——–
עד מלכות יון היתה השואה סתומה ועמוקה כנ"ל בלב אמות העולם. השנאה התבטאה במלחמות שפיכות דמים, רצון להשמיד את עם ישראל, וכמו שראינו אצל המן הרשע: להשמיד, להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים. וחשבו שבדרך זו יבגדו ישראל באלקיהם הנראה כנוטשם, ובכך תופר הברית ביניהם, ויהיו ככל הגוים בית ישראל, ואין מה לקנאות יותר, ובכך יחזרו לשלותם ולמנוחתם הנטרדת מהברית הקימת בין האלקים לעמו.
כמו כן, היו כאלה שנסו לקלקל את היחסים והברית שבין ישראל והאלקים, בכך שהחטיאו את עם ישראל, כמו עמלק וכמו בלעם בעצתו הנוראה, בהחטאת עם ישראל עם בנות מואב. אולם כל אלו היו עצות לעורר את יצריהם ולגרות בם פתוי לתאוות הנוגדות את התורה, ובכך לקלקל ולהפר את הברית בין האלקים לעמו, בחשבם שבכו ישנאם האלקים, וישוב וינחם מבריתו אשר כרת עמהם.
לעמתם היונים חשבו אחרת, והחליטו שלא ללכת בשיטת קודמיהם בלבד להרג ולאבד את ישראל, או לגרות בהם את יצריהם, כי ראו שזה לא הועיל. עם ישראל חוזר למחצבתו ולא נוטש את אלקיו, מאמין בו, בוטח בו עם כל המכות שהוא סובל, וכנאמר (איוב יג, טו): "הן יקטלני לו איחל". ועם כל הירידות והנפילות בחטא ועברה, שבים המה בתשובה, וחוזרים לאלקיהם, ומקבלם באהבה, וכנאמר (משלי כד, טז): "שבע יפול צדיק וקם".
לכן, השיטה המיחדת שחדשה מלכות יון בקנאתה על דת עם ישראל בנוסף לגזרות השמד, היא פשוט למשך בהטעיה מסוית את בני ישראל בדברי תרבות שונים המושכים את הלב. שלכאורה אין בהם שום עברה ומרידה במצות התורה, אולם גורמת הסח הדעת ושכחה גמורה מחיובי התורה. מלכות זו השתמשה בכח וגם במח. ומדיק זה בנסח "על הנסים" "לשכחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך". "לשכחם תורתך" בדרך תרבות וכדומה, "ולהעבירם מחקי רצונו". באנס ובאיום שמד.
ידעו, שלאנס בכח בלבד את ישראל להצהיר שאין להם חלק באלקי ישראל לא יעלה בידם, לפי שידעו שישראל יש להם הכח הנקרא מסירות נפש, למות על קדוש ה', לכן השתמשו בשלוב הפתוי והגרוי. אולם בפתוי וגרוי מיחד במינו.
וכאן ישבו שונאיהם של ישראל והמציאו תרבות חדשה תרבות יון. דוגמה. המציאו את משחק הספורט: כדורגל, כדורסל, פתוח שרירי הגוף והזרוע. משחקים המושכים את הלב, ולא בהכרח רואים בהם עברה על התורה. מה יש בזה לשחק כדורגל? איזו עברה יש בכך? ומה בכך לעשות תרגילי ספורט ופתוח הגוף, כג'ודו, ריצות, תחריות. מרוץ סוסים וכדומה?
וכאן עשו שלוב גם לאנס מצד אחד, וגם השכלה ופתוי מצד שני, ובדברים שאין בהם מפרש דריכה ודריסה על דברי תורה, כו שהפתיון שלהם הוא דק, לא מבהיל, לא מרתית, ובדרך חלקה מוביל לבאר שחת והצליחו !
לא טעו אותם יונים. הצליחו. נתחו באותה תקופה נתח לא קטן מעם ישראל, שכנו בשם "מתיונים". הם אלו שאכן נכשלו ולא עמדו בלחץ הנורא של האנס מצד אחד, ושל הפתיון, שלא נראים תוצאותיו מצד שני.
ושיטה זו. היא שכרסמה ומכרסמת בעמנו עד היום.
חיבים ללמד תיכון, חיבים להוציא בגרות, ואף שזה על חשבון חלול התורה ומצוותיה.
גם רבותינו ז"ל למדו מתמטיקה. הנדסה ורפואה, אבל לא על חשבון פסיחה אפלו מסעיף אחד מהשלחן ערוך, והבינו. יש טפל ויש עקר. העקר זה לשמר על הברית הנפלאה שבינינו לבין האלקים, שאמנם עלתה לנו ביקר גררה שנאה וקנאה נוראה משכנינו אבל היה כדאי ! כדאי הכל ! שוה לסבל עבור האוצר היקר שקבלנו. ואמנם, כדי לקים את הברית הזאת ולהתענג עליה, זקוקים אנו לחיים חמריים הנדרשים לצרף בצוע התורה ומצוותיה, לכן כטפל עוסקים ביתר העבודות המקימות את מחיתו של האדם וצרכיו וצרכי בני משפחתו. אולם, זאת לא עלתה על דעתם, שהטפל שהוא הגוף ודרישותיו לעשותו כעקר, להשקיע עליו כסף וזמן לפתחו, ואפלו על חשבון העקר האמתי, שהוא הקשר בינינו לבין האלקים. זו תורה חדשה העוקרת את האמת ומביאה לנתוק הברית בינינו לבין אלקינו, והמיטה עלינו שואה רוחנית עד כדי גלוי עריות, חלול שבת, חיים ללא תורה, ללא מצוות, בורות וחסר ידיעה גמורה מהמחיבות שלנו. עד לעקירת ישראל ממורשתו.
ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם
כי לא יטש ה' עמו ונחלתו לא יעזב. נשבענו לאלקים שלא נמירנו באלהים אחרים, ונשבע לנו אלהינו שלא ימירנו באמה אחרת, וכנאמר: "את ה' האמרת להיות לך לאלקים, וה' האמירך להיות לו לעם סגלה".
כצד בענין, ראה האלקים, כביכול, כאן את עצמו, וראה מלחמה זאת במלחמה אתו. ודומה הדבר לנוכל ורשע המפתה את אשת חברו לבגד בבעלה, כך דן אותם הבורא כרשעים המנסים לפתות את עמו ישראל לבגד באלהיהם, ואם כן, המלחמה היא נגדו ממש להפריד ממנו את העם שבו בחר וקוה וצפה לראותו כתכלית בריאת עולמו, כי מבלי העם הזה ונאמנותו לאלקיו למה לו עולם? למה לו כל הבריאה?
ולפי זה נבין היטב, למה הקדימו בסדר התפלה "רבת את ריבם" ולאחר מכן "דנת את דינם"? הלא קדם דנים ושופטים את האדם ואחר כך מענישים אותו. אם כן, צריך להקדים: דנת את דינם. ולאחר מכן רבת את ריבם.
אבל לדברינו, פשוט. קדם רב אתם הקדוש ברוך הוא, כיון שראה זה כריב עמו, שהרי באים לנתק ממנו את עמו, כי ריב עמו זהו ריבו ממש של האלקים, כי הוא צד בענין, ולאחר מכן דן אותם ושפט אותם, ולאחר המשפט בצע את גזר הדין – נקמת את נקמתם.
וגם יובן לפי זה מה שאומרים: ואתה ברחמיך הרבים, כאדם המרחם על בנו או על אשתו, המפתים על ידי זרים ונוכלים המנסים להרחיק בנים מאביהם או אשה מבעלה, וכאב התמלא עליהם רחמים, בידעו חלשתם מלעמד בפני שונאים, המראים פנים כידידים ואוהבים, וכל מטרתם, הנובעת משנאה וקנאה, היא רק להפריד בנים מעל שלחן אביהם בלשון חלקלקות.
מסרת גבורים ביד חלשים
כל כחנו הוא רק באמונה. ראינו גלוי פנים בתקופה ארכה של נסים ונפלאות, כמו נסי מצרים, מתן תורה, הליכה במדבר ארבעים שנה בשרשרת של נסים, מלחמת יהושע עם 31 מלכים, אולם לאט לאט ההסתר פנים גבר ונתגבר, וכל עבודתנו לשמר אמונים לאלקים מתוך הסתר, כי בכך אנו עושים רצונו, בראותו אותנו כעם נאמן, שאינו בועט בשום מצב. וזו היתה תכלית התקופה של גלוי פנים ונסים גלויים רק לצרך התקופה של הסתר, שמתקופת הגלוי נשאב כחות ואמון לתקופת ההסתר. אבל העקר המבקש מאתנו – להיותנו נאמנים בתקופת הסתר.
ולכן כל כחנו באמונה, באמונה צריך להשקיע מח והתבוננות, כי העולם סותר את האמונה. העולם מסבב מסבות, וסבות מסובבים סבות עד הפעלה, והכל נראה כטבע ומקרה. וכדי להלחם בשקר הזה. צריך הרבה מחשבה והתבוננות על העבר. וכך מהעבר נקח לראות בעין נכונה את ההוה והעתיד, וכנאמר: "כי שאל נא לימים ראשונים" וגו'.
אולם לשקר כחי ועצם ידי, הנאות ותענוגות מחמריות העולם אין נצרך התבוננות ומחשבה. להפך ככל שהאדם מחסר מחשבה, יותר נהנה בחפשיות מחמריות העולם, בהיות ואינו עושה חשבון לכלום רק לעצמו. ואם כן, המחשבה סותרת ומפריעה לאדם מלהיות חפשי לרצונותיו, בבחינת "יוסיף דעת יוסיף מכאוב".
העולם נראה פתוח וחשוף לכל המבקש להתענג על תענוגיו. אם כן, הרוצה לעבד בכח הרוח והמחשבה, חלש הוא בנתונים שבידו לנצח, ואלו הנמשך לחיי החמר הגלוי וחשוף לכל מבקש. גבור הוא בנתוניו לנצח ולעשות כחפצו, לפי שאין לו מונע.
מסרת גבורים ביד חלשים. מסר הבורא אותם גבורים המה היונים, שנסו בגבורתם בכח הנתונים שבידיהם ביד עם ישראל החלשים, בנתונים שבידיהם, וגברו ישראל להגביר את כח הרוח והטהר שבקרבם, על אף היותו חסר נתונים פיזיים, על כח הרצון והתאוה, על אף היותו גבור בנתונים פיזיים.
וזה הכח שנותן האלקים לרוצים לעשות רצונו, וכמו שאמרו חז"ל: בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו. הבורא עוזר ונותן כח נפשי ורוחני לרוצה להתגבר על מראות עיניו ועל חפצי לבבו שהנם בהשג ידו. וכפסע בינו לבין אבדן שכלו ונשמתו, ואלמלי הקדוש ברוך הוא עוזרו מן הנמנע לגמרי להיותו נוצח. וזאת הראה הבורא באבדן יון ובנצחון החשמונאים, שנצחונם היה מכח רוחני וקנאות לקדשה.
ורבים ביד מעטים
כחות הרע רבים המה בכמות. רבים המה המתפתים ליצרם והולכים במראה עיניהם וברצון לבבם, ואלו מעטים המה מאד המוקירים את עצמם ומעמדם כבני אל חי, להיות מתנהגים בהתאם לעם בחר לו יה. מעטים המה מאד המכירים לתת ערך וחשיבות לברית האמון שנעשתה בינינו לבין אלקינו.
רב העולם מזלזל בערכים רוחניים, וכל השקפת עולמם רק לשגשג ולפרח בערכים החמריים הנפסדים, שכלם דמיונים המתעתעים ושובים את לב רודפיהם.
והעין מטעית ומשחדת מרבוי הדעות הנשטפים בזרם, ומהוים לכאורה את מהלכו ודרכו של עולם.
כמה גלוי צריך לעינים, כמה מסכים ומחצות צריך להסיר מעל העין כדי שתראה שהעולם מתעתע ומטעה את רב יושביו.
כמה חמרים דרושים לנקות ולצחצח את העין, ולחדד את ראיתה, לראות את האמת הנמצאת אצל המועטים הנכפשים ונרמסים בעיני העולם. בבחינת "חכמת המסכן בזויה".
ונס זה עשה הבורא בתקופה קשה זו של מלכות יון, מסר את הכח המטעה של הרבים, והשפילו ביד האמת הנמצאת אצל המעטים, להראות ולהוכיח שלא הרב מנצח האמת מנצחת.
ורשעים ביד צדיקים
כח המטעה לדרך הרשע מאיר ומזהיר הוא מאד. הכל נראה לו מציאותי בדמיונו. נדמה לו שיוכל עשות כל אשר לבו חפץ.
יש לו בכיסו סכום של 200 דולר כבר בונה בדמיונו שהנו יכול לפתח עסק עם עוד קצת הלואות ולהיות מנהל בית חרשת, ואחר כך ימכר בית החרשת, ויהא מנהל בנק וכן הלאה. וכשנכשל הוא. ורואה תקלות ומניעות במהלך דרכו, מפרש סבה לכל דבר ודבר: זאת לא הצלחתי, כי לא חשבתי מספיק, או כי לא נזהרתי מספיק. להבא אחשב יותר, אזהר יותר. ותמיד מוכיח לעצמו שלא נבצר ממנו מאומה, כי לכל בעיה יש פתרון ומוצא.
ואלו להולכים בדרך הצדיקים, כח המטעה שלהם הוא באפן אחר. כח המטעה מראה בתחלה לאדם הישר על כל צעד התקדמות שהיא לכאורה בלתי אפשרית; קשה מאד לשמר שבת. בלתי אפשרי לשמר טהרת המשפחה, בלתי אפשרי לברך על כל דבר ודבר לפניו ולאחריו, היאך אפשר "לבזבז זמן" פל יום על תפלין וג' תפלות, וכדומה. הצדיק צריך המון עדוד וחזוק להוכיח ולשכנע את עצמו שהרבה יותר אפשרי לשמר את מחיבותו, שהמה התורה והמצוות, מאשר לקום ולכבש עולם בפתיחת עסקים, להצליח ולשגשג בחמריות העולם, שאין זו מחיבותו, ומבין, שעל דברים שהוא מחיב בהן, יהא לו עזר אלקי אמתי לקימן, ומבטח לו עזר אלקי להצליח. כי מאחר ונצטוה מהאלקים לעשותן, ודאי יעזרהו עליהם. אבל על עניני החמר מאמין הוא שכל ראיתו מטעית, "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". יודע ומבין, שמאחר שלא נצטוה לרדף ולהשיג את ערכי עולם החמרי, אם כן, הדבר נתון לגזרת האלקים ולרצונו, וכל ראיתו דמיונית, המשחדת מרצונותיו, ורצונותיו המה הקובעים לו את מרצו ואמונת יכלתו.
ואת הכח המטעה של הרשע, המאיר לו את דרכו ומבריק לו כל ניצוץ מחשבה שעולה בדעתו שמהיום למחר והנה הדבר תחת ידו השפיל והנמיך האלקים בתקופת מלכות יון. בכך שהראה להם, שכל האמונה בכח ובהשתדלות, כלו שקר ורעות רוח. וכל הכח וההצלחה טמון במאמין.
וטמאים ביד טהורים
ישנו פתגם בעולם: "צוחק מי שצוחק אחרון". ובעצם. פתגם זה אמרו שלמה המלך ע"ה: "ותשחק ליום אחרון".
ומובא בזהר הקדוש: יש שמחה מצד הקדשה, ויש שמחה מצד הסטרא אחרא כחות הטמאה.
השמחה שמציעים כחות הטמאה, פשוטה ונראית לעין: שמח בחור בילדותך. אסורי עריות ואביזריהו לפניך; טלויזיה, עתונים, בלויים, גזל, חמדה הכל לפניך, שמח ותהנה ! כמעט ללא מאמץ.
השמחה שמציעה התורה היא לא עולה כל כך בזול, כדרך כל דבר יקר ערך שאינו זול, ולא כל הרוצה לזכות בו. בנקל יכול לזכות.
כדי שתשמח הנפש ותערג כאיל על אפיקי מים ותהיה חולת אהבה בכסופיה וגעגועיה וברגשות ענג אין סופיים, שרגע אחד מהם שוה לאלף ענגים אחרים, כמו שאמר והעיד דוד המלך ע"ה על עצמו: "כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי" טוב לי יום אחד שאני יושב בחצרות ה' ומתענג על עשית רצונו ועל חזוק הברית שביני לבינו מאלף ימים של בלוי והנאות עולם הזה על סוגיהם.
אזי – שמחה זו שהתורה מציעה, דורשת היא תנאים רבים לכך:
קיום המצוות, זהירות מגזל ועריות על אף שנפשו של אדם מחמדתן, זהירות מאכילות אסור על אף שהנך נמשך להם וערבים המה לך.
וכשתשכיל להגביר את שכלך על רגשותיך, רק אז תזכה ותטעם מנפת צוף דבש הטמון ומכסה בתורה ומצוותיה, ומתגלה לנפש המשכלת.
כאן, בנצחון החשמונאים, הוכיח הקדוש ברוך הוא את ערך השמחה האמתית על פני השמחה המדמה, בבחינת אכל ושתה כי מחר נמות. לשמחה האמתית יש קיום ונצחיות, אין היא נאבדת במהרה, כשם שלא נקנתה במהרה, ואלו השמחה וההוללות המדמים כשם שנקנו ברגע, כן נאבדים ברגע, ואמפריה שלמה של תרבות יון נחלה תבוסה ובזיון בפני קמץ אנשי חיל, שזכו שלשמחתם תהא נצחיות עד היום הזה.
מי המחזיק מעמד גם במאבקי החיים הקשים ביותר? מי לא מאבד את עשתונותיו, שומר על יציבותו, לא נכנס לפאניקה גם במקרים החמורים? רק מי שיודע שיש משהו יקר מהדברים הנפסדים של העולם. ולכן, גם כשהוא מאבד את היקר לו מעניני חמריות העולם. יודע: נשאר לי משהו יקר יותר, שאותו אי אפשר לקחת לי בשום אפן, והוא נכס שאין היד שולטת בו. תורה ומצוות ומעשים טובים הם נכס יקר ליהודי המאמין יותר מכל, אתם הוא משתעשע, בהם הוא מתנחם.
"לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי".
יהודים לאין ספור הנאמנים לתורה בכל הדורות כלם, יכולים להעיד על עצמם שנתקים בהם הפסוק הזה. ושאך ורק התורה והאמונה, היא נתנה להם את הכח לעבר את כל המשברים והגלים של העולם.
ואלו אלה המסתפקים בעצמות ומותרים על הבשר, ובקצת תענוגות העולם הנפסדים ממלאים את חלל לבם ובאים בזה על ספוקם, אזי, כשזה נלקח מהם, הרי חשך עליהם עולמם, ואין להם שום תחליף למלאות את החסר. אבל המתענגים על ערכים בלתי נפסדים, נצחיים, הרי ששני עולמות בידם.
וזאת חזה עם ישראל עין בעין מי עמיד יותר, מי יציב יותר, מי מוסר נפשו יותר, למי יש ערכים יקרים יותר שעליהם שוה לא לכנע בשום אפן, אלא להחליט על נצחון מחלט בנצחון המכבים מול היונים.
וזדים ביד עוסקי תורתך
אין משג למי שלא טעם טעם עסק התורה כמה ערב ומתוק הוא, וכל אחד טועם את ערבותה כפי השקעתו ועסקו בה. "אור החיים" הקדוש אומר: אפשר להשתגע מהנאת מתיקות התורה.
החילונים אומרים היום על כל דבר "שגעון". איך היה הטיול? "שגעון", איך היה האכל? "שגעון".
זאת מליצה אצלם המבטאת את ענגם, אבל עד כמה היא אמת?! מה כבר הנאה יש בטיול ובמאכל עד שגעון זאת לא הבנתי ולא אבין. וכמו ששלמה המלך ע"ה לא הבין זאת על אף שהיו הכסף והזהב, החכמה והתענוגות, מצויים אצלו כאבנים, ועם כל זה "הבל הבלים אמר קהלת", על כל עניני החמר.
אבל עריגת הנפש ותענוגה בתורה, זאת לא כל אחד מרגיש, אבל נאמין לרבנו "אור החיים" הקדוש, שהוא ודאי לא הגזים בדבריו, וכשהוא אמר "שגעון" של תענוג על התורה, ודאי הרגיש זאת, ואשרי חלקו וגורלו.
"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".
רבותינו בעלי התלמוד, התנאים והאמוראים, רבותינו הראשונים והאחרונים עד ימינו, הפקירו ומפקירים כל הון העולם בשביל לשבת ליד גמרא ללמד ולהבין, ומתענגים ומשתעשעים בה, ומהפכים בה בסברות ודקדוקים.
רבי עקיבא היה דורש כתרי אותיות של התורה. זו ערבות אמתית שאינה נקנית בנקל, אבל ודאי שכדאי להשקיע עבורה.
כאז, במפלת היונים, ובנצחון עוסקי התורה, החשמונאים הקדושים, הוכח נצחון ערבות התורה, שהרי כמה שיותר ערב לאדם הדבר ויקר לו יותר, ימסר נפשו עליו ויצליח להשיגו מיריבו, שהדבר אצלו פחות חשוב ויקר.
החשמונאים מסרו נפשם לשמירת התורה ונצחו, כי ערבותם וענגם מהתורה ומצותיה היה יקר להם יותר מערבותם של היונים מפלחני הספורט, ולכן נלחמו בחרוף נפש, ולא הסכימו לותר על ענג שכזה בשום אפן, ואפלו בעבור חייהם. כי בלי ענג זה למה להם חיים?! וכמו שאמר דוד המלו ע"ה: "זמירות היו לי חקיך בבית מגורי". כשהייתי בבית מגורי, במקלטים, בבונקרים, נרדף משונאים מבקשי נפשי מה נתן לי את הכח לרצות לחיות, להמשיך בחרוף נפש במלחמה ולא לפל לזרועות היאוש? רק חקיך שהייתי מזמר בהם ומשתעשע בהם.
ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך
כאן הקדוש ברוך הוא, כביכול, עשה לו שם גדול וקדוש, והראה לעין כל – ידעתי במי בחרתי ! ותבינו כל העולם כלו למה בהם דוקא בחרתי.
אני מתאים להם, והם מתאימים לי.
כבוד ותפארה הוא למלך בכך שנוכחים לדעת איזה עם אוהב ומסור יש לו.
אסור לנו כבני מלכים בני אל חי להשפיל את עצמנו ולהכנע לכל עבד המנסה להשתלט עלינו. חיבים אנו בגאון ובעז להפגין את נאמנותנו לבורא ולתורתו. אין כאן מקום לא לענוה ולא לבו ש ה.
להפך זו שפלות ונחיתות שלא במקומה, להיות בש במסרת אבותינו, ואיך לא נבין ולא נעריך את מה שבידינו, מאחר שאפלו הגויים הבינו והעריכו, ועד כדי שמנסים לקלקל ולהרס את היחסים הטובים שבינינו לבין אלקינו, בחשיבה של טעות שתעלה זאת בידם. ופעמים, כשעולה זאת בידם על חלק מעמנו, אין לך חלול השם יותר גדול מזה. ומי יתאר את האכזבה שמתאכזב בנו הבורא ומצטער, כביכול, על הפסדנו שאנו מפסידים אותו.
וזה תפקידנו בגלות:, בכחות עצמנו, במסירות ובגבורה. להשאר נאמנים לתורה. גם כשהדבר על חשבון פרטי חיינו האישיים ביותר.
וזהו תפקיד זמני בלבד, כי יבוא היום שיתגדל ויתקדש שמו הגדול, ויהיה למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ויכירו וידעו כי שמו לבדו עליון על כל הארץ.
ואז, אין כבר מה להראות גבורה, אמיצות ומסירות. כח הרע שבעולם יתבטל, והכל ירוצו לעשות רצון קונם. אולם עתה, זה זמן קדוש שמו הגדול, כי "קדוש" שיך במקום שיש "חלול". לעתיד לא יהא משג של "חלול". עכשו, כביכול, ששמו מחלל על ידי עוברי רצונו, המוכיחים, הנה כאלו ואפשר לעבר על רצונו, זה הזמן לקדש שמו ולקנות אדם את עולמו בשעה אחת, כשנמצא הוא בין מלעיגים ומלגלגים ומפגין נאמנות לתורה ומצוותיה.
ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה
לעם ישראל, במשך כל הדורות, נעשה בזה תשועה גדולה ופרקן, ולא רק לעמנו שהיה באותה תקופה. וזה שאומרים "כהיום הזה", כלומר, גם לנו אנו פה היום נעשה תשועה ופרקן כהיום הזה, כמו אותו יום שנעשה לאבותינו.
כי מכך למדנו לא להתפעל מגבורים הקמים עלינו, הנראים חזקים. ולא להתפעל מרבים הקמים עלינו, על אף שאנו המעט, ולא מרשעים הקמים עלינו. ולא מטמאים שצהלתם מאכל ושתה.
כמה כח נפשי קבלנו ממארע זה, להיות תמיד אמיצים ותקיפים, ולא להרתע מפני כל איום ופתוי. ולהאמין שכל הכח אתנו והנצחון בידינו, וכל המלחמה מלחמת דמיון לעמתנו, סך הכל טנקים ומטוסי דמא המאימים ומבעיתים עין כל מי שרואם, אבל למעשה. בא ניצוץ אחד ומכלה את כלם, וכנאמר: "והיה בית יעקב לאש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש". בא ניצוץ מבית יוסף. ומכלה את כל אשר לעשו.
ומכאן כחם של אלו הנותרים שנותרו לה' להיות נאמנים לו עם כל הקשיים ושומעים היטב, ומצלצל ומהדהד באזניהם קריאת כרוז "מי לה' אלי" שהכרז גם בזמן החשמונאים, ובשמחה ובהרגשת זכות מצטרפים לקריאה זו, להשאר בגאוה משומרי אמונים, ולא להיות בנים בוגדים, חס וחלילה. ועל כאלו נאמר: "ויגבה לבו בדרכי ה' ".
ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופנו את היכלך וטהרו את מקדשך
בבית המקדש סמל הבורא את קרבתו לעמו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
איזה לב לא יתפלץ מהתרגשות וערגה, הכח העליון, בורא כל יש מאין, מבקש לשכן בבית חמר עם אנשי חמר, היש גלוי אהבה גדול מזה?
אבל כמובן שינעם לו לשכן בתוכנו, רק כאשר נתאים את מעשינו לרצונו.
לכן, מה הטבעי ביותר, לאחר מסירות שכזו של מתתיהו ובניו, אם לא לבוא ישר ולטהר ולפנות את בית ה' שהציבו כדי לשכן בתוכנו ולשרתו בביתו בעבודות קדש של קרבנות והדלקת נרות, לחזק ולהדק שוב את הקשר שנתרפה, ובכו לקים את הברית אמונים בינינו לבין אלקינו, בהיות:
* אשו מן השמים יורדת ואוכלת קרבנותינו;
* עשן הקטרת מתמר ועולה בדרך נס כעץ דקל שאין רוח בעולם יכולה להזיזו;
* מעולם לא נראה זבוב בבית המטבחים של בית המקדש;
* מעולם לא הפילה אשה מריח בשר הקדש, שהיה ריחו נודף בכל ירושלים מרבוי הקרבנות;
* כשהיו ישראל עולים לרגל ברבבותיהם לחזות בעבודת קדש של כהן גדול ביום הכפורים. היו עומדים צפופים בעזרה, וכשהיה הכהן הגדול מזכיר שם המפרש, היה מוצא כל אחד ארבע אמות לידו לכרע ולהשתחוות ולפל על פניו באמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
נסים גלויים חזו אבותינו בבית המקדש. שם היה מקום בו גלה הקדוש ברוך הוא שכינתו לעמו, וכל מי שבא, ראה את אהבתו אלינו, וממילא התגברה אהבתו לה'.
ולבית השלישי בית מקדשנו ותפארתנו, אנו מצפים במהרה, שגדול יהא כבוד הבית האחרון מן הראשון במהרה, אמן.
והדליקו נרות בחצרות קדשך
"אורה ושמחה". אורה מסמלת שמחה. כאן הגיעה השמחה לשיאה. היש שמחה כשיבת הבנים לשלחן אביהם? השמחה שהיתה לחשמונאים, חבויה וטמונה בחשך הגזרות והגלות, נחשפה והתפרצה.
כאן ראו והראו החשמונאים לאחיהם המתיונים, שהמירו את כבודם ומכרו את בכורתם בעד נזיד עדשים, שטעות גדולה היתה בידם. הקדוש ברוך הוא לעולם לא יטש את עמו, והגם שנדמה להם שה' עזבם והם עזבוהו והפרה הברית אינו כן, אי אפשר לנתק את האבא מהבנים, ובנים אי אפשר לנתק מאביהם. בן לעולם חוזר לאביו, ובסופו של דבר יגלה, שהטעם הטוב ביותר יהיה כשיחזר להסב על שלחן אביו כמקדם. והשמחה מערכים אמתיים, היא השמחה האמתית שמחזרת על בעליה, כי היא שמחה של קיום. ולעמתה שמחה מזיפת, הנובעת מערכים נפסדים, נעלמת כענן כלה, ולא די בזה אלא זו שמחה שסופה תוגה, ענג שסופו נגע, אבל דבר אלקינו יקום לעולם.
וקבעו שמונת ימי חנכה אלו בהלל ובהודאה
את נס החנכה קבעו לדורות, שימים אלו לא ישכחו מתוף היהודים ולא יסופו מזרעם לעולם, ואת נס החנכה נעלה בזפרוננו תמיד, ללמד וללמד, שאנו, עם קדוש וחזק, יש בנו כחות טמירים, ואנו צריכים להאמין בזה.
ונקבע בימים אלו להלל ולהודות כל אחד ואחד באפן פרטי, להדליק נרות בביתו, ולומר הלל והודאה על הנס.
וזאת, למען ידע כל יהודי ויהודי גם באפן פרטי שיש לו כח וגבורה, וחיב הוא להיות בתוף ערמת נסיונותיו וקשייו הפרטיים כמתתיהו ובניו בדורו.
וגם כי יראה "כי אבי ואמי עזבוני", יאמין "וה' יאספני". נס זה נעשה לכלל ישראל, אבל חיב כל אחד ואחד בפרטיות להאמין, שמה שיש בכלל יש בפרט, וכמו שבכללות ישראל יש כח ותקיפות שאין שום כח בעולם יכול לו, כך יהודי שמתעקש על דתו ואמונתו – יכול הוא, וודאי יצליח !
לדאבוננו. היום מלחמת יון היא אינה עם אויבים מבחוץ, אלא גרוע מזאת "אויבי איש אנשי ביתו". אנו נתקלים רבות היום בזוגות, שהבעל, למשל, מבין והגיע להכרה שדרך התורה והאמונה זו הדרך. ובת זוגו עדין לא זכתה להבין זאת ומפריעה לו בדרכו, והבית כמרקחה.
מי רודף את אותו בעל על דתו? יונים? נוצרים? מוסלמים? אשתו בתוך ביתו היא הרודפת אותו ! ! ! אשתו, מעמו וממולדתו, היא העומדת עליו להשכיחו את התורה. ולהעבירו מחקי רצון ה'.
או כמו כן להפך אשה מענינת בצניעות, בטהרת המשפחה, בשמירת שבת ובכשרות, והבעל עדין שקוע בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה ואינו מענין בשום פנים.
מי רודף את אותה אשה? בעלה ! ! !
כאן המלחמה שלנו על חשבון החיים האישיים שלנו.
זהו דבר שלא ידע עם ישראל מהיותו לגוי, לקום על מלחמת שמירת התורה, אשה בבעלה ובעל באשתו.
וכאן נשאלת השאלה:
מאין לוקחים כחות להתמודדות במאבק קשה זה?
התשובה לכך הקטע הבא שבנסח "על הנסים".
ועשית עמהם נסים ונפלאות
אנו עם שמעל הטבע, עם המלמד בנסים, ואם המדבר בנסים לחיי הגוף, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם בודאי שאנו עם שמגיע לנו נסים בסיוע ועזר לא טבעי לצרך שמירת היהדות.
ולכן, כשאתה הנך מתמודד בקשיים מעין אלו, תאמין שבבוא הזמן תנצח רק לא בריב ובקטטה. בסבלנות ובארך רוח תמשיך בדרכך. תן לצד השני לעשות כרצונו, ואתה תתעקש על שלך. אף שהצד השני לא רק שאינו משתף פעלה, אלא גם מלעיג ומלגלג. כי הבורא שעברת על רצונו עד היום מנסה אותך לראות עד כמה אתה חזרת אליו באמת, ואם אינך נסוג מפני קול עלה נדף, אלא על אף כל הקולות והברקים שמסביבך, הפוצים פיהם לרעה עליך, הנך נשאר נאמן לו בכך מוכיח הנך ששבת לאביך בלב שלם. ואז, כשהוא יחליט ויאמר די לנסיונותיך, וכביכול יאמין לך שהנך נאמן לו, יחדלו הקולות והברקים ותשוב המנוחה, ותכף יתן התעוררות תשובה לבן זוגך, והכל יבוא על מקומו בשלום.
ספורים מעין אלו ראינו לרבבות בן זוג שהתעקש, ללא ריב ומחלקת, אלא עמד על שלו בסבלנות ובמתינות וסבל לעג וחרפה סוף דבר נצח, והצד השני נכנע להשלים, והבית הפך לבית של תורה וקדשה.
אם כן. עלינו להאמין בנסים ובנפלאות. תאמין שה' יעשה לך נס ופלא, ויהפך את לב הצד השני להיות כלבבך.
כי למעשה, כל התשובה ושיבתנו למחצבת אבותינו, ובפרט בקצב של ימינו, אינו טבעי כלל. ורק יד ה' "הרוצה בתשובה" וחפץ במהלך זה, זהו הכח למהפך התשובה הפלאי שעינינו רואות, ולכך צריך להמתין לנס, שאכן ודאי יארע.
וזהו שנרמז כאן: "ועשית עמהם נסים ונפלאות".
ונודה לשמך הגדול סלה
לנצחון הקדשה נגד הטמאה אין שום פרוש טבעי, לנצחון וגבורה של לוחמי מלחמה בחרם מול חרב, עוד אפשר להלביש את נצחון האחד על משנהו בדרך טבעית ולמצא סבה לנצחון האחד ולכשלון השני, וכמובן, על אף שהכל בידי שמים. אולם למתעקש ומסרב להאמין, אפשר עוד לטעות ולהסביר את מהלך העולם על פי המקרה והסבות. אולם נצחון כחות הקדשה. כיצד דולים נשמה שהיתה שקועה בכל איבריה וגידיה בשערי הטמאה, אפוף בתאוות וחמדות העולם, שקוע כל כלו בשרירות לבו, ופתאם נהפך לאיש אחר ומתנער כתרנגלת מעפרה, הופך את עורו ומחליפו, משליט את כחות הנפש והשכל על הרגש הסוחף ללא מעצורים.
זוהי תופעה נסית ללא הסברים טבעיים. ועל כן ודאי "נודה לשמך הגדול סלה", ובודאי זו כונת חז"ל בנסח "על הנסים", שהרי כל ההודאה בחנכה היא הודאה על נצחונות הרוח, בנגוד לנסחת פורים, שההודאה נתקנה על נצחונות הגוף. ואם כן, חיבים אנו לבאר ולפרש את נסח "על הנסים" שבחנכה מתחלתו לסופו רק על נושא הרוח, שהרי תחלתו ברור שמדבר רק על נושא הרוח: לשכחם תורתך וכו', אם כן, סופו נעוץ בתחלתו, וכל ההודאה על הנסים והנפלאות לשמו הגדול סלה הוא על נצחונות הרוח.
המלחמה הרוחנית בין כחות הטמאה לקדשה במלא עצמתה בימינו.
כחות הטמאה נלחמים בחרוף נפש למלחמת קיום, בידעם שבנצחון הקדשה תלוי בטולם לעולמים, וכשהמלחמה בין שני הצדדים מלחמת קיום, הרי שהיא בשחרור כל הכחות שהיו עד עתה חבויים לצרך המתינות, ואלו מעתה, שאין מקום עוד למתינות ולהקפה, המלחמה נעשית עם כל הנשק המסכן והמתחכם ביותר שלא העזו להוציאו פעם.
וזהו זמננו. כחות הטמאה משקיעים כחות ומחות להמצאות, פתויים וגרויים שלא היו מעולם, כפירה, אפיקורסות, כחי ועצם ידי. תרבות יון, של ספורט וכל מיני דברי חשק, למשך את הלב והמח, ולטרדו ממעט התבוננות וחפש. טמאת עריות נוראה של פריצות. לבוש חצוף ומגרה, תמונות תועבה, סרטים, טלויזיה, ועוד ועוד.
מוציאים היום את כל הנשק שרק יש להם אפשרות לטמאות בו את עם ישראל, ובכך להאריך את זמן ממשלתם, הלא זהו תגמול רחוק של יון שעדין פוגעת בנו על נצחונם הבלתי נשכח של המכבים.
ואלו אנו עם קדוש אסור לנו להבהל. השמר לך פן תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם, אל תירא מהם כי ה' אלקיך בקרבך. חיבים אנו להאמין: ה' אתנו, ושכינתו, שהיא כח הקדשה החבוי בתוך כל אחד ואחד, חזק הוא מכל אשר להם, וכל כחם הוא רק בדמיון והבעתה, ועלינו להתחזק באמונה בכח שבידינו, ולא לפחד, ובאמץ לב ובגבורה לצאת למלחמה ולנחל נצחון בטוח.
לסיום
נסים בספור יפה ואמתי התואם לנושאנו.
מעשה היה בזמן הגאון רבי יהונתן איבשיץ זצ"ל, שבאחד הימים פגשהו ברחובה של עיר נוצרי מכבד מבני עירו. מפני הכבוד, הסתובב הרב לשוחח עמו. בין היתר שאלהו הנוצרי: "אומרים עליכם, שאתם עם חכם, ואם זה נאמר על הגדולים שבכם, הרי אין בזה שום חדוש ומעלה, שכן הגדולים שבכל אמה הם חכמים, ואם כן, ודאי נאמר הדבר גם על הפשוטים שבכם. הנכון הדבר או לא?"
אמר לו הרב: "ודאי נכון. סתם לא אומרים. "
"ובכן, " אמר לו הנוצרי, "התוכל להוכיח לי זאת?" ענהו הרב: "כן. יהודי ראשון, שיזדמן לנו עתה. אעצרהו, ותשאלהו שאלות כרצונך, ותראה את חכמתו. "
עוד המה מדברים, ועגלון פשוט עם סוסו עבר במקום. עצרהו הרב ובקשהו לרדת ולשמע את שאלתו של הנוצרי ולהשיב לו תשובתו.
שאלהו הנוצרי: "אני רואה את עבודתך הקשה ואת פרנסתך המגיעה לך בעמל רב, ובכן, למה תתעקש להשאר בדתך ולא לעבר לדתנו, שם תתפרנס בכבוד גדול ובנחת?"
השיבו היהודי: "אתה מזכיר לי את צואתו של אבי ז"ל. וכה היתה צואתו אלי: 'בני, אני משאיר לך שני סוסים, שהתפרנסתי מהם. טובים וחזקים המה. שמר עליהם והתפרנס מהם גם אתה. ' ועוד אמר לי: 'בני, אם יבא אליך אדם ויאמר לך: בא והחלף את סוסי בסוסיך, ואני בשכר זאת אוסיף לך 100 דינרים בודאי אל תסכים, כי אם מוכן הוא להוסיף לך כסף עבור סוסיך ודאי שסוסיו גרועים משלך.
" 'אמנם, אם יאמר לך אותו אדם: ראה, אני זקוק לכסף. ואני מוכן להחליף סוסי בסוסיך בתנאי שאתה תוסיף 100 דינרים – תסכים, כי אם מבקש הוא כסף עבור סוסיך בנוסף לסוסיו, סימן שסוסיו טובים משלך. ' ", סים בכך היהודי את דבריו.
הנוצרי עצרו מללכת, ובקשו סליחה על שלא הבין את תשובתו ואם יואיל לבאר את כונתו.
וכך באר היהודי את דבריו: "אתה בא אלי בהצעה להחליף את דתי בדתך, ותמורת זאת תוסיף לי עשר וכבוד. הוי אומר, שדתי מעלה מדתך, והעבדה שהנך מוכן אף להוסיף לי כסף וזהב עבור ההחלפה זאת לא אעשה, כפי צואתו של אבי, שכשמציעים לי עבור החלפת הסוסים כסף – לא להסכים להחליף. "
אחים יקרים !
גר שבא להתגיר, מבאר בהלכה שאין אנו ממהרים לקבלו אלא מקשים עליו, ומראים לו את הקשי שבעל המצות ואומרים לו: ראה, למה לך לבא להתגיר, הלא עד עכשו יכלת לחלל שבת ולאכל נבלות כרצונך ולא היה עליך שום עון, אולם מעתה יהא עליך עון. ורק אם הוא מתעקש ורואים שלבו שלם ליהדות מקבלים אותו. אבל אין אנו רודפים אחריהם ולא ששים לקראתם כלל, ובודאי שלא כופים אותם על דתנו. אולם בואו נראה כמה כפו עלינו במשך כל ההיסטוריה הנוצרים והמוסלמים את דתם באיומי שמד וגזרות נוראות רק בשביל שנעזב דתנו ונלך אחר דתם. האין זאת מקנאה על דתנו?! האין זאת מתוו מודעותם הגמורה שדתם אינה אלא חקוי לאמת?!
ואם כן, אחים ואחיות יקרים, נעריך את אשר לנו, נשים לב למכמורות הנפרשות לרגלינו בכל מיני אפנים שונים, עד האחרונה הגדולה – תרבות, אפנה, להיות ככל הגוים, ללמד את שפתם. להלך בלבושים כלבושם. לשנות שמותינו כשמותם ולנהג בארח חיים כמוהם. חלילה לנו מלעזב את מורשת אבותינו שהנחילונו את האמת ורק את האמת, ולא נזוז מהכלל הידוע: "אין אבות מנחילין שקר לבניהן. "
כל יהודי שעולה לתורה, אומר: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". כל יהודי שגור בפיו הפסוק המיחד לנו על פני כל האמות: "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד". היש גריעות ופחיתות מזו להתביש מכו שיחד הבורא שמו עלינו ובחר בנו להיות לו לעם סגלה על פני כל העמים?! הלא זה צריך להיות לנו לכבוד ולתהלה הגדולה ביותר, וכנאמר: "הלוא אח עשו ליעקב נאם ה', ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי". אם כן, סלקציה זו עשאה האלקים, ואנו קבלנו במתנה מחמאה זו להיות אהובים לו מכל. בין אם נבין זאת למה ומדוע ובין אם לא נבין זו מציאות שלא תשתנה לעולם, שהרי נשבענו לאלקים שלא נמירנו באלוה אחר, ונשבע הוא לנו שלא ימירנו באמה אחרת, כמבאר בפסוקי התנ"ך.
בגאוה וגאון נצעד לעין כל כעם המבחר והמנצח בכח התורה ומצותיה, הקימים לעד ולנצח נצחים.
נעלה על נס את נצחון המכבים מהם נשאב בטחון למלחמה בתרבות יון גם בימינו!
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
משפטי ישראל – על חגי ומועדי ישראל
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5