שולחן ערוך, אורח חיים קס״ה: דין העושה צרכיו ורוצה לאכול ובו ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

דין העושה צרכיו ורוצה לאכול ובו ב סעיפים:
העושה צרכיו ורוצה לאכול יטול ב' פעמים על הראשונים מברך אשר יצר ועל השניה מברך על נט"י ואם אינו רוצה ליטול אלא פעם אחת לאחר ששפך פעם אחת על ידיו ומשפשף יברך אשר יצר ואחר כך בשעת ניגוב יברך על נט"י:

אם רבים מסובין בסעודה הגדול נוטל ידיו תחלה והרא"ש היה רגיל ליטול באחרונה שלא להפסיק ושלא לדבר:

העושה צרכיו וי"א מי שאכל דבר שחייב לברך עליו ברכה אחרונה בנ"ר והלך להטיל מים יקדים ברכת אשר יצר מאחר שלא בירך בנ"ר בזמנה מוטב לברך אשר יצר בזמנה ואח"כ בנ"ר:

והרא"ש היה רגיל ליטול באחרונה ויש מי שכתב באם הביאו לפניו מים בראשונה מחויב ליטול בראשונה מ"מ לא יפסיק בין נטילה למוציא כ"א בדברי תורה (מהרש"ל בש"ת בסי' ל"ד) ושלחן של ת"ח שני שלישי' גדיל ושליש גלאי שעלי' קערות וכוסות י"מ שליש מן הצד וי"מ שליש באמצע (גמרא בפרק חזקת הבתים):

ומשפשף. היינו שנטל שניהם כאחד ע"ל סי' קס"ב ס"ד עט"ז ומ"א:

ניגוב. ואם שכח לברך עד שנטל ידיו יברך מתחלה ענט"י ואח"כ א"י ד"מ. עיין מ"א וע"ל סי' ז' ס"ק ח':

לדבר. ורש"ל כתב שהוא יוהרא לנהוג כן אלא אדרבה יטול תחלה ויהיה נזהר מלדבר וילמדו אחרים ממנו. וכתב הט"ז עליו ואין דבריו כדאי לדחות דברי הרא"ש. ותו כתב רש"ל דד"ת לא הוי הפסק. גם זה לא מסתבר דיש לחוש דילמא משכא ליה שמעתתא ויבא לידי היסח הדעת ט"ז וכ"כ הב"ח. ומ"א כתב דמ"ש כאן שלא לדבר היינו שלא יהיה מדבר שום עסק וענין אחר דהוי הפסק אבל שיחה בעלמא ב' או ג' תיבות לא הוי הפסק וכ"ש כששואלין לו דבר שמותר להשיב הן או לאו ע"ש:

טור בשם רש"י ור"י בר ר' יקר והג"מ פ"ו מה"ב

תשו' הרא"ש כלל ד' והטור

ברכות מ"ו

ס"א העושה כו'. רש"י שכ' בספר הפרדס שדעת רבו ר"י בר יקר שצריך ב' נטילות ומברך על הראשונה אשר יצר ועל השניה ענט"י ולא סגי בנטילה אחת משום הפסק אשר יצר בין נטילה לברכת ענט"י אבל רש"י חלק עליו וכתב דנטילה א' עולה לכאן ולכאן וכ"כ הר"פ דלא הוי הפסק וראיה מהא דרב ור"ל דאמר יקנ"ה דיין א' עולה לכאן ולכאן וכ' בהג"מ ומרדכי והגמ"ר שכן הסכים הר"מ כרש"י וכת' שמברך בתחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר ואע"ג דתכף לנט"י סעודה לא הוי הפסק כיון דלטהרת ידים כמו כן בא לא גרע מגביל לתורא דכ"מ בתשובת הרא"ש ריש כלל ד' בדברי השואל ע"ש אבל הטור כת' להיפך שבתחלה אשר יצר ואח"כ ענט"י וגם כת' להיפך דר"מ מרוטנבורג ס"ל כר' יעקב בר יקר ואפשר דאף דס"ל כרש"י מ"מ היה נוהג לכתחילה כר"י בר יקר וכ' הטור שכן נהג הרא"ש והטעם משום הפסק בין הנטילה לברכת ענט"י כנ"ל והכריע הטור דלאחר ששפך פ"א על ידו ומשפשף יברך אשר יצר ויגמור הנטילה כו' ויברך ענט"י וכ"ה בתשובת הרא"ש שם וז"ש בש"ע העושה כו' כר"י בר יקר שכן דעת הטור. ואם כו' כנ"ל:

ומשפשף. כדעת הרא"ש שהנוטל ידיו צריך לשפשף וכמ"ש בתוספתא והביאה הר"ש בפ"ב דידים מתני' ב' אבל הר"ש פי' שם דשפשוף דשם היינו ניגוב וכמש"ל ולכן השמיטוהו הפוסקים:

ס"ב והרא"ש' כו'. כמ"ש בגמרא שם ישב גדול וישמור ידיו כו' א"ל לאלתר כו' וערש"י ד"ה לאלתר משא"כ עכשיו ועט"ז:

והרא"ש היה רגיל וכו' – וכהיום שע"פ רוב המנהג שכ"א מברך על פתו לעצמו לא שייך טעם הרא"ש וחזר המנהג שהיה בזמן התלמוד שהגדול נוטל תחלה ואוכל:

סוף סעיף י"ב. נ"ב ועיין מג"א בסי' שאח"ז ס"ק ב' מ"ש המהרש"ל בזה:

[א] [לבוש] ובין ברכת המוציא וכו'. בעולת תמיד הקשה על הלבוש דמכל מקום יברך תחילה ברכת המוציא ואחר כך אשר יצר בתוך הסעודה עיין שם. ואני אומר דגם בבית יוסף משמע כדברי לבוש וכן כתבו הב"ח ונחלת צבי, לכן נראה לעניות דעתי ליישב היטב דודאי ראוי להקדים אשר יצר כיון שחיובו חל עליו תחילה מיד שעושה צרכיו ואחר כך חל עליו ברכת המוציא לסעודה, והא דלא כתב הלבוש טעם זה בברכת נטילת ידים היינו משום דברכת נטילת ידים לא הוי הפסק כלל כיון דשייך לנטילה ועוד דהרבה פוסקים סבירא להו לעיל סימן ז' דכל שעושה צרכיו מברך גם על נטילת ידים וכן משמע בב"ח ועיין לקמן טעם עולת תמיד אינו מובן מדברי בית יוסף עיין שם ודו"ק:

