שולחן ערוך, אורח חיים קס״ד: שיכול להתנות על הנטילה ובו ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

שיכול להתנות על הנטילה ובו ב סעיפים:
נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום אפי' שלא בשעת הדחק ובלבד שלא יסיח דעתו מהם (ולא יטנפם) (טור) ואם מים מצויים לו טוב שיחזור ויטול ידיו אבל לא יברך: הגה והא דמהני תנאי דוקא בנטילה שאינה צורך אכילה דומיא דנטילת שחרית אבל אם נוטל לצורך אכילה לא מהני תנאי באותה נטילה: (ב"י בשם הר"י):

מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה (ובמקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה) צריך לחזור וליטול ידיו ויברך על נטילת ידים:

נוטל אדם כו'. אפילו שלא בשעת הדחק וי"א דוקא בשעת הדחק או שאין מים מצויים ברחוק ד' מילין ועיין בש"ת מהרש"ל סימן צ"ד. אבל אם נטל ידיו לצורך אכילה לא מהני תנאי ואינו רשאי להפסיק בין נטילה לסעודה. וכ' רמ"י אפילו לאכילה אחרת לא מהני תנאי בשעת אכילה זו וצ"ע מנין לו זה:

הדחק. ורש"ל החמיר דוקא בשעת הדחק מהני תנאי. ומ"מ מי שיושב בעגלה עם עכו"ם ואין ממתינין עליו חשיב שעת הדחק:

יטנפם. כגון שמניחם בבתי ידים. כתב בשכנה"ג דהאידנא נהגו עלמא שלא להתנות דאין יכולין ליזהר שלא יטנפם ע"ש:

אכילה. כגון שיצא מבית הכסא או לטיבולו במשקה והתנה שנטילה זו יעלה לו לצורך אכילה הוי כוונה מעליא. ומ"ש בסי' קנ"ח ס"ז מיירי שלא התנה. מ"א:

תנאי. דהא בעי תיכף לנטילה סעודה אבל אם נטל לאכילה אחת ומתנה שיעלה לו גם לאכילה אחרת מהני ואפי' תנאי לא בעי אם שמר ידיו. מ"א:

וירך. ואפי' הפרוסה בתוך פיו אסור לבלוע עד שיטול ידיו. מ"א:

ענט"י. ורש"ל כתב שלא לברך וכ"ד הט"ז. וע"ל ס"ס קע"ח ברמ"א ועי' מ"ש המחבר יד אהרן ומ"א סי' קס"ה ס"ק א' ועיין סי' ק"ע ס"א:

חולין ק"ז

טור בשם הרמב"ם

סמ"ג

תשובת הרמב"ן סי' קנה ותשובת רשב"א

ס"א אפי' כו'. כלישנא בתרא דבדרבנן אזלינן לקולא תר"י והרא"ש וש"פ:

ובלבד כו'. רמב"ם וכמ"ש ברפ"ג דיומא השתין נוטל כו' דבר עם חבירו והפליג כו' אפי' באמצע אכילה וז"ש בס"ב מי כו' ויברך כו' ובפ' ע"פ ל"ל נטילה אגדתא והלילא אסח דעתיה ונגע ושם בברכה:

ולא כו'. רש"י וז"ש כגון אתון דלא כו' וללישנא בתרא אפי' שלא בשעת הדחק מאי כגון אתון אלא דה"ק אתון צריכין להכניס עצמיכם בזה הטורח לשמור הידים כו' תר"י:

ואם מים כו'. כתי' אחרון בתוס' שם ד"ה נוטל כו' ובפסחים ק"ו ב' ד"ה הנוטל כו' וז"ש כגון אתון כו' ומתורץ קושית תר"י:

והא דמהני כו'. כתי' הראשון בתוס' ד"ה הנ"ל וכ"כ הגהת סמ"ק וכתב בתר"י דה"ה כל שאינו לצורך אכילה וכ"ה כוונת התוס'. ב"י:

ס"ב מי כו'. כמ"ש בנזיר נ"ט א' ובפ"א דשבת ידים עסקניות כו'. וערש"י שם:

נוטל אדם ידיו שחרית – ואף דבעינן סמוך לנטילה סעודה [ועכ"פ שיהיה השלחן ערוך בשעה שנוטל וכדלקמן בסימן קס"ו בטור ע"ש] היינו דוקא שנוטל בשעת אכילה דמאחר שנטל ידיו לאכילה עכשיו הצריכו חכמים לאכול מיד שלא יסיח דעתו בינתים משא"כ בזה שנטל מקודם שלא בשעת אכילה דאין שייך לחייבו לאכול מיד וכשבא אח"כ לאכול אין עליו חיוב נטילה עוד כיון ששמר ידיו ולא הסיח דעתו והתנה עליהם מקודם [מרבינו יונה וכפי מה שכתבתי לקמיה בסוף המאמר ע"ש]:

לא מהני תנאי באותה נטילה – עיין במ"ב והנה מסתימת דברי הרמ"א משמע דאפילו מתנה קודם הנטילה שתעלה לו נטילה זו אלאחר איזה שעה ג"כ לא מהני כיון דנטילתו הוא כדי לאכול בעינן שיסמיך סעודתו לנטילתו ואינו מובן כ"כ דכיון שמתנה קודם נטילתו הרי הוא כנוטל שלא לצורך אכילה דהא אין דעתו לאכול עכשיו [ומה שתירץ המ"א בסק"ה דהתם נוטל ידיו לצורך ד"א והתנה שתעלה לו נטילה זו למה שיאכל אח"כ זה עדיף ממה שמתנה קודם נטילה שיהיה מהני הנטילה אמה שיאכל אחר כך זהו דוחק] ובאמת המעיין בדברי רבינו יונה יראה שאינו מוכרח כלל דתנאי לא מהני דאפשר שכונתו כשלא התנה קודם נטילה וא"כ נטילתו היה מסתמא ע"ד לאכול תיכף ולהכי צריך להסמיך הסעודה תיכף אכן בהתנה קודם נטילתו לא מוכח מידי וראיה עוד לדברינו ממה שמקשה אח"כ שם מנטל ידיו לא יקדש ע"ש דלדברינו ניחא קושיתו דאף דהקידוש הוא אחר הנטילה מ"מ כיון שיודע שצריך לקדש אחר הנטילה קודם האכילה הוי כאלו התנה בנטילתו ע"ד שיפסיק בקידוש ולמה אסור לקדש אח"כ אבל לפי דבריהם שסובר ר"י דלא מהני תנאי כשנוטל ידיו לצורך אכילה להפסיק אח"כ א"כ מאי מקשה על דינו מנטל ידיו לא יקדש [וכבר מצאתי שנתעורר ע"ז במחה"ש אך מה שתירץ שם הוא דוחק גדול עי"ש] וכן מצאתי בריטב"א כשהקשה קושיא זו דרבינו יונה תירץ בקיצור דהתם בשלא התנה [ואי אפשר לתרץ דכונת הרמ"א אם מתנה אחר נטילה דהא דומיא דריש דבריו דמיירי בודאי בתנאי קודם הנטילה להרשב"א דטעם התנאי הוא משום כונה] ואפשר עוד לומר דאפי' לרמ"א בפירוש דברי ר"י דאינו מועיל תנאי בנטילה לצורך אכילה זהו דוקא בנוטל לאכילה על דעת לאכול תיכף אלא שרצונו לעשות באמצע איזה פעולה כגון מזיגת הכוס וכדומה בזה אמרו שאינו רשאי ואינו מועיל תנאי דכיון שרוצה לאכול הרי מחוייב בנטילת ידיו וממילא צריך להסמיך הסעודה לנטילה ולהכי מוטב שימזוג הכוס קודם ואח"כ יטול ויסמיך סעודה לנטילה משא"כ בשאינו רוצה כלל לאכול עכשיו אלא שנוטל ידיו ומכין עצמו שיוכל לאכול אחר זמן בזה אפשר מודה הרמ"א דהא אינו מחויב ליטול ידיו עכשיו כיון שאינו רוצה לאכול ובשעה שרוצה לאכול נמצאו ידיו נקיות ואין עליו חיוב נטילה ושפיר מועיל תנאי באופן כזה וכמו שכתב רבינו יונה סברא כזו לענין נטילת שחרית וכן נראה מלשון הלבוש ע"ש:

