תורה א׳ אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ, הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה' – ספר ליקוטי מוהר"ן

א׳:א׳ א׳ (תהלים קיט) אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ, הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה': ב׳ דַּע כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִלּוֹת וְכָל הַבַּקָּשׁוֹת שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים וּמִתְפַּלְּלִים, וְהַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִתְעַלֶּה וְנִתְרוֹמֵם בִּפְנֵי כָּל מִי שֶׁצְּרִיכִין, הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי; ג׳ כִּי עַכְשָׁו בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים חֵן וַחֲשִׁיבוּת הָאֲמִיתִּי שֶׁל יִשְׂרָאֵל נָפַל, כִּי עַכְשָׁו עִקַּר הַחֲשִׁיבוּת וְהַחֵן הוּא אֶצְלָם. אֲבָל עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה נִתְעַלֶּה הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כִּי הַתּוֹרָה נִקְרֵאת (משלי ה׳:י״ט): אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, שֶׁמַּעֲלָה חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ (ערובין נד:), וְעַל־יְדֵי־זֶה נִתְקַבְּלִין כָּל הַתְּפִלּוֹת וְהַבַּקָּשׁוֹת: א׳:ב׳ א׳ כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ תָּמִיד לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר, וּלְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, כְּדֵי שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר, כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא אוֹר גָּדוֹל, וּמֵאִיר לוֹ בְּכָל דְּרָכָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת ח׳:א׳): חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו. ב׳ וְזֶה בְּחִינַת יַעֲקֹב, כִּי יַעֲקֹב זָכָה לַבְּכוֹרָה, שֶׁהוּא רֵאשִׁית, שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה (תיקונים תיקון יד, זהר משפטים קכא:), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים קי״א:י׳): רֵאשִׁית חָכְמָה. וְזֶה בְּחִינַת (בראשית כ״ז:ל״ו): וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם, וְתַרְגּוּם אוּנְקֵלוּס: וְחַכְּמַנִי. ג׳ וְזֶה בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ, כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא מֵאִיר לוֹ בְּכָל דְּרָכָיו כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. וְזֶה בְּחִינַת (משלי ד׳:י״ח): וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם. ד׳ וְזֶה בְּחִינַת חֵית, לְשׁוֹן חִיּוּת, כִּי הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל הוּא הַחִיּוּת שֶׁל כָּל דָּבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת ז׳:י״ב): הַחָכְמָה תְּחַיֶּה וְכוּ'. ה׳ אַךְ מֵחֲמַת שֶׁאוֹר הַשֵּׂכֶל גָּדוֹל מְאֹד, אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת אֵלָיו כִּי אִם עַל־יְדֵי בְּחִינַת נוּן שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ע״ב:י״ז): לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: לְשׁוֹן מַלְכוּת. ו׳ וְזֶה בְּחִינַת לְבָנָה, כִּי הַלְּבָנָה אֵין לָהּ אוֹר מֵעַצְמָהּ כִּי אִם מַה שֶּׁמְּקַבֶּלֶת מֵהַשֶּׁמֶשׁ (זוהר ויחי דף רלח. ודף רמט:). וְזֶהוּ בְּחִינַת מַלְכוּת, דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם, אֶלָּא מַה שֶּׁמְקַבֶּלֶת מִן הַחֵית, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה, בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ כַּנַּ"ל, וְנַעֲשֶׂה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה. ז׳ אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַשֵּׂכֶל וְהַחָכְמָה וְהַחִיּוּת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, זֶה בְּחִינַת עֵשָׂו שֶׁבִּזָה אֶת הַבְּכוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית כ״ה:ל״ד): וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכוֹרָה, דְּהַיְנוּ הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל, בְּחִינַת (משלי י״ח:ב׳): לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ[ח]. וְזֶה בְּחִינַת מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, בְּחִינַת לְבָנָה דְּסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר (ישעיהו כ״ד:כ״ג): וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וְכוּ'. ח׳ וְזֶה בְּחִינַת יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע, כִּי הַיֵּצֶר טוֹב נִקְרָא מִסְכֵּן וְחָכָם (קהלת ד׳:י״ג), בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁהִיא בְּחִינַת עֲנִיָּה וְדַלָּה דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם, כִּי אִם מַה שֶּׁמְּקַבֶּלֶת מֵחָכְמָה. וְיֵצֶר הָרָע נִקְרָא מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל (שׁם), בְּחִינַת מַלְכוּת דְּסִטְרָא־אָחֳרָא, שֶׁאֵינָהּ חֲפֵצָה בְּחָכְמָה וָשֵׂכֶל, בְּחִינַת לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה וְכוּ' כַּנַּ"ל. ט׳ וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לִתֵּן כֹּחַ לִבְחִינַת מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה לְהִתְגַּבֵּר עַל מַלְכוּת דְּסִטְרָא אָחֳרָא, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ה): לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע. וְעַל־יְדֵי מַה נוֹתֵן כֹּחַ לְמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּכֹחַ (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁם: לְעוֹלָם יַרְגִּיז וְכוּ', אִי אָזִיל – מוּטָב, וְאִם לָאו – יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה). וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קדושין ל:): אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה, מָשְׁכֵהוּ לְבֵית־ הַמִּדְרָשׁ, י׳ כִּי עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה נוֹתֵן כֹּחַ לְמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה. וַאֲזַי מְקַבֶּלֶת הַמַּלְכוּת, שֶׁהִיא בְּחִינַת נ, חִיּוּת מִן הַחָכְמָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת ח, וְנִתְחַבֵּר וְנִתְקַשֵּׁר הַח וְהַנ, וְנַעֲשֶׂה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, י״א וּכְשֶׁזֶּה קָם, זֶה נוֹפֵל*), וַאֲזַי נוֹפֵל וְנִתְבַּטֵּל מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (הושע י״ד:י׳): כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם. הַיְנוּ עַל־יְדֵי דַּרְכֵי ה', הַיְנוּ הַתּוֹרָה, עַל־יְדֵי־זֶה הַצַּדִּיקִים שֶׁדְּבֵקִים בְּמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, הֵם נִתְחַזְּקִים וּמְקַבְּלִים כֹּחַ עַל־יְדֵי־זֶה. וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם, בְּחִינַת מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, בְּחִינַת הַיֵּצֶר הָרָע, שֶׁנּוֹפֵל וְנִכְנָע עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה, כַּנַּ"ל: א׳:ג׳ א׳ וְעַל־יְדֵי־זֶה נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִלּוֹת וְהַבַּקָּשׁוֹת, כִּי עִקַּר מַה שֶּׁאֵין נִתְקַבְּלִין הַבַּקָּשׁוֹת הוּא מֵחֲמַת שֶׁאֵין לְהַדְּבָרִים חֵן, וְאֵין נִכְנָסִין בַּלֵּב שֶׁל זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ, כְּאִלּוּ אֵין בְּלִבּוֹ מָקוֹם שֶׁיִּכָּנְסוּ הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ, מֵחֲמַת שֶׁאֵין לְהַמְבַקֵּשׁ חֵן שֶׁיִּכָּנְסוּ הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ שֶׁל זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ; ב׳ אֲבָל עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נִתְחַבְּרִין וְנִתְקַשְּׁרִין הַנ וְהַח כַּנַּ"ל וְנַעֲשֶׂה חֵן, וְעַל כֵּן נִקְרֵאת הַתּוֹרָה יַעֲלַת חֵן (משלי ה׳:י״ט), וַאֲזַי זוֹכֶה שֶׁדְּבָרָיו הֵם דִּבְרֵי חֵן, וַאֲזַי נִתְקַבְּלִין דְּבָרָיו וּבַקָּשׁוֹתָיו, כְּמוֹ מִי שֶׁמְּדַבֵּר דִּבְרֵי חֵן, שֶׁנִּכְנָסִין הַדְּבָרִים בְּלֵב הַמִּתְבַּקֵּשׁ, דְּהַיְנוּ זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ. ג׳ וְזֶה בְּחִינַת ת, הַיְנוּ עַל־יְדֵי שֶׁנִּתְחַבְּרוּ וְנִתְקַשְּׁרוּ הַחֵי"ת וְהַנּוּ"ן וְנַעֲשָׂה בְּחִינַת "חֵן", עַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת תָּי"ו, שֶׁהוּא לְשׁוֹן חֲקִיקָה וּרְשִׁימָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל ט׳:ד׳): וְהִתְוִיתָ תָּו, כִּי עַל־יְדֵי הַחֵן נֶחְקָק וְנִרְשָׁם מָקוֹם בְּלֵב הַמִּתְבַּקֵּשׁ לְקַבֵּל הַבַּקָּשָׁה, כִּי עַל־יְדֵי הַחֵן נִתְקַבְּלוּ דְּבָרָיו. ד׳ נִמְצָא, שֶׁבְּחִינַת הַ"חֵן" חָקַק מָקוֹם בְּלֵב זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ דְּבָרָיו בְּלִבּוֹ, וִיקַבֵּל בַּקָשָׁתוֹ, וְהַחֲקִיקָה וּרְשִׁימָה זֶה בְּחִינַת תָּי"ו כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ (קהלת ט׳:י״ז): דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים. נַחַת דַּיְקָא, הַיְנוּ בְּחִינַת חֵן הַנַּ"ל וְהַת הַנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשֶׂה אוֹתִיּוֹת נַחַת, וְאָז נִשְׁמָעִים דְּבָרָיו וְנִתְקַבֵּל בַּקָּשָׁתוֹ כַּנַּ"ל: א׳:ד׳ א׳ וְעַל כֵּן יַעֲקֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל, עַל כֵּן זָכָה לְחֵן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ל״ג:י״א): כִּי חַנַּנִי אֱלֹקִים וְכוּ'. וְעַל כֵּן בֵּרַךְ אֶת הַשְּׁבָטִים בְּחֵן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם): הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן וְכוּ'. וּבִנְיָמִין לֹא הָיָה אָז, וְעַל כֵּן בֵּרְכוֹ יוֹסֵף בְּחֵן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם מג): אֱלֹקִים יָחְנְךָ בְּנִי. ב׳ וְדַוְקָא יוֹסֵף הָיָה יָכוֹל לְבָרְכוֹ בְּחֵן, כִּי יוֹסֵף הָיָה כָּלוּל בְּיוֹתֵר מִבְּחִינַת יַעֲקֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם לז): אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב־יוֹסֵף, כִּי הוּא הָיָה עִקַּר תּוֹלְדוֹתָיו, כִּי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף כְּחַדָּא חֲשִׁיבֵי. ג׳ וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בְּיוֹסֵף (דברים ל״ג:י״ז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ. בְּכוֹר הוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שׁוֹרוֹ – לְשׁוֹן הִסְתַּכְּלוּת, כִּי צְרִיכִין לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ הָדָר לוֹ, תִּרְגֵּם אוּנְקֶלוּס: זִיו לֵיהּ, לְשׁוֹן אוֹר, כִּי הַשֵּׂכֶל מֵאִיר לוֹ בְּכָל דָּבָר; אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה אֹפֶל וָחֹשֶׁךְ, מֵאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל, כְּשֶׁזּוֹכֶה לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ שָׁם בְּכָל דָּבָר, וּמְקָרֵב אוֹתוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: א׳:ה׳ א׳ וְזֶה פֵּרוּשׁ מַה שֶּׁאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָּה (בבא בתרא עג.): ב׳ הַאי גַּלָּא דְּמַטְבַּע לִסְפִינְתָּא מִתְחַזֵּי כִּי צוּצִיתָא דְּנוּרָא חִוַּרְתָּא בְּרֵישָׁא, וּמְחִינָן לֵיהּ בְּאַלְוָתָא דְּחָקִיק עֲלֵיהּ אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה: ג׳ גַּלָּא – הוּא הַיֵצֶר הָרָע. ד׳ דְּמַטְבַּע לִסְפִינְתָּא הוּא הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת, לְשׁוֹן סָפוּן וְחָשׁוּב, כִּי הַיֵּצֶר הָרָע רוֹצֶה לְהַטְבִּיעַ וּלְהַשְׁפִּיל, חַס וְשָׁלוֹם, בְּחִינַת הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה. ה׳ וּמִתְחַזֵּי כִּי צוּצִיתָא דְּנוּרָא חִוַּרְתָּא בְּרֵישָׁא, כִּי מִתְּחִלָּה הַיֵּצֶר הָרָע מִתְלַבֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמִצְווֹת וּמַטְעֶה אֶת הָאָדָם כְּאִלּוּ מְסִיתוֹ לַעֲשוֹת מִצְוָה. וְזֶהוּ בְּחִינַת צוּצִיתָא דְּנוּרָא חִוַּרְתָּא, אֵשׁ לְבָנָה; אַף־עַל־פִּי־כֵן מַלְאָךְ מַזִּיק הוּא. ו׳ וּמַחִינָן לֵיהּ בְּאַלְוָתָא דְּחָקִיק עָלֵהּ אֶהְיֶה וְכוּ', הַיְנוּ שֶׁעִקַּר הַכְנָעָתוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר־הָרָע הוּא עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא כֻּלָּהּ שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. ז׳ וְהַתּוֹרָה הִיא בְּחִינַת וָי"ו, כִּי הַלּוּחוֹת אָרְכָּן וָי"ו וְרָחְבָּן וָי"ו (ב"ב יד.). וְזֶהוּ בְּחִינַת אַלְוָתָא, דְּהַיְנוּ מַקְלוֹת, ח׳ דְּחָקִיק עָלֵהּ אֶהְיֶה וְכוּ', הַיְנוּ שֵׁמוֹת, בְּחִינַת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת וָי"ו. וְהַוָּי"ו הוּא צוּרַת מַקֵּל, וְהִיא כֻּלָּהּ שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, ט׳ הַיְנוּ שֶׁהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הִיא מַכְנִיעַ אֶת הַיֵּצֶר הָרָע, שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֶת הָאָדָם מְשֻׁגָּע מַמָּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי בַּעַל־עֲבֵרָה הוּא מְשֻׁגָּע, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה ג.): אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אֶלָא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ־שְׁטוּת. וּכְמוֹ שֶׁהַמְּשֻׁגָּעִים צְרִיכִים לְהַכּוֹתָם וְלָשׂוּם עֲלֵיהֶם שֵׁמוֹת, כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַתּוֹרָה שֶׁעוֹסְקִין הוּא בְּחִינַת מַקְלוֹת וְשֵׁמוֹת, שֶׁבָּזֶה מַכִּין וּמַכְנִיעִין אֶת הַיֵּצֶר הָרָע וּמְגָרְשִׁין מִן הָאָדָם אֶת הַשִּׁגָּעוֹן וְהָרוּחַ שְׁטוּת שֶׁנִּכְנַס בּוֹ, בְּחִינַת וּמְחִינָן לֵיהּ בְּאַלְוָתָא, דְּחָקִיק עָלֵיהּ שֵׁמוֹת וְכוּ' כַּנַּ"ל: א׳:ו׳ א׳ וְזֶהוּ אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ. ב׳ אַשְׁרֵי לְשׁוֹן הִסְתַּכְּלוּת. ג׳ תְמִימֵי דָרֶךְ בְּחִינַת (בראשית כ״ה:כ״ז): יַעֲקֹב אִישׁ תָּם, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל. הַיְנוּ לִזְכּוֹת לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת יַעֲקֹב אִישׁ תָּם, זֶה זוֹכִין עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה. וְזֶהוּ ד׳ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה', כִּי עַל־יְדֵי שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּכֹחַ, עַל־יְדֵי־זֶה נוֹתֵן כֹּחַ לַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, בְּחִינַת נוּ"ן, לְקַבֵּל מִן הַשֵּׂכֶל, שֶׁהוּא בְּחִינַת חֵי"ת, וַאֲזַי נַעֲשֶׂה חֵן, וְנִתְקַבְּלִים דְּבָרָיו כַּנַּ"ל, וַאֲזַי נִתְעַלֶּה הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְכָל הַתְּפִלּוֹת וְהַבַּקָּשׁוֹת נִתְקַבְּלִים:

פירוש צדיק כתמר יפרח

א׳ (תהלים קיט) אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ, הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה':

ידוע שרבנו הקדוש דיבר פעמים רבות ממעלת התמימות עם השם יתברך, ואמר שהשם יתברך הוא פשוט באופן הפשוט ביותר. בלי חכמות ובלי התחכמויות – ולא כמו שרבים חושבים, שהשם יתברך מנהיג את העולם באופן של חכמות וכו', אלא שהשם יתברך מתנהג איתנו בתמימות ממש. וגם אנחנו מצווים להיות תמימים איתו יתברך. לכן רבנו ראה להתחיל את הספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן בנושא התמימות. שהרי ליקוטי מוהר"ן כולו ספר "הדרכה" איך לעבוד את השם יתברך ואיך להיכנס לתוך הקדושה ולצאת מהטומאה ודימיון העולם הזה, להיות דבוק בהשם יתברך כל הימים.

ב׳ דַּע כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִלּוֹת וְכָל הַבַּקָּשׁוֹת שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים וּמִתְפַּלְּלִים, וְהַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִתְעַלֶּה וְנִתְרוֹמֵם בִּפְנֵי כָּל מִי שֶׁצְּרִיכִין, הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי;

 בספרים הקדושים מבואר שישנו אור המגיע מהשם יתברך אל הנבראים (מיין דוכרין) וישנו אור המגיע כביכול כאור חוזר מהנבראים אל המאציל העליון (מיין נוקבין), האור שיורד – הוא התורה הקדושה והאור שעולה הן התפילות של עם ישראל. ומבואר בכתבי האר"י זיע"א שכשהאור היורד פוגש את האור העולה ישנה הכאה בין האורות – והן יוצרות כלי או "מגדילות את הקיבולת" של הכלי הקיים. ואז הבורא יתברך משפיע בנבראים (עם ישראל) שפע גדול יותר מכפי שהיה עד כה.

כמו כן – במסכת אבות שאדם שלומד תורה שכינה עמו, ובזמן שהשכינה איתו ישנו אור מיוחד שאותו אדם מקבל לשמירה מהחיצונים (הקליפות) ואז תפילתו מתקבלת ביתר קלות.

וגם ידוע שלימוד התורה הוא בירור הדינים והגבורות וניצוצי הקדושה שנפלו בקליפה, וכשהאיש הישראלי לומד תורה הוא מברר את אותם הקליפות ומוציא מהם את הקדושה הבלועה בתוכם כמבואר בכתבי האר"י זיע"א. ולכן בשעה שאותו אדם לומד תורה ולאחר מכן הוא מתפלל, תפילתו מעלה עוד יותר את אותם ניצוצות הקדושה והשם יתברך שולח להביא עם תפילתו את אותם הניצוצות שהוא העלה מעלה והתיקונים שהוא עשה. כל זה מבואר בכוונות פיטום הקטורת שאומרים לפני התפילה, ועל הקטורת נאמר שהאומר פיטום הקטורת כאילו שם כתר על (כביכול) ראש השם יתברך. כמו כן רבנו הקדוש אומר בספר המידות שהקטורת מעשרת (משפיעה עשירות) – וזה בעקבות כך שהיא מעלה את בחינת "לאלפים" שנפלה בקליפות כמובאר בשיחות הר"ן – שיחה ד' ובייחוד לאלפים (של האר"י זיע"א) שאותם ניצוצות קדושה טומנים בקלי' כל השנים האלו ואותו יהודי שאומר את הקטורת שהיא חיבור של תפילה ולימוד מעלה את אותם הניצוצות לגבול הקדושה – ובכל מהלך התפילה, כידוע התפילה היא לפי סדר העולמות, מעלים את אותם הניצוצות לגבול הקדושה (עולם העשיה) בקורבנות ובפיטום הקטורת ומשם בהודו מעלים אותם לעולם היצירה ומשם הלאה ביתר חלקי התפילה.

ורבנו הקדוש כלל את כל הדברים האלו ועוד בדבריו הקדושים, ואמר שאדם המתפלל מתוך לימוד התורה הקדושה א. מעלה את ניצוצות הקדושה כמו שאמרנו. ב. אותו אדם רואה בלימוד שלו על מה הוא צריך להתפלל. ג. אותו אדם עושה "דירה בתחתונים" להשם יתברך, גורם המשכת שכינה בלימוד ואותה השראת שכינה ממשיכה את תפילתו בבחינת מיין נוקבין עד כסא הכבוד וממתיקה את הדינים. ד. אותה התפילה עם הלימוד ממשיכה לעם ישראל רוממות וחשיבות בעיניי הגויים וגם נמשך לעם ישראל חן וחשיבות בעיניי העולם ושפע רוחני וגשמי.

ג׳ כִּי עַכְשָׁו בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים חֵן וַחֲשִׁיבוּת הָאֲמִיתִּי שֶׁל יִשְׂרָאֵל נָפַל, כִּי עַכְשָׁו עִקַּר הַחֲשִׁיבוּת וְהַחֵן הוּא אֶצְלָם. אֲבָל עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה נִתְעַלֶּה הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כִּי הַתּוֹרָה נִקְרֵאת (משלי ה׳:י״ט): אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, שֶׁמַּעֲלָה חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ (ערובין נד:), וְעַל־יְדֵי־זֶה נִתְקַבְּלִין כָּל הַתְּפִלּוֹת וְהַבַּקָּשׁוֹת

כמו שביארנו על פי שיחות הנפלאה של רבנו הקדוש – בחינת לאלפים שהם הדינים וניצוצות הקדושה נפלו על ידי החטאים והעוונות, ואומות העולם שהם יונקים דרך הקלי' מקבלים חיות וכוח וחשיבות מאותם הניצוצות – ומי שלומד תורה ועושה מתורתו תפילה כמו שרבנו רצה שנעשה – מעלה את אותם הניצוצות מעלה.

דבר חשוב שכדאי להשים לב אליו הוא השימוש של רבנו דווקא במונח חן – ולא יופי. דבר יפה, נמצא במצב של שלמות ותיקון. לעומת החן – המונח חן, משמעותו: דבר הנראה לי יפה אל אף שיש בו פגמים (ואולי רבים).

רבנו בכך מנסה לרמוז לנו, אדם הלומד תורה ומתפלל – אל אף שאין לו שלימות, ואולי יש לו עוד דרך רבה – תפילתו תתקבל על ידי השם יתברך והוא רצוי למקום והוא נושא חן (כמו שכתוב גם על נח שמצא חן בעייני השם).

עיקר הנשיאת חן, על ידי לימוד התורה הקדושה.

כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ תָּמִיד לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר, וּלְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, כְּדֵי שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר, כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא אוֹר גָּדוֹל, וּמֵאִיר לוֹ בְּכָל דְּרָכָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת ח׳:א׳): חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו

כאן רבנו מתחיל להסביר את כוונתו למהות של אותו הלימוד שאליו צריך לשאוף. והוא שאדם תמיד יראה בכל דבר את השם יתברך, ואיך השם יתברך שמלא כל הארץ כבודו, והכל מושגח – אותו אדם שלומד ומתפלל חי את השם יתברך ורואה אותו בכל מקום. ועל ידי התורה אותו האדם יכול לראות למה השם יתברך מרמז לו, והשכל המדובר כאן – שהאיש הישראל רואה על ידי התורה הקדושה את דבר השם ואת השגחתו בכל מקום, ואותו האדם ממש "שומע" את השם יתברך מדבר אליו דרך הבריאה. וכל הדיבורים שהשם שם בבריאה מטרתם לרמז לאותו האדם מה הוא צריך לתקן, איפה הוא צריך לפעול, מה מצב נפשו ואיזה תיקונים הוא צריך לפעול בנפשו שלו.

מסופר על הבעל שם טוב זיע"א שפעם הוא ראה יהודי מחלל שבת לא עלינו. שאל את עצמו הבעל שם טוב, למה אני השם יתברך מראה לי יהודי מחלל שבת, מתוך חשבון הנפש הבין הבעל שם טוב שפעם הוא ראה מישהו מבזה תלמיד חכם והוא לא מיחה, וכתוב שתלמיד חכם הוא בחינת "שבת" ומתוך כך הבעל שם הבין שלפעם הבאה בעזרתו יתברך הוא ימחה על בזיון תלמיד חכם.

כך כל אדם על ידי התקשרות עם התורה הקדושה ניתן לדעת מה השם יתברך מרמז לנו בכל מצב ובכל עת. השם יתברך אומנם כבר לא שולח לנו נביאים וכו' – אבל מלוא כל הארץ כבודו – והכבוד: פירושו הוצאת הפמיני החוצה – כלומר השם יתברך תמיד מגלה לכל אדם את הדרך בה הוא צריך ללכת.

וברגע שאדם מתחבר לכך הוא זוכה לאור השכל – ורבנו בכוונה מביא ראיה לדבריו מתוך הפסוק "חכמת אדם תאיר פניו" שמלבד זה שאותה החכמה מאירה את דרכו – הוא יוצא מהנהגה של דינים וכו' ונכנס בהנהגה של רחמים.

רבנו אומר שיש שתי דרכים שניתן ללכת בהן בעולם הזה, האחת על ידי ייסורים – והשניה על ידי אמונה, והאמונה זאת בחינת הארת פנים ובבחינת האמונה (מלכות) מאיר אור השכל, אור החכמה (כמבואר בזוהר הקדוש ובדברי האר"י הקדוש "אבא בנה ברטעה") ואז אותו האדם כבר לא צריך "עידודים" כדי להבין את המסר שהשם יתברך רוצה להעביר לו – אלא הוא עצמו תר ומחפש אחר השכל שהשם יתברך שם במציאות כדי ללמודו. ואז אין שום צורך בדינים – וכידוע במקום ששורה אור החכמה הקליפות יראות מלהתקרב בו ולכן גם התפילות מתקבלות ביתר קלות, וזאת אחת מה"בעיות" שהיו בחטא עץ הדעת, שלא חיכו לזמן שבו ישרה אור החכמה והחיצונים לא יהיו נאחזים במוחין שהשם שם אז בעולם, וזה התיקון לחטא עץ הדעת, לראות ולהתבונן באור החכמה הפזור בעולם הזה.

כתוב "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" וידוע שאדם הנבדק בבחינת הנחש, בחינת הס"מ נקרא כסיל – והיצר הרע נקרא מלך זקן וכסיל על שם זה שהוא לא מאפשר לאדם לראות את האמת של העולם הזה שהשם משגיח על הכל ומרחם על הכל ואוהב את הבוראים והכל בעולם הזה מתנת חינם.

לכן רבנו הקדוש בכמה מקומות אומר שאדם שמכניס בראשו את אור החכמה – אור השכל יכול לבטל מעליו את כל התאוות – ועוד רבנו הקדוש אומר שאדם עם "טיפה" אחת של דעת וחכמה יכול לדחות את כל התאוות ובפרט התאווה הידועה… ועוד רבנו אומר שאדם עם חכמה יכול לדחות את תאוות הנשים לגמרי, ושאצלו זכרנו לברכה התאווה הזאת הייתה לדבר קטן בעקבות אור השכל ואור החכמה הגדול שהיה לו מכח התורה הקדושה והקדושה והדיבקות שבה הוא היה.

וְזֶה בְּחִינַת יַעֲקֹב, כִּי יַעֲקֹב זָכָה לַבְּכוֹרָה, שֶׁהוּא רֵאשִׁית, שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה (תיקונים תיקון יד, זהר משפטים קכא:), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים קי״א:י׳): רֵאשִׁית חָכְמָה. וְזֶה בְּחִינַת (בראשית כ״ז:ל״ו): וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם, וְתַרְגּוּם אוּנְקֵלוּס: וְחַכְּמַנִי.

ידוע שישנו פרצוף (בחינה רוחנית של חיבור אורות יחד) שנקראת יעקב, והוא מקבל את עיקר אורו מהבחינת חכמה (יסוד דאבא – הנקרא גם מרדכי) ויעקב שופריה דאדם הראשון – כלומר יעקב אבינו הקדוש היה בחינת אדם הראשון (מצד הגלגול) וגם היה מתקן את חטא אדם הראשון, שחלק מהחטא היה בחינה של "חוסר תמימות" ויעקב מנגד היה "איש תם יושב אהלים" וכל דרכו בעולם הזה היה על ידי האמונה הקדושה והחכמה אשר בתורה אותה הוא למד אצל אביו הקדוש יצחק אבינו ואצל שם ועבר.

אם אדם מציץ בדמותו המופלאה של יעקב אבינו – הוא רואה פלא גדול. אדם שבכל מקום נתקל בקשיים, ניסיונות, בעיות, רמאויות ועוד… ואנו רואים שיעקב חוזר לארץ ישראל הוא פוגש את עשיו ושם הוא אומר לו "עם לבן גרתי" ורש"י מפרש: עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי. כלומר – אדם שאל אף שהוא היה בקרבת לבן שכל הזמן היה מרמה, יעקב אבינו נשאר תמים וישר, כולם עובדים עבודה זרה סיבבו – והוא לא מתקרב אפילו אליהם. נשאר בתמימות. יעקב אבינו ממשיך עליו את אור התורה, אור החכמה והשכל ותמיד רואה את השם יתברך, את מצוותיו ואת דרכיו, ועל ידי שהוא היה הולך עם השם יתברך בתמימות ועשיו לעומתו היה הולך בחכמות וכו', יעקב אבינו זכה לקבל את הבכורה וכמו שמבאר לנו כאן רבנו הקדוש – הבכורה היא אור החכמה, כי אור החכמה הוא הכל – כמו שכתוב "השם בחכמה יסד ארץ", ויוסף הצדיק שהיה ממשיך את דרכו הקדושה של אביו היה נקרא אברך על שם שהיה החכם ומשיג הרבה באור החכמה. והאר"י הקדוש בשער בפסוקים מאריך איך יעקב אבינו היה מתקן את חטא אדם הראשון ולמה הוא היה נקרא שלם וכו' – ושם מבואר באורך את דברינו פה.

וכמו שביארנו – דרך רבנו הקדוש היא ללכת בפשיטות ותמימות ללא שום חכמות והתחכמות עם השם יתברך רק תמימות, רבנו אמר לזרוק את השכל – כוונתו, השכל של האדם, מעוות על ידי רצונות, על ידי תאוות, על ידי שאיפות שחלקן טובות וחלקן רעות – לעומת זאת רבנו אומר כאן שצריך ללכת עם אור השכל – והוא אור השכל שיש בתורה, ומי שעושה כך באמת זוכה להיות תמים עם השם.

רבנו הקדוש עוד רומז על ידי השימוש בפסוק "ראשית חכמה יראת השם" שעיקר החכמה איננה מצויה אלא למי שהוא ירא שמים, שמעשיו מרובים מחכמתו כמאמר המשנה במסכת אבות (ג' משנה ט') ואור החכמה שורה בשלימות עם יראת שמיים מתוקנת (כמו שיתבאר בסיעתא דשמיא בתורה ט"ו) וברבנו הקדוש רומז לכך בלשונו הטהור וְזֶה בְּחִינַת (בראשית כ״ז:ל״ו): וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם, וְתַרְגּוּם אוּנְקֵלוּס: וְחַכְּמַנִי. כלומר מי שזוכה לאור החכמה השורה בבחינת יראה (מלכות) ובאור השורה בבחינת חכמה – מקבל חכמה שלמה – וזה "וחכמני". וחלק גדול בחכמה הוא לראות כי מלא כל הארץ כבודו – והחכמה אליה רומז רבנו היא החכמה מצד החכמה שהיא מחוברת ליראת השם. ועל ידי כך יבוא האדם ליראת השם הנכבד והנורא וגם ישכיל תמיד אותו האדם עד שיבין גם איננו מבינים כולם – וילך בפשיטות ותמימות שלימה עם השם יתברך – "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." (ישעיהו נ"ה פסוק ט').

לעילוי נשמת רבנו נחמן בן פייגא זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.