——–
נסכם את הדברים:
העמדנו שתי נקודות בענין טבעה של הנשמה: האחת, שהנשמה חשה את הרוחניות, את הקב"ה, כמציאות, ולעומת זאת השכל יודע שיש רבש"ע, אבל לא חש אותו כמציאות. והשניה, שהנשמה היא בבחינת "עולם ברור".
ממילא, כדי לעורר את הנשמה צריך שיתקיימו שני התנאים הללו: ראשית, על האדם להבהיר לעצמו עד כמה שניתן, שהידיעות הללו הן מציאות ברורה וקיימת. למשל, בנקודה שהזכרנו לעיל שעל הקב"ה נאמר "אבינו אתה", כשם שלאדם יש אב גשמי והוא מכירו היטב, כך גם ברוחניות עליו להתבונן בדבר ולהגיע להכרה כי הקב"ה לא פחות "אבא" שלו מאביו הגשמי! הן אמרו חז"ל (נדה לא ע"א): "שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו", האב והאם נותנים בו את האיברים הגשמיים, והקב"ה נופח בו נשמת חיים.
הגוף מכיר את האב הגשמי שלו, וכך בדיוק צריכה גם הנשמה להכיר את "האב" הרוחני שלה, ואכן הנשמה מכירה אותו! אלא מאי? הנשמה בהעלם. כדי לעורר ולגלות את הנשמה, צריך אדם לנסות להתקרב להכרה שהאב הרוחני הוא בדיוק כמו האב הגשמי.
התנאי השני הנדרש כדי לעורר את הנשמה הוא, שאדם לא יהיה בבחינת "שתוקי" – ספק, שאינו יודע מי הוא אביו. כמו שבגשמיות בד"כ אצל כל אדם המציאות מיהו אביו ברורה לו מאוד, כך ברוחניות, הנקודה שזהו "אביו" צריכה להיות ברורה לו מאוד! אם הבהירות לא תהיה במדרגה כזו – לא ניתן יהיה לעורר את הנשמה!
בדברים הללו ביררנו עם אלו נקודות נמשיך וננסה לגלות את הנשמה. נשתמש רק בדברים שהם פשוטים ביותר, כלומר דברים שהשכל יודע אותם, ככתוב: "וידעת היום", שהרי לכה"פ החלק השטחי שבהם ידוע לכל אחד ואחד, אלא שהלב עדיין לא חש אותם, ומכוחם ננסה לעורר את ה"והשבות אל לבבך", שתתגלה הנשמה אצל כל יחיד ויחיד.
כל נקודה שנחוש בה איזו נקודת עומק, עבור מצות תלמוד-תורה היא אמנם חשובה, אבל עבור נקודת העבודה לעורר בנו את האמונה הפשוטה – לא בסוג נקודה כזה צריך להשתמש [לבד מדקי השכל, כמבואר לעיל].
בעצם גם בהויה הגשמית, דברים שאדם מוצא בהם "טעם" הוא מוכן לחזור עליהם פעמים רבות.
לדוגמא: חוש הטעם [שהוא החוש "הגבוה ביותר", כמבואר בספרים]. מאכל מסויים שאדם אוהב לאוכלו, אף שאכל אותו פעם ועוד פעם, וכיום אין בו שום נקודת חידוש – הוא אוכל דגים בשבת זו, וכך גם בשבת שאחרי כן – מ"מ כל פעם הוא נהנה מחדש מאכילתו.
אדם יכול להחזיק זמן מסויים באותו אוכל, ובאותו טעם בערך, ומשבוע לשבוע מתחשק לו עוד פעם לאוכלו, והאכילה מהנה אותו.
כך גם אדם ששומע שיר והשיר נוגע לנשמתו, הוא יכול לשומעו פעם ועוד פעם ואפילו עשרות פעמים. ואף שהקלטת אותה קלטת, וחידושים אינם מתחדשים מהפעם הזו לפעם הבאה, אבל כיון שהנפש התחברה לדברים – היא אוהבת אותם!
רואים אנו, אפוא, שגם בגשמיות מתגלה הנקודה הפשוטה, שהיא חלקה של הנשמה, שדברים שאדם נהנה מהם ומוצא בהם טעם, הוא רוצה אותם פעם אחר פעם, בלי שהדבר יימאס לו.
היכן שורש הבעיה ביחס לעבודה?
כדי שאדם ירצה לחזור עוד פעם ועוד פעם על דבר מסויים, צריך שיתקיים בו הפסוק: "טעמו וראו כי טוב ה"'. כשהוא מרגיש ב"טעמו" וב"ראו" כי טוב ה', אז לא ייגרע ענין זה מכל מאכל אחר אשר מתענג הוא על אכילתו פעם אחר פעם.
שורש הנקודה הוא, שכל זמן שנשמתו של האדם אינה בגלוי קשה לו לחוש את ה"טעמו וראו כי טוב ה"'. ואם בכל אופן הוא חש – אין זאת אלא לעיתים נדירות יותר. ממילא, קשה לו להשתמש בנקודות הפשוטות פעם אחר פעם.
לכן, הנקודה של הפשיטות קשה רק בהתחלה. לאחר שהאדם זוכה ומתקיים בו "טעמו וראו כי טוב ה"' ממילא הוא נמשך אחר הדברים כמו "האבן השואבת" (כדברי הרמח"ל).
ממוצא הדברים נלמד, שכדי לעורר את הנשמה צריך להשתמש בשני כוחות: א – כח המוחשיות, לחוש את הדברים בצורה ברורה, כמציאות גמורה. ב – הדברים צריכים להיות ברורים. אם הם אינם ברורים ואינם מציאותיים, אין בכוחם לעורר את הנשמה.
מכאן ואילך נשתדל, אפוא, לקחת דברים ברורים ופשוטים, ולברר כל נקודה ונקודה היטב לפרטי פרטים.
כל כך למה? מדוע כה נצרך לברר את הדברים לפרטי פרטים?
כפי שאמרנו, אם שומעים את הדברים מקופיא ואין ברירות גמורה, אי אפשר לעורר ולגלות את הנשמה. לדוגמא: הקב"ה נקרא "אבינו". כל יהודי שומר תורה ומצוות יודע ומכיר תואר זה של הקב"ה, אבל אם נעצור אדם ונשאל אותו: אביך הגשמי אתה יודע למה הוא נקרא אביך? כי מכחו נולדת. ומדוע הקב"ה נקרא "אבינו"? הרי המשל הגשמי של צורת "האב" שמוליד את הבן אינו שייך ברוחניות! מהו, אם כן, היחס הגשמי בין הקב"ה לבינינו שמשום כך הוא נקרא "אבינו"?
יש שיענו על שאלה זו, כי מה שהקב"ה נקרא אבינו הוא משל בעלמא, וזו טעות, כי ודאי האב הגשמי הוא המשל לאב הרוחני, אולם התואר אב כלפי הקב"ה הוא עצמי ואינו משל.
ויש שיענו שהוא נקרא אבינו על שם שמרחם עלינו "כרחם אב על בנים". זוהי, אמנם, תשובה נכונה, אבל עצם הרחמים הם רק תולדה ממה שהוא האב. הוא אבי כיון שכך היא המציאות, ואחר שהוא אב, ממילא אב מרחם על בניו. אם נעמיד את ההגדרה שהקב"ה נקרא אב כי הוא מרחם, הרי איבדנו בזה את התואר "אב".
הרי לנו, שאפילו תוארים פשוטים שאנחנו מכירים כלפי הרבש"ע, כמו "אבינו אתה" – הידיעה שהוא אבינו ידועה, אבל ההבנה של הדברים, כדי שעולם המושגים שלנו יהיה "עולם ברור", בד"כ אם אדם לא השקיע ולמד, או שמע דברים ברורים בזה – הוא אינו יודע!
עלינו להתבונן, אפוא, היטב מהי ההבנה האמיתית במה שהקב"ה נקרא אבינו, כי כפי שרואים אנו, אפילו להתחיל לעבוד לעורר את הנשמה עם מושג של אב – גם זה איננו פשוט.
לסיכומם של דברים: נשתדל להעמיד כל נקודה כנקודה פשוטה, והקב"ה יזכנו לעורר את הנשמה לגלות את הבורא ית' אצל כל אחד ואחד.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב המחבר שליט"א
בלבבי משכן אבנה – א
ספר זה בא להראות וללמד דעת כיצד יזכה האדם לדברי המס"י (פ"א) שכתב כי השלמות האמתי הוא רק הדבקות בו ית"ש
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5