בשוק וירך וכו' – ואם נגע בטומאה באמצע אכילה מצדד הפמ"ג דאין צריך לחזור וליטול ידיו דבלא"ה בזה"ז כולנו טמאי מתים וכעין זה משמע בספר בית מאיר ע"ש:

שיש בהם מלמולי זיעה – נראה שנכון ליזהר מליגע אפילו באיזה בגד שידוע שיש שם הרבה זיעה כגון בצד התחתון של הכובע המונח על הראש שיש שם הרבה זיעה מן השער:

לחזור וליטול ידיו וכו' – עיין במ"ב מה שכתבנו בשם הרש"ל והנה בט"ז הביא כמה ראיות להסכים לדינו ועיין בספר בית מאיר שהרבה להפליא על כל ראיותיו והסכים לפסק השו"ע וכן בספר בגדי ישע ובספר מאמר מרדכי ובספר מטה יהודה כולם תמהו על ראיותיו ודחו לדברי רש"ל והסכימו לפסק השו"ע אכן מצאתי בפמ"ג בפתיחתו להלכות נט"י שרוצה לומר שעיקר דין זה אם נגע באמצע סעודתו במקום מטונף אם צריך נט"י תלוי במחלוקת דלרש"י צריך ברכת ענט"י משום סרך תרומה כי זהו עיקר הטעם [דידים עסקניות הן ונוגעות במקום הטינופת] ולפירוש רבותיו של רש"י וכן לדעת הרמב"ם א"צ ברכה כה"ג דחששא הוי שמא נגע בטומאה בראשון ומשו"ה ידים שניות וכו' ומשום סרך תרומה התקינו בחולין ג"כ וא"כ בידע ונזהר מטומאה רק נגע במקום מטונף באמצע סעודה אין מברך ענט"י ע"ש וגם הר"ח בפירושו לשבת דף י"ד כתב ג"כ משום טומאה. אכן לפ"ז קשה דעת השו"ע שסתם כן לדינא כהרמב"ן [וכן הרמ"א בס"א כתב נמי שיזהר מלטנפם ומוכח נמי דזה פוסל הנטילה] אחרי דלרבותיו של רש"י וכן הרמב"ם והר"ח ישתנה זה הדין אמנם כאשר נתבונן נראה דאין תלוי זה בזה וראיה לדבר שהר"ח שכתב בפירושו לשבת בהדיא דהוא משום טומאה בפסחים קט"ו שם דמצריך ליטול ולברך שנית כתב דהוא משום שמא נגע בטינוף וצריך לומר לדעתו דבאמת נטילה לחולין משום שניהם הוא חדא משום סרך תרומה והוא מפני נגיעת טומאה וגם משום נקיות וקדושה תקנו והא דהפליג באמצע סעודה דחייב ליטול שנית יפרש הר"ח נמי משום שמא נגע בטינוף [דטומאה אין מצוי כ"כ וגם בזה"ז אין לחוש לזה כמש"כ בבית מאיר והגמרא מיירי אף בזה"ז] וזהו סברת הרמב"ן והרשב"א ג"כ דס"ל לברך שנית בזה וכל מקום שיש בו זיעה ס"ל דבכלל טינוף הוא ומדמו זה להטיל מים ושפשף דאיתא בהדיא דצריך ליטול שנית והיינו בברכה כמו כל נטילות שבש"ס ולפ"ז דברי השו"ע נכונים והנוהג כן יש לו על מי לסמוך דהר"ח ס"ל בהדיא הכי וכן הרמב"ן והרשב"א בעלי דעה זו וכ"מ מרש"י וגם מהטור שכתב בס"א בלבד שיזהר מלטנפם וגם הרמ"א והאחרונים סתמו שם כן. נחזור לעניננו דמי שרוצה לנהוג כפסק השו"ע לברך בודאי אין למחות בידו [אף דבעל דה"ח והפמ"ג כתבו דיש לחוש לדברי רש"ל מ"מ כבר הבאנו לעיל כמה אחרונים דהסכימו כולן לפסק השו"ע וגם בספר נהר שלום וחמד משה בסימן ק"ע דחוהו לראיותיו של הט"ז ותמהו עליו ע"ש] אכן לכתחלה למעשה נראה שיש לנהוג כהכרעת הח"א דבעשה צרכיו או שנגע בטינוף ממש או שהלך והפליג צריך לברך שנית ואם נגע בשוק וירך ומקומות המכוסים או שחיכך ראשו או שהשתין יחזור ויטול ידיו ולא יברך ענט"י דבר"ח הנ"ל לא נזכר בהדיא זיעה וי"ל דוקא טינוף ממש כמו צואה ומקום הטינופת ורק דהרמב"ן והרשב"א כתבו דזיעה חשיב טינוף לענין זה. והנה בהטיל מים ושפשף ג"כ דעת הח"א לחזור ולברך ענט"י וכ"מ דעת המ"א בסימן ק"ע דצריך לברך אף דבסימן זה לענין זיעה הביא דעת רש"ל דלא יברך [ואף דרש"ל אינו מחלק וס"ל דלא יברך באמצע הסעודה בשום גוונא] והנה הפמ"ג והדה"ח כתבו שלא לברך וכבר כתבנו דהנוהג לברך יש לו על מי לסמוך וכ"ש בהטיל מים ושפשף ומ"מ יותר נכון לכתחלה שלא לברך אף בהטיל מים ושפשף דהברכות אין מעכבות וכ"כ בספר חמד משה בסימן ק"ע שלא לברך דיש דעות בין הראשונים בהטיל מים ושפשף במי רגלים ע"ש אבל בעשה צרכיו נראה דצריך לברך וכמש"כ הח"א [ובלא"ה לכמה פוסקים אף בנטילה שלא לצורך אכילה ס"ל דצריך לברך ענט"י כמבואר בב"י בסימן ז' ונוכל לצרף שיטתם לענין זה עכ"פ]. כתב הח"א הנוגע באמצע סעודתו בס"ת או בתפלין או ברצועות [ר"ל כשהם עם התפילין כדאיתא במשנה דידים וברמב"ם] או במגילה מן המגילות הנכתבים על הקלף כדין צריך ליטול ידיו שהרי כל אלו מטמאין את הידים אך כיון שלא מצאתי דין זה בפוסקים יטול ידיו ולא יברך עכ"ל ולענ"ד אין דבריו מוכרחין כלל דבשבת י"ד איתא דגזרו שתי גזירות דמתחלה גזרו נטילה לתרומה רק על הידים הבאים מחמת ספר משום דאסור לאוחזן ערום לכך גזרו וקנסו שאם יגע אח"כ בתרומה שיפסול אותם ואח"כ גזרו על כל סתם ידים משום דידים עסקניות הן וכתבו התוספות דמ"מ גזירה קמייתא קיימי ונ"מ אם נטל ידיו ושמרן ואח"כ נגע בספר צריך נטילה וכ"כ הרמב"ן [והמרדכי לא ס"ל כן אלא דגזירה קמייתא בטלה] ומ"מ נראה דהיינו רק לענין תרומה דכן מיירי שם כל הסוגיא ובחולין ק"ו איתא דגזרו נט"י לחולין נמי משום סרך תרומה והיינו בעיקר גזירת סתם ידים משום דידים עסקניות הן וכאשר יגעו בידים מזוהמות בתרומה יטמאוה ויטנפוה לכך תקנו דבר זה גם לחולין אבל לא מצינו שיגזרו גם על חולין לנוגע בספר אחר הנטילה דכל עיקרו בתרומה הוא רק מחמת קנס שנגע בספר. ובתרומה נמי משמע מהתוספות והרמב"ן דלא היו גוזרין נטילה אחר שנטל ידיו אלא דכיון דגזרו מתחלה בנוגע בספר בסתם ידים שיפסול התרומה שוב לא בטלה הגזירה כשנגע אף אחר שנטל ידיו אבל לחולין מסתברא דלא גזרו אלא גזירת סתם ידים ולכן לא אישתמיט בשום פוסק לכתוב זאת. אח"כ מצאתי באשכול בהלכות ס"ת סימן י"ב תשובה אחת לרב האי גאון דמוכח מינה להדיא כמו שכתבנו וכן מצאתי שהעיר בזה הנחל אשכול שם בסקי"ז שמדברי תשובה זו מוכח דלא כח"א. ומ"מ אפשר דלכתחלה נכון ליזהר בזה שלא ליגע באמצע סעודה:

[א] [לבוש] ורוצה להתנות וכו'. כתב דמשק אליעזר דף שכ"ה כך תנאי אין פירושו בפיו ובשפתיו אלא רצה לומר שיזהר מלטנפם ומלטמאם, עד כאן, ושיירי כנסת הגדולה השיג עליו דאם כן למאי כתבו הפוסקים ובלבד שלא יסיח דעתו וכו' הא היינו הך. ולעניות דעתי ליישב גם דעת דמשק אליעזר דבעינן תנאי אלא דסבירא ליה דלא בעינן בפה אלא כשמחשב לאכול ומתוך זה נזהר מלטנפו סגי, וכן מצאתי בב"ח סוף סימן קנ"ח שמסתפק אי מהני התנאי במחשבה עיין שם. אך ראיתי בשבלי הלקט ובספר תניא סימן כ"ב זה לשונו, ויאמר בנטילה זו אהא מותר לאכול כל היום וצריך לשמור ידיו מדבר טומאה ומאוס, עד כאן לשונו. מיהו אפשר דהאי ויאמר רצה לומר בלבו וכהאי גוונא כתב הלבוש לקמן סימן תל"ו על ויאמר כל חמירא. גם נראה לי ראיה מתורת הבית הארוך דף ק"ס שהקשה למה לי תנאי הא מצריכין שלא יסיח דעתו, ומתרץ משום דבעי כוונה גם לחולין עיין שם, ודאי האי כוונה אינו בפה דוקא, וכן משמע בבדק הבית שם ובתורת הבית הקצר ובברכת אברהם דף קפ"ה עיין שם ודו"ק. כתב הכלבו דאם הניח ידיו אחר נטילה בבתי ידים מועיל התנאי, עד כאן, משמע אף שם שמסיח דעתו, וכן משמע בב"ח שם, ודלא כדמשמע ממגן אברהם:

[ב] שלא בשעת וכו'. אבל רש"ל בתשובות סימן צ"ד ובים של שלמה סימן כ"ב חולק בזה ופסק דלא מהני תנאי אלא בשמים רחוק ממנו כשיעור שנתבאר בסימן שקודם זה. וכן נראה לי עיקר כי ראיתי לסמ"ק והגהות סמ"ק והגהות מיימוני ומרדכי וכלבו ותשב"ץ שפסקו הכי, וכן הטור מביא דברי סמ"ק והבית יוסף הבין שהם דברי סמ"ג וליתא כמו שכתב הב"ח גם אשתמיט להו דברי אגור סימן ר"ד שמעתיק לדברי טור בשם סמ"ק, וכן משמע בספר צידה לדרך. מיהו כתב רש"ל דעוברי דרכים עם הכותים ומוכרח לעמוד בכל מקום שיעמדו הם אפילו תוך ארבע מילין חשוב כשעת הדחק ומהני תנאי והמחמיר תבוא עליו ברכה, עד כאן. ועוד ראיתי בשיירי כנסת הגדולה שכתב זה לשונו, האידנא נהגו עלמא שלא להתנות ואין ספק שסמכו על הפוסקים דלא מהנו תנאי אלא בשעת הדחק ואפילו בשעת הדחק אינן יכולין ליזהר שלא יטנפם ולכן מנעו התנאי מכל וכל, עד כאן. וכן מצאתי באגור שם זה לשונו, ונהגו העולם שלא להתנות ודו"ק:

[ג] דומיא דנטילת שחרית וכו'. כגון שיצא מבית הכסא או לטיבולו במשקה, והב"ח חולק על הוראה זו דהא קיימא לן בסימן קנ"ח סעיף ז' בנטל שלא לאכילה ונמלך לאכול צריך לחזור וליטול, ומה שכתב בית יוסף דאין טעם לחלק בין שחרית לשאר היום נראה לי טעם דדוקא בשחרית דמברך על נטילת ידים כמו באכילה הוא דמהני תנאי, עד כאן. והט"ז תמה עליו דשאני הכא שהתנה, ולא דק דהב"ח פירוש בסוף סימן קנ"ח דגם שם מיירי בהתנה. אך יש לחלק דשם מיירי במחשבה והכא בהתנה בפירוש כדמוכח מב"ח גופיה שם, מיהו כתב זה שם לרמ"א אבל לשולחן ערוך סבירא ליה דשוין הן. גם מה שכתב הט"ז דאין סברא בין כשמברך על נטילת ידים באמת שכן כתבתי בסימן קנ"ח ס"ק י"ח, וכן מצאתי בברכת אברהם דף ר"ז ע"ב משום דברכות אינן מעכבות, אך מצאתי בדף קפ"ד שכתב כסברת הב"ח עיין שם, ומבואר שם דדוקא בשחרית מהני תנאי ולא מטעם ברכה לבד אלא עוד הרבה טעמים נאמרו שם בדף קפ"ה ואין להאריך. ועוד מצאתי בתשובת מהר"ם מרוטנבורג סימן קס"ט שכתב זה לשונו, כשמתנה בשחרית לכל היום כולו הואיל וכל היום דעתו לשמור ידיו לא אתא לאסוחי דעתו כולי האי עד כאן לשונו, משמע דוקא שחרית על כל היום, וזה נראה כוונת תוס' [חולין] דף ק"ו ד"ה נוטל וכו' עיין שם ודו"ק, ועיין בלחם חמודות דף רכ"א:

[ד] [לבוש] אין מועיל לו וכו'. ומגן אברהם חולק בזה ואפילו תנאי לא בעי אם נשמר ידיו כיון שנטל לאכילה עיין שם, מיהו בברכת אברהם שם מבואר כלבוש:

[ה] [לבוש] דמאחר שנטל וכו'. כתב עולת תמיד ואין דברי הלבוש ברורים דהא מסיק בסימן קס"ו כדברי המחבר יש אומרים שצריך ליזהר וטוב ליזהר, משמע דאין צריך לחזור וליטול, ועוד דאם מהני תנאי לכל היום מכך שכן לאכילה אחת שלא בשעת אכילה עד כאן לשונו. ולעניות דעתי דברי הלבוש ברורים חדא דהא דקדק בצחות לשונו וכתב לא יעשה משמע נמי לכתחילה, ועוד דבסימן קס"ו כתב טעמא דיש אומרים משום ששולחן לפניו דעת לאכול וכו', אבל הכא דעוסק במידי אחרינא ובשעה או בשתיים שאני, גם לא דמי כלל להא דמהני תנאי לכל היום דהכא מאחר שנוטל ידיו לאכול יש לו לאכול מיד שלא יסיח דעתו בנתיים כמו שכתב בית יוסף בשם רבינו יונה, וכן פסק בלחם חמודות דף רכ"א עיין שם מילתא בטעמא:

[ו] [לבוש] ואם נגע וכו'. והוא הדין אם הסיח דעתו משמירתו, מגן אברהם. ואם נגע בעוד הפרוסה תוך פיו ואסור לבלוע עד שיטול כתב רש"ל סימן מ"א מקום מטונף היינו שנגע בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם או מחכך ראשו, ואם נגע במקום מגולה כגון בפניו או במקומות מגולים שבזרועותיו לא נקרא מקום טינופת, עד כאן. כתב עולת תמיד בשם תשובת הגאונים ואם השתין בתוך הסעודה וברי לו שלא נגע במקום מטונף אין צריך נטילה, עד כאן. ולא זכר שכן כתב רמ"א בסימן ק"ע להדיא, גם נראה לעניות דעתי דהיינו מדינא אבל מכל מקום בעי נטילה משום הכון כמו שכתב בשולחן ערוך סימן ז':

[ז] ויברך וכו'. ורש"ל חולק בזה שלא לברך אלא בהלך והפליג והביאו מלבושי יום טוב וכל האחרונים, וגדולה מזו ראיתי באגודה פרק ג' דיומא דאף בהלך והפליג אין צריך לברך:

א) [סעיף א'] נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה וכו' אפי' שלא בשעת הדחק. עיין בב"י שהביא פלוגתא בזה די"א דוקא בשעת הדחק מהני תנאי וי"א דאפי' בשלא שעת הדחק מהני תנאי וכ"פ מרן ז"ל להלכה בב"י וכך הם דבריו כאן בש"ע. מיהו הרש"ל בתשו' סי' צ"ד פסק כדעת האומרים דלא מהני תנאי אלא בשעת הדחק וגם כתב שם דהא דאמרינן בפסחים פ' אלו דברים לתפלה ולנטילה ד' מילין צ"ל דאיירי התם שנטל ידיו שחרית והתנה עליהם הילכך בתוך ד' מילין לא חשוב דחק ולא מהני תנאי יותר מד' מילין חשוב כשעת הדחק ומהני תנאי וכתב ומ"מ נראה דדוקא בהולכי דרכים שכולם ישראל והולכי רגל שיכולין לעמוד בכל מקום שירצו אבל האידנא מי שהולך בעגלה בין שאר הגוים שהולכין בחבורה ומתירא לילך ביחידי ומוכרח לעמוד בכל מקום שיעמדו הם אפי' תוך ד' מילין חשוב שעת הדחק ומהני תנאי והמחמיר שלא יאכל עד אשר יבא למים ויטול ויאכל על העגלה כהלכתה תע"ב יעו"ש. וסברה זו שכתב רש"ל דד' מילין קאי על שנטל ידיו בשחרית והתנה כ"כ בב"י בשם סמ"ק יעו"ש. אבל דעת שאר הפו' גם קאי ד' מילין אפי' על מי שלא התנה בנט"י שחרית וכן הוא דעת מרן ז"ל והאחרונים דהא הצריכו לכרוך ידיו במפה כמ"ש בסי' הקודם דאם התנה למה צריך מפה יעו"ש. אמנם מ"ש דיא מהני תנאה אא"כ בהמים רחוקים יותר מד' מילין זהו דוקא למ"ד דאין להתיר תנאי אלא בשעת הדחק אבל למאן דמתיר להתנות בלא דחק שרי להתנות בכל ענין. ומיהו לענין דינא היה ראוי להחמיר ואין להתנות אלא בשעת הדחק וכ"נ דעת המ"א סק"א. וכ"פ א"ר אות ב' אלא אעיקרא דדינא כתב שכנה"ג בהגב"י סוף אות ג' דהאידנא נהוג עלמא שלא להתנות אפי' בנטילת שחרית ואין ספק שסמכו על הפו' דלא מהני תנאי אלא בשעת הדחק ואפי' בשעת הדחק אינם יכולין ליזהר שלא לטנפם ולכן מנעו התנאי מכל וכל עכ"ל. והביאו א"ר שם וכתב שכן מצא באגור דנהגו העולם שלא להתנות. וכ"כ בי"מ אות ג' דה"ח אות ג' ועיין לקמן אות ה':

ב) שם ומתנה עליהם וכו' כתב בס' דמשק אליעזר דף שכ"ה ע"ג דהך תנאי אין פירושו בפיו ובשפתיו אלא שיזהר מלטמאם ומלטנפם. והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות א' וכתב עליו דאין נראה כן מדברי הטור בשם ר"פ והרשב"א והמרדכי יעו"ש. וכ"כ העו"ת אות א' שמתנה בפיו שתהא נטילה זו לכל היום וגם שירצה לאכול לא יחזור ויטול עכ"ל. ומיהו עיין בא"ר אות א' שמצדד לומר שדי במחשבה והמש"ז אות ה' כתב דזה תלוי בפלוגתא דלהרשב"א סגי במחשבה ולהרא"ה צ"ל דוקא בפה יעו"ש:

ג) שם ובלבד שלא יסיח דעתו וכו' וא"ת א"כ למה לו להתנות וצ"ל דבעינן כונה לנטילה ולכן צריך להתנות. מ"א סק"ב. ועיין לעיל סי' קנ"ט סעי' י"ג:

ד) שם הגה. ולא יטנפם. לא יש חולק בזה כמבואר בטור וב"י אלא שדעת מרן ז"ל זה נכנס בשלא יסיח דעתו מהם וע"כ לא כתבה ומור"ם ז"ל רוצה לבאר וע"כ הגיה זה:

ה) שם ולא יטנפם. כתב הכלבו בה' נט"י בשם הרדב"ל שאם הניחם אחר הנטילה בבתי ידים שיועיל התנאי והביאו ב"י ומשמע שם בכלבו שר"ל שיועיל התנאי משום טינוף והסח הדעת כיעו"ש. וכ"כ א"ר אות א' וכתב ודלא כמשמע ממ"א יעו"ש. וא"ת כיון שמועיל בתי ידים משום טינוף והסח הדעת למה כתבנו לעיל סוף אות א' דנהגו העולם שלא להתנות אפי' בשעת הדחק משום דאינם יכולין ליזהר שלא לטנפם יניחו אותם בבתי ידים. תירץ המחה"ש סק"ג דיש לחוש שיוציא ידיו מתוך בתי ידים ע"י הסח הדעת ויטנפם יעו"ש. ועוד י"ל כי אין כל אדם יכול לעשות זה להניח ידיו כמו אסורות בבתי ידים כי רוצים לעשות בהם איזה עסקים שאין נעשים ע"י בית יד וע"כ מנעו התנאי מכל וכל:

ו) שם ואם מים מצוים לו וכו' פי' שהם מוכנים לפניו וא"צ לטרוח אחריהם. מ"א סק"ד. ור"ל כיון שאינו אלא לחומרא בעלמא ומדינא אף מצויים לפניו יוכל להתנות ע"כ א"צ לטרוח אחריהם. וכ"כ א"א אות א' ואות ד' וכתב שכ"מ בלבוש יעו"ש. וזהו לפי דעת מרן ז"ל דפסק דשרי להתנות אפי' שלא מדוחק אבל למאן דס"ל דאין להתנות אלא מדוחק צריך לטרוח לפניו ד' מילין ולאחריו מיל כמ"ש באות א' יעו"ש:

ז) שם הגה. והא דמהני תנאי דוקא בנטילה שאינה צורך אכילה וכו' כגון שיצא מבה"כ או לטבול במשקה והתנה שנטילה זו יעלה לו לצורך אכילה הוי כונה מעלייתא. מ"א סק"ה. א"ר אות ג' סו"ב אות ג' ר"ז אות א' וכתב שם הר"ז ואע"פ שלטיבול במשקה ויוצא מבה"כ לא יברך ענט"י ובשעת אכילה ג"כ לא יברך ענט"י ע"ז שנטל כבר אין בכך כלום יעו"ש:

ח) שם אבל אם נוטל לצורך אכילה וכו' ר"ל בשעה שרוצה לאכול ורוצה להתנות שתועיל לו נטילה זו לכל היום אפי' לאכילה אחרת אין מועיל לו התנאי. לבוש. וכ"כ ל"ח פכ"ה אות מ"ה יעו"ש. מיהו המ"א סק"ו כתב דהא דלא מהני תנאי אם נוטל לצורך אכילה משום דבעינן תכף לנטילה סעודה ור"ל כגון שנוטל לצורך אכילה ואינו אוכל כ"א לאחר זמן לזה לא מהני תנאי אבל אם נוטל ואוכל מיד מועלת נטילה זו לאכילה אחרת ואפי' תנאי לא בעי אם שמר ידיו יעו"ש. וכ"כ הר"ז שם. מיהו הא"ר או' ד' כתב דבברכת אברהם מבואר כלבוש ועי"ש באות ה' מ"ש לדחות דברי העו"ת מ"ש על הלבוש יעו"ש: וכ"ז הוא לפי דברי מור"ם ז"ל שכתב בשם הר' יונה שהביא בב"י אבל הב"ח פסק דלא מהני תנאי כ"א דוקא בנט"י שחרית וכתב שכן הוא נמי דעת מרן ז"ל יעו"ש. וכ"כ הא"ר הות ג' בשם ברכת אברהם דף קפ"ד ומהר"ם מרוטנבורק סי' קס"ט ומ"ש הט"ז על הב"ח כתב עליו דלא דק יעו"ש. ודע שכ"ז שכתנו מאות ב' עד כאן הוא כדי להבין דברי הפי' והש"ע דהא כבר כתבנו בסוף אות א' דנהגו העולם שלא להתנות יעו"ש אלא דאם אין מים מצויים כורכים ידם במפה ע"פ הדינים המבוארים בסי' הקודם יעו"ש:

ט) [סעיף ב'] מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע וכו' וה"ה אם הסיח דעתו משמירתן צריך ליטול כמ"ש סי' ק"ע סעי' א' ורסי' תע"ה. וכ"כ הרשב"א בת"ה. מ"א סק"ז. א"ר אות ו' ר"ז אות ב' דה"ח אות ד' ולפ"ז משמע דהמתנמנם בתוך הסעודה צריך ליטול דהא ע"י השינה הוסח דעתו משמירתם והגם דבנ"א כלל מ' אות ה' מצדד להקל בשינת ארעי פחות מס' נשמי וכ"פ בח"א שם אות י"ז והביאו בן א"ח פ' קדושים אות כ"ב יעו"ש מ"מ נראה דבתוך הסעודה חמיר טפי ממה שמצדד לשם וע"כ יש להחמיר. ועיין לקמן סי' קע"ח אות מ':

י) שם ונזכר שנגע וכו' ואם נגע בעוד הפרוסה תוך פיו נ"ל דאסור לבלוע עד שיטול ידיו עיין סי' קס"ג סעי' ב' מ"א שם. ור"ל דשם כתוב דהאוכל מחמת מאכיל צריך ליטול אעפ"י שאינו נוגע והכא נמי אעפ"י שהמאכל בפיו ואינו נוגע צריך ליטול. מיהו נראה לע"ד דהתם שאני כיון שהוא אוכל אעפ"י שמאכילין אותו אחרים חיישינן שמא יגע כיון שכן דרך האוכלין ליגע אבל הכא כיון שכבר היה המאכל בתוך פיו ליכא חששא זו של נגיעה ואע"ג דימצא באיזה פעם שאדם נוגע במאכל שבפיו זהו מעט מן המעט ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ואח"כ ראיתי שכ"כ בא"א אות ז' לחלק בין דין זה לסי' קס"ג יעו"ש:

יא) כתב ח"א סוף כלל מ' דהנוגע באמצע סעודה בס"ת או בתפילין או ברצועות או במגילה מן המגילות הנכתבים על קלף כדין צריך ליטול ידיו ולא יברך משום דכל אלו מטמאין הידים יעו"ש. אמנם הרב פנים מאירות ח"א סי' ע"ו נתעורר בזה וכתב דלא גזרו טומאה לידים הבאים מחמת ספר אלא דוקא לענין תרומה ומשום דספר גופיה פוסל את התרומה אבל לחולין כיון דספר גופיה לא מטמא חולין ולא גזרי דלא יהיו חמירי הידים מספר עצמו וע"כ ליכא חששא מנגע בספר תוך הסעודה יעו"ש. והב"ד רב פעלים ח"ג סי' ו' וכ"פ בספרו בן א"ח פ' קדושים אות ך' יעו"ש. וכ"כ בס' מנחת פתים דף מ"ד ע"ב דבספר האשכול הס"ת סי' י"ב בשם רב האי גאון מבואר דדבר זה אינו רק לתרומה ולא לחולין יעו"ש. והביאו א"ח אות א' ועיין בדברינו לעיל סי' קמ"ז או' ה':

יב) שם ומקומות המכוסים וכו' לפי שיש מלמולי זיעה אבל מקומות מגולין בפניו ומקומות מגולין שבזרועותיו אין זה מקום הטינופת שאין שם מלמולי זיעה וצואה. ב"י בשם תשו' הרשב"א סי' קצ"ה המיוחסות להרמב"ן וכ"כ בש"ע לעיל סי' ד' סעי' כ"א ועיין בדברינו לשם ובסי' צ"ב סעי' ז' מ"ש ע"ז שם בס"ד:

יג) שם ומקומות המכוסים וכו'. ואם השתין ובריא לו שלא נגע במקום מטונף א"צ ליטול. תשו' הגאונים סי' שי"ז. כנה"ג בהגב"י. עו"ת אות ג' וכ"כ לקמן סי' ק"ע סעי' א' בהגה יעו"ש. ומיהו זהו מדינא אבל משום נקיות צריך ליטול כמ"ש לעיל סי' ז' סעי' ב' וכ"כ א"ר אות ו' ועיין בדברינו לסי' ז' אות ג' ואם שפשף שצריך ליטול מדינא אם צריך לחזור ולברך ענט"י ית' לקמן אות טו"ב:

יד) שם ומקומות המכוסים וכו' וכן אם נגע במקומות המכוסים של תינוק וכדומה צריך לחזור וליטול. חס"ל אות ב' וה"ה אם נגע בצואת האוזן והאף צריך לחזור וליטול המש"ל סי' ד' אות צ"ז יעו"ש. וכ"כ החס"ל שם. ואם לא נגע כ"א ביד אחד א"צ ליטול כ"א אותה היד לבד כמ"ש לק' סי' ק"ע סעי' א' וכ"כ בן א"ח פ' קדושים אות כ"א:

טו) שם או שחיכך בראשו. משמע דוקא שחיכך אבל אם נגע בשערות ראשו ולא חיכך א"צ ליטול. וכ"כ מור"ם ז"ל לעיל בסי קס"ב סעי' ח' ר"ז אות ב' ח"א כלל מ' אות י"ט. בן א"ח שם. ועיין לעיל סי' קס"ב או' מ"ה:

טז) שם ויברך ענט"י. מיהו ברש"ל פכ"ה סי' כ"ה כתב שאין לברך על נטילה זו דלא מצינו שתיקנו ברכה באמצע סעודה יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ד' עו"ת אות ד' מ"א סק"ח. וכ"פ הט"ז סק"ה. א"ר אות ז' סו"ב אות ה' א"א סי' ק"ע אות ב' ר"ז אות ב' דה"ח אות ד' בן א"ח שם. קיצור ש"ע סי' מ' אות ט"ז. וכתב שם הא"ר דגדולה מזו כתב באגודה פ"ג דיומא דאף בהלך והפליג א"צ לברך יעו"ש. וכ"פ א"א שם והגם דהמט"י וי"א והמאמ"ר אות ג' והנה"ש אות ב' יישבו קושיות הט"ז ודעתם לפסוק כדברי מרן ז"ל לחזור ולברך מ"מ הא כבר כתבנו לעיל סי' ח"י אות ז' דבענין ספק ברכות אין הולכין אחר הרוב ואפי' כנגד מרן ז"ל יעו"ש וכן המנהג פשוט אצל כל בעלי הוראה דבדבר דאית ביה פלוגתא אין מברכין מספק. ובפרט בדבר זה דאיכא למימר דלא תיקנו כי אם ברכה אחת לכל הסעודה ההיא עד שיברך ברהמ"ז וכן נראה לפי סודם של דברים דלא שייך כ"א ברכה אחת לכל הסעודה עיין בדברינו לעיל סי' קס"ב אות א' ואות ב' ודוק:

טוב) וכתב שם הט"ז דמדברי רמ"א ססי' קע"ח משמע דהעושה צרכיו בתוך הסעודה א"צ לחזור ולברך ענט"י יעו"ש וכ"פ א"א שם. ר"ז שם דה"ח שם. קיצור ש"ע שם. והגם דהמ"א סי' קס"ה סק"א והח"א בכלל מ' אות י"ד כתבו לברך כבר כתבנו באות הקודם דאנן ק"ל סב"ל ואין לברך יעו"ש. וכ"פ בן א"ח פ' בהעלותך אות ח' ועיין לקמן סי' קע"ח אות מ"ב:

ט"ז סק"ב דוקא שחרית או כתירוץ שני כצ"ל:

אפילו שלא בשעת הדחק. ורש"ל החמיר דדוקא בשעת הדחק מהני תנאי ומ"מ מי שיושב בעגלה עם עכו"ם ואין ממתינין עליו חשיב שעת הדחק:

שלא יסיח. וקשה דא"כ ל"ל להתנות וצ"ל דבעינן כונה לנטילה ולכן צריך להתנות עסי' קנ"ט סי"ג (הרשב"א):

ולא יטנפם. כגון שמניחם בבתי ידים:

מצוים לו. פי' שהם מוכנים לפניו ואין צריך לטרוח אחריהם:

שאינה צורך אכילה. כגון שיצא מב"ה או לטבולו במשקה והתנה שנטילה זו יעלה לו לצורך אכילה הוי כוונה מעליות' ומ"ש בסי' קנ"ח ס"ז מיירי שלא התנה ע"ש:

לא מהני תנאי. דהא בעי' תכף לנטילה סעודה ע' סימן קס"ז אבל כשנטל כבר לד"א אינו מחיוב ליטול בשעת אכילה שהרי שמר אותו מקודם והתנה עליהם כנ"ל פשוט דעת הר"י ע"ש במה שמקש' מקידוש דלא כב"ח ובל"ח נדחק להחמיר דאם נטל לאכילה אחת ומתנה שיעלה לו גם לאכילה אחרת לא מהני משום גזירה ע"ש, ול"נ פשוט דמהני ואפי' תנאי לא בעי אם שמר ידיו, ועמ"ש סי' קע"ט סס"א ע"ש:

ונזכר שנגע. וה"ה אם הסיח דעתו משמירתו צריך ליטול כמ"ש סי' ק"ע ס"א ור"ס תע"ה וכ"כ הרשב"א בת"ה ואם נגע בעוד הפרוסה תוך פיו נ"ל דאסור לבלוע עד שיטול ידיו עסי' קס"ג ס"ב:

ויברך ענ"י. ורש"ל בחולין פ"ח סמ"א כ' שלא לברך אא"כ הלך והפליג ע"ש (עסי' ק"ע):

(א) ומתנה עליהם – בפיו או עכ"פ שיכוין בלבו שיעלה לו נטילה זו לכל האכילות שיאכל בכל היום. וצריך ליזהר שתהיה הנטילה בהכשר כל הדברים הנצרכים לנט"י לאכילה כגון בכלי שלם ובכח גברא ובמים שלא נשתנו מראיהן ושלא נעשה בהן מלאכה וכמבואר בסימנים הקודמים אף דבנט"י שחרית אין קפידא כ"כ בכל אלו הדברים כמבואר בסימן ד' זה כיון שהוא לאכילה שאני:

(ב) אפילו שלא בשעת הדחק – ויש מן הפוסקים שכתבו דאין להקל בזה כ"א בשעת הדחק כגון שהולך בדרך וירא שלא ימצא שם מים וכן כשיושב בעגלה עם עו"ג ואין ממתינין עליו כשירד ויחפש אחר מים חשיב שעת הדחק אף שהוא יודע שיש מים בדרך ההיא ומהני כשנוטל שחרית ומתנה ועיין לקמיה סוף סק"ד מש"כ בזה:

(ג) שלא יסיח דעתו – משמירת ידיו שלא יגעו במקום הטינופת [וזהו שכתב הרמ"א ולא יטנפם הוא פירוש דברי המחבר והאי ולא ר"ל שלא] ואפ"ה אף שידיו נקיות הצריכו ג"כ להתנות מקודם שיהיה עולה לו הנטילה לאכילה משום דנט"י בעי כונה לאכילה ולהפוסקים דלנטילה לא בעי כונה כמבואר בסימן קנ"ט סי"ב י"ל דלהכי צריך תנאי דכיון דלכל היום הוא אין סומכין על שמירתו שמא ישכח ולאו אדעתיה אא"כ התנה דאז נותן לב להזהר יותר:

(ד) ולא יטנפם – טינוף הפוסל בנטילה הוא רק מצואה או זיעה כל שהוא ואפילו רק נגע במקומות המכוסים בגופו וכדלקמיה בס"ב אבל טינוף עפר וטיט בעלמא אינו פוסל הנטילה. כתבו הפוסקים דאם הכניס ידיו בבתי ידים מיד אחר הנטילה ולא הוציאן מועיל דתו ליכא חשש היסח הדעת דבודאי נשמרו ידיו. כתבו השכנה"ג וא"ר שהאידנא נהוג עלמא שלא להתנות משום שאינן יכולין ליזהר שלא יסיחו דעתם משמירת הידים לכך מנעו התנאי מכל וכל [והעתיקם גם בדה"ח] ומ"מ נראה דהכל לפי ערך הדחק דבדחק גדול יש לסמוך על התנאי אף עכשיו ורק שצריך זהירות וזריזות יתירה לשמירת ידים ולכן יניח ידיו בבתי ידים וגם מ"מ אם יזדמן לו מים יטלם פעם שנית וכדלקמיה וכ"כ בח"א:

(ה) ואם מים מצוים – טעם הדבר דיש דעות בפוסקים שסוברין דאפילו אם נקל ליטול בשחרית שלא בשעת הדחק היינו שלא היה שעת הדחק לגמרי אבל מ"מ אין מים מצוים סמוך לו שהוא צריך לטרוח אחריהם ולהשיגם אבל אם מצוים בסמוך לו בזה לא מקילינן כלל והמחבר חש לכתחלה לדעה זו ולכך כתב שטוב לחזור וליטול:

(ו) שאינה צורך אכילה – דלאו דוקא בנט"י שחרית כשקם יכול להתנות דה"ה בכל נטילה שאינה לצורך אכילה אף באמצע היום כגון שנטל ידיו כשיצא מבהכ"ס או שנטל לדבר שטיבולו במשקה והתנה עליהם שיעלה לו הנטילה לאכילה שיאכל אחר זמן דכיון שנטל לד"א ושלא בשעת אכילה לא חשו בה מה שאין הסעודה סמוך להנטילה:

(ז) לא מהני תנאי – ר"ל שאם נוטל ידיו לאכול ומתנה שיעשה דבר אחר קודם שיאכל סעודה זו עצמו זה לא מהני דהא בעינן תיכף לנטילה סעודה עכ"פ לכתחלה כמסקנת המחבר בסימן קס"ו. מיהו אם נטל לצורך אכילה והתנה שיעלה לו גם לאכילה שניה שיאכל באותו יום ושמר ידיו ג"כ מהני דלא גרע מנטל לד"א כיון דאכילה שניה אין עכשיו זמנה:

(ח) ונזכר שנגע – וה"ה אם הסיח דעתו משמירתו צריך ליטול כמ"ש סימן ק"ע ס"א [מ"א] ועי"ש במ"ב מה שכתבנו בזה ואם נגע בעוד הפרוסה בפיו אסור לבלוע עד שיטול ידיו [מ"א]:

(ט) ומקומות המכוסים – ר"ל בשארי מקומות המכוסים שבגופו יש בהם זיעה ולאפוקי במקומות המגולים כגון פניו ומקום המגולה שבזרועותיו אין קפידא וכמבואר בסימן ד' סכ"א וע"ש במ"ב דינים השייכים לענינינו:

(י) או שחיכך בראשו – אבל אם לא חיכך אלא שנגע בשערותיו א"צ נטילה ואפילו אם קינח בהם וכנ"ל בסימן קס"ב סקנ"ח במ"ב:

(יא) ובמקומות המטונפים – צ"ל במקומות בלא וי"ו ומה שכתב שיש בהם הוא טעם לכל הנ"ל:

(יב) צריך לחזור וליטול – וכ"ש אם נגע במקום הטינופת ממש או עשה צרכיו או אפילו הטיל מי רגלים ושפשף בידיו כדלקמן בסימן ק"ע:

(יג) ויברך ענט"י – ורש"ל חולק וס"ל דא"צ לברך מחמת נגיעתו באמצע סעודה בזיעה ואפילו בעשה צרכיו באמצע סעודתו ג"כ ס"ל דא"צ לברך אא"כ הלך והפליג באמצע סעודתו. והנה יש הרבה דעות באחרונים אם יש לנהוג למעשה כמותו ועיין בבה"ל שהכרענו דבעשה צרכיו או שנגע במקום מטונף ממש או שהלך והפליג צריך נט"י בברכה אבל אם נגע במקום המכוסה סתם או שהשתין אף ששפשף צריך נט"י כדין אבל לא יברך ע"ש:

אפילו שלא בשעת הדחק. בגמ' איכא תרי לישני דחד לישנא ס"ל דוקא בשעת הדחק. וכ' הטור דמדברי סה"ת משמע כמ"ד דוקא בדחק וכתב ב"י דלמדו מדהוצרך ליתן להולכי דרכים טעם מכח דהוי כמו דחק. ונראה שלמד עוד כן מדכתב נזדמן לו מים לא יברך משמע דעכ"פ בעי נטילה ואי ס"ל אפי' שלא בשעת הדחק קשה ל"ל כאן נטילה כלל בשלמא אי ס"ל דוקא בדחק י"ל כיון דיש חילוק אם צריך נטילה דהיינו שלא במקום דחק וכאן הוה ג"כ דחק שאין רגיל להיות שם מים לפי דעתו אלא שנזדמן לו מים איכא לספוקי אם נחשב זה לדחק כיון שאינו רגיל שם מים אלא עכשיו נזדמן לו ממה שלא היה בדעתו. או נימא מ"מ יש לפניו מים ע"כ יטול בלא ברכה. ובזה מתורץ מה שהקשה מו"ח ז"ל על גירסא זו ומגיה גירסא אחרת נוטל ומברך וכ"ה בקצת ספרי סמ"ג וכ' בגליון סמ"ג שברוב ספרים אינו וגם רבינו הטור ל"ג:

ולא יטנפם. בטור כתוב וכ"כ הר"פ דוקא שחרית ודוקא היכא דלא שכיחי מיא ודוקח שלא יטנפו אבל א"א הרא"ש מתיר אפילו שלא על ידי הדחק. ומיהו פרש"י שיזהר מלטמא' ומלטנפם כו' האי ודוקא כו' הוא ל' הר"פ ומזה למד הטור דהר"פ פסק לחומרא מדהחמיר דוקא בג' תנאים אלו דאלו ללישנא דאפי' שלא בשעת הדחק מותר בכל גווני וזה דעת הרא"ש שמביא אח"כ. ואע"ג דהתו' בשם ר"ת הביאן ב"י כתבו דאפילו ללשון דאפי' שלא בשעת הדחק צ"ל דוקא שחרית כתי' שני דדוקא אם אין מים בסמוך כו' דאל"כ קשה מההיא דפ' אלו דברים י"ל דהרא"ש ס"ל כר"י שמביא ב"י שמתרץ בתי' אחר ובזה מיושב מ"ש הטור מיהו פירש"י כו' דקשה הא גם הסמ"ק כ"כ וי"ל דה"ק אף שהרא"ש ס"ל אפי' שלא בשעת הדחק ממילא א"צ לחלק ולומר דוקא שחרית ולא שכיחי מיא מ"מ חילוק הג' דהיינו שלא יטנפם הוא לכ"ע אע"פ שאין הכרח לזה מצד קושיא אלא דסברא הוא:

ואם מים מצויים לו. פי' דאע"ג דפסקי' כהרא"ש דמהני תנאי אפילו שלא בשעת הדחק וממילא מותר בכל גווני כמ"ש בסמוך מ"מ הש"ע מסופק דשמא קי"ל כתירוץ של ר"ת בתי' השני דאפילו ללישנא דמיקל צריך דוקא לא שכיחי קצת מיא בסמוך. ואין להקל במים מצוי' ע"כ כתב שיש ליטול בלא ברכה:

שאינה צורך אכילה כו'. ב"י הביא תי' ר"י וז"ל דהא דתנן מוזגין ואח"כ נוטלין התם שלא התנה בנטילת שחרית ונתחייב ליטול בשעת אכילה בזה אמרו תיכף לנטילה סעודה דמאחר שנוטל ידיו לאכול יש לו לאכול מיד אבל בזה שאינו חייב ליטול משעת אכילה שהרי שמר אותם מהבוקר והתנה עליהם בזה לא אמרו תיכף לנטילה סעודה. וכתב ב"י ע"ז ואפשר שזה דעת ר"ת שכ' דוקא כשמתנה שחרית דכל שמתנה שלא בשעת אכילה מתנה שחרית קרי ליה דאל"כ אין טעם לחלק בין תנאי דשחרית לתנאי דשאר היום עכ"ל. ועפ"ז פסק רמ"א כאן דכל שלא בשעת אכילה מהני. והקשה מו"ח ז"ל דהא קי"ל בנוטל שלא לאכילה ונמלך לאכול צריך לחזור וליטול כמ"ש בש"ע סי' קנ"ח ס"ז וע"כ חלק על הוראה זאת ואמר דדוקא שחרית שתקנו ענ"י משום שמברך כן בשעת אכילה כמ"ש ב"י לעיל סימן ד' בשם הרשב"א ע"כ מועיל תנאי כו' ותמוה הוא דודאי גם בנטילת שחרית לא מהני אם נמלך ובא לאכול אח"כ אלא ע"כ דמשום תנאי מהני ה"נ בשאר היום ואין כאן קושיא דאם בא ליטול כדי לאכול ולא משום ד"א אז צריך שיאכל מיד ולא מהני בזה תנאי דבזה אמרו תיכף לנטילה סעודה אלא דאם נוטל משום ד"א כגון בשחרית או בשאר היום שיוצא מב"ה אז מהני תנאי אם ירצה לאכול אח"כ ואע"ג דביוצא מב"ה לא יברך ענ"י ובשעת אכילה ג"כ לא יברך ענ"י על מה שנטל כבר אין בכך כלום דהא פטור הוא מנטילה כיון שידיו שמורות ע"כ הורא' זו נכונה היא דתנאי מהני באם נוטל שלא לצורך אכיל' אלא משום ד"א שצריך נטילה ומתנה שתעלה לו כשיבא לאכול אח"כ כיון דלא שייך כאן תיכף לנטילה סעודה והך תיכף לנ"י סעודה אית' ר"פ אלו דברים:

ויברך ענ"י. בב"י מביא כן בשם תשובת הרמב"ן וכתב שמטעם זה אנו נוטלים ומברכים בליל פסח על טיבול ראשון וחוזרים ונוטלים ומברכין על טיבול שני כו' וע"כ תמוה לי כיון דאנן לא מברכין בליל פסח על הנטילה כדלקמן סי' תע"ג למה פסק כאן בש"ע לברך ועוד קשה דאי תימא דצריך ברכה משום נגיעה במקומות המכוסים כ"ש שצריך אם יוצא לצרכיו בשעת אכילה וזה אינו דהא פסק בסי' ז' דאין מברכין ענ"י אפי' אם רוצה להתפלל. שוב ראיתי ברש"ל שכ' פכ"ה שאין לברך על נטילה זו דלא מצינו שתקנו ברכ' באמצע' סעוד' כו'. ע"ש שהאריך וכנ"ל עיקר וכ"מ מדברי רמ"א ס"ס קע"ח שכתב שעשיי' צרכיו לא הוי הפסק בסעוד' ולא זכר שיברך על נטיל' ידים: