——–
יחודיותנו וסגלתנו על כל העמים היא בהבטחת "ושכנתי בתוכם", שהרי אומרת הגמרא בברכות ו': בקש משה שתשרה שכינה על עם ישראל, ונתן לו, שוב בקש משה שלא תשרה שכינה על אמות העולם ונתן לו.
ונבאר מעט מהו ענין הבטחתו יתברך שישרה שכינתו בתוכנו.
בסדר המקראות רואים אנו בבנין המשכן כתכלית רצונו יתברך בעולמו, תכלית רצונו יתברך בעולמו אלו ישראל, ותכלית רצונו מישראל הוא לשרות בתוכם. התורה האריכה רבות בענין בנית המשכן וסדר עשיתו, ובכלל זה פרטים רבים נוספים הפרוסים על פני פרשיות רבות בפרטות בגדי כהנה, בפרטי הקרבת הקרבנות בימי חול ובמועדי השנה, נושא שתופס את החלק הנרחב יותר בתורתנו הקדושה. ויש להבין מה ראה הקדוש ברוך הוא ענין דוקא בזה לראותו כתכלית פסגת ההצלחה כביכול, מצד רצונו בבריאת עולמו, וכתכלית פסגת ההצלחה מצדנו להיותנו ראויים להשראת שכינתו בתוכנו, על אף שהשראת שכינתו בתוך משכן הלא היא בצמצום גדול, שהרי אין צמצום גדול יותר מאשר לכלא את גדלתו וכבודו יתברך, שהיא לאין סוף ותכלית, בתוך חמר של קרשים ואדנים, יריעות, ארון, שלחן, מנורה וכדומה.
ובעצם את ענין כליאת הרוח בתוך הגשם [גשמיות] רואים אנו בכל הבריאה, הן בבריאת העולם והן בבריאת האדם עצמו.
בבריאת העולם – שהרי אתה הוא קדם שנברא העולם וכו', קדם שנברא העולם היה העולם מלא מאור אין סוף ברוך הוא, כמבאר ב"עץ חיים" בתחלתו, וצמצם כביכול הבורא את אורו, ויצר חלל בעולמו כביכול פנוי מאור אין סוף ברוך הוא, והצטמצם בהורדת קו דק – מאורו האין סופי שהמשיכו – לתוך חלל עולמו, ובחלל עולמו זה יצר עולמות רבים, שכלם גשמיים לעמת אורו האין סופי, עד הגיעו לתחתית בריאת העולם הזה – עולם העשיה שכלו חמר וגשמיות. [כמובן שהדברים הנאמרים כאן סתומים וחתומים באלף חותמות ורק נאמר זאת כדי לשבר את האזן].
הרי לנו לראות, שכל עצם בריאת העולם הוא לצמצם את אור יתברך שהוא ממלא וסובב כל עלמין, ולהשכינו בתוך עולם שמסתים בגשמיות גמורה כדומם, צומח, חי, מדבר, אורו יתברך – שאין לו שום מגבלות של זמן ומקום, אינו גוף ולא יקרוהו מקרי הגוף, הרי שנטמן ונתכסה בתוך גופים המגבלים בזמן ומקום
כמו כן מצינו כליאת הרוח בתוך הגשם בבריאת האדם – נשמת האדם האצורה בתוך גופו, הרי הנשמה מצד עצמה מפשטת היא מכל חמר, ודומה היא ליוצרה, מתחת כסא הכבוד מחצבתה, והיא אינה גוף ולא ישיגוה משיגי גוף, ונצטמצמה בתוך גוף האדם המגבל בזמן ובמקום, ולא רק זאת שנצטמצמה, אלא גם ירדה ממעלתה ביותר, להיות משכנה בתוך גוף המכניס ומוציא כבהמה, פרה ורבה כבהמה וכו'.
ואחרון חביב הנושא שפתחנו בו – ענין המשכן וכמו כן בתי המקדש, מקום השראת השכינה בעצמה אדירה עד כדי "כל הקרב יומת", בתוך בתי חמר, קרשים, אבן ולבנים, ובם לכלא את אור שכינתו.
ובאמת מי יתימר להתיצב ולעמד על עמק נשגבות כונותיו של הבורא בראותו כתכלית בריאת עולמו את צמצום שכינתו בתוך חמר העולם והאדם, בודאי קטנו מלהבין עמק נשגבות בינתו של האלקים בזה, אולם המכנה המשתף שיש לנו ללמד מכל מקרי כליאת הרוח בתוך הגשם הנזכרים, שהנחת רוח של הבורא להאיר את אורו יתברך מתוך החשכה, שיזרח אורו ויתודע לעין כל מציאותו והשגחתו גם מדברים השפלים והחמריים, רצונו שנתאמץ לגלות את כחו ויכלתו מתוך העולם החמרי והמגשם, מתוך גופנו החמרי והמגשם, נסלק את המעטה העבה המסתיר את אורו בתוך עולמו ובתוכנו, ונגלה את אורו הטמון בתוכנו.
ואין לשער כל קריעת מסך כמה הוא חשוב ונפלא הוא, ובעצם הוא התכלית של רצונו יתברך בבריאת עולמו על פרטי ברואיו.
והנה פסגת בקשתנו בימים הנוראים – ימים של המלכת שם השם בעולם – הלא היא. "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה"
הרי ששיא בקשתנו בימים הנוראים שיתודע אורו והשגחתו מתוך כל פעול ויצור, דהינו שיהיו הגשמים והחמרים בעולם, אלא שמתוכם יתודע ויתגלה אורו, ולא יהוו המה מחיצות ומסכים מפני אורו יתברך, והיא שיא התכלית
וכמו כן ידועה דעת הרמב"ם שלימות המשיח עולם כמנהגו נוהג, ואין בין ימות המשיח לימינו של עתה אלא שעבוד מלכיות, ובימות המשיח ידעו כלם את ה', הרי שימשכו חיי החמר כאכילה ושתיה, פריה ורביה, אלא עם הכרה מלאה בהשגחת ה'
היש ימים תכליתיים יותר מימות המשיח? ועם כל זה תכלית ההבטחה שהבטחנו לימים אלה, שנכיר את ה' מתוך כל פעול ויצור, דהינו מתוך עצמים גשמיים
וביותר, הרי שיש להקשות קשיא חמורה, אחת ההבטחות שהבטחנו ונתבשרנו לעתיד, והיא אחת מעקרי האמונה שהמפקפק בה אין לו חלק באלקי ישראל, הלא היא האמונה בתחית המתים, וכאן ישנה תמיהה עצומה, אבות העולם וכל קדושי הדורות, תנאים ואמוראים שכבר גברו על יצרם ועשו עבודתם ונפטרו מן העולם, לאחר שמנוחתם עדן בגן עדן העליון ונהנים שם מזיו השכינה בתענוג שאין לו סוף, שהרי יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם דבא מכל חיי העולם הזה, וכי איזה נחת יתרה תהא להם בכך שיצטרכו שוב לחזר לגופם שבעפר ולקום בתחית המתיסי ושתהא איזה הנאה שתהא לעתיד לאחר תחית המתים, עם כל זה וכי יהא אפשר להשוותה לעולם תענוג הנשמות?!
אלא הוא אשר דברנו, מאחר ותכלית רצון ה' להכירו מתוך החמר, בודאי שאין זה תכלית רצונו להנאתו ולטובתו, אלא עשה זאת להנאתנו ולשלמותנו, כי פשוט וברור שאין הוא זקוק לשום שלמות נוספת חס ושלום, וכל בריאת העולמות אינו אלא להיטיב לברואיו, ואם כן, אם רואים אנו בתכלית רצונו את התלבשות אורו בבריאה ובברואים דוקא בתוך מגבלות חמר וגוף ומשם להכירו, הרי שודאי זו הטובה והשלמות הגדולה ביותר עבורנו
אם כן, לאחר התחיה שאז יתקן העולם במלכות שדי, ויגיע העולם לפסגת שלמותו בכך ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו", והחמר אכן ימשך קיומו, ועם כל זה לא יהוה כמסך ומחיצה המבדלת בין אורו יתברך החיצוני כביכול – אין סוף ברוך הוא, לאורו יתברך הטמון בתוך ברואיו, וכל הבריאה תזעק מתוך צמצומה בתוך החמר "ה' הוא האלקים" "אין עוד מלבדו", ובכך תגיע הבריאה לפסגת שלמותה, הרי שאין שום מגרעת בכך שישובו הצדיקים לתוך גופם בתחית המתים ויכירו מתוך גופם את ה', והוא הלא מין השגה שלא השיגוה מעולם, שהרי כמה שעבדו והשיגו את בוראם בתחלה, אין בד כלום מהשגה שישיגו את בוראם מתוך גופם לאחר תחית המתים, שאז תגדל הדעת ותתרומם כל הבריאה כלה ותזדכך אף החמריות שבה, וכאמור, שזה עקר תכלית רצונו יתברך לטובת ושלמות ברואיו
והוא נורא נוראות למתבונן, כדאי להחזיר את נשמות האבות וכל קדושי הדורות לתוך גופם בתחית המתים, כדי שיכירו את בוראם מתוך גוף וחמר, ולטובתם ולשלמותם נעשה דבר זה כי אין שלמות יותר גבוהה לנפש האדם יותר מאשר היותו מכיר את בוראו מתוך גוף וחמר
[ובדרך קצת אחרת, אולם על פי העקרון הנאמר למעלה, אפשר להסביר את ענין הצרך בשוב הנשמה לגוף בתחית המתים, נשמת הצדיק בעולם הזה היא במצב של "עבודה", בעולם העליון היא במצב של "גמול ושכר"י לבחינת העבודה של נשמת האדם בעולם הזה יש גבול והשגה וכפי זה שכרה בעולם הנשמות בהתאם להשגתה בעולם הזה, לאחר התחיה חוזר ונשנה בבחינת מה חלק "העבודה", ויקרא חלק "העבודה" על אף שאין זכות וחובה לימות המשיח, אולם יקרא כך יחסית לעולם הגמול שהוא התפשטות הנשמה מהגוף לגמרי, ואכן שכרה של אותה בחינת "עבודה" של ימות המשיח תגדיל את "עולם הגמול" לנשמה שתזדכך לזמן מאחר יותר, ואפשר שיקרא זמן "האלף השביעי" המזכר בס פ רים].
ולמעשה, מכל מה שהזכרנו לעיל עולה בידינו, שכל הנחת רוח שיש לו להקדוש ברוך הוא להיטיב לברואיו, בכך שיכשירו מעשיהם ויהיו ראויים לקבל את ההטבה במלאה מבוראם, וגמול הטבה זו בשלמות מתנית ונמדדת לכל אחד כפי הפצעת אורו יתברך מתוך החשכה ששרוי הוא בה.
נסביר זאת קצת בהרחבה לפי שכאן טמון סוד ידיעת "חובת האדם ב ע ו ל מ ו ".
"נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בקרבי", האדם נולד מחסר הכרה לחלוטין ומעט מעט מתפתחת הכרתו, תחלת הכרתו מתבטאת ראשית בעניני צרכי הגוף ויתר קניני עולם הזה, ואתם הוא מתפתח ומפתח את גופו, והכרתו בעניניהם ובצרכם נעשית במהירות ובטבעיות ולא נדרש לשם כך שום מאמץ מיחד [כמובן, אלא אם כן רוצה להכיר את העולם על פרטיו כמדע ושאר חכמות] אולם התפתחות ההכרה במציאות הפשוטה של נשמתו שהיא חיות גופו ומקור סבת מציאותו, וכמו כן התפתחותו בידיעת בוראו וממציאו יש מאין, ואף להכרה פשוטה ותמימה במדרגה נמוכה – הנה אטית ביותר. ולא פעם אף מתנכר ומתכחש לבצבוצי הרהורי אמת המבצבצים בלבו, הן מחמת עצלותו מלאמץ עצמו ומחשבתו להעמיק בהכרה, ואולי גם מפני החיובים שגוררים המה לחיב את המכיר בהתאם להשגות הכרתו.
ומלבד שהתפתחות הכרתו בבוראו ובחובתו האמתית בעולמו אטית היא, ואפסית כמעט למי שאינו מתבונן, הרי שגם למתבונן ומעמיק בה ורוצה ושואף להכירה, עומדים עליו קשיים רבים, הן מצד טרדות העולם הרבות המשביתות את אפשריות העמקת המחשבה בדברים הנצרכים, וכל שכן שבכחם להשבית את אפשרות הקיום למעשה את המטל עליו, אולם אלה נחשבים עדין להפרעות קטנות, במיחד ההפרעות הנם מחסר ברירות האמת, כאשר היא מספקת אצל האדם, ועם כל פשטותה מסבכת היא במחו של האדם, מביט הוא בחשד על כל עקר ועקר מעקרי האמונה והדת, מתעקש הוא מלראות מה שאינו רואה בעיניו, מצטמצם הוא בראיתו את הסובב אותו, משלים ומקבל הוא רק עם מה שיכול הוא לקשר דרך סבה ומסובב במהלכי הטבע, ושולל מיד כל מה שלא נסבל במחו, ואינו מתרצה להעמיק שכלו בכל הנמצא חוץ לד' אמות של טבע ומקרה.
מעטים המה שזכו להשכיל ולהבין שבעצם זו תכליתם בעולמם להכיר את בוראם ולהודע לחובתם בעולמם, ושאכן האמת עטויה בכסויים רבים של התכחשות וכפירה כלפיה, ועבודתם להאירה מתוך החשכה הסובבת אותה. וגדולה בעיניהם יותר מכל – כל גלוי נוסף להתודעות לכל משהו מעקרי האמונה ולהכחשת השקר העוטה עליה, בהיותם יודעים, מבינים ומאמינים, שכאן טמון אוצר אשר הצלחתם לנצח נצחים, וברור זאת אצלם דרך הנחלת האמונה מאבותינו הקדושים, דור מעמד הר סיני, עד ימיהם, וכמו כן מהתבוננות דברי התורה הקדושה וכל יתר ספרי הקדש שהותירו לנו הבריאים בדעתם, שמתוך הכרתם הברורה – ללא תת לשום שחד שקר של רצון תאוה ממון וכבוד וכדומה לעות את משפט האמת, ולהוציא לאורה את דין אמת הבריאה וברואיה ולמי משפט הבכורה והאדנות עליה.
וכמו כן יקר בעיניהם לאין ערך כל התגברות ולו הקטנה וכל שכן הגדולה על דרישות החמר הדורש דרישותיו מחמת חשקותיו, תאוותיו, מדותיו הרעות, וכל חפצם להלחם בו להוציא את האורה מתוך החשכה, בידעם שכל שעשועיו וענגו של הבורא להיות רואה בברואיו גבורים הנאזרים בגבורה לבטש את חמריותם, שהרי למען עבודה זו העטה צמצום על אורו במעטה הדומם, צומח, מדבר, חי, העטה מעטה גוף ובשר על אור נשמת האדם, העטה מעטה חמר של קרשים ולבנים על שכינתו, בראות חכמתו יתברך שאין טוב לברואיו יותר מאשר להגביר את שכלם על רצונותיהם, ולהפציע את אורו יתברך מתוך החשכה דוקא. ומובא בדברי האר"י זכרונו לברכה שהאדם אוצר בתוך גופו אך ורק ניצוץ מנשמתו, אולם שרשה הנו בשמים ממעל, וניצוץ זה מעטה בכסוי החמר של הגוף, ונצחונו בכך שמתגבר על חמריותו, ובכך מהדק את הקשר בינו לבין שרשו. כי בהיותו מתגבר על חמרו תכף משתדרת גבורתו ונצחונו מניצוץ נשמתו שבתוך גופו אל שרשה שממעל, ומאתערותא דלתתא נפעל פעלה לטובה ונשפע מלמעלה לניצוץ שתוך גופו שפע כח ומרץ ביתר שאת.
ואיתא ב"תנא דבי אליהו": וכי מפני מה יש לו להקדוש ברוך הוא צרך במלאך המות, והלא יש לו להקדוש ברוך הוא רבוא רבואות של מלאכים המשרתים אותו? אלא, לא נברא מלאך המות שהוא יצר הרע רק לבני אדם שהם מוציאים ומכניסים כבהמה ופרים ורבים כבהמה. ולכאורה מה תרוץ מתרץ התנא דבי אליהו את הקשיא? אלא, נכון יש לו להקדוש ברוך הוא רבוא רבואות של מלאכי השרת העובדים ומשרתים אותו, אולם כל זה איננו שוה לו ואינו תכליתי אצלו אלא עבודת האדם שידעהו ויעבדהו מתוך שאוכל ושותה כבהמה, ועם כל חמריותו מצליח לקשר את ניצוץ נשמתו השבוי בתוך עמק החשך של בשר ועצמות, חשקים, רצונות ומדות – עם שרשו שממעל, בזה כל הנחת של הבורא מהאדם.
וזאת לדעת, שעולם הזה הרי הוא מועט המחזיק את המרבה, שהרי אמרו חכמינו זכרונם לברכה: עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, ומהיכן מגיע לו לצדיק ש"י עולמות? אלא בשביל התגברות על מדה מסימת זהו כבר מנחיל לו לאדם עולם מלא, התגברות נוספת על תאוה ורצון מסים שוב מנחיל לו עולם שלם, וכן מכל התגברות ושבירת מדה, טבע ותאוה, אפלו פעם אחת הנראה לנו למטה שלא יוסיף ולא יגרע, שהרי האדם חושב מה שהתגברתי מאה פעמים או מאה פעמים ואחד מה יתן ומה יוסיף, ועל אחת כמה וכמה בעיני אינשי דעלמא, וכי יכולים להבחין בין אדם שנתגבר על יצרו מאה פעמים או מאה פעמים ואחת, לכבדו יותר ולהחשיבו במעלה יתרה? בודאי לא, אולם בשמים שני בני אדם אלו המה בעלי מהות אחרת לגמרי.
והוא שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: "ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו", אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת פעמים, והוא נורא ! להחשיב את השונה פרקו מאה ואחת פעמים בשם "עבדו", ואלו השונה פרקו מאה פעמים "לא עבדו"?!
אלא באו כאן לומר לנו, כי לא מחשבותי מחשבותיכם, לא דרכיכם דרכי, מחשבות דרכי שמים שונות לחלוטין ממחשבות ודרכי בני האדם, אצל בני אדם אין שום הבדל בין שנה פרקו 100 ל – 101, אולם כלפי שמים הפער עצום בין זה לזה, וכמו שכאן בעולם הזה כל אחד כן יודע להבדיל בין "עובד אלקים ללא עבדו", שבודאי פער גדול ביניהם והוא פשוט וברור לכל, כן בשמים פשוט וברור שם בין שונה פרקו 100 ל – 101, וזהו כונת אמרם זכרונם לברכה שכמו היחס הפשוט והמוחש בפער ההבדל בין עובד ה' ללא עובד ה' שהרי מרחק עצום ביניהם, כן למעלה נכר ומוחש ההבדל בין שונה פרקו 100 ל – 101 והבן.
והוא שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות חפה לצדיקים לעתיד לבוא, וכל צדיק וצדיק נכוה מחפתו של חברו, והינו כנ"ל, כאן בעולמנו אין אנו מבדילים בין צדיק לצדיק, הסתכלותנו היא בכללות, ובכללות מדרגים אנו את חכמינו וצדיקינו בדרגות שונות, אלו תנאים, אלו אמוראים, אלו גאונים, אלו ראשונים וכו', אולם בשמים אין משג של כללות, אלא הכל בפרטות כחוט השערה, ואין שום צדיק נמצא במדורו של חברו, לכל צדיק וצדיק יש לו מדור בפני עצמו, וכל אחד נכוה מחפתו של חברו, כי הרי לעולם לא תמצא ב' צדיקים שמדרגתם בשוה, ואותם ב' צדיקים יכוו זה מזה, שהרי בפרט מסים גבר זה בצדקותו על חברו, ובפרט מסים אחר גבר חברו עליו, ולכן נכוה אחד מהשני.
והטעם לכך, כי אין להעריך עד מה חשובה בשמים כל התגברות ולו הקטנה ביותר שגובר האדם על יצרו, מדותיו וחשקיו, וכופה אותם לרצון ה', וקצת ראינו בחז"ל אפלו בעולם הזה עד כמה חשובה תנועה קטנה שנעשית לכבוד ה' לתת עבורה דורות שלמים של מלכות, כמבאר בחז"ל: על ג' פסיעות שפסע נבוכדנצר לכבוד ה' וזכה במלכות לו ולזרעו.
ב' דמעות שהוריד עשו על הברכות גרמו להחריב לנו ב' בתי מקדש.
מכאן נשא קל וחמר, כמה יש לו להאדם להחשיב ולא לזלזל בשום עבודה ולו הקטנה ביותר, כהשכמת הבקר לתפלה, שכופה יצרו הממתיק לו את שנתו וכופה רצונו בשביל רצון ה', כמו כן כמה חשובה כפית היצר מלהרים עיניו לצפות בעריות, הלא על כל ראיה וראיה שמתגבר יתחשבנו עמו לטובה לעתיד [וראיתי בשו"א "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" – פרש "עין בעין" – לפי מספר התגברותו על פתוי יצרו בהסתכלות עינו, כך יתחשבנו אתו אחת לאחת וכפי זה תקבע מדרגתו לראות בשוב ה' ציון].
וכן כבישת כל מדה רעה: כעס, גאוה, הקפדה וכדומה, שמתעורר אדם לשבר חמריותו ולהגביר הצורה על החמר, הרי שישלם בפרטי פרטות על כל פעם ופעם, ואין לשער ולהעריך כל התגברות, כל התגברות בפני עצמה הנה תכליתית לעצמה וראויה היא להתחשבן עליה במיטב לעתיד, כיון שבזה מהוה האדם תכלית רצונו יתברך. ונתבונן, אם תכלית רצונו יתברך שנתגבר על חמריותנו, ואם כן כל משהו ומשהו מתכלית רצונו אין לו ערוך שהרי הוא "תכלית רצונו", ואם כן היש להעריך שוי וערך של "תכלית רצונו" של הבורא? הלא פשוט שכל משהו ממנו שוה עולם שלם, ואין להעריך כל סדק קטן, כל קריעה קטנה שסודק האדם או קורע בחמריותו להפגיש את ניצוץ נשמתו האצור בתוכו עם שרשה שלמעלה, בהיותו מסדיק חור קטן בעבי חמרו כדי להפציע את האורה שבקרבו מתוך החשכה להתקשר לשרשה, ובזה להמשיך משרשה אליה אורה נוספת וכך חוזר הדבר חלילה, ומצוה גוררת מצוה עד שיסלק כפי כחו המסכים המבדילים בינו לבין קונו.
ואחר שראינו כל האמור, כמה יש לו לאדם להתחזק שלא לקוץ בנסיונותיו ובקשייו בעבודת ה', להפך, יבין שככל שקשייו תכופים ותקיפים הרי שבכך מזדמנת לו מן השמים הזדמנות לחימה ונצחון בקריעת מסכי החמר מעליו, וככל שיתרבו נסיונותיו וקשייו כן נצחונו יחשב ותגדל מעלתו.
ומעתה כמה יובן לנו היטב מצב דור "עקבתא דמשיחא" שנתרבו קשייו, ונסיונותיו, וצרותיו – המסבכים אף הם את הנסיונות להקשותם עלינו כאמונה בקבלת היסורים, סבלנות, וכדומה, והטעם כי אנו עתה בזמן ברור שארית הברורים שנותרו להתברר לקראת סוף החשכה, שבגמר תקונם תלוי חסול הטמאה והסטרא אחרא מן העולם, ותקון העולם במלכות שדי, הרי שדוקא אז מתגברים כחות החמר והפתוי להעמיס עלינו כסויים עבים כי בעכוב נצחוננו תלוי קיומם.
ומאידך, לדורנו המלא בנסיונות, לו נאה ויאה להחשב "דור המסים" לקבל פני משיח צדקנו יותר מיתר הדורות שקדמונו, שהרי אנו במצב קטנות המחין ביותר, ומצד שני נוספו עלינו נסיונות קשים ותקיפים שגם בעלי המחין הגדולין כעולא ורבי יוחנן פחדו מנסיונות אלו עד שאמרו ייתי ולא אחמיניה. ובהצטרף עלינו ב' הקשיים יחד, קטנות המחין מצד אחד ורבוי הנסיונות והצרות מצד שני, הרי שלגבורה ולצדקה תחשב לנו, ואפלו המעט שאנו עושים, להצדיק עלינו את הדין להיות מרואי פני הגאלה, כי כמו כן גם ידונו אותנו מן השמים לפי רב נסיונותינו להחשיב לנו את עשותנו אשר ביכלתנו כאלו עשינו הרבה, ובזה נחיש את הגאלה לעצמנו ולכל הדורות שקדמונו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
תפארת ישראל
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5