[ב] [לבוש] ויש עושין וכו'. וכן הסכים במטה משה ושכן נהג מהר"י פולק, אבל בשל"ה דף פ"א ורש"ל סימן מ' וט"ז הסכימו לסברא ראשונה ליטול שני פעמים וכן פסקו בתשובת בנימין זאב סימן קפ"ח ומהרי"ל, והנה בשל"ה סיים דיהא נזהר שימשמש בידיו בגופו במקום הנסתר כדי שיביא את עצמו לידי חיוב נטילה כי אם ישארו נקיים ובלי היסח הדעת איך יברך על נטילת ידים אחר כך, עד כאן, ומגן אברהם כתב דאינו נוטל בראשונה כדינו. ולפי מה שכתבתי לעיל סימן קנ"ח ס"ק י"ח אין צריך ליזהר בכל זה כיון דלא היתנה בנטילה ראשונה והיינו דלא מצינו לאחד מהפוסקים שהזהיר בזה, וכן משמע בתשובת בנימין זאב שם. עוד נראה לי דהכא גרוע שמכוין בראשונה שלא יהא לאכילה מה שאין כן לעיל שלא כיוון בפירוש שלא תהא לאכילה. כתב הב"ח מי שמחמיר ליטול שתי נטילות או בנטילה אחת יעשה כך לעולם ולא פעם כך ופעם כך. כתב בשל"ה דכל אדם יבדוק עצמו לפנות קודם אכילה וכן הזהיר בספר סדר היום:

[ג] [לבוש] זו בזו וכו'. בנחלת צבי השיג על הלבוש וזה לשונו, לא דק דהא אם שפך עליהם פעם אחת ושיפשף זו בזו אין המים השניים מטהרים, עד כאן. ולעניות דעתי דמיירי ששפך על שני ידיו בפעם ראשון בבת אחת דאז מותר לשפשף כדלעיל סימן קס"ב סעיף ה', אבל אם שופך על כל יד ויד בפני עצמו צריך לומר שמשפשף כל יד בפני עצמו כגון בכותל כדלעיל סוף סימן קס"ב:

[ד] [לבוש] אלא שקצת וכו'. ורש"ל סימן מ"ב כתב אין ראוי לשום אדם בזמן הזה לעשות חכם ליטול ידיו באחרונה, ועל בעל הסעודה מוטל לכבדו להביא לו מים באחרונה ואם מביאין לו בראשונה והוא מונע מלקבל עבירה בידו, עד כאן. וכתב עולת תמיד לא ידעתי מה עבירה בידו אם אינו רוצה ליטול בראשונה, עד כאן. ולעניות דעתי לא עיין בגוף דברי רש"ל שם שכתב מילתא בטעמא דאין בו חשש הפסקה כשיושב ואינו מדבר אלא דרך כבוד ויש בזיון לתורה שרודף אחר הכבוד וכן פסקו מטה משה סימן רע"ב ושל"ה ונחלת צבי. כתב קיצור ר"ח נהגו אנשי מעשה לומר קודם נטילה אתה הוא האלהים הזן ומפרנס ומכלכל בחסדך לכל הברואים מקרני ראמים עד ביצי כינים עיני כל אליך ישברו וגו' פותח את ידיך וגו', עד כאן, ושל"ה מסיים לאומרו אחר גמר תפילת שחרית. עוד כתב של"ה צריך אדם להיות בקי במאוד בהלכות נטילת ידים כי רב הוא:

אשר יצר. ה"ה אחר ששפך פעם שני' ועיין ת' ביו"ד סי' ע"ו דהעלה לדינא שאין לברך שניהם בנטילה אחת ע"ש:

א) [סעיף א'] העושה צרכיו ורוצה לאכול יטול ב"פ וכו' זהו דעת ר' יעקב ב"ר יקר שכתב רש"י ז"ל בס' הפרדס. וכ"כ בהגמ"י פ"ו מה' ברכות וכ"כ ר"י כמ"ש בב"י והטעם שצריך ב' נטילות משום דאם אינו עושה אלא נטילה אחת ומברך אשר יצר תחלה ואח"כ ענט"י הוי ברכת א"י הפסק בין נטילה לברכת ענט"י ואם מברך ענט"י תחלה הוי ברכת א"י הפסק בין ברכת ענט"י לברכת המוציא הלכך צריך ב' נטילות וכמ"ש הב"ח והמ"א סק"א. אבל רש"י ז"ל ס"ל דדי בנטילה אחת ועולה לכאן ולכאן ור"ל שאין בזה הפסק כלל ואיזו שירצה יברך תחלה אלא דמ"מ כתב הב"ח דראוי להקדים א"י תחלה משום דחיוב ברכה זו בא לו תחלה יעו"ש. ומ"ש אח"כ בש"ע ואם אינו רוצה ליטול אלא פ"א וכו' הוא הכרעת הטור והטעם כתב בב"ח משום דס"ל דהניגוב הוא מן המצוה וכל שלא ניגב לגמרי הו"ל קודם לעשייתן ואין כאן הפסק יעו"ש. נמצא דהעושה צרכיו ורוצה לאכול לכתחלה צריך לעשות ב' נטילות על הראשונה מברך א"י ועל השנייה מברך ענט"י ואם א"א לו כגון שאין לו מים כ"א לנטילה אחת או שאין פנאי להתעכב לעשות ב' נטילות אז יוכל לעשות ב' הברכות על נטילה אחת דהיינו שיטול וישפשף ויברך א"י ואח"כ יברך ענט"י ואח"כ ינגב. ולפי שיש בזה דעות חלוקות כמ"ש הרח"פ בס' כף החיים סי' ב"ך אות ז' יעו"ש ע"כ נכתוב דבר השוה בין ע"פ הפשט בין ע"פ הסוד. ודע שכבר כתבנו לעיל בסי' ד' אות ס"א וס"ב דהיוצא מבה"כ צריך לערות על ידיו ג"פ בסירוגין כיון שהוא משום רו"ר אבל לנט"י לסעודה א"צ ג"פ בסירוגין אלא רק ג"פ רצופין זה על זה כמ"ש בסי' קס"ב אות ב' יעו"ש. וע"כ העושה צרכיו ורוצה לאכול תחלה יעשה נטילה ג"פ בסירוגין ויכוין שנטילה זו אינה משום אכילת פת אלא רק להעביר רו"ר השורה על הידים בבה"כ ואח"כ ינגב ידיו ואח"כ מברך א"י ואח"כ יעשה הסדר שכתבנו לעיל סי' זק"ן אות י"ד וזה יהיה ג"כ כדי להפסיק בין נטילה לנטילה. ויש ליגע במקומות המכוסים ג"כ קודם נטילה שנייה ואח"כ נוטל כמ"ש לקמן אות ד' יעו"ש. ואם לא אפשר בב' נטילות כגון שאין לו מים כי אם לנטילה אחת או כגון שהוא טרוד ואינו יכול להתעכב אז יעשה נטילה אחת של ג"פ בסירוגין דג"פ בסירוגין מועיל ג"כ לנט"י לאכילה כמ"ש לעיל סי' קס"ב אות ב' דכוונת נט"י של שחרית ושל אכילה שוים הם אלא דשל שחרית צריך ג"פ בסירוגין משום שיבתא ולאכילה א"צ אבל אם עשה גם נט"י של אכילה בסירוגין אינו מזיק ויכוין בנטילה זו להעביר רו"ר של בה"כ וגם כדי לטהר ידיו לאכילת פת ואחר שנטל ג"פ בסירוגין אז יעשה שפשוף ג"כ ג"פ כנז' סי' קס"ב אות ב' ואח"כ יברך א"י ואח"כ יגביה ידו כנגד ראשו ויברך ענט"י ואח"כ ינגב ידיו ויברך המוציא. ועיין לעיל סי' קנ"ח אות פ"ב ופ"ג ולקמן אות ו':

