שיהיה ושפיר פריך בממ"נ וכו'. ובהכי ניחא דפריך הגמרא קושי' זו אשמואל ולא מקדם על ברייתא דקתני מכר שדה אינו מעיד לו עליו וה"ל להקשות ג"כ אי דאי' ליה וכו' דהוא דינו של שמואל ולפמ"ש ניחא דברייתא י"ל ס"ל ש"ד וא"כ י"ל כהנ"ל דאית ליה ב"ח במקום רתוק ולכך פריך לשמואל דס"ל שעבודא לאו דאורייתא וא"ש. וגם מיושב לפי מ"ש התוס' בד"ה אי כו' דהמ"ל דעשהו אפותיקי א"כ ק' הא דמשני לעיל במכר פרה וטלית דמעיד בקנה ומכר לאלתר ופריך הגמרא דלמא דאקני כתב ליה וכו' וקשה מנלן דס"ל לשמואל דלכך אינו מעיד משום דלא להוי רשע וכו' דלמא להא ל"א רק חיישינן דעשהו שדה זו לב"ח אפותיקי וא"כ בפרה וטלית שקנה ומכר לאלתר הא אז א"א לשעבד דהא מכר לאלתר ודאקני איך שייך אפותיקי דיכתוב למלוה שלא יהא לו פרעון אלא מה שיקנה דלמא לא יקנה כלל ויצא בפח נפש ובדליכא אפותיקי תו ליכא חשש נגיעה כקושי' הגמרא ומנלן לגמרא להקשות. ולפי הנ"ל ניחא דהגמרא ביקש לאוקמי הברייתא אליבא דהלכתא וכדקי"ל ש"ד וא"כ לק"מ דלעולם הוא נוגע דלמא יש לו נכסי' בני חורין במקום רחוק ודוק:

אבל גזלם אנס וכו' דין זה כבר נבוך בו הרב הש"ך בס"ק ט' ודבר זה צ"ע כי מלבד שרחוק מסברא כי ברחוק מקום א"צ לילך אחר ב"ח וכשהם ביד בני עולה יצטרך להמתין אף גם כי הריטב"א לכתובות בשמעתא אשתדוף בני חורין כתב להדיא אם נטלהו מסיקין דהיינו אלמי' כמבואר בתשובת רשב"א גופיה גובה מלקוחת וכן אם שעת חירום הנכסים הנ"ל כאשתדף והעיד שכן דן לפני רבותיו. ובאמת נראה כי רשב"א אזיל לשיטתו דנכסי בר נש אינון ערבי' וקי"ל לא יפרע מהערב תחילה וכ"כ הרשב"א גופיה בחדושיו לגיטין בפרק הנזיקין על הך דאין נפרעין מן משועבדים במקום שיש בני חורין דה"ל בכלל לא יפרע מן ערב תחילה וע"ש דכתב דזהו גרע דכאן סוף סוף שעבודו על כל נכסין והרשב"א אזיל לשיטתו דהב"י הביא לקמן בסי' קכ"ט אות י"א בשם הרשב"א דאם הלוה אלים מ"מ אין כופין הערב לפרוע עד שיתבע הלוה תחילה בב"ד ע"ש וא"כ אף כאן הדין כן דנכסי בר נש אינון ערבין אבל לפי דפסק המחבר והכריע הרמ"א לקמן בסי' קכ"ט ס"י כרמב"ם דגובה מערב אם הוא אלם וא"כ אף בנכסי' כן שהוא ביד אלם והם בני חורין גובין מלקוחת שהם ערבי' והדבר נלמוד במכ"ש כי כמ"ש שיותר יש לפטור בערב מן נכסי' משועבדים כמ"ש רשב"א גופיה. ונראה דאף הרשב"א לא אמרו אלא בשעת הלואה לא היה בני חורין ביד אלמי' וא"כ חל שעבודא עליהן ואח"כ נטלהו אלמי' וא"כ מזלו גרם אבל אם מתחילה בשעת הלואה כבר היה נכסי' הללו ביד אלמים א"כ מעולם לא הלוה עליהן ותיכף היה דעתו על אותן נכסי' שביד לקוחת. ולא שייך נסתפחה שדהו ובהכי ניחא דלא קשה דלמה יגרע מהך דב"ח הם ברוחק מקום דשם היה בעת הלואה כך וא"כ דעתו היה על משעבדי אבל כאן אח"כ איתרע מילתא ומזלו גורם. והבו דלא לוסיף כי ראיית הרשב"א הוא רק הואיל דשאל נשתדף ולא קמבעיא אם נטלהו גזלנים וכל ספק בגמר' שאח"כ לאחר הלואה נשתדף ולא מקודם. ומהכ"ת לומר יותר ממה שיש לרשב"א ראיה:

מיהו אם המיר הלוה וכו'. ובתשובת הרשב"א אלף כ"ט כתב דאם מכרו לגוי אלם מ"מ א"י לטרוף משעבדי וכתב הג"ת וכן כה"ג דפליג אתך דהמיר הלוה הנזכר בתשובת הרא"ש דמ"ש דהוא הלוה בעצמו המיר או שמכר נכסיו לגוי בעל זרוע. ולענ"ד דלא דמי דעובדא דרשב"א שאף לפי דיני ונמוסי נכרים יש לב"ח ההוא דין ומשפט קדימה לגבות מנכסי' שקנה הגוי רק שהגוי תקיף ואלם ומי יוכל לדון עם מי שתקיף ממנו בזו ס"ל לרשב"א דלא ה"ל רק כאריה דרביע עליו דסוף בעלי זרוע ליפול ונכך א"י לטרוף משעבדי אבל אם בדיני גוים אין ליהודי הזה דין ומשפט קדימה לטרוף נכסים שקנה גוי א"כ אין לך שידוף גדול מזה והלא לעולם לא יכול לגבות ומה שייך עתידים בעלי זרוע ליפול וכי יתגיירו ויטו שכמם למשפט ישראל ולכ"ע גובה ממשעבדי וזהו שכתב הרא"ש שהמיר דתו ולא יכול לגבות בדיניהם והיינו לפי נימוסם אין הדין שיגבה וכ"כ בתשובה להדיא וזה כ"ע מודים מבלי חולק וקושי' הש"ך בס"ק ט' על הרשב"א דאיך שייך בגוי בעל זרוע ליפול וכי יחזור קרקע בחנם וע"ש שדחק ולק"מ כמ"ש כי נימוס משפטם שיכול ישראל לטרוף ולק"מ:

יתומים קטנים וכו' דין זה מצאתי לרשב"א מקורו בב"ק דף ח' ע"ב דאמרינן אי שתקת ואם לאו מהדרינ' שטרא למרא ופריך הגמרא א"ה נזקין נמי נימא הכי אלא ביתמי דלאו בני פרעון נינהו וכו' ומפרש הרשב"א בחדושיו לב"ק דהך מהדרינא שטרא למרא פירושו או דיבטל מכירה לגמרי או דיתן להם בפרעון חובו הקרקע וקשיא ליה יתומים גדולים למה לאו בני פרעון נינהו יתומים שגבו קרקע וכו' ולכך מפרש הרשב"א ביתומים קטנים איירי ומהדר שטרא להו בפרעון וא"כ כיון דלאו בני פרעון ואין נזקקין לנכסי יתומים קטנים הרי הני בעלי' חוזרים על לקוחת דה"ל כנשתדף וכתב הרשב"א ונ"ל דמהא שמעינן דאי שכיב לוה ושביק ב"ח ביד יתומים קטנים דלאו בני פרעון נינהו השתא גבי מלקוח' ולא מ"ל הנחתי לך מקום וכו' דה"ל כאשתדף עכ"ל הרי דמזה יליף כל דינו ובהך פי' ביתמי דאיירי ביתומים קטנים אין המחברים שוה לו ולא פירשו כן התוס' והרז"ה ורמב"ן ונ"י והרא"ש והטור והש"ע לקמן סי' קי"ט וע"ש וא"כ כשל עוזר ונפל עזור ואין לזה ראיה כלל ומהכ"ת לחדש דין זה ולכך יפה כתב רי"ו דרבי' חלקו עליו והך דינא דרשב"א לא קאי כיון דראי' שלו ליתא וכן התוס' ב"ב דף קנ"ז ע"ב ד"ה גובה כו' טרחו הא דקתני קרן ממשעבדי ושבח מבני חורין אם יש בני חורין האיך טריף משעבדי יאמר לו הנחתי לך מקום ולא תי' דיתומים קטנים וטרפו מלוקח וכשיגדיל גובה הוא מנכסי יתומים שבח מב"ח ולא מנכסי' שמכרו אבל קרן גובה מנכסי' שמכרו אלא ש"מ דלא ס"ל כן. ואין להקשות לרשב"א איך אפשר לגבות מן לקוחות בעוד ב"ח ביד יתומים קטנים יטענו לקוחת אי שתקת ואם לאו מהדרינ' שטרא ליתומים קטנים ותצטרך להמתין וה"ל כאלו מהודר ולדעתו שם בגמרא לא אמרינן לכי תהדר דה"ל כאלו מהודר דהא רשב"א ס"ל דלא דרך כלל אמרינן להדר השטר ליתומים רק להגבות להם בפרעון חובם ושם מוקמינן הך ברייתא בכה"ג דהלוקח חייב עדיין לאבי יתומים וכ"כ רשב"א להדיא ביתומים קטנים ושגבו בחובת אביהן וא"כ לא זו באין הלקוחת חייבים כלום ליתומים דלא מצי אמרו להטורף אי שתקת וכו' אלא אפילו אי באמת חייבים ג"כ לא מצי אמרו כן דהרי משועבדים הן לטורף מדר"ן כיון שהוא חייב לאבוהן דיתמי ולאו כל כמיניה לפרוע ליתומים כי הם חייבים לו לטורף בדינו דר"ן וכדלעיל סי' פ"ו ובשלמא בגמרא בס"ד שפיר אמרינן דהא מהדר קרקע ליתומים דכיון דיש לו נכסי לא משתעבד מדר"ן משא"כ לפי דקי"ל דנכסי יתומים ה"ל כנשתדף א"כ עדיין חזר הדבר לדר"ן וא"כ א"א לו להדר ליתומים קטנים וא"ש ודוק. ולרשב"א דס"ל בתשובה כמ"ש הב"י לעיל סי' ק"י דביתומים קטנים לא יפרע מהערב וכאן פסק דגובה מלקוחת אף דנכסי בר נש ערבין צ"ל דס"ל דגרע כח לקוחת מערב דשעבוד דמלוה עליו כמ"ש בפ' הנזיקין ע"ש ולדעת מחבר לעיל סי' ק"י צ"ל איפכא ודוק:

בכל פעם אחזירנה הקשה הט"ז דלעיל סי' מ"ב ס"ט בהקנה ליתן לו אחר פסח ולא פי' איזה פסח צריך ליתן לו פסח ראשון ותי' הט"ז דשם שפיר נתנו הטעם דאל"כ אין לדבר סוף וקץ והשטר נתבטל אבל כאן צריך המקבל להחזירו כל זמן שהוא חי ואם מת ולא החזיר לא נתקיים תנאי ודבר זה לא משמע לקמן סי' רמ"א סעיף ז' בהג"ה דאף על בני המקבל חל התנאי ובידם לקיימם. ובדרישה תי' דכאן צריך להחזיר כל זמן שהנותן חי ויפה דיבר אלו נזכר בלשון תנאי לי דמשמע ולא ליורשי אבל המחברים העתיקו סתם וא"כ אין לדבר סוף כמו לעיל בסי' מ"ב. אבל באמת לק"מ חדא דשם נכתב שטר שהתחייב ליתן לו ט"ו זהובים אחר פסח וא"כ אם אין אתה אומר פסח ראשון אין לדבר סוף והרי נתבטל השטר ובכדי לא כתבו השטר אבל כאן אדרבא עיקר השטר שטר מתנה שנתן לו רת התנאי היה להחזיר וא"כ לא נתבטל השטר דעיקרו של שטר למתנה ויותר שתורע כח התנאי יותר תייפה כח המתנה והשטר בחזקתו ומה בכך שהתנאי ללא יועיל אף לעיל בנותן מתנה לבנו יחידו שלא יחול חוב הוא לבטלה ומ"מ לא משגיחין ביה ואף זה כמוהו וכל כוונת הרא"ש מבלי לבטל השטר אבל כאן השטר קיים והתנאי כמעט ללא יועיל בזה לא משגיחין אך באמת אף התנאי כאן מועיל דאין רשות בידו להכסיף הקרקע ולקלקלה ולשתדף אותה בידים דהא צריך להחזיר לו כמו שקבלה ואם הוא מקלקלה עובר על תנאי וכל שיש מקום לחול התנאי אפי' במקצת לא מיקרי שנתבטל התנאי כך י"ל לדעתם אבל לענ"ד אין כאן נדנוד קושי' דשם יש ל' ספק דאמר אחר פסח ולא נודע איזה פסח נתכוון ואמרינן בזה לקיים השטר יד בעל השטר על עליונה. משא"כ כאן אין כאן לשון ספק כי אמר סתם ע"מ שתחזור לי והואיל ולא גבל זמן פי' הדברים שתחזיר לי אימת שתרצה וא"כ מה בכך דנתבטל השטר כיון דאין כאן ספק בלישנא מהכ"ת לבטל המתנה ולא אמרו הרא"ש שם רק בספק בלשון אבל כאן אין כאן ספק בלשון כלל וסתם הדברים הוי כאמר לו להדיא שתחזיר לי אימת שתרצה דמ"ש סתמא כפירושו וברור:

אם קנה והוריש גובה וי"ח וכתב הש"ך ס"ק י"ד והור יש גובה כן מוכח בש"ס ב"ב דף קנ"ז וכן עיקר ותימא על המחבר שהביא דעת החולקים ע"ש ועליו יש לתמוה שדחה דעת י"ח בשני ידים ולא שם על לבו כי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ס"ל כהך י"ח כמ"ש הריב"ש בסי' שצ"ב בשם הרמב"ן ז"ל דאף מקרקע של יתומים אין הב"ח גובה בדלא כתב ליה דאקני (והנה לכאורה דעת התוס' כרמב"ן דקנה והוריש לא משתעבד דהקשו דה"ל למפשט מדר"ן יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן וכו' וקשה הא ה"ל מיני'. ודוחק לומר דקושי' התוס' על הך דפשיט מן היה פקח שיכול למשכנו דג"כ איירי מיני' דלא כן משמע במהרש"א ובגי' שלו ע"ש וגם ר"י ידע ודאי דמיני' גובה רק ס"ל מילתא למשכנו מורה דמשעבד דאל"כ מה משכן הא בידו למכור. וגם מהכ"ת להניח משנה ולמפשט מדר"נ אלא ודאי דהקושי' קאי על קושית הגמ' במשנה נפל דאוקמא כר"מ ור' נחמן לא ס"ל כר"מ. וא"כ משמע דס"ל כרמב"ן אך בלא"ה יש להבין דקארי' ליה מה קארי וכי לא ידעו התוס' תי' הגמ' דמשתעבדי מדר"ן ומה זה שכתבו ועוד הלא תירוץ ראשון מוכרח שם אלא דס"ל כמ"ש לעיל סי' פ"ו בשם הגהת הרא"ש ות"י בכתובות דאם ראובן הלוה לשמעון בניסן ושמעון ללוי באייר לא משתעבד לוי מדר"ן מיהו העליתי לעיל מקושי' דמאוחרין דבכתב דאקני מודה הגה"ת הרא"ש וא"כ קושית התוס' דהא ר"נ סתם קאמר יתומים שגבו כו' אפילו שהיה חוב ההוא מאוחר לחוב אביהן והא ליכא דר' נתן וצ"ל דמיירי דכתב ליה דאקני וא"כ מוכח דמשתעבד ולכך תי' דעדיפא פריך ועוד תי' מדר"ן דלא כהגהת הרא"ש דבכל מילי שייך מדר"ן וא"ש הנך שני תי' דמחולקים בדין גדול ודברי תוס' מוכרחים ודוק ועיין מש"ל ס"ס פ"ה ופ"ו) ורבינו הטור לא ביקש לגבור חיילי' נגדו להכריע ולכך בסי' ס' כתב אי כתב דאקני גובה מיורשים ולקוחת הרי מילתא פסיקא לכל הדעות נקט והן בסי' קי"ב העתיק לשון בעה"ת אפילו למ"ד קנה והוריש משתעבד הרי דלא הכריע נגד הרמב"ן אדרבא כמעט תפס דבריו לעיקר וכתב אפילו למ"ד דמשתעבד משמע דעיקר דלא משתעבד. ולכן הדבר בספק שקול ומה שטען הש"ך מגמרא כוונתו דבגמרא קבעי כתב דאקני וקנה והוריש ומכר לרבנן דס"ל אין אדם מוכר דבר שלב"ל מהו ופשטינן ממשנה נפל הבית עליו וכו' טעמא דהבן מת ראשון הא מת אב ראשון שקלי ב"ח הא ה"ל דאקני ודחה הגמרא מצוה ליתומים לפרוע חוב אביהם ופריך הגמרא הא רב ושמואל ס"ל מלוה על פה אינו גובה מיורשים ומשני הא מני ר"מ היא הרי דלולי רב ושמואל היינו אומרים דחייבים יתומים לפרוע אף דדאקני לא משתעבד ואם כן היא הדין אם לא נכתב דאקני לדידן דלא קיימא לן כרב ושמואל זהו אשר נתכוון עליו הש"ך:
ובאמת לא קשה מידי דהא בגמרא קאמר מיני' קאמרת אפילו מגלימא דעל כתפאי ופי' בעה"ת בשער מ"ג ריש ח"ד דכמו דמטלטלין לא משתעבדי ומ"מ גובים הימנו וה"ה זה הרי דס"ל לגמרא אי דאקני לא משתעבד אין משועבדים כלל אפילו לגבי בני חורין דהא הגמרא מדמה אותו למטלטלין ולא אמרינן אח"כ בבא לעולם משתעבדי ממילא ועיין מש"ל בסי' ק"ד מזה באריכות וא"כ קשה מה פריך מרב ושמואל הא אפילו להחולקים על רב ושמואל דמלוה ע"פ גובה מיורשים הוא דס"ל שעבודא דאורייתא והך הא לא משתעבדי ודמי' למטלטלין וצ"ל ר' נחמן דתי' מצוה על היתומים וכו' אזיל לשיטתו דס"ל כמ"ש התוס' גיטין דף נון דשעבודא ל"ד ומלוה ע"פ גובה מיורשים משום נעילת דלת ואף זהו כמוהו ומה בכך דלא משתעבד הא אין כאן שום שעבוד והא דנקט הטעם משום מצוה לפרוע בלא"ה צריך לומר דהא ר"פ נתן טעם סוף ב"ב משום נעילת דלת ולא משום מצוה וצ"ל דהיא היא דלולי מצוה לא היו חכמים מפקיעין מעות יתומים בשביל נעילת דלת ובשביל מצוה לחוד לא היו כופין רק כיון דיש מצוה משום נעילת דלת כופין. וזה מוכח דר"פ ס"ל דמיתומים קטנים לא גבי דפריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה וקשה הא ר"פ קאמר הטעם משום נעילת דלת גובין מיורשי ולא משום מצוה ועכצ"ל כמ"ש דהיא היא משום מצוה תקנו נעילת דלת. וכ"כ הרמב"ן סוף ב"ב להדיא דהואיל דתלה ר"פ פרעון במצוה ש"מ שעבודא לאו דאורייתא ולכך קאמר משום נעילת דלת ע"ש הרי דשייכי להדדי וא"כ אף ר"נ דמשני בזה מצוה על יתומים ע"כ ס"ל לא משתעבדי רק מכח מצוה ונעילת דלת ולפ"ז חדא זהו הכל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא וגובין מיורשים משום נעילת דלת וא"כ אף בזה יש נעילת דלת אבל לפי דקי"ל להלכה שעבודא דאורייתא לא אמרינן כלל דתקנו חכמים משום נעילת דלת ומצוה לגבות מיורשים רק שורת הדין כך דשעבודא תורה וכ"כ הרמב"ן להדיא סוף ב"ב וא"כ בזה דלא כתב דאקני דליכא שעבודא מהכ"ת לגבות מיורשים ואין ראיה כלל ממילתא דר"נ דס"ל שעבודא ל"ד ותקנו משום נעילת דלת ואנן לא קי"ל כוותי' ועוד עד כאן איכא נעילת דלת בדכתב דאקני רק לס"ד לא משתעבד מ"מ גובה משום נעילת דלת דסמכה דעת המלוה עליו דהא כתב דאקני אבל בדלא כתב כיון דהי' בידו לכתוב ולא כתב הרי לא סמכה דעתו ומה נעילת דלת יש כאן איהו אפסיד אנפשיה דלא כתב דאקני ולא סמך דעתו. ובהכי ניחא דלפי דאמרי' דלא משתעבדי ומ"מ גובה מיתומים משום מצוה וכופין וקשה א"כ מטלטלין דיתמי נמי דמ"ש ולפמ"ש ניחא דבאמת אי כתב מטלטלין וקרקע אפילו בלי אגב דעת רוב מחברים דגובה מיתמי כמש"ל בסימן ק"ז ואף דלא משתעבד משורת הדין דהא לית אגב מ"מ סמכה דעתו משא"כ בדלא כתב הרי לא סמכה דעתו ואף בדאקני כן ויש הבדל גדול אם נכתב דאקני אף דלא משתעבד להס"ד ללא נכתב כלל אף דקי"ל משתעבד ונכון. וזהו עיקר טעמו של הרמב"ן לפי דקי"ל ש"ד אין גובין מיורשים רק מה דמשתעבד ולהך לא משתעבד כלל כיון דלא כתב כלל. ויש לרמב"ן סמוכים מהא דמשני בב"ב על משנה דנפל הבית דאקשינן לשמואל אי דאקני לא משתעבד הא ס"ל מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים ומשני ר"מ היא ולמה לא משני כמ"ד בבכורות ש"ד וא"כ אף מלוה ע"פ גובה מיורשים א"ו אדרבא מיגרע גרע דלהך מ"ד פשיטא דלא גבה מיורשים דלית בי' נעילת דלת וגם הא דפריך בבכורות על ולא אשה בכתוב' הא אמר שמואל ב"ח גובה שבח דלמא איירי דלית לה דאקני והא דקתני דאין נוטל' בראוי דמשמע ראוי הוא דאין נוטלת אבל בנפל בחיים נוטלת אף דה"ל דאקני וס"ל לשמואל מלוה ע"פ אינו גובה דהא י"ל משנה כמ"ד ש"ד. ועוד א"כ לדידן דקי"ג מלוה ע"פ גובה אינו צריך לומר מקולי כתובה ונפל הך דינא בבירא א"ו דלעולם אינו גובה מיורשים והך משנה ע"כ בדכ' ליה דאקני ודברי רמב"ן מוכרחים ודוק. אמנם הא קשיא לרמב"ן דהוא גופיה כמ"ש בעה"ת בשמו שער מ"ג ח"ד דין ט"ו הביא ראיה דאין ב"ח נוטל בראוי מתוספ' וירושלמי כרמו פרט לראוי שאם חפר בור והזיק ומת ואחר כך נפל ירושה שאין בניו משלמים ע"ש וקשה מה איריא דנפל ירושה לאחר מותו דהוה ליה ראוי דאין נוטל הא ניזק לית ליה דאקני ואם כן אפילו נפל בחייו ומת אינו נוטל מיורשים לדעתו וכבר עמד בקושיא זו הרב בעל משנה למלך ולא תירץ כלום:
ומה שנראה בישובו או דודאי למ"ד דגובה מיורשים היינו דס"ל כמו במלוה ע"פ שעבודא דאורייתא דבעת הלואה נשתעבדו כל נכסי הלוה דאינון ערבי' ולא זו כל נכסים שהיו לו נשתעבדו ממילא אף נכסים שיהיו לו אחר כך נשתעבדו אז כי כך אלמוהו לשעבוד וזהו אם חל שעבוד על דבר שלב"ל דהיינו לר' מאיר אבל לרבנן דסבירא להו אין אדם מקנה והיא הדין אין משעבד והא דקיימא לן דאקני משתעבד כבר כתב רשב"ם מפני נעילת דלת ולא משורת הדין וא"כ במלוה ע"פ ולדינא דאורייתא דלא שייך נעילת דלת לא משתעבדי נכסים שהגיעו ללוה אח"כ דבעת הלואה לא היה אפשר לחול עליהם השעבוד. וא"כ י"ל הך ברייתא ודברי ירושלמי הכל ר"מ וסייעתו הם דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל וא"כ הואיל וש"ד אף מה שיקנה משתעבד וגובה מיורשים ומיעט התורה ראוי ובגמרא מוקי טובי משנה וברייתא הכל כר"מ אבל לפי דקי"ל כרבנן אין אדם מקנה ומשעבד דשלב"ל ובמלוה דלא כתוב דאקני ליכא נעילת דלת כמ"ש דאפסיד אנפשי' ואין גובה מיורשים. והא לא קשיא לרבנן הך קרא דכרמו למעט ראוי מה דרשו ביה דזה קשה להנך דס"ל שעבודא לאו דאורייתא ואין היורש משלם כלל נזקי אביו אפילו בהניח נכסים וצ"ל דמוקי ליה לדרשה אחריני וה"ה לרבנן. ובהכי ניחא נמי הא דקתני בבכורות הבנות במזונות אינו נוטלת בשבח ואמרינן מקולי כתובה שנו דתנאי כתובה ככתובה וקשה הא הני לא כתובי' ולית לי' דאקני וא"כ איך יש להם שבח מיורשים הא ה"ל דאקני ומה צורך למקולי כתוב' די"ל ג"כ משנה ר"מ היא כדאוקמינן טובא שם. או י"ל בהך ירושלמי דודאי לכ"ע מצוה איכא על יתומים לפרוע כמו במטלטלין דיתמי כמבואר בגמרא פ' מי שהיה נשוי בעובדא דקטיני רק דאין כופין ודעת התוס' דהוי מצוה מן התורה ואיצטרך קרא כרמו למעט ראוי דאינו בגדר מצוה כלל דמעולם לא זכה בו האב וה"ל כאלו לא הניח נכסים דאף מצוה ניכא ואתיא הך שפיר נמי למ"ד דמלוה ע"פ לא גבי מיורשים דמודים דמצוה איכא רק אין כופין ואיצטרך קרא למעט מצוה. ובהך דבנות במזונותן או י"ל הואיל וחל חיובא רק לאחר מיתה א"כ ה"ל היורשים ב"ח וה"ל מיניה וכעין סברא זו כתב הרא"ש בשם ר' יונה לענין שבח יתומים. או י"ל כיון דתנאי ב"ד הוא ואמרינן פרק הנזיקין דכתובים המה אצל ב"ח ולא אצל משעבדי א"כ תקנו דיהיו אצל ב"ח כתובים בכל אופנים המועיל וכאלו נכתב דאקני ולכך גובים מיורשים לולי מקולי כתוב' לענין שבח. וא"כ בררנו הדברים דיש לרמב"ן תשובה על כל הטענות ומסתברים דבריו והרי זה בספק שקול אך מי יבא אחרי הכרעת המחבר והרמ"א לקמן ס"ס קי"ב דגובה מיורש אך דעת הב"ח במתנת ש"מ אף דיעה ראשונה מודה דלא גבי' ואמת כי בבעה"ת כתב דלהך דיעה קמייתא אפילו ממתנת ש"מ גובה מ"מ אפשר דיפה כחו של הב"ח להכריע כי יש לו סמך מגמ' דקאמרינן מיניה קאמרינן מיני' אפי' מגלימא דכתפאי כי מבעיא לן קנה ומכר קנה והוריש ופרכינן ממשנה נפל הבית וכו' ומשני ר"ן מצוה על יתומים לפרוע חוב אביהן ופריך הגמ' הא"ר ושמואל מלוה ע"פ אינו גובה וכו' וקשה למה ליה להביא קושיא ממקום אחר הלא מיני' וביה מופרך דהא שמואל בעי על הוריש ואי סבירא ליה מצוה מה קמספקא ליה ודוחק לומר כי סבירא ליה לר"ן מצוה היינו בבנים לאב אבל יורש אחר דליכא מצות כבוד לא דחדא דזהו לא מצינו הבדל: ועוד הא במשנה קתני נפל על אביו או על שאר מורישו ש"מ דאיירי בשאר יורשיו. מ"מ קאמר מצוה וכו' ועוד לו יהיה זה עכ"פ כל חילי' מ"ד דגובה מיורש הוא מהך דר"נ דאמר מצוה וכו' וא"כ במתנת ש"מ לא שייך מצוה אף גבי' ליכא מיני'. וכן לעיל בס"ק ד' עשיתי סמוכין מגמרא דמשמע דבלי דאקני לא גבי ממתנת ש"מ ונכון הוא וכדאי הב"ח לסמוך עליו ומבלי להוציא מיד מוחזק ודוק. מיהו י"ל להך שינוי' מצוה וכו' היינו כמש"ל שעבוד ל"ד רק מדרבנן בזו ודאי יש לחלק בין ירושה דממילא לבין ירושה ש"מ אבל למ"ד ש"ד אין לחלק ומילתא דשמואל למ"ד שעבודא ל"ד וצ"ע:

אם מכר וכו' כל הסעי' הזה ומה שנחלקו בו הסמ"ע והש"ך כבר כתבתי לעי' בסי' פ"ה מזה באריכות ע"ש באורים ובתומים וא"צ לכפול הדברים וע"ש:

וכתב לראשון אגב וכתב הש"ך בס"ק כ"ג ודאי אם הב"ח יש להם קרקע א"צ לאגב דמשעבד מדר"ן אלא דמתשובת רשב"א סי' תתקי"ד נראה להדיא שחולק ומיהו נראה עיקר כבעה"ת דמ"ש רשב"א דקי"ל מכאן ולהבא גובה נראה לענ"ד דלאו מילתא היא דלענין שעבודא דר"נ לא שייך מכאן ולהבא גובה כדאמרינן בגמ' דפסחים דאל"כ אמאי יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם חוזר וגובה מהן וכו' וע"ש שהאריך. ולא עיין היטיב ברשב"א דמודה רשב"א בגבה קרקע דשייך ביה מדר"ן ולא נחלק בזה הרשב"א כלל וכמ"ש הש"ך דכן מוכח מגמרא רק בגבה מטלטלים דלא שייך בו מדר"ן כמבואר בגמרא דה"ל כאלו הם ביד הלוה הראשון וא"כ לית ביה דין קדימה רק המלוה בא דשטרו משועבד ליה באגב בזה טען רשב"א דהואיל אין גופו ממון לא משתעבד באגב כלל. ועל זה כתב דקי"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה ואין גופן ממון ועיין מש"ל ס"ס פ"ה ובזו נדחו כל ראיית הש"ך מיהו מדברי תוס' כתובות דף ק' ע"ב ד"ה אלו דברים דעמדו איך מוכרין שטרות בלי אכרזתא הא ה"ל מטלטלין דיתמי ותי' דיחדו לכתובה וא"כ יחוד מועיל בה מכ"ש שעבוד א"ק דודאי יותר אלים מיחדו גרידא ובאמת תמה אני על רשב"א דלמה מי שיש לו בשטרו אגב לא יהיה יכול לבוא על ב"ח של לוה שלו לטרוף לא מתורת שטר רק מכח שלוה שלי הלוה לך ממון שהי' משועבד לי החזיר לי הן או תמורתן דהא זוזי משתעבד באגב וא"כ אתה שקבלת המעות המשעובדים לי עליך להחזירן או פרעון ואלו מכר לו הלוה מטלטלין היה תובען וכמו כן המעות ואם יאמר שנתנם לאחרים יתבע לאחרים עד שיגיע לו הפרעון כי מ"ש בנתן ומכר מטלטלין או מעות חדא דינא אית ליה ובאמת לפי גירס' שלנו בתשובת רשב"א משמע דאלו היו לוים קודם שלוה ממנו וא"כ לא יוכל לומר מעות הלואה היה משעובדים לי דהא מקדם הלוה לו אבל באמת בהלואה אח"כ אף רשב"א מודה וכן דעת מהרי"ט בתשובה חלק ח"מ ע"ש איברא דגי' נכונה בתשובת רשב"א בניכר מתור התשובה וכמ"ש הכה"ג אפילו דהלואה שניה היה מאוחרת להלואתו הקושי' במקומו. ואולי ס"ל לרשב"א מתחיל' כשהלוהו ושעבד לו א"ק דעתו היה דלא יחול על מעות דהא בזמן רשב"א לא היה תקנת שוק כמבואר לעיל סימן ה' וא"כ מי יקח ממנו פרוטה אחת דלמחר יבא המלוה ויתבע המעות דמשעבד לו והרי זה נטול מיהודים וא"כ ע"כ דדעתו היה שעל זוזי ומעות היוצא בהוצאה לא יחול השעבוד וא"כ אף בזה דלא שייך תקנת שוק דמה נ"מ ללוה אם פרע למי יפרע אם לזה או לזה מ"מ לא על זה חל השעבוד כלל ודוק:

אבל אינו טורף וכו' אע"ג דקי"ל שעבודא דאורייתא וא"כ לקח שעבודו מ"מ תקנו רבנן דלא יגבה משום דמאן דיזיף בצנעה יזיף ולא ידעי לקוחות למזהר וכן במתנה דאי לאו דעביד ליה נייחא לא הוה קיהיב מתנה:

בין מטלטלין ואם שעבד נכסים המשועבדים לכתובה בלי רצון אשתו אזי דינם כל מה שחל עליו המכירה אם מכרן כן חל עליו השעבוד וכל שאין חל עליו מכירה כמבואר בא"ע לא חל עליו השעבוד:

מטלטלין כתב הסמ"ע דאם נתן אחר מתנה לאשה דהבעל אוכל פירות אין לב"ח בפירות ועיין תומים דהעליתי אם הבעל נתן לאשתו מתנה דקי"ל אין הבעל אוכל פירות רק בפירות ילקח קרקע ומזה הבעל אוכל פירי אלו פירי דפירי אין לב"ח בו כלום אבל אם בשעת מתנה התנה בעל שיהיה הפירות שלו הוי שיור וב"ח גובה מהן:

אבל המלוה בשטר הן שראו נתינת מעות וכתבו שטר או שהודה בפניהם שחייב לפלוני וצוה להם לכתוב שטר דקי"ל כרוב פוסקים דא"צ העדים לראות נתינת המעות ש"ך ופשוט:

אפילו אינו מפורש וכו' דקי"ל אחריות ט"ס הוא ולא שדי אינש זוזי בכדי ומסתמא התנה באחריות והעדים שכחו לכתוב סמ"ע ודעת רוב מחברים אפילו ידוע שלא התנה מ"מ אמרינן סתמא נתכוון לאחריות וה"ל כמו התנה עד שיתנה בפי' שלא באחריות:

הקדשות וכו' עיין מש"ל בסימן רנ"ה כי דין זה צ"ע אם כל הפוסקים שויה בזה ע"ש:

התנאי קיים דאדם יכול להתנות בפי' מה שירצה ולא דמי למתנת בית חורון דאמרינן כל מתנה שא"י להקדישו אינה מתנה דשם לא התנה בהדיא אבל בהתנה בהדיא תנאי קיים וא"כ אם יבא ב"ח לגבות הימנו הרי לא קיים תנאי ומתנה בטלה והשדה חוזרת לנותן ומה לו לב"ח בשדה של איש אחר. ולכן אם גם הנותן חייב לב"ח רק המתנה היה מוקדם לשטרו גובה בממ"נ:

והתנה עמו המוכר וכו' דאם התנאי בטל הרי זה מחויב להחזיר דמי זבינא. ועוד טעם אחר נתן רבינו טור (ואחריו ב"י ס"ס צ"ט) משום דמה נ"מ למוכר להתנות תנאי זה ואין זה אלא הלוקח פייסהו לכך והוי הברחה ע"ש ונ"מ בין שני טעמים אם נתייקר הקרקע א"כ לטעם ראשון אין לו לב"ח במותרת השויה מדמי זבינא וכן אם ישנו כאן עוד ב"ח מאוחרים לזה הב"ח ולגבי שדה לו משפט קדימה אבל אם המכר בטל מכח תנאי רק בא לגבות זוזי שביד המוכר על זה במעות אין דין קדימה ויחלוקו. אבל לטעם השני מקח קיים וגובה מכל הקרקע ולו משפט קדימה. ומסתימת הטור והש"ע משמע כטעם השני:

ואין לו בן אחר דא"כ במות האב הרי זה טורף ואי דעי"כ לא מקיים התנאי ונתבטלה המתנה מה בכך הרי חוזרת השדה משום ירושה וב"ח גובה הימנו ועיין תומים דהארכתי בישוב דברי הרא"ש דנראה אם לא כתב לו דאקני וגם לא נתן נכסים סתם רק מהיום ולאחר מיתה דאין לב"ח בו כלום ע"ש מילתא בטעמא. וע"ש דבררתי דאין הבדל לדינא אם כתב בלשון ע"מ או בלשון חוץ אע"ג דקי"ל חוץ שיורא הוא ולא תנאי ע"ש:

בן אחר וה"ה ביש לו בנים הרבה טורף הב"ח על כל פנים חלק שהיה מגיע לו בירושה דאם נתבטל מתנה הרי יורש חלקו ובזה בא הב"ח וגובה סמ"ע ופשוט:

אפטרופוס וכו' עיין לקמן סימן קמ"ז מ"ש שם:

אפילו יש נאמנות לעיל סימן פ"ב הביא הש"ע שני דיעות אם נאמנות מועיל וכאן סתם והכריע דאין נאמנות מועיל נגד ב"ח מאוחר ומ"מ צריך מאוחר לקבל בחרם סתם שאינו יודע שמוקדם לא נפרע רק מזקיקו לשבועה בחנם סמ"ע:

אפילו הם זיבורית דד"ת ב"ח גובה מזיבורית רק מפני תקנת המלוים ולוים תקנו בבינונית ולגבי לקוחת לא תקנו כמו שלא תקנו בשל יתומים ולכך כל שיש לו מקום לגבות מב"ח אין לו בנכסים משעובדים והיא הדין אפילו יש לו מטלטלין ללוה אף דלא משתעבדי מ"מ מיניה אפילו מגלימא דעל כתפאי אין טורף מן לקוחת ועיין תומים:

לא יטרוף כו' עיין תומים דהעליתי ראובן שיש לו על שמעון שני חובות אחד בשטר ואחד בע"פ וגבה מנכסי בני חורין של שמעון לחובו שבע"פ וחובו שבשטר בא לגבות מלקוחת והלקוחת טוענים הנחנו לך מקום ומי צווך שגבית מב"ח למלוה ע"פ שלך ע"ש דאם הגבייה היה מן מטלטלין או דאקני וכדומה שאין בו משפט הקדימה וא"כ אם מלוה ע"פ קדם וגבה גבה א"כ שפיר יכול לטרוף מלקוחת כי יאמר כדין גביתי למלוה ע"פ כי מה שגבה גבה אבל אם היה לו למלוה בשטר קדימה והוא גבה מבני חורין למלוה ע"פ א"י לטרוף מן לקוחת למלוה בשטר כי יאמרו הנחנו לך מקום ועיין תומים:

לפיכך וכו' הך מילת לפיכך מוסב על לבסוף דאם אמר אחריו כל הקודם בשטר זכה דהאחרון לגבי ראשון ה"ל כנכסי ב"ח ואין נפרעין משעבדי במקום שיש ב"ח:

לט' חלקים כאן כולי עלמא מודים דחולקים לפי ערך ממון אע"ג דקי"ל לעיל סימן ק"ד בחובות דחולקין לפי חובם דשם תליא בשעבוד ושעבוד שניהם של מנה ושל ר' באים כאחד משא"כ בזה דהולכין אחר אומד דעת הנותן דהיה כוונתו להרבות לא' יותר מהשני וא"כ אזלינן בתר דעתו ליתן לזה יותר מזה לפי ערך:

כל הקודם בשטר זכה ואם יש לאחרון זיבורית ושלפניו בינונית גובה מאחרון דה"ל ב"ח נגד קמא וכתב הריא"ז בהגהת הרי"ף פ' ניזקין דאם נתן בינונית במתנה לבנו ושייר זיבורית מ"מ גובה מבינונית והביאו הכה"ג ונראה דס"ל כהנך רבוותא בא"ע סימן ק' דמתנה לבנו לא קרוי מקבל מתנה כלל רק ה"ל כיורש אבל להחולקים שם אף בדין זה חולקים:

ולא חיישינן לקנוניא דבאמת פרעו רק הניח השטר בידו כדי לטרוף מלקוחת כי לא אמרינן כן כיון דליכא ריעותא ושטר צוואה בידו מיהו צריך לישבע כדין כל הבא לפרוע מן נכסים משעובדים ועיין לעיל סימן מ"א מ"ש שם:

כיון שאינו בעירו דזה דאין נפרעין מן משעובדים במקום שיש ב"ח הוא מתקון עולם ואין זה תקנה שיצטרך המלוה לטרוח ולהוציא מנה על מנה רשב"א ועיין תומים:

לפי ראות הדיינים ודעת ג"ת וכן כה"ג דיותר משלשה פרסאות רחוק ודאי דלא יכול לדחותו רק בתוך ג' פרסאות תלוי בעיני דיינים אם נראה להם שמ"מ יש טורח רב למלוה א"י לדחותו. אין דבריהם מוכרחים כיון שאין טורח למה לא יוכל לדחותו ומה בכך שרחוק ג' פרסה כיון דאין בו כ"כ טורח והרשב"א בתשובה דכתב ג' פרסאות דימה אותו באם הלוה אומר לב"ד הגדול נלך דיש הבדל בין רחוק ג' פרסאות או קרוב והך דינא גופיה השמיטו המחבר ורמ"א לעיל סימן י"ג ולא חלקו במרחק הפרסאות ע"ש ולכן אין לזוז מדברי רמ"א ועיין תומים דכתבתי לדעת דס"ל שעבודא ל"ד בלא"ה אין מקום לדין זה ולעולם צריך הב"ח לחזור על בני חורין ע"ש:

כגון שסילק שעבודו ואם חייב לו על תנאי אם יהיה כך יתחייב לו מעכשיו וקודם שנתקיים התנאי סילק שעבודו מב"ח ואח"כ נתקיים התנאי וחובו ברור הרי זה דומה לכתובת אשה בחיי בעלה דג"כ לא בריר אם תבוא לכלל גביה ודעת ר"ח ותוס' דאף דסילקה לא הוי אפסיד בידים וה"ה בזה ותליה במחלוקת רבוותא א"ע סימן ק' ע"ש:

אינו גובה וה"ה היה שני לקוחת זא"ז ומחל וסילק שעבודו מהשני א"י לגבות מהראשון דאפסיד אנפשיה דסילק מהשני גמרא כתובות שילהי מי שהיה נשוי:

אבל גזלם אנס וכו' הטעם משום דלא דמי לנשתדף דשם כלים לגמרי אבל כאן הנכסים הם כאן רק אריה דרביע עליה שהם ביד אנס ועתידים בעלי זרוע ליפול ועיין תומים כי כתבתי דין זה במחלוקת אתמר וצ"ע לדינא כי נראה כדעת החולקים. גם כתבתי אף לדעת זו ה"מ כשנפל ביד אנס אחר הלואה אבל אם בעת הלואה כבר היה ביד אנס לכ"ע טורף משעבדי ע"ש:

אם המיר הלוה עיין תומים דכתבתי לדעת הרשב"א שהביא המחבר בגזלן אנס דכתב הרשב"א וה"ה במכרן לגוי אלם ג"כ דא"י לטרוף משעבדי צ"ל דמיירי בדיניהם יכול הישראל לטרוף כי כך הדין רק הגוי בעל זרוע ולכך לא הוה כנשתדף כי עתידים בעלי זרוע ליפול אבל כאן מיירי שהמיר ובדיניהם ונימוסם אין יכול לגבות וא"כ בזה לכ"ע הוי כנשתדף וגובה משעבדי ע"ש:

יתומים קטנים הואיל ואין נזקקין ליתומים קטנים ה"ל כנשתדף וגובה ממשעבדי ועיין תומים כי בררתי דרוב פוסקים חולקים ולית הלכתא כרשב"א בזה:

אע"פ שלא יוכל לטורפן פי' אפילו כתב ליה מטלטלין אגב קרקע מ"מ מתקנת השוק א"י לטורפן מ"מ א"י לעכב דיאמר אני אפרע לך וה"ה במוכר לגוי יכול לומר כן:

ונתרשל וכו' וה"ה אם הרחיב הזמן להדיא דלא עדיף מערב לקמן סימן קל"א ס"ד ע"ש:

וא"צ ליקח חצי שדה דכמו דהלוה עצמו א"י להגבות חצי שדה כן הלקוחת ויורשים אבל שדה שלימה דיכול הלוה לגבותו מאיזה בינונית שירצה כן הדין ביורשים ולקוחת:

למה לא תבעת מראשון כי אולי שכחה הוא או היה לו טעם שלא ביקש להתגרות בראשון ומ"מ בשטר ישן יש לב"ד לחקור ולבדוק היטב אם אין בו רמיה:

לא הפסיד כו' דאין לו טענה בגוף השדה עד שנאמר שלא היה לו לחתום על מכירה כדלקמן סימן קמ"ז רק יש לו שעבוד ושעבודו נשאר אפילו במכרו להשני ואפשר דהשני נח לו לטרוף הימנו וגם אולי יפרע לו הלוה ממקום אחר ולכך יכול לחתום:

ומינה לוי וכו' עמש"ל סימן קמ"ז:

אם הם קרקעות דבמטלטלין לדידן אפילו כתב מא"ק ומכרם ונתנם לא טריף מפני תקנות השוק:

בכל פעם אחזירנה עיין תומים דכתבתי דלא תקשה מן לעיל סימן מ"ב וע"ש אם מחייב להחזיר בחיים או אף יורשים יכולים להחזירו ואם אמר לי מחויב להחזיר לנותן ולא ליורשיו ועכ"פ אסור לקלקל בשדה כדי שיכול להחזירו בעין כמו שקבלו ע"ש:

והוריש וכו' דס"ל כמו מיניה א"צ לדאקני ה"ה ליורשים דקי"ל מלוה ע"פ גובה מיורשים והי"ח ס"ל דגרע מן מטלטלין דיתמי ולא גביה מיורש דלא משתעבדי כלל ועיין תומים שהמלצתי בעד הרמב"ן שהוא מכת החולקים ומ"מ כבר הכריע המחבר ורמ"א לקמן ס"ס קי"ב כדעת הראשון דלגבי יורש א"צ דאקרי ועיין תומים דלענין מתנת ש"מ יש לומר דבעינן דאקני כדעת הב"ח ע"ש:

הדין עמו כי מה נ"מ ללקוחת אם שמעון פרע לראובן או לא סוף כל סוף המה משועבדים לשמעון כי מוכר שלהם יהודא חייב לשמעון בשטר וכיון ששמעון מודה לראובן אין להם תו טענה:

ואפילו קנו וכו' דמהנ"מ דסוף כל סוף הם צריכין לשלם לשמעון ושמעון מודה דחייב לראובן:

אם מכר עיין מ"ש לעיל בס"ס פ"ה ומזה תבין סעיף זה על בוריו ע"ש:

יחלוקו היינו בדכתב לשניהם דאקני או לא כתב לאחד מהם דאקני אבל אם כתב לאחד דאקני ולהשני לא כתב עיין מש"ל בסימן ק"ד כי י"ל לאותו דכתב דאקני משתעבד ופשוט:

וכתב לראשון אגב וגם דאקני כתב דהא הלואה נעשה אח"כ וגם ב"ח מכאן ולהבא גובה א"כ ברור דצריך דאקני רק מ"מ צריך אגב דמיירי דהם לית להו קרקע רק מטלטלין ובמטלטלין צריך אגב דאל"כ לא משתעבדי ולית בהו דין קדימה אבל ביש להם קרקע כיון דמשתעבד מדר"ן א"כ א"צ אגב דה"ל כאלו יש ללוה שלו קרקע ועיין תומים דכתבתי דבזה הדין ביש לו קרקע אף רשב"א מודה ולא נחלק אלא במטלטלין אי משתעבד באגב וע"ש:

הדין עם יהודה ואם גוף השטר הנמכר היה הלואתו אחר שהלוה יהודה צריך ליהודה ג"כ דאקני דהא הך דאקני הוא סמ"ע וקמ"ל בזה דלא אמרינן בשטרות תקנת השוק דהוא מילתא דלא שכיח שימכור שטרו דהא בידו למחול וכדומה ולכך אין בו מהתקנה. ועיין מש"ל ס"ס פ"ה ע"ש:

מחבר סעי' י"ג בעלי זרוע נ"ב היינו ישראל אבל לא או"ה כ"כ בחי' רשב"א נדרים כ"ו ע"ב דכן הוא בתוס' ב"ב מ"ד ע"א ע"ש לפ"ז ט"ס הוא בת' רשב"א סי' אלף ל"ט שכ' גוי אלם וצ"ל גברא אלם ולק"מ קו' הש"ך גם קו' טו"ז לקמן סי' קס"ג אמהרי"ק ע"ש:

סעיף י"ט לוה שלוה ואח"כ נתן נכסיו במתנה. נ"ב הנה מה שמשמע מדברי המחבר שבמתנה עמ"ל בסתם יכול לחזור אימתי שירצה המקבל (גם בסימן רמ"א ס"ד בהג"ה מבואר כן שיכול להחזיר אימתי שירצה) לכאורה נ"ע דלמה לא יהי' דומה למה שמבואר בחו"מ סי' סמ"ך שהמחייב לזון את חברו נפטר בשנה א' וכן מה שמבואר בסי' רי"ב שאומר ידור פלוני בבית זה אף שעה אחת במשמע וכו'. ונימא גם כאן הכי שרק על זמן אחד שיכול המקבל ליהנות ממנו ואח"כ יהיה חייב להחזיר לו וכו'. וצ"ע ועי' בחיבורי ספר החיים ה' פסח סי' תמ"ח שם ישבתי זה באופן נאה בעזה"י: