בית אהרן, דרושים על התורה ומועדים, מר' אהרן מקארלין, ספר דברים, לראש השנה

א

כתיב וי"י נתן קולו לפני חילו כי רב מאוד מחנהו. כי עצום עושה דברו. איתא במדרש. וי"י נתן קולו לפני חילו. בר"ה. בי רב מאוד מחנהו אלו ישראל. כי עצום עושה דברו. שמעצים כח הצדיקים שעשו רצונו. עכ"ל המדרש:

ב

אמר. וי"י נתן קולו לפני חילו. כי הקב"ה נתן לנו בימים האלו את קולו. כי העיקר בימים האלו הוא הקול והוא הקול מתחיל בר"ה והולך בעשי"ת עד לאחר יוה"כ. וזהו הקול קול יעקב. ה' קול. וזהו בחינת ה' קולות וכנגדן ביוה"כ ה' תפלות וכל ההתנהגות מזה העולם הוא בה' כי בה' נברא העולם. כי הוא תמונת שער ופתח ובו יש דרך לכל באי עולם כי בה"א יש שער גדול ופתח קטן. ובה"א אין בו הרגש המבטא כל כך כשאר אותיות בה' מוצאות הפה. מפני שכל זמן שהיא בגוף בזה העולם אין הרגשו ניכר. והעיקר בימים אלו הוא הקול והדיבור לתקן הקול והדיבור ולייחדם. ולכך ניתן השעיר ביוה"כ לסלקו מהקול והשפעת החיות שמשפיע בישראל. והקול קול יעקב והידים ידי עשו שכל זמן שקול יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין ידי עשו שולטין. פי' כ"ז שקול יעקב נשמע בתפלה אין ידי עשו שולטים. הידים. רומזים להמדות. וכל זמן שהקול כו'. אין ידי. המדות והרע של עשו הסט"א שולטים. והעיקר הוא באמונה. שכל איש מישראל יש לו אמונה רק שהוא בהסתר ואין לו התפשטות וצריך לעשות מעש"ט ואז יתפשט בו כח האמונה. וזהו שאמר דהע"ה בטח בי"י ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. רעה ל' התחברות. שיחבר האמונה להטוב והכל ע"י עשיית הטוב. וצריך ליזהר מאוד מעצבות ומרה שחורה. כמו מכל החטאים והמדות רעות. ואעפ"כ יכול להיות בתשובה. כי עיקר תשובה בעי שמחה:

ג

עוד פתח ואמר על המדרש הנ"ל. לשמוע קול שופר. הוא קולו של השי"ת. וזהו וי"י נתן קולו בר"ה. ועי"ז כי רב מאוד מחנהו אלו ישראל. כי נתרבה ונתגדל כחם ע"י קול השופר והתפלה. ועצום עושה דברו. שמעצים כח הצדיקים שעשו רצונו. אינו אומר שעושים אלא שעשו. אלו האבות כמאמר הזוהר הקדוש קודם תקיעת שופר. כי ע"י תקיעת שופר אנו ממשיכים האבות והאבות היו שלימים בתכלית השלימות. וצריך להתבייש בפניהם. וזהו שמעצים כח הצדיקים. שעשו רצונו. ומהו רצונו שרצון השי"ת הוא להשפיע טובות וברכות. וע"י כח האבות נעשה רצונו יתברך:

ד

בליל ראש השנה. אמר כי א"א לקבל יום הקדוש הזה רק ע"י ריעות. כאמור יום תרו"עה יהיה לכם. כי אי אפשר לקבלו רק ע"י אחדות וריעות וזהו דכתיב באחד לחודש השביעי לרמז כי הכל הוא ע"י אחדות. וזהו דכתיב ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד. כי בוודאי באחדותו אין לספק ח"ו ואצ"ל רק לרמז כי הכל הוא ע"י אחדות. וד"ל. ואמר רק בשמחה ובישוב הדעת. כי ע"י שמחה המוח מזוכך ועיקר התשובה ע"י מוח זך:

ה

כתיב לך אמר לבי בקשו פני את פניך י"י אבקש. כי עיקר העבדות הוא הלב. כי חכמה בלא לב אינה כלום. לכן אמר דוד. לבי אומר לי בשבילך הקב"ה בקשו פני ותיכף אני אומר את פניך י"י אבקש. וכן אמר עוד דוד. צור לבבי וחלקי אלקים לעולם. כי ייחד לבו להקב"ה והיה לו לב טוב לעבדותו. כי לכל אדם יש ב' לבבות לב ימין היא חלקו של הקב"ה. ובצד שמאל שם הוא שורה היצה"ר. ולכן אמר דוד צור לבבי וחלקי אלקים לעולם. שייחד שני הלבבות להקב"ה. לכן אמר ולבי חלל בקרבי. כי זה אנו אומרים תמיד שחכמה בלא לב אינה כלום כי עיקר החכמה היא שתכנוס בלבו כי חכמה נקרא המחשבה. ועיקר המחשבה רעותא דלבא. כי המחשבה היא היו"ד. הגם שאין דרכנו בזה לדבר באלו הלשונות. רק כעת הוא מענינא דיומא. כי היו"ד הוא רק נקודה בלי שום הרכבה ואין בו שום התפשטות רק כשבא אחר כך ברעותא דלבא מזה בא התפשטות לכל המדות. ואחר כך בא מן הלב אל הקול וקול הוא ג"כ פשיטות כי כן צריך להיות. וכשבא אל הדיבור אזי הוא השלימות. לכן אנו מברכין לשמוע קול שופר. עכ"פ העיקר הוא לייחד המחשבה והלב. וכבר אמרנו זה כמה פעמים לרוב שכ"מ שנאמר חכמה כתיב אצלה לב ג"כ. לב חכם לימינו. בלב כל חכם לב. כי זהו העיקר שלא יהיה החכמה רק במחשבה. רק כמו שאמרנו במחשבה וברעותא דלבא. ולזאת אנו מברכין לשמוע קול שופר כי שמיעה היא בלב. וקול גם כן פשיטות. וכשמייחד הכל אזי נעשה מזה שופר ומהו עיקר השופר תשובה. חדשו מעשיכם ושפרו מעשיכם: מן המצר קראתי. היינו שצריך כל אדם לידע איך שצר לו מכל העניינים וצריך לתקן הכל על ידי התשובה. ובאם שאינו יודע מה שחסר לו ואינו חסר לו כלום. אזי צריך עוד הרבה יותר לצעוק אל י"י מן המיצר. ותיכף כשקורא להקב"ה אזי ענני במרחב יה. כי מיד כשישראל עושים תשובה הקב"ה עונה להם במרחב. ונוכל לומר שהוא עונה אותם שיקראו לו במרחב:

ו

כתיב מי חכם ויבין אלה נבון וידעם כו'. איתא במדרש מי חכם. זה הקב"ה. שנאמר י"י בחכמה יסד ארץ. נבון וידעם ויבן י"י אלקים את הצלע. כי ישרים דרכי י"י שנאמר אשר עשה האלקים את האדם ישר עכ"ל המדרש:

ז

ונוכל לומר. שזה ידוע כי מדת בינה נקראת מ"י כי אין בה שום השגה. רק נקראת מ"י דקיימא לשאלה כמו שאדם שואל על דבר מי הוא. והמדות נקראים אל"ה. וזהו תכלית כוונת הבריאה שיקבלו המדות מן הבחינה שהם למעלה מן הבנין ונעשה צירוף אלקי"ם. וזהו הפירוש שאו מרום עיניכם וראו מ"י ברא אל"ה. היינו בחינת מ"י ברא המדות הנקרא אל"ה שנעשה מזה הבנין שלם. וזהו מ"י חכם זה הקב"ה כידוע כי מקודם הם השלשה ראשונות והם בונים מדות אל"ה. נבון וידעם. כי אנו אומרים מסוד חכמים ונבונים ומלמד דעת מבינים. כידוע שבחינת הדעת היא מקשרת כל המדות וע"י הדעת נבנה כל הבנין. וזהו נבון וידעם. מי הוא הנבון שיקשרם יחד. כמו שאומרים בשם הרב הצדיק מורינו רש"ק זצוק"ל. על פסוק ויבן י"י אלקים את הצלע. צל"ע. הוא מל' שבירה כמו ובצלעי שמחו. שבנה את שהיה שבור. ויכול להיות שהפירוש הוא כאשר דברנו. כי מקודם היה נחלק לשנים בחינות מ"י מקודם. ואח"כ בחינת אל"ה כידוע שהיה שבירת הכלים. וכמו דאיתא הי' בונה עולמות ומחריבן עד שברא זה העולם וקישר וחיבר שני הבחינות הנ"ל ונעשה שם אלקי"ם וזה היה מדתן של אבות העולם. כידוע אברהם הוא מדת החסד וע"י המדה הזאת היה בריאת העולם. כי אמרתי עולם חסד יבנה. וע"י המדה הזאת ייחד העולם להבחינה שהם למעלה מהעולם. כפי שאמרנו כבר על הא דאיתא בגמרא בן שלש שנים הכיר א"א את בוראו היינו שייחד כל השבע מדות לשלשה ראשונות. וזהו וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים ויתייחדו כל העולמות לבחינה הנקרא קודש. וזה היה עיקר העבדות של האבות שייחד כ"א לפי בחינה שלו לשלשה ראשונות ושלא יהיה ח"ו שום פירוד. ובאמת נתעורר בכל ר"ה בחינת בריאת העולם ונעשה בעולמות עליונים כל הבחינות שהיו בעת בריאת העולם וע"י מי נעשה זאת הכל ע"י מעשה התחתונים. כי זהו רצון כבודו יתברך אשר כל העולמות יתעלו ע"י מעשה הצדיקים מזה העולם ונעשה הבנין שלם. והעיקר הוא שישבר האדם את לבו לפני הקב"ה ובפרט בעת תקיעת שופר. ובזה שישבר לבו לפני הקב"ה בתשובה שלימה נעשה הבנין שלם. וזהו ויבן י"י אלקים את הצלע. וייחד בחינת מ"י עם אל"ה ונעשה אלקי"ם כי ישרים דרכי י"י. והאלקים עשה את האדם ישר. כי עיקר רצונו של הקב"ה שלא יהיה ח"ו שום דבר הפוך רק הכל יש"ר א"ל. והם נקראים ישרים. כי באמת יש כל הבחינות כידוע עץ הדעת כו'. ולזה ברא עולמו בתשרי. כמו דאיתא בתיקוני זוהר בראשי"ת ב"א תשר"י. שהצירוף למפרע כו'. וצריך כל אדם לראות לתקן הכל ע"י עשיית המצות שיהיה ישר ויהיה אל"ף בי"ת כסדרן. וזהו עשה האלקים את האדם ישר. היינו כמו שדיברנו כשמייחד מ"י עם אל"ה. ונעשה מזה אלקי"ם אזי עשה את האדם ישר. והעיקר הוא ע"י אמונה. כי אברהם אבינו היה ראש המאמינים. תשורי מראש אמנה כי תשור"י יש לו שלשה פירושים. לשון הבטה. ולשון שירה. ולשון מתנה. כי צריך האדם לידע שכל דבר הוא הכל מהקב"ה. ולראות לייחד הכל להקב"ה ע"י שמחה וזהו תשר"י. וזהו עיקר כוונת ר"ה שיתקן הכל ושיהיה הכל ישר ולייחד הכל לבחינת ראשית ושעל ידיהם יבנה הבנין. שמחם בבנין שלם. כשעושים הבנין שלם ומייחדים הכל להקב"ה כידוע. של"ם עולה ש"ע נהורין אזי באור פניך תבהיקם. מאירים כל העולם ע"י אור פניך של הקב"ה ומייחדים הכל למעלה לבחינת קודש. וזהו אשרי העם יודעי תרוע"ה. היינו שמשברים את לבם לפני הקב"ה ועושים תשובה באמת ובפרט ע"י קול השופר וע"י מייחדים את הצל"ע. כמו שדיברנו מקודם כי יודעי הוא לשון דע"ת וחיבור ומחברים המדות אל"ה עם בחינת מ"י שקדמה לעולם. וזהו יודעי תרועה. שמחברים הכלים למעלה שלא יהא נשבר כלל. אזי י"י באור פניך יהלכון משיגים חיות הקודש ומייחדים הכל לאור פנים של הקב"ה ומאיר להם בכל הבחינות. ובר"ה צריך כל אדם לעשות תשובה לפני הקב"ה כדי שיתרפאו כל השברים ויתייחדו כל העולמות וכל הבחינות לשלש ראשונות כדי שיהיה הבנין שלם ויושפע כל טוב לישראל. ובפרט בעת תקיעת שופר צריך כל אדם להתוודות בלחש בכדי שיבא לעולם החירות ולזה אין תקיעת שופר בשבת. כי בשבת אנו אומרים יום זכרון תרועה באהבה מקרא קודש. כי כל הימים טובים נקראים מקראי קודש. כי הם מקבלים מקודש. אבל שבת בעצמו נקרא קודש. ולכן אנו אומרים באהבה. שזו למעלה מן העולם וממילא א"צ תקיעת שופר כמו שדברנו שע"י השופר מעלים את העולם לבחינת קודש. ובשבת נעשים כל היחודים ממילא. וזהו זכרון תרועה באהבה:

ח

כתיב וישוב אל י"י וירחמהו. איתא במדרש. בשני נסרים וכו' ע"ש במדרש:

ט

ונוכל לומר. כפי ששמעתי דאמרי אינשי אם יחלק אדם שני נסרים שיודבקו יחד ולא יהיה ביניהם שום אויר רק ידבקו בשלימות יחד אזי הם מתדבקים ונעשים כאחד ואין נצרך להם שום דבר המדבק כי הם מתדבקים מאליהן. וזהו דבר ברור. ולזה אנו אומרים והתקין לו ממנו בנין עדי עד. היינו שיבנה הבנין עדי עד. כי זהו תכלית הבריאה שברא הקב"ה בתחילה את עולמו ואח"כ נתן זאת לישראל אשר הם יבנו תמיד את הבנין. כמו שאנו אומרים המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כי בכל יום נבנה העולם. היינו ע"י התורה והמצות והיחודים אשר צדיקים עושים בכל יום זהו בנין העולם. וזה הבנין צריך להבנות עדי עד. וכפי שדיברנו לעיל שמחם בבנין שלם שיהיה תמיד הבנין בשלימות. היינו באור פניך תבהיקם שתאיר להם מאור פניך שלך כמו שהיה תחילת הבריאה. אשר לזה נקרא ראש השנה. ירויון מדשן ביתך. ונחל עדניך תשקם. היינו ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. כמו שאמר הרב הצדיק מורינו רש"ק זצוק"ל. כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי ג"ע היינו שפותחין לו שערי תשובה אשר זה נקרא ונהר יוצא מעדן שזה הוא עיקר העבדות שישראל עושין ומייחדין העולמות ממטה למעלה עד מקום התשובה. ואיזה מקום בינה. שע"י היחודים שמייחדים בזה העולם נבנה העולם ונתייחדים כל העולם וכל הבחינות. כי באמת תחלה רצה הקב"ה לברוא את העולם במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדה"ר. ולכאורה קשה וכי שייך אצל הבורא ב"ה ח"ו שינוי רצון. רק הפירוש הוא כך שא"א לברוא את העולם רק על פי זה האופן. כי כשהתחיל לצמצם מדותיו ית"ש אי אפשר בלתי זה שיהיה ע"י מדה"ד ולשתף עמו מדה"ר וכפי מאמר הכתוב יהי שם י"י מבר"ך מעתה ועד עולם היינו ע"י שני השמות מ"ב ר"ך לכך כתיב מעתה ועד עולם. ויש"א אברה"ם א"ת. ס"ת אמ"ת. זו היא המדה המייחדתם. לכך כתיב אקרא לאלקי"ם עליון. זה ר"ה. כי בר"ה היה תחילת הבנין. וע"י קול השופר נמתקים כל הגבורות ונעשה היחוד והדינים נשארים למעלה כי כשהדינים עולים למעלה משפיע על זה העולם החסדים. וזהו הפירוש אקרא לאלקים עליון זה ר"ה. לאל גומר עלי. ביוה"כ. שאז נמתקים כל העולמות ע"י תשובה שישראל עושים באלו העשרה ימים. וכפי ששמעתי כמה פעמים מא"א אדומו"ר זצוק"ל שהי' מדבר מזה הבנין. ויבן י"י אלקים את הצל"ע עפ"י מה שאמר הרב הצדיק מקארלין. צל"ע הוא לשון שבר. שתיקן ובנה את הכלים השבורים. וזהו עיקר הכוונה מר"ה. וזהו שני הדיעות שיש בגמרא חד אמר ויבן שנתן הקב"ה בינה באשה יותר מבאיש. וח"א מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אל האדם. כידוע מאיזה מקום ובחי' מתחיל הבנין והיחוד והוא עולה למעלה כשני הדיעות הנ"ל. גם עוד כתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. שמאלו תחת לראשי בר"ה וזהו לראש"י. וימינו תחבקני בסוכות. ועיקר מזה העולם הוא ע"י עובדות ומעש"ט ויחודים שצדיקים עושים בזה העולם. בונים הבנין בכל יום ומתקנים העולמות כפי שני הדיעות הנ"ל. וזהו וישוב אל י"י. מקודם צריך להשיב הכל אל י"י מזה העולם. וכפי דאיתא במדרש כשני נסרים כו' שמחליקין ומדבקין יחד. כי מקודם הי' הנסירה ואח"כ ע"י הבנין שבונים הצדיקים מתדבקים שני הנסרים יחד. ואח"כ וירחמהו. משפיע הקב"ה לזה העולם כל טוב כשנעשה יחוד גמור בר"ה ויו"כ. ואח"כ הם אותן הבחינות והיחודים בעצמם נעשים ג"כ בסוכות ושמע"צ ע"י שמחה:

י

בליל א' של ר"ה שחל בליל ש"ק. אמר משוך חסדך ליודעיך אל. שמעתי כ"פ מא"א אדומו"ר זצוק"ל ליודעיך הוא לשון יחוד. שתמשוך החסדים לאותן המייחדים אותך תמיד. נוטרי ליום השביעי. שהם שומרים ומצפים. זכור ושמור להקם. לעשות היחוד ולהקם זכור ושמור ביחד. ומה אני לבאר דברי קדשו של א"א אדומו"ר זצוק"ל. ונוכל לומר עפ"י פשוט עד"ז. שמחם בבנין שלם. היינו שיהיה הבנין שלם. וצריך כ"א לראות לתקן מעשיו ולשוב בתשובה שלימה לפני הבורא ב"ה בכדי לתקן ולבנות הבנין. כמו שאמרנו כבר והתקין לו ממנו בנין עדי עד שהוא עיקר בריאת האדם בעולם שיראה שיתוקן ויבנה הבנין של עולם. וזהו עדי עד. שצריך הבנין להבנות תמיד. כי ע"י מעש"ט של האדם הוא בונה ומקיים את העולם. וזהו ויבן ד' אלקים את הצל"ע. וכפי ששמעתי בשם הרב הצדיק רש"ק זצוק"ל. צל"ע הוא לשון שבר. הגם שמתיירא אנכי לומר פירוש על דבריו הק'. עכ"ז נוכל לומר פירושו אשר ע"י הצל"ע והשבר בנה ותיקן את העולם. וזהו כוונת הנסירה. ועפ"י פשוט שצריך כל אדם לשבר לבו בקרבו ולשוב בתשובה שלימה לפני הבורא ב"ה. ואין לך דבר שעומד בפני התשובה ומזה נבנה העולם. וזהו קיום העולם. ולזאת איתא בגמרא על פסוק ויבן כו' את הצלע. מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אל האדם שקשטה בכ"ד קישוטין. ד"א שעשעה כאוצר. ובאמת מהו האוצר. יראת ד' היא אוצרו. כי זה החודש מתחיל מן היראה. ומקודם היא היראה תתאה. היינו שצריך לערב קב קומטין שיהי' לה קיום. וזהו שאמר התנא הלואי שיהי' מורא שמים עליכם כמורא ב"ו. היינו יראת עונש. וזהו הפירוש וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים. היינו יראת המלכות יראת עונש. ואח"כ זה מזה. זהו יראת הרוממות מפחד ד' ומהדר גאונו. ואח"כ בא לאהבת השם. ונותנים באהבה רשות זה לזה. עכ"פ עיקר ההתחלה באלו הימים היא היראה ומשבר לבו בקרבו מגודל היראה והפחד. ועי"ז נבנה תמיד העולם. וזהו ויבן ד' אלקים את הצלע. מלמד שעשאה כאוצר מה האוצר הזה רחב מלמטה וצר מלמעלה כו'. ונוכל לומר שזהו כוונת השופר מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה. כי השופר הוא צר מלמעלה ורחב מלמטה. וכשקורין להקב"ה מן המצר בגודל בושה והכנעה אזי הוא עונה במרחב יה ונעשה הבנין שלם כנ"ל. וזהו באור פניך תבהיקם. ירויון מדשן ביתך זה חג הסוכות:

יא

וזהו מי כמוכה באלים ד' מי כמוך נאדר בקודש וגו'. ואיתא שצריך לכוון בזה שני פעמים י"ה. והנה לדעתי זה עיקר הכוונות מהשופר ואנו אומרים קודם התקיעות מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה וכפי דאיתא הכוונות בזה שני פעמים י"ה שעולה מן המצר וגם מן המרחב של שופר. וזה ידוע שהעיקר היא התשובה שאנו עושים בעת תקיעת שופר אשר עי"ז הקול מהתקיעות ה' בקול שופר ועולה עד בחי' הנקרא קודש וכפי הכתוב יום תרועה מקרא קודש יהי' לכם שע"י התרועה בא לבחי' קודש כידוע שעיקר השופר היא התרועה. כי התקיעה הוא שצריך להיות פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. וכפי דאיתא בגמרא. מנין שצריך תקיעה לפניה שנאמר ותקעתם תרועה. ומנין שצריך פשוטה לאחריה שנאמר תרועה יתקעו. אבל העיקר הוא התרועה ותרועה הוא לשון שבר. שישבר את לבו בתשובה שלימה. וגם תרועה הוא לשון התחברות. כי ע"י התשובה הם מתחברים להקודש. ומקודם צריך להיות להאדם מיצר ולעשות תשובה שלימה ואח"כ ענני במרחב יה. כידוע מה שנקרא רחובות ואותה הבחי' היא ג"כ כאן. מי כמוכה באלים לשון גבורה. אילי הארץ הוא בחי' מיצר. ואח"כ מי כמוך נאדר בקודש נאדר הוא לשון התפארות שמפאר עצמו ע"י התשובה ומתדבק בקודש:

יב

כתיב ויעבור ד' על פניו. אר"י אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ כו'. בזמן שישראל עושים כסדר הזה אני מוחל להם עונותיהם. ויעבור לשון ויעבר כו'. ה' ה' אחד קודם שיחטא האדם ואחד לאחר שיחטא האדם וישוב. נושא עון. היכי עביד. רא"א כובש עון. ריב"ח אמר נושא עון. נושא כל עוונות ומכריע הזכיות ע"כ. הנה כתיב עוטה אור כשלמה. ואי' במדרש מהיכן נבראת האורה. מלמד שנתעטף הקב"ה בזיו הדרו והבהיק את העולם וכו'. כי האור הוא החיות וחסד השי"ת המשפיע ומקיף בכל העולמות וזהו ה' ה' א' קודם שיחטא כו'. כי עשה האלקים את האדם ישר ובחטא האדם נתעקם ואח"כ כשעושה תשובה חוזר ונעשה ישר. וע"ז רומזים התקיעות פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה שברים ותרועה באמצע. פשוטה לפניה הוא בחי' ישר. שברים ותרועה באמצע. השברים מורה על השבירה ותרועה מורה על שבירה אחרת היינו תשובה. ואז פשוטה לאחריה. חוזר ונעשה ישר וזהו ה' קודם שיחטא שהיה הכל ישר. ה' אחר שיחטא ועשה תשובה חוזר ונעשה ישר:

יג

נושא עון. חד אמר כובש. וחד אמר נושא. נוכל לומר דתרווייהו איתנייהו. שצריך לכבוש כל כך העון עד שיהא נושא עון. היינו שינשא העון ויעשה מן העונות זכיות. ואי' במדרש על פסוק. כבשים בני שנה תמימים. ח"א כובש. וח"א כבן שנה. הפי' ג"כ כנ"ל שצריך לכבוש כ"כ העונות עד שיהיה כבן שנה נקי מכל חטא. כי כל דבר יש לו שורש בקדושה רק שהרע מעכבו מלעלות. וכשמתקן את הרע ממילא נתעלה הכל לשרשו. וע"ד שאמרנו. קרע רוע גזר דינינו. שיקרע רוע הגזר וממילא ישאר רק טוב. והעיקר שצריך כל אחד להכין א"ע ליום הקדוש. שיעשה הסכם גמור בלבו לשוב מאוולתו כ"א לפי מה שהוא הן במחשבה ודיבור ומעשה או במדות. ובוודאי יתכפר לו:

יד

כתיב ועוד בה עשיריה. אלו עשי"ת. הנה שמעתי מא"א מו"ר זצוק"ל. שובה ישראל עד י"י אלקיך. עד אלקות שלך. וזה עיקר התשובה לידע שי"י הוא אלקים שלו ואין דבר נעלם ממנו. ואמר הכתוב. ועוד בה עשיריה עוד יש לפניו עשרת ימי תשובה. עש"ר בגימטריא תק"ע וי"ה רומז על המחשבה. ואומרים בשם הצדיק רש"ק זצוק"ל. שעיקר התשובה הוא המחשבה. היינו לטהר מחשבותיו מכל ענייני איסור וטומאה וגשמיות ולקשר מחשבתו רק לטוב ובזה יתקן הכל. כי המחשבה הוא המושלת בין בעשיה ובין בדיבור ועל ידה יתוקן גם העשיה והדיבור שפגם בהם ח"ו. וזהו ושבה ל' תשובה. והיתה לבער ל' ביעור. כמו ביעור חמץ. שצריך לבער הרע מקרבו. כאלה וכאלון אשר בשלכת כו'. כידוע שהקליפה קדמה לפרי ובכל דבר יש טוב. ובעת גמר הפרי נופלין העלין כי אין צורך בהם יותר. כי הכל הוא לצורך הפרי. וזהו ושבה. כשיעשה תשובה והיתה לבער. כי ע"י התשובה נהפך הכל לטוב. וממילא נתבטל הרע בהשלכת העלין מן האילן רק נשאר זרע קודש מצבת"ה:

טו

איתא במדרש על פסוק. אקרא לאלקים עליון זה ר"ה. לאל גומר עלי ביום הכפורים. עכ"ל:

טז

אהוביי אחיי. כבר דיברנו מזה הרבה. אשר כל דבר מתחיל קודם מן היראה. אני אל אלקי"ם אקרא וי"י יושיעני. וכתיב עלה אלקי"ם בתרועה י"י בקול שופר. וכתיב ויהי ער"ב ויהי בוק"ר. כי באמת צריך כל איש ישראל לירא מהקב"ה. הגם יראה תתאה יראת עונש. ואח"כ בא מזה לאהבה ומזה בא ליראה עלאה. ובאמת ר"ה הוא יומא דדינא קשיא. וצריך מאוד לירא מהקב"ה ולשוב אליו באמת. ופשיטא בעת תקיעת שופר. וכפי שאמרנו בזה הר"ה בעת תקיעת שופר בניך באו עד משב"ר. היינו שעשו תשובה עד שבאו לשברים היינו שעשו תשובה בלב נשבר. כידוע כוונות של התקיעות. פשוטה לפניה. ופשוטה לאחריה. ותרועה ושברים באמצע. היינו גודל הפחד. ומזה וכח אי"ן ללידה. היינו שהכח נמצא מבחינת אי"ן ללידה שיהיה הולדה טובה. ובפרט שידוע כי זה היום תחלת מעשך. ואיתא בראשית ברא בחוכמא. והחכמ"ה מאי"ן תמצא. וזהו וכח אי"ן. שמקבל מאי"ן. ללדת. ומתעורר החסד על ידי קול השופר. וזהו י"י בקול שופר. וד"ל. עכ"פ כל דבר התחלה הוא מן היראה. בתחלה עלה במחשבה וכו'. וכן עבדות הבורא ב"ה צריך להתחיל הכל מן היראה. וזהו שאמר המדרש. אקרא לאלקים עליון. זה ר"ה שמתחיל מהפחד. לאל גומר עלי. ביוה"כ. כי אז מתחיל להתנוצץ החסד אל. ובפרט בעת תפלת נעילה. והעיקר תלוי בנו שנראה לעשות תשובה באמת בגודל פחד ויראה ושלא ילך אצלו ח"ו לאיבוד שום שנה ולא שום חודש ולא שום שבוע ולא שום יום ולא שום שעה ורגע. רק לדבק עצמו להבורא ב"ה. וממילא ילך ממדריגה למדריגה עד שיבא ליראה עלאה. וזהו לאלקים עליון. וכשעוזר לו השי"ת שבא באמת ליראה עלאה כזו אזי בא לאהבה. וזהו לאלקים עליון. זה ר"ה. כידוע גודל הפחד של ר"ה. וצריך לשבור לבו ולירא מאוד מהקב"ה ולעשות תשובה באמת ולקבל עליו שלא להיות ח"ו ככלב שב אל קיאו. ומזה יבא ליראה עלאה. וזהו אקרא לאלקי"ם עליו"ן. לאל גומר עלי ביוה"כ. חסד א"ל כל היום. נשפע עליו חסדו של הקב"ה ביוה"כ. כפי שדברנו כבר אשר ביוה"כ התחלת התעוררות החסדים ונגמרים בסוכות ע"י סוכה ולולב ואתרוג. ובשמע"צ נשלם היחוד בשלימות. וכמו שדיברנו וכולם מקבלים עליהם עול מ"ש זה מזה. היינו בר"ה ונותנים באהבה רשות זה לזה. זה סוכה ולולב ושמע"צ:

יז

עכ"פ אהוביי אחיי. עיקר תכלית של ר"ה הוא לעשות תשובה וכפי שדברנו. שפרו מעשיכם. היינו לשפר העשיות שעשה ח"ו שלא כהוגן. וע"י תשובה אזי זדונות נעשו כזכיות. וזהו שפרו מעשיכם. ועוד שפרו מעשיכם. עפ"י פשוט לשפר המעש"ט שלכם שלא תעשו ח"ו באיזה פניה ומחשבה. רק לברר כל דבר ושיהיה רק טוב. והעיקר שיבא מן היראה לידי אהבה. ולעשות כל דבר מצוה בשמחה ולא בעצבות ח"ו. וכפי שאמרנו ע"פ הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם היינו מי שיש לו לב נשבר לפני הקב"ה באמת עוזר לו הקב"ה. היינו שהוא מחבש להעצבות שלו שיהיה לבו רק שמח וטוב לב בעבודת הבורא יתברך שמו:

יח

איתא במדרש רבי תנחומא. בחודש השביעי באחד לחודש. ר' תנחומא פתח לעולם י"י דברך נצב בשמים. אמר דוד כשתדין את העולם תדין במדה"ר. לעולם אלקים אין כתיב כאן אלא לעולם י"י. כמ"ש י"י י"י אל רחום וחנון כו'. עד אמר הקב"ה מה כשדנתי את אדם הדאשון ביום שלי זכיתי אותו ביום שלי. כך כשאתם דנין לפני בר"ה תהיה מתריעין בשופרות ואדון אתכם ברחמים. עכ"ל:

יט

ונוכל לומר פי' הפסוק. לעולם י"י דברך נצב. היינו כל הדיבורים שאדם מדבר הכל הוא דיבורים של הקב"ה כי הקב"ה נותן לו כח לדבר וצריך לראות אשר כל הדיבורים שמדבר יהיו של הקב"ה. וזה לאו דווקא דיבורים. רק כל העשיית וכל אכילה ושתיה של האדם. הכל נקרא דיבור. וצריך לייחד הכל להקב"ה ויעלה אותם עד לשמים. היינו העשיה עם הדיבור והמחשבה יהיה הכל לשמים. כמש"כ גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. היינו הכל כסדר ממטה למעלה. מקודם עושי ואח"כ הדיבור ואח"כ לשמוע. היינו המחשבה. ואח"כ מביא אורו של הקב"ה לזה העולם ג"כ כסדר. מקודם לשמוע. היינו המחשבה. ואח"כ הקול. ואח"כ דברו. ועקימת שפתים הוי מעשה. כי באמת חיותו של הקב"ה אינו נפסקת רק והחיות רצוא ושוב. וזהו דברך נצב בשמים. שיראה אשר כל הדיבורים וכל הדברים שלו יתייחד להקב"ה להשמים ויהיו נקראים דברך של הקב"ה. ומהו הלשון נצב. כמש"כ אתם נצבים היום כולכם. העיקר הוא שיתייחד לבבות ישראל יחד. בהתאסף ראשי עם יחד. כי בציבור אנשים הרבה נמצאים. היינו זה מקיים התורה. וזה מקיים שאר מצות. וזה מקיים עבודה שבלב זו תפלה. ובין כולם נעשה קומה שלימה. ועוד לדור ודור אמונתך כוונת ארץ ותעמוד. וזה ידוע מה שנקרא ארץ ומייחד ארץ לשמים. ועיקר הוא ע"י תשובה שעושה בר"ה כידוע. נצבים היום. זה ר"ה. וידין הקב"ה את העולם ברחמים. ולזה אמר המדרש. לעולם י"י דברך נצב בשמים. היינו שביקש דהמע"ה שידין במדה"ר. כמ"ש י"י י"י כו' ואמר הקב"ה תהיו נוטלין שופרות כו' ומתריעין לפני. היינו כמו דאיתא בגמרא. י"י י"י אחד קודם שיחטא ואחד אחר שיחטא וישוב. ויכול להיות שזה הוא ג"כ בחינת שופר. תקיעה היא פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. היינו פשוטה לפניה קודם שיחטא. ואח"כ צריך להיות שברים ותרועה. גנוחי גנח וילולי יליל זה תשובה. ואח"כ פשוטה לאחריה כידוע קול פשוט הוא מדה"ר. ולזה היא פשוטה לפניה ולאחריה:

כ

עוד איתא במדרש תנחומא על פסוק הנ"ל. בחודש השביעי באחד לחודש. כך פתח ר' תנחומא לעולם י"י דברך נצב בשמים שתדין אותנו במדה"ר וכמו שהיה בעת בריאת העולם. רצה לברוא במדה"ר ושיתף עמו מדת הרחמים. עכ"ל המד"ת:

כא

הנה זה דברנו כמה פעמים. וכי שייך ח"ו שינוי רצון אצל הבורא ב"ה. רק פירושו הוא כך. מתחלה עלה במחשבה שיהיו כל העולמות וכל עליות העולמות שיתעלה כל דבר למחשבה ובשם ממילא הוא רק טוב. וזהו להבראות במדה"ד. היינו שיתעלה מדה"ד ויהיה ממילא כולו טוב. כי באמת מצד הבורא אין שום מניעה ח"ו והיה בידו לברוא העולם ישר. שיהיה רק כולו טוב. אמנם מצד העולם בכדי שיהיה להם מלאכה בכדי לקבל שכר הוכרח הדבר לברוא את העולם ע"ז האופן ולהתלבש בכמה לבושין בכדי שיהיה לנו עבדות הרבה ולקשר כל דבר ולהעלות הכל מזה העולם הגשמי בכדי לעורר מדה"ר. וזהו בתחלה עלה במחשבה. היינו כמו שדברנו. כי מתחלה היה עליית העולמות בכדי שיתעלה כל דבר ויתעורר עי"ז בחינת הרחמים. ונמצא שלא היה ח"ו שום שינוי רצון. רק שמצידנו הוכרח להיות הבריאה ע"ז האופן להשתתף מדה"ר. וזהו הפי' עלה אלקי"ם בתרוע"ה. תרועה הוא ל' שברי לב ול' התחברות שע"י שנשבר לב האדם עולה מדה"ד למעלה למקום שכולו טוב ואז ממילא י"י בקול שופר. נשפע מדה"ר על ישראל כמו שדיברנו מקודם. וזהו לעולם י"י דברך נצב בשמים. דבר"ך הוא ל' הנהגה. היינו שמדה"ר שמתנהג בעולם נצב בשמים ומקשר כל העולמות עד לשמים ידוע כי בחינת יעקב נקרא שמים. וזהו והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי י"י דיבר. פי' שהוא מנהיג בזה העולם בחינת י"י. וזהו הפי' גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. כי ע"י התשובה שישראל עושים בר"ה בעת התקיעות וגם בעת תפלת שחרית ומוסף הם מנהיגים ומוליכים ומעוררים בזה רחמים מרובים על העולם לשמוע בקול דברו שהם ממתיקים כל דבר על ידי הקול כי קול נקרא קול פשוט. וזהו הפירוש בחודש השביעי באחד לחודש. שצריך לייחד כל השבע מדות לאחד בחודש. לאחדות הפשוט. וזהו יום תרוע"ה יהיה לכם ל' לב נשבר ול' התחברות. שמחבר השבע מדות וכל העולם כולו ע"י תשובה שלו לבחינת אחד לחודש. ויתעוררו כל מקורות הרחמים. אכי"ר:

כב

כתיב הביאני אל בית היי"ן ודגלו עלי אהבה. ונוכל לומר הביאני אל בית היין מדבר בר"ה שהם ימי הדין והפחד. ואיתא בזוה"ק. ויבא לו יין וישת. מאתר רחיקא הביא לו. כי באמת תחלת כל דבר הוא הפחד כמו שדברנו מזה באלו הימים. אני אל אלקי"ם אקרא וי"י יושיענו. עלה אלקי"ם בתרועה י"י בקול שופר. כשישראל עושים תשובה באמת ונעשים להם מזדונות זכיות אז י"י בקול שופר. הופך מדה"ד למדת הרחמים ואח"כ נתעורר מדת האהבה בחג הסוכות הקדוש. וזהו מקודם הביאני אל בית היין. היינו ימים נוראים. ואח"כ כשזוכים ישראל ע"י התשובה שלהם ומתחיל להתנוצץ החסדים בחג הסוכות שאז הם ימי אהבה. וזהו אחר כך. ודגלו עלי אהב"ה:

כג

קודם ר"ה שאלו מאתו את הפסוק. אם תחנה עלי כו' אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. ולא נאמר במה. והשיב בזאת אני בוטח. במה שכתוב אחריו. אחת שאלתי מאת י"י אותה אבקש. כששאלתי הוא רק אחת. אזי בזאת אני בוטח. שבוודאי יעשה בקשתי. כי בקשת צרכי העולם א"א להיות דבר אחד כי הוא הרבה דברים. רק כשאיש ישראל רוצה להמשיך עליו כבוד י"י זה נקרא אחת. ימצאו כל יש בלתך שנוי. וכשאיש ישראל מבקש אחת. דבר שהוא אחת דהיינו לעבוד את י"י. אזי הוא בטוח שבוודאי יעשה השי"ת בקשתו ויש בכלל זה בני חיי ומזוני. רק שהכוונה הוא לשם שמים:

כד

ביום א' דר"ה אמר איתא במדרש. ועשיתם עולה לריח ניחוח לי"י. בכל הקרבנות נאמר והקרבתם וכאן נאמר ועשיתם. לומר משתעשו כן אני בורא אתכם בריה חדשה: עכ"ל

כה

אמר ועשיתם אותם. הוא ל' ועשיתם את"ם. לעשות א"ע. והאריך בענין בריה חדשה בדביקות והשתוקקות מחדש:

כו

עוד אמר. ועשיתם. היא עשיה. עולה. היא המחשבה תראו שיהיה הכל לריח ניחוח. נחת רוח לי"י. ואמר מה הוא העשיה תקיעת שופר ואעפ"כ מגעת היא ג"כ למקום מחשבה כמחז"ל תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה. והאריך מה היא החכמה. ואמר. כי העיקר היא חכמה הידועה. היינו ראשית חכמה יראת י"י והיא נקראת ראשית. והאריך בענין היראה. כי בעת הזאת צריך כל אחד לקבל עליו היראה. ואית יראה ואית יראה. עפ"י פשוט צריך לירא מיום הדין שיזכה להכתב ולהחתם בספר חיים טובים. ואם יזכה לסליחת העונות. אז נעשה בריה חדשה ותחול עליו יראה פנימית אשר במחשבתו הזכה בכל עובדא ובכל תיבה תקיף אותו מסביב והוא בפנימית הדבר. וזהו פירוש המדרש. כי עמך הסליחה למען תוורא. הסליחה מופקדת בידך מר"ה. למען תורא ביוה"כ. כי מקודם בר"ה ימשיך עליו היראה הראשונה כנ"ל. וכאשר הסליחה מופקדת בידך מר"ה. אז למען תורא ביוה"כ יראה פנימית כנ"ל כי נעשה בריה חדשה כנ"ל:

כז

עוד אמר על המדרש הנ"ל. שבכל המועדות נאמר שם והקרבתם וכאן נאמר ועשיתם. אלא אמר הקב"ה משאתם עושים כן אני עושה אתכם בריה חדשה: עכ"ל

כח

פתח ואמר. ועשיתם עולה לריח ניחוח. ועשיתם היא עשיה. עולה היא המחשבה. כשתראו שתתאחד העשיה והמחשבה. והדיבור ג"כ נקרא עשיה. כשיתייחד הכל אזי הוא לריח ניחוח לי"י. וע"י מה ע"י מלפניך משפטי יצא ואז הוא בחינת בריה חדשה. כי הוא בריה חדשה ממש. וסיום דבריו בחיזוק ותענוג שצריך כ"א לקבל באלו הימים מדיבורים הקדושים הנדברים בם ולהתחזק בזה מכאן ולהבא. ואמר כי בשמחה יבא לידי תשובה. כי עיקר התשובה הבאה ע"י שמחה ותענוג. ועיקר תענוג ושמחה בא ע"י תשובה. והא בהא תליא. ואמר כי הוא דבר תמוה בעיניו איך לא יצא אדם מהכלים ע"י דיבורים של אלו הימים. רק אפשר שנמשך משני אופנים. או מצד קרירות או מצד שתופס מדריגה ובחינה שאינו שייך לו:

כט

איתא במדרש. ע"פ הרנינו לאלקים עוזנו. למה הזכיר כאן הג' אבות. משל למלך שבנגה פלטרין והיה לו ג' כו'. ושאל מה הי' מקודם במקום הזה. האחד אמר זכור אני שהיה הר. והשני אמר שדה כו' והשלישי אמר בית א"ל המלך חייך אני בונה פלטרין ואין אני קורא אותו אלא על שמך. כך אברהם קרא אותו הר כו' וכן אסף קישט את דבריו ולא הזכיר תרועה אלא אצל יעקב: עכ"ל

ל

פתח ואמר תרועה יש בו שני פירושים. האחד הוא לשון שבר. לשון תרועם בשבט ברזל. שצריך לשבר כל המסכים וכל המקטריגים המבדילים בפניו שאינו יכול לקבל חיות ולדבר דבר. והוא הוא המקטרג הגדול שמבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים. שאינו מניח לעלות ממטה למעלה. וצריך לשבר אותם המסכים. ואז יש בתרועה לשון השני לשון התחברות. ע"ד הכתוב ותרועת מלך בו. שכיון שמשבר אותם אזי יש התחברות וזהו בחינת יעקב. כי לכל אלו הבחינות יש רמז מקום. זה שקראו הר. וזה שקראו שדה. ואברהם הכניס מדת החסד בעולם. ויצחק מדת היראה דאית דין ואית דיין והוא הכניס ופרסם מדה זו בעולם. ויעקב שהעמיד י"ב שבטים בחיר שבאבות הוא רומז לבחי' תרועה שהיא בחינת השלימות. ואמר בשם הצדיק הקדוש רש"ק זצ"ל. שע"י התקיעות מורידים האבות שהיו מושלמים בתכלית השלימות ובכן צריכים להתבייש בפניהם. וע"ז רומזים התקיעות כי האדם נברא ישר כמ"ש אשר עשה האלקים את האדם ישר כו'. וזהו בחינת פשוטה לפניה. ואח"כ תרועה הסובל אלו השני פירושים כנ"ל. ואז הוא חוזר להשלימות. וע"ז רומז פשוטה לאחריה. וע"כ תקועה הוא בחינת יעקב. ואף אסף קישט את דבריו כו'. אמר לענין אוסף ביחד כדי להתחבר כאחד צריך לקשט את דבריו בבחינת תרועה כנ"ל:

לא

ביום שני של ר"ה דשנת תר"ג לפ"ק. אמר ע"ז דאיתא במדרש. על פסוק. כי תפארת עוזמו אתה. ישראל אומרים כי תפארת עוזמו כו'. והקב"ה אומר ישראל אשר בך אתפאר: עכ"ל

לב

התחיל לדבר מענין תפילין. הרא"ש ז"ל היה מסדר הברכות עד עוטר ישראל בתפארה. ואח"כ היה מניח תפילין ומברך עוטר ישראל בתפארה. כי התפילין הם עטרה על הראש ועולים על הראש. ואיתא בגמרא שהקב"ה מניח תפילין ומה כתיב בהו כי מי גוי גדול ומי גוי גדול אשריך כו'. וכולהו כתיבי באדרעיה בחד ביתא. נמצא תפילין שלנו מורים על אחדות השי"ת. ותפילין של הש"י מורים על שהוא מתפאר בישראל. והתפארות הוא הכולל כל הגוונין. ויש בחינת ד' גוונין בפי ישרים תתרומם גוון חד. ובשפתי צדיקים תתברך גוון ב'. ובלשון חסידים תתקדש גוון ג'. ובקרב קדושים תתהלל גוון ד'. ובמקהלות רבבות. הוא בחינה ה' הכולל כל הגוונין. והתפארת הוא כולל הכל. כי במה הוא מתפאר בגוונין. וכשישראל משבחין להקב"ה הוא בכל גוונין והבחינות עד הראש. וכן כשהקב"ה מתפאר הוא ג"כ בכל אלו הגוונין עד בחינת הראש. והוא ענין התפילין וזהו פירוש המדרש ישראל כו' והקב"ה כו':