ב) ואם תכף אחר שנטל ידיו ושפשף בירך ענט"י ושכח לברך אשר יצר קודם ענט"י נ"ל דיברך המוציא ויאכל כזית ואח"כ יברך א"י כדי שלא להפסיק בין ענט"י להמוציא אלא רק שיזהר שלא ללפת שום דבר עם הפת עד שיברך אשר יצר כדי שלא יטרד בסעודתו וישכח מלברך. ועיין לקמן אות ה' ואות ז':

ג) שם יטול ב"פ וכו' וכן הסכים השל"ה בשער האותיות אות ק' דפ"א ע"ב ורש"ל סי' מ' וט"ז סק"ב ליטול ב"פ. וכ"פ בתשו' בנימין זאב סי' קפ"ח ומהרי"ל והב"ד א"ר אות ב' דכ"כ ס"ח סי' ח"ן. ומיהו העושה צרכיו ורוצה לאכול דבר שטיבולו במשקה לכ"ע א"צ אלא נטילה אחת כיון דאינו מברך ענט"י כמ"ש לעיל סי' קנ"ח ס"ד יעו"ש. מאמ"ר סוף אות א' וכ"כ א"א אות א' ומ"ש המ"א סק"א דהעושה צרכיו באמצע סעודה יטול פ"א ויברך ענט"י ואח"כ א"י כבר כתבנו לעיל בססי' קס"ד דאין לברך ענט"י באמצע סעודה יעו"ש:

ד) וכתב שם השל"ה דמ"מ יהיה נזהר שימשמש בידיו בגופו במקום הנסתר כדי שיביא את עצמו לידי חיוב נטילה כ"א ישארו נקיים ובלי הסח הדעת איך יברך ענט"י אח"כ עכ"ל והא דכתב זה השל"ה דיגע במקומות המכוסים כדי שיוכל לברך ענט"י משום דהוקשה לו דלעיל סי' קנ"ח ס"ז כתב דהנוטל לדבר שטיבולו במשקה או שלא לאכול ואח"כ רוצה לאכול אם לא הסיח דעתו יטול בלא ברכה ואיך כתב כאן דיברך ענט"י על נטילה שנייה וע"כ כתב דיגע בידיו במקומות המכוסים כדי שיטמאו ידיו ויוכל לברך יעו"ש. מיהו המ"א סק"ב כתב על דברי השל"ה הנז' דכיון שנטל כדינו למה ליה לחזור ולגרום טומאה וליטול ולגרום ברכה אלא דבראשונה אינו נוטל כדינו יעו"ש. והא"ר אות ב' תירץ דהכא גרע שמכוין בראשונה שלא יהא לאכילה משא"כ לעיל שלא כיון בפי' שלא תהא לאכילה יעו"ש. וכ"כ א"א אות ב' ונראה לענין דינא אם אפשר לו אינו נוטל בראשונה כדינו כגון בכלי נקוב או מים פסולים וכדומה ויברך ענט"י ואם א"א לו בזה כגון שאין לו כלי נקוב וכדומה וגם א"א לו להתעכב עד שיהיה לו הסח הדעת מנטילה ראשונה אז בראשונה יכוין שלא תהא זה לאכילה כ"א דוקא להעביר רו"ר של בה"כ ואח"כ יעשה ג"כ כמ"ש השנ"ה שיגע במקומות המכוסים ויחזור ליטול ומברך ענט"י. והגם דהמ"א כתב על דברי השל"ה למה ליה לגרום טומאה ולגרום ברכה זה אינו ממש גורם ברכה דהא חייב לברך ענט"י כמו שתקנו רז"ל וגם יש לנטילה ולברכה זו טעם בסוד כמש"ל סי' קס"ב אות ב' אלא דהא דאינו מברך אם כבר נטל ולא הסיח דעתו משום די"א דנט"י לחולין א"צ כוונה כמ"ש סי' קנ"ח ס"ז וק"ל סב"ל אבל אם בא לחייב עצמו בברכה כדי לצאת אליבא דכ"ע לא נקרא זה גורם ברכה. ועוד דהא י"א דאם כיון בראשונה שלא תהא לאכילה יכול לברך בשנייה וע"כ מ"ש הוא העיקר. ועיין לעיל סי' קנ"ח אות ס"ד:

ה) שם לאחר ששפך וכו' דנטילה אחת עולה לכאן ולכאן ואשר יצר לא הוי הפסק בין נטילה לברכת ענט"י דברכת ענט"י לא שייכא עדיין עד שעת הניגוב. ב"י. ט"ז סק"א. מיהו החס"ל סי' קנ"ח אות ו' כתב דאם אינו רוצה ליטול כ"א פ"א יברך ענ"י והמוציא ואח"כ אשר יצר. וכ"כ בן א"ח פ' שמיני אות ט' ונראה הא שכתבו כן משום דחוששין לסברת ר"י ב"ר יקר דס"ל דאין להפסיק בא"י בין הנטילה לברכת ענ"י או בין ענ"י להמוציא וכמ"ש לעיל אות א' יעו"ש. אבל דעת רוב הפו' נראה דיותר טוב להקדים אשר יצר משום דנתחייב בה קודם ואי משום הפסק כיון דעדיין לא נגמרה מצות הנטילה עד שינגב לא חשיבה הפסק אשר יצר בין הנטילה ובין ברכת ענ"י כיון שמברך ענ"י קודם הניגוב כנז' אלא רק אם כבר שכח ולא בירך אשר יצר ובירך על נטילת ידים אין לברך א"י עד אחר המוציא כי בזה רק יש לחוש להפסק בין ענט"י להמוציא וכמ"ש לעיל אות ב' יעו"ש:

ו) שם ומשפשף וכו' פי' דשופך על ב' ידיו פחות מרביעית בפעם אחת דאז מותר לו אח"כ לשפשף אותם אבל אם היה שופך על כל יד בפ"ע אסור לשפשף זו בזו כמ"ש סי' קס"ב ס"ו יעו"ש. ט"ז סק"ב. וכ"כ המ"א סק"ג. א"ר אות ג' מאמ"ר אות ב' מיהו הב"ח כתב כגון ששפך על ידיו רביעית בב"א שכבר ידיו נקיות ויכול לברך אשר יצר ועדיין לא חל עליו ברכת ענט"י עד שעת ניגוב דאפי' הנוטל רביעית בפ"א צריך לנגב ודלא כמ"ש בש"ע ססי' קנ"ח דהנוטל רביעית בב"א א"צ לנגב יעו"ש וכ"כ רש"נ פכ"ה סי' מ' והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות ד' וכ"כ אנן לעיל בסי' קנ"ח אות פ"ח ופ"ט בשם כמה פו' דגם הנוטל רביעית בב"א או מטביל ידיו צריך לנגב יעו"ש. ואמנם כבר כתבנו לעיל סי' ד' אות ס"א וס"ב די"א לנטילת היוצא מבה"כ צריך ג"פ בסירוגין יעו"ש. וא"כ כיון דיש פלוגתא איך יברך אשר יצר קודם שיהיו ידיו נקיות אליבא דכ"ע וע"כ נראה לי דאם א"א לו בנטילת ב"פ ורוצה ליטול פ"א צריך ליטול ג"פ בסירוגין ויברך אשר יצר ואח"כ ענט"י קודם הניגוב דהא כמה פו' יש דס"ל דאפי' אם נטל רביעית בב"א צריך לנגב כנז' וה"כ הו"ל מברך קודם גמר עשיית המצוה ולא הוי הפסק כיון דהניגוב הוא מן המצוה וכמ"ש לעיל אות א' יעו"ש:

ז) ואם שכח לברך עד שנטל ידיו יברך מתחלה ענט"י ואח"כ א"י כמ"ש הגמ"י דכיון שבאים נמי לטהרת ידים לא הוי הפסק. מ"א שם בשם ד"מ. ור"ל דאם שכח לברך אשר יצר עד שנטל ידיו נטילה הראויה לאכילה כגון ששפך על ידו רביעית בב"א או ששפך עליהם מים שניים וניגב שכבר גמרה לה מצות הנטילה אז יברך ענט"י תחלה כדי שלא להפסיק בין הנטילה לברכת ענט"י ואח"כ אשר יצר. וכ"כ ר"ז אות א' (ועיין לב"ש שהגיה בדברי המ"א במקום שנטל שניגב ולעד"נ שא"צ להגיה) וזהו לפי סברתו שכתבנו באות הקודם דס"ל דבתחלה יטיל פחות מרביעית על ב' ידיו כאחת ומשפשף ויברך אשר יצר ואח"כ יגמור הנטילה הראויה לאכילה ויברך ענט"י כדי שלא יהא הפסק בין הנטילה לברכת ענט"י וכמ"ש הט"ז סק"ב אבל כבר כתבנו שס דכמה פו' יש דס"ל אף אם נטל ברביעית בפ"א צריך לנגב וא"כ כיון דהוי הניגוב מן המצוה כל עוד דלא ניגב עדיין לא נגמרה המצוה ואם יברך אשר יצר קודם ענט"י לא הוי הפסק בין נטילה לברכה ענט"י ועי"ש מ"ש לענין דינא אמנם אם שכח לברך אשר יצר עד שבירך ענט"י אז יש לברך אותה אחר המוציא וכמש"ל אות ב' יעו"ש. ובענין אם שכח לברך ענט"י עד שניגב ידיו כבר נתבאר לעיל סי' קנ"ח אות פ"ה קחנו משם:

ח) כתב רש"ל בתשו' סי' צ"ז אכל דבר שחייב לברך בנ"ר ברכה אחרונה ושכח והטיל מים יברך א"י קודם דהיא תדירה. ועוד דאין לה שיעור כמ"ש ססי' ז' משא"כ בברכה אחרונה יעו"ש. מ"א שם. עט"ז אות א'. וכ"כ לעיל סי' ז' אות א' יעו"ש. ומה שהקשה ה"ב על דברי הנז' כבר הוא מיושב בתשו רש"ל הנז' אלא שהרב הנז' לא ראה הדברים בשורשן. וכ"כ הזכ"ל בה"ב אות א' יעו"ש:

ט) [סעיף ב'] אם רבים מסובין בסעודה הגדול נוטל וכו' משמע דבכל מקום ובכל זמן צריך לחלוק כבוד לגדול ליטול תחלה ואעפ"י שכולם אוכלין בשלחן גדול ואין אחד מהם מתחיל לאכול עד שיטלו כולם. ב"י וכ"כ הב"ח. ועיין לקמן אות י"א:

י) שם והרא"ש היה רגיל ליטול באחרונה וכו' והטעם כתב הט"ז סק"ג אע"ג דאמרינן בברייתא דגדול נוטל תחילה נראה דהוא ס"ל דשאני בזמן התלמוד שהיה לכל אחד שולחן בפ"ע והיה הגדול אוכל מיד כדאיתא בגמ' שמביא ב"י משא"כ עכשיו אין כבוד לגדול ליטול תחלה ויצטרך לישב ולשמור ידיו וכמו שהקשה רב ששת לריש גלותא עכ"ד ועיין בב"י. אבל הב"ח בסי' קס"ו כתב דהרא"ש ז"ל היה מחמיר לחוש לדעת התו' והר' יונה שכתבו דמ"ש בגמ' ברכות דף מ"ב ע"א תיכף לנט"י ברכה אמים ראשונים נמי קאי ולכך היה רגיל שלא להפסיק ולדבר יעו"ש. וכ"נ דעת הטור שהביא אלו דברי הרא"ש בסי' קס"י גבי הפסק. וכ"כ המאמ"ר אות ה' יעו"ש. ונ"מ בין הטעמים דלדעת הט"ז דינא הוא דעבד הרא"ש ז"ל שלא נטל תחלה ולדעת הב"ח אינו אלא לחומרא בעלמא כדי לחוש לדעת האומרים תיכף לנט"י ברכה אמים ראשונים נמי קאי וכמ"ש לקמן סי' קס"ו יעו"ש:

יא) שם ליטול באחרונה וכו' ורש"ל בתשו' סי' ל"ד כתב דדרך כבוד ראוי הוא שיטול ידיו באחרונה ועל בעל הסעודה הוא מוטל לכבדו להביא מים לפניו באחרונה אבל אם מביאים לו ליטול ידיו בראשונה כמו שנתפשט המנהג והוא מונע מלקבל עבירה היא בידו והוא בזיון התורה שהוא רודף אחר הכבוד ואפי' לפי סברת הרא"ש אין ראוי לומר אני אנהג עצמי בקדושה ובטהרה ובפרישות ולא אפסיק ואחרים יפסיקו אלא אדרבא היה לו ליטול ולהזהר שלא יפסיק ואחרים ילמדו ממנו ומ"מ אי שואל לו אדם ד"ת ואינו משיב לו עון הוא בידו יעו"ש. וכ"כ מט"מ סי' רע"ב ושל"ה בשער האותיות אות ח' דף פ"א ע"ב ונ"ץ והב"ד א"ר אות ד' וכתב דמ"ש העו"ת על דברי רש"ל הנז' משום דלא עיין בגוף תשו' רש"ל הנז' יעו"ש. ומיהו מ"ש רש"ל להתיר להפסיק בד"ת הב"ח שם חלק וכתב דאפי' בד"ת אסור להפסיק וכ"כ הט"ז שם. וכתב עי"ש הב"ח דבהפסקה כדי הילוך כ"ב אמה אפי' בלא דיבור הוי הפסק וכמ"ש מור"ם ז"ל לקמן ססי' קס"ו יעו"ש והביאו מ"א שם סק"ב וכתב וא"כ רשאי הגדול למנוע עצמו מליטול בראשונה יעו"ש. וכ"כ המש"ז בזה הסי' אות ג' דאם הביאו מים לגדול בראשונה יכול לומר אטול באחרונה יעו"ש ונראה כיון דיש פלוגתא בזה לכתחלה על בעה"ב מוטל להביא לגדול באחרונה ואם הביאו לו בראשונה אם יכול לומר אני אטול באחרונה בענין שאינו נראה שיש בו יוהרא אז יוכל לומר וא"ל יטול בראשונה דהא בדיעבד אינו מעכב אם שהה כדי הילוך כ"ב אמה וכמ"ש לקמן ססי' קס"ו. וכ"ז אם יש בני אדם מרובים וכשנוטל בראשונה ישהה מאחר הניגוב עד ברכת המוציא כ"ב אמה אבל אם הם מועטים או שיש לגדול שלחן בפ"ע לברך המוציא לאלתר או שיש מנהג כל מי שנטל מברך המוציא ואין ממתינין זה לזה עד שיטילו כולם אז נוטל הגדיל בראשונה וכמ"ש לעיל אות ט' וכן נכון לנהוג שכל אחד יברך המוציא לעצמו תיכף לנטילה כדי שלא ישהו ושלא יפסיקו ועיין לקמן סי' קס"ז סוף אות ח"ן. ומ"ש המ"א סק"ד דשיחה ב' או ג' תיבות לא הוי הפסק יתבאר לקמן סי' קס"ו אות ז' יעו"ש:

יב) וכתב שם השל"ה ע"א בהגה דצריך אדם להיות בקי במאד בהלכות נט"י כי רב היא והביאו א"ר שם. מש"ז שם:

מ"א רסק"א ויברך תחלה ענט"י ואחר כך אשר יצר יהיה אשר יצר הפסק כצ"ל (ע' נתיב חיים):

שם שכח לברך עד שניגב ידיו כצ"ל:

שם כיון דבא נמי לטהרת ידים כצ"ל:

שם אבל דבר שחייב וכו' כצ"ל

יטול ב"פ. דאם יטול פעם אחד ויברך תחלה אשר יצר ואח"כ ענ"י יהיה אשר יצר הפסק בין נטילה לברכת ענ"י ואם יברך תחלה ענ"י ואח"כ אשר יצר יהיה אשר יצר הפסק בין ברכה להמוציא והעושה צרכיו באמצע הסעודה שא"צ לברך המוציא כמ"ש ס"ס קע"ח יטול פעם א' ויברך ענ"י ואח"כ א"י ואף על גב דמפסיק בין נטילה לאכילה לית לן בה דהא אפילו בין נטילה להמוציא יש חולקין ערסי' ק"ע:

ועל השניה מברך. וא"ת הא בסי' קנ"ח ס"ז כ' דיטול שנית בלא ברכה וי"ל דש"ה דבשעת נטילה ראשונה לא איכוון לאכילה ול"ש לברוכי עליה אבל הכא איכוון עליה א"נ בראשונה אינו נוטל כדינו וכ"מ בב"י בהג"מ וכן עיקר, ובשל"ה כתוב שיגע במקום המטונף בנתיים ע"כ ול"נ דכיון שנטל כדינו ל"ל לחזור ולגרום טומאה וליטול ולגרום ברכ' אלא ע"כ כמ"ש דאינו נוטל בראשונה כדינו:

ומשפשף. מיירי שמשפשף היד בעצמה באצבעות זו בזו עסי' קס"ב ס"ד א"נ כגון ששפך על כל יד רביעית ואפ"ה לא חל עדיין ברכת ענ"י עד שעת ניגוב (ב"ח) ול"נ דמיירי שנטל ידיו שתיהן כא' כמ"ש סימן קס"ב ס"ה וא"כ יתישבו דברי מהרי"א כהוגן עב"י ועססי' קנ"ח, ואם שכח לברך עד שנטל ידיו יברך מתחלה ענ"י ואח"כ אשר יצר כמ"ש הג"מ דכיון נמי לטהרת ידים ולא הוי הפסק (ד"מ), כ' רש"ל בתשו' סימן צ"ז אכל דבר שחייב לברך בנ"ר ברכה אחרונה ושכח והטיל מים יברך א"י קודם דהיא תדירה, ועוד דאין לה שיעור כמ"ש ססי' ז' משא"כ בברכה אחרונה:

ושלא לדבר. צל"ע דהא תכף לנ"י ברכה קאי על מים אחרונים לכ"ע ואפ"ה רשאי להשיח בין מים אחרונים לברכה דדוקא משנטל הכוס לברך אסור כמ"ש סי' קפ"ג ס"ו וכ"כ הכ"מ ספ"ו, והא דתכף לגאולה תפלה אין רשאי להשיח שאני התם דמדבר עם המלך אסור להפסיק בד"א משא"כ כאן ואפשר דמ"ש שלא לדבר היינו שלא היה מדבר שום עסק וענין אחר דהוי הפסק אבל שיחה בעלמא ב' או ג' תיבות לא הוי הפסק וכ"ש כששואלין לו דבר שמותר להשיב הן או לאו וע"ס קס"ו ע"ש ומ"ש סימן קפ"ג ס"ו:

(א) העושה צרכיו – כתב בשל"ה דכל אדם יבדוק עצמו לפנות קודם הנטילה וכ"כ בספר סדר היום [א"ר]:

(ב) יטול ב' פעמים וכו' – דאם יטול פ"א ויברך מתחלה אשר יצר ואח"כ על נט"י הוי הפסק בין הנטילה לברכתה ואם יברך מתחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר הוי הפסק בין ברכת נטילה להמוציא ולהניח מלברך ברכת אשר יצר עד אחר ברכת המוציא ג"כ אין נכון שחיובה חל עליו מיד כשעשה צרכיו ואין לאחרה כ"כ וכתבו האחרונים דצריך ליזהר שלא ליטול בפעם הראשון נטילה גמורה ורק מעט משום נקיות דאל"ה הרי נטהרו ידיו בפעם הראשון ואין שייך לברך עוד על נטילה שניה וכנ"ל בסימן קנ"ח ס"ז. ודע דיש כמה פוסקים שס"ל דאשר יצר לא הוי הפסק בין ברכת נטילה להמוציא משום דהכל לצורך טהרת ידים והוי כמו גביל לתורא בסימן קס"ז וע"כ אם בדיעבד נטל נטילה אחת כדין לשם נטילה לאכילה יברך מתחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר דיש לסמוך על הפוסקים אלו וה"ה לכתחלה אם היה קשה לו ליטול שתי נטילות מדוחק מים וכי"ב יטול אחת ויברך ענט"י ואח"כ א"י =אשר יצר=. כתב מ"א דהעושה צרכיו באמצע הסעודה לכו"ע נוטל רק פ"א ומברך ענט"י ואח"כ אשר יצר כיון דאין צריך לברך המוציא כדלקמן בסימן קע"ח א"כ אין כאן הפסק ועיין מש"כ בסי' קס"ד ס"ב במ"ב:

(ג) לאחר ששפך וכו' – ר"ל דאומר ברכת אשר יצר קודם שהגיע זמן ברכת ענט"י היינו לאחר ששפך רק פעם אחת על ידיו בפחות מרביעית ושפשף ידיו זו בזו דעדיין לא נגמר הנטילה ואח"כ שופך פעם שניה על ידיו לטהר המים הראשונים ואז מברך ענט"י ומנגבן. ואף דמבואר לעיל בסימן קס"ב דהמשפשף ידיו אחר מים ראשונים נטמאו ידיו זה מזה ואין מועיל אח"כ המים שניים י"ל דהכא מיירי שנשפך על שתי ידיו כאחת דאז חשיבי כיד אחת ומותר לשפשפם וכדלעיל בסימן קס"ב סעיף ה' וכתבו האחרונים דלדידן דנהיגן ליטול רביעית בב"א על כל יד ויד א"כ נגמר תיכף טהרת ידים וראוי לברך ענט"י וא"כ ברכת אשר יצר הוי הפסק בין נטילה לברכה ויותר טוב לעשות כאופן הראשון המוזכר בשו"ע ועיין מה שכתבנו לעיל בס"ק ב':

(ד) הגדול נוטל וכו' – דכן הוא כבודו:

(ה) והרא"ש היה רגיל וכו' – ס"ל דשאני בזמן התלמוד שהיה לכל אחד מהמסובין שלחן בפ"ע והיה אוכל מיד שנטל ידיו אבל עכשיו ששלחן אחד לכל ומתחילין לאכול ביחד [דהיינו שלאחר שנטלו כולם ידיהם הגדול מברך ומוציא כולם בברכתו] טוב יותר ליטול באחרונה כדי שלא יבוא לידי הפסק ודיבור בינתים. והנה המחבר בסימן קס"ו הסכים דטוב ליזהר מלהפסיק ומלדבר [ועי"ש במ"ב] וכן נהגו כל העולם להחמיר בזה ואפילו בשהיה הרבה מחמירין וכדברי הרמ"א שם וא"כ בסעודות גדולות שיש הרבה מסובין אם ימתינו כל המסובין עד שיטול הגדול ישהו הרבה מאד וגם יבואו לידי דיבור בינתים וע"כ מן הנכון שהגדול יטול תחלה כבזמן הש"ס ולא יוציאם בברכת המוציא אלא יברך לעצמו וכן כאו"א מן המסובין יטלו ידיהם ויברך כאו"א לעצמו ולא יצטרכו לשהות כלל:

(ו) שלא להפסיק – היינו בשהיה מרובה וכדלקמן בסי' קס"ו:

(ז) ושלא לדבר – היינו אפילו שיחה מועטת:

(במ"א ס"ק א') אשר יצר הפסק בין נטילה לברכה ואם יברך תחילה ענ"י יהיה אשר יצר הפסק בין נטילה להמוציא כצ"ל.

מג"א ס"ק ב' אבל הכא אכוין עליה לענ"ד כיון דהברכה ענ"י לא קאי על הנטילה השנייה דהאי כבר נטהרו ידיו קודם וקאי רק על הנטילה ראשונה א"כ הפסיק בין נטילה לברכה בברכת א"י ומה הרויח בנטילה שנית:

ומשפשף עבה"ט ובאשל אברהם בשם ב"ד ובבר"י כתב בשמו לדידן דנטלינן רביעית בב"א בשפיכה ראשונה הגיע זמן ברכת ענ"י ואם יברך אשר יצר הוי הפסק ע"ש. ועיין ביד אפרים מ"ש על דברי הט"ז באורך בענין זה ועיין לעיל סי' זיין ומ"ש שם:

לאחר ששפך כו'. דנטילה א' עולה לכאן ולכאן ואשר יצר לא הוי הפסק בין נטילה לברכת ענ"י דברכת ענט"י לא שייכא עדיין עד שעת הניגוב:

ומשפשף. פי' דשופך על ב' ידיו בפעם א' אז מותר לו אח"כ לשפשף אותם אבל אם היה שופך על כל יד בעצמו אסור לשפשף זו בזו כמ"ש סי' קס"ב ס"ו. ואף שאיני כדאי להכריע מ"מ נלע"ד שיותר ראוי לנהוג כדין הראשון דהיינו שיטול ב"פ דאלו לחלוקה הב' יש חשש דהיינו שכבר הקשה מהרי"א הביאו הב"י דהא מים ראשונים מטהרים את הידים ואם היה רוצה לנגב ידיו במים ראשונים כבר הוא טהור לאכיל' וא"כ מפסיק באשר יצר לנט"י שהרי מה שעושה אח"כ הוא לטהר המים שעל הידים לא לידים עצמן ותירץ מאחר שזה צריך למים שניים מטעם שאם נגע במקום שנגב ידיו מראשונים חזרו ידיו להיות טמאות א"כ כ"ז בא להשלמ' טהרת הידים לאכילה עכ"ל. ולפ"ז אם שופך רביעית על כל יד או על ב' הידים ביחד א"צ כלל למים שניים כדלעיל סי' קס"ב ממילא הוי הפסק בברכת א"י ולרוב פעמים רגילים ליתן רביעית בפעם א' וכן ראוי לנהוג כי בזה יצא ידי החששות כולם כדלעיל. ולכל הפחות יש ספק בזה אם שפך רביעית וא"כ יש כאן חשש הפסק כי דברים הללו לא נאמרו אלא בנוטל פחות מרביעית ואז יש הכרח למים שניים ואין הפסק מה שאין כן בנוטל רביעית בפעם א' יש הפסק. ותו דהא הב"י הביא בשם תשובת הרא"ש סי' ד' וז"ל לאחר ששפך על ידו פעם א' או שתים וכבר ידיו נקיות יברך אשר יצר ויגמור הנטילה ויברך ענ"י עכ"ל משמע דלא מיירי בהאי גונא דא"כ א"צ גמר נטילה אם שפך רביעית בפעם א' גם לשון הטור לא משמע כן שהרי כתב ויראה להכריע דלאחר ששפך פעם אחד על ידיו ומשפשף יברך אשר יצר ואח"כ בשעת ניגוב ענ"י עכ"ל. מדאמר לשון פעם אחד מכלל דאיכא אחריתי אלא הל"ל ויראה להכריע שישפוך רביעית בפעם אחד על ידו ויאמר א"י כו' ותו דאי מיירי ששופך רביעית בפעם א' א"צ לניגוב כמ"ש בש"ע סימן קנ"ח סי"ג אלא דלעיל כתבתי שרש"ל חולק עליו בזה אלא ודאי דלא מיירי בשופך רביעית בבת א' והדרא קושייתינו לדוכתה. ונ"ל די"ל למה הוצרך הטור לכתוב כאן ומשפשף דשפשוף זה מאי בעי הכא אלא ע"כ דא"א לנו לומר שיאמר אשר יצר וענ"י תכופים זה לזה דא"כ הוה דלא כהר"י בר יקר שמביא הטור תחלה שהוא בעל חלוקה הא' שזכר הש"ע כאן דלא ס"ל נטילה אחד עולה לכאן ולכאן ואנן רוצים לעשות ככל הדיעות ע"כ אנו צריכין שיעשה מעשה חדש קודם שיברך ענ"י וע"כ אמר הרא"ש שישפוך פעם א' דהיינו אם כבר ידיו נקיות מלוכלך דא"צ אח"כ אלא ב' שפיכות אז שופך פעם א' ומברך א"י ואח"כ עושה מעשה חדש בשפיכה שניה ומברך ענ"י ואם אין ידיו נקיות שצריך ג"פ אז ישפוך תחלה ב"פ והטור כתב חלוקה ראשונה שדי בב"פ וכתב שמשפשף אחר השפיכה להורות דאז יצא ידי נטילה כיון שהוא רשאי לשפשפם זה בזה ממילא הוה שפיכה שניה מעשה חדש לצורך נט"י וכיון שדין זה הכרח הוא באינו שופך רביעית בפעם א' כמ"ש ופעמים ששופך רביעית פעם אחת ויהי' הפסק ע"כ טוב לעשות כחלוק' הראשון כנ"ל נכון וראיתי למו"ח ז"ל שהאריך כאן באיזה דברים שלא כמ"ש והנלע"ד כתבתי:

והרא"ש היה רגיל כו'. ואע"ג דבברייתא אמרינן דגדול נוטל תחלה נראה דהוא ס"ל שאני בזמן התלמוד שהיה לכל אחד שלחן בפ"ע והיה הגדול אוכל מיד כדאיתא בגמרא שמביא ב"י משא"כ עכשיו אין כבוד לגדול ליטול תחלה ויצטרך לישב ולשמור ידיו כמו שהקשה רב ששת לריש גלותא בגמרא. והב"י הקשה מסברא זו באמת על הפוסקים שכתבו דין התלמוד. ורש"ל האריך בתשובה לחלוק על זה וכ' שהוא יוהרא לנהוג כן אלא אדרבא יטול תחלה ויהיה נזהר מלדבר וילמדו אחרים ממנו ואין בדבריו שם כדאים לדחות דברי הרא"ש. ותו כתב שם רש"ל דד"ת לא הוה הפסק ג"ז לא מסתבר דיש לחוש דילמא משכא ליה שמעתתא ויבא לידי היסח דעת כדאשכחן גבי בדיקת חמץ שאין ללמוד באותה שעה וכ"כ מו"ח ז"ל:

בט"ז ס"ק ב' במקום שנגב ידיו מהראשונים כו' ר"ל שאם ינגוב קצת ידיו ויחזור ויגע שם קצת ממים הראשונים א"כ הידים עצמם חזרו להיות טמאים וא"כ צריך השניים לטהרת הידים עצמם שלא יחזרו להיות טמאין וע"ז כתב הט"ז דכששופך רביעית הוה הפסק ואף לפי מ"ש בט"ז דעיקר כרש"ל דגם ברביעית צריך ניגוב עיין לעיל ס"ס קנ"ח. מ"מ הניגוב אינו כלל טהרת הידים אלא משום מיאוס לבד משא"כ לענין פחות מרביעית דבעי מים שניים הם מועלים גם לטהרת הידים עצמם שלא יחזרו ויטמאו ע"י ניגוב:

שם בשופך רביעית בב"א ר"ל דלפי"ז י"ל דבאמת היכא ששופך רביעית הוי הפסק וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ר"ל דאיך כותב חלוקה הב' בסתם דהא ברביעית יש חשש הפסק וברוב פעמים רגילין ליטול רביעית כו' כמש"ל וע"ז כתב הט"ז ונראה דיש לדקדק למה כתב הטור ומשפשף כו' אלא ע"כ דס"ל שא"ל א"י וענ"י סמוכין בלא טעם הפסק רק מטעם שאין הנטילה עולה לשניהם ולכן צריך מעשה חדש כו' והטור שכתב חלוקה הראשונה שדי בב' פעמים י"ל דהטור מיירי בידיו נקיות אבל מ"מ מיירי שנוטל בפחות מרביעית בפ"א ונוטל ב"פ ומ"ש הטור שנוטל פ"א ומשפשף אין ר"ל שאין צריך יותר מנטילה זו אלא ר"ל דבמה שהוא משפשף זו בזו הוא מורה שיצא בזה חובת נטילה על עשיית צרכיו ואח"כ כששופך שניי' הוא מעשה חדש לצורך נט"י. ומ"ש הטור ואח"כ בשעת ניגוב כו' ר"ל אחר שפיכה שניה מברך בשעת ניגוב ענט"י כמ"ש לעיל ס"ס קנ"ח דמברך ענ"י בשעת ניגוב ולפי"ז יצא לנו דבין כששופך רביעית ובין אינו שופך רביעית לעולם צריך לשפוך שני פעמים ועל הראשונה מברך א"י ועל השני' מברך ענט"י דאם שופך רביעית צריך לעשות כן מטעם הפסק ואם אינו שופך רביעית צריך ג"כ לעשות כן לצאת ידי הר"י בר יקר דס"ל דאין נטילה א' (אלא) עולה לשניהם. ובזה הכריע הטור דאע"ג דא"צ נטילה אחרת לגמרי ויוצא באותו נטילה עצמה מ"מ יברך א"י אחר שפיכה ראשונה שהשפשוף הוא הורא' שהיא נטילה גמורה (ואע"ג דלענין עשיית צרכיו לא תליא בשפשוף דתמיד מותר לשפשף מ"מ אין זה רק הוראה בעלמא שכבר יצא י"ח נטילה) ואחר השפיכה השניה שהוא מעשה חדש מברך ענ"י בשעת ניגוב כדין נטילות דעלמא וזהו שכתב הט"ז כיון שדין זה הכרח הוא דאינו שופך רביעית פעם אחת. ר"ל שמוכרח לכאורה מהטור דאף בכה"ג צריך שפיכה ב' לצאת ידי הר"י בר יקר ופעמים ששופך רביעית והוה הפסק לכן טוב לעשות לעולם כחלוקה הראשונה. ויותר נראה שנתחלף הלשון בט"ז וכן צ"ל והדרא קושייתי' לדוכתי' אלא ודאי דלא מיירי כששופך רביעית בב"א ור"ל דאי מיירי בשופך רביעית בב"א א"כ א"צ ניגוב לפי מ"ש הש"ע אלא לעיל כתבתי דרש"ל חולק. אבל מ"מ דעת הש"ע אינו כן וגם לדעת רש"ל א"צ ניגוב אלא מטעם מיאוס אבל מ"מ אינו מועיל לטהרת ידים וא"כ הדרא קושייתינו לדוכתי' דהא הוה הפסק דמיד כששפך רביעית כבר הגיע זמן ברכת ענ"י דהא א"צ מים שניים וגם ניגוב אלא ע"כ דהטור לא מיירי בשופך רביעית ושוב כתב הט"ז וצ"ל די"ל למה כתב וכו' והוא ר"ת וי"ל דיש להוכיח למה כו' ור"ל דגם יש הוכחה דלמה כתב הטור ומשפשף כו' אלא ע"כ שר"ל דבאמת צריך לשפוך ב' פעמים כדי לצאת דעת הר"י בר יקר ולזה בא השפשוף והשפשוף הוא מורה שהשפיכה הראשונה הוא בשביל עשיית צרכיו שהרי הוא רשאי לשפשפם זה בזה ואילו לאכילה אסור בשפשוף ולא ס"ל להט"ז השתא כמ"ש מתחלה דמיירי שנטל על שתיהן כא' דמותר בשפשוף אלא ס"ל דמיירי שנטל כ"א בפ"ע וא"כ השפשוף הוא הוראה שבזה יצא ידי נטילה של עשיית צרכיו והשפיכה שני' הוא לצורך נט"י וא"ל דא"כ הרי הידים נטמאו ע"י השפשוף והוא צריך לנגבם תחלה ואח"כ ליטול שניה לאכילה. י"ל שהט"ז ס"ל דע"כ לא נטמאו ע"י השפשוף אלא אם נוטל לאכילה אז בקל מקבלין טומאה שזה היה תקנת חכמים שהמים שעל היד שנטל נטמאו משא"כ אם נטל ידיו מעשיית צרכיו אין עליהם שם מים טמאים כלל כדלעיל ס"ס קנ"ח לענין מי שלא נטל ידיו ונגע במים שלא נטמאו המים וה"ה המים שעל הידים לא נטמאו אף ששפשף וא"כ שפיר מהני שפיכה שני' לנט"י לאכילה. ואע"ג דלפי"ז אין עליהם שם מים שניים אלא ראשונים מ"מ סגי בהכי אחר שהוא מנגבה וכמ"ש מהרי"א בקושייתו וא"כ עכ"פ מוכח מזה דדוקא בפחות מרביעית שצריך לשפיכה שניה וגם היה אסור בשפשוף אם היתה השפיכה ראשונה לאכילה בזה מיירי הטור במה שהכריע לשפוך כו' וע"ז כתב הט"ז וכיון שדין זה הכרח הוא באינו שופך רביעית ר"ל שמוכח דבהכי מיירי הך דינא. או אפשר שט"ס וצ"ל הכריע הוא וקאי על הכרעת הטור ואפשר שחסר תיבת דמיירי וצ"ל הכרח הוא דמיירי באינו שופך כו' ופעמים ששופך רביעית והוה הפסק ולכן נעשה כחלוקה הראשונה שיטול ב"פ דהיינו א' בראשונה שיאמר א"י ואח"כ יטול ב"פ לאכילה בפחות מרביעית או בפ"א בנוטל מרביעית. וראיתי במשבצות זהב שפי' מ"ש והדרא קושיא לדוכתא קאי לפי דעת מהרש"ל שהסכים הט"ז שברביעית צריך נמי ניגוב א"כ מה לי שצריך מים שניים דלא הוי הפסק מה לי כשצריך ניגוב וע"ז כתב הט"ז דהטעם הוא משום ר"י בר יקר ולכן צריך לעשות מעשה חדש בשפיכה שני' משא"כ ברביעית לא שייך זה ומה שסיים הט"ז משום הפסק לאו דוקא והמעיין בט"ז יראה שאין מקום לפרש כן גם קושיתו שפירש דמ"ש מים שניים ומ"ש ניגוב עיקר חסר מן הספר שלא נזכר בט"ז כלל. גם לענ"ד לא קשה מידי כמש"ל דשאני מים שניים שהם כטהרת ידים ממש משא"כ ניגוב: