——–
א. כי תצא למלחמה על אויבך וכו' וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה וכו' (כא.י-יא)
איתא בספרי (תצא.ה) – מניין אפילו כעורה, תלמוד לומר: "וחשקת בה", אע"פ שאינה יפת תואר.
ויש להבין, הרי אם איננה יפה ואף כעורה היא, כיצד א"כ חשק בה לקחתה לאישה?
ב. וראית בשביה אשת יפת תואר (כא.יא)
יש לדקדק, מדוע כפל קרא באומרו: "יפת תואר", הרי יכל לומר "אישה יפה", ומהו שהוסיף בנוקטו "תואר" דווקא?
ג. והסירה את שמלת שביה וכו' וישבה בביתך וכו' ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה (כא.יג)
יש לידע, כיצד לאחר כל סדר ניוול אותה אישה, מוכן אותו לוחם צדיק לשאתה לאישה לכל חייו?
ד. לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת מהם (כב.א)
איתא בב"מ (ל.) "והתעלמת"- פעמים שאתה מתעלם וכו', זקן ואינה לפי כבודו וכו'.
ופריך התם: מדוע שלא נלמד מכאן כי כבוד הבריות דוחה כל מצווה דאורייתא. ותירצה הגמ': כי ממון דין מיוחד לו להידחות מפני כבוד הבריות, אך לא כל מצווה נדחית.
ויש להבין, מדוע לממון דין שונה להידחות מפני כבוד הבריות?
ה. כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו (כב.ח)
פירש רש"י – אם קיימת מצוות שילוח הקן, סופך לבנות בית חדש ותקיים מצוות מעקה. שמצווה גוררת מצווה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים. לכן נסמכו פרשיות הללו.
ונשאלת השאלה – וכי יתכן לחיות ללא בית? מהו א"כ שאומר רש"י – כי משום שקיים שילוח הקן יזכה לבית חדש כדי שיוכל לקיים מצוות מעקה, הלא הסדר הפוך הוא – מכיוון שאדם צריך לגור בבית לשם חיותו בונה הוא בית, רק אז נוסף לו דין התורה לעשות מעקה לגגו. כיוצא בזה לעניין כרם ושדה ובגדים שנזקקים להם עבור פרנסה ומחיה. ויש לבאר העניין!
ו. כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו (כד.י)
פירש רש"י – "משאת מאומה"- חוב של כלום.
ויש להבין, הלא אם זה חוב של כלום, משמע שרק על חוב של כלום לא תבוא לעבוט עבוטו, אך על חוב גדול משמע שיכול לעבוט עבותו – ולכאורה הדבר אינו כן. וצ"ע, מהי כוונת רש"י?
ז. עוד יל"ע, דאם זה חוב של כלום. מדוע בא הוא לעבוט עבוטו, הרי העני איננו חייב לו מאומה?
{כל הקושיות מתורצות ביסוד אחד }
יבואר ע"פ יסודו של הגרי"ל חסמן זצ"ל בספרו אור יהל (ח"ג עמ' סג) בעניין התאוות. ואל"ד – התורה"ק אמת ואמת היא מציאות, ולכן כל עיקרה של התביעה אל האדם היא "טעמו" לכשתטעמו תראו בעצמכם "כי טוב ה'", אכן בלימוד התורה ובעבודה רוחנית כל מה שאדם לומד יותר ויגע יותר הרי הוא מרגיש מתיקות גדולה בנוסף להתעלותו ולהתעדנותו, ולעוזב התורה נאמר "אם תעזבני יום יומיים אעזבך".
בהבלי העולם – המציאות היא בדיוק הפוכה, ככל שמתרגל אדם יותר לתאוותנות, באותה מידה אינו מוצא בהם טעם וסיפוק. גם על רגעי הנאתו הקצרים נאמר "רשעים מלאי חרטות", בפנימיותו מרגיש האדם ויודע כי המה הבל אין בהם ממש. אלא שבשעה שהתאווה תוקפת אותו, היא מעוררת את עיניו ומטמטמת את לבו, ולכן הוא מצייר לעצמו בדמיונו מתיקות התאווה.
אחרי שמילא תאוותו ועבר מדמיון למציאות, הוא רואה בעיני שכלו את המציאות המרה ושואל את עצמו במה נאחז? מה הרוויח? ומתמלא חרטות. וכו'
ודומה הדבר לאדם שרואה בלילה על הקיר כל מיני קישוטים יפים הנוצצים ע"י אורות שמטילים ממרחק צל על הכותל. כאשר הוא מתקשה להתבונן במראה הזה הוא נוטל לידו פנס ומקרבו אל הכותל כדי להאיר עליו וליהנות יותר מן המראה. אבל ראה זה פלא מיד עם הגיעו לקרבת הכותל נעלמו כל הקישוטים והציורים ושוב אין כאן כלום מלבד כותל אבנים אפור ופשוט.
כך הם גם תאוות העוה"ז שאין בהן אלא דמיון כוזב המתעתע באדם. כל זמן שבני אדם הולכים בחושך נהנים בתענוגות המדומות. אבל כאשר מאיר במוחם אור השכל רואים הם בחוש כי שקר המה אין בהם ממש ורק הדמיון הוא זה שהוליכם שובב בדרך התאווה.
העצה לזה להשתמש בשכל וממילא יחלוף הדמיון ותיראה האמת כי הבל הבלים הכל הבל ורק אחת יש לנו. "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". עכ"ד.
ויש להוסיף את דברי הגרא"א דסלר זצ"ל בספרו מכתב מאליהו (ח"ג עמ' 347) בעניין חיי הרשע. וז"ל – יש מיתה ויש מיתה. יש מיתת המת – המת שהיה כבר, המגושם, אשר נפשו קבורה בגופו, בחייו המדומים, הנה צאתה – כליון, והבל הוא כשהיה, גופו כלה ונפשו נשרפת, ושניהם נעשים אפר כהיותם עפר בדמיון חייהם.
אין היה ואין הוא, ומהו מותו?- חורבן הדמיון, כנאמר "וכל הרשעה כולה"- גוף ונפש – "כעשן תכלה" – ותבט אל מקומו ואיננו….!!!.
לא כך היא הסתלקות אנשי אמת. לא שייך בהם חורבן כלל. הלבוש נופל והתוכן חי וקים, כהיותו לק אלוק ממעל וכו'. עכ"ל.
א"כ מבואר – כי לכשיבחין ויתבונן האדם, יגלה הוא כי כל תאוות העוה"ז כולן דמיון והבל בעלמא הן, יבחין הוא כי הכל הינו תעתועי היצר המתעתע בו לחמוד את תאוות העוה"ז, אשר ריקות הן מתוכן – וכפי שמרגיש בעל התאווה לאחר מילוי סיפוקו מאותה תאווה. כי כל תאוות העוה"ז שקר ודמיון הן, רק התורה הנקראת אמת היא המציאות האמיתית והקיום בעוה"ז.
{לפ"ז כל הקושיות מתורצות }
לפ"ז הקושיות א', ב' וג' מתורצות – כל תענוגות העוה"ז וכל התאוות אינן אלא דמיון בעלמא – אשליית היצר. גם את אותו לוחם צדיק משלה היצר, ומדמה לו את אותה גויה כעורה כיפת תואר.
דקדק הפסוק וקראה: "יפת תואר" ולא רק יפת מראה. לרמז לנו, כי באמת איננה יפה בפועל, אלא רק "בשם"- בתואר הינה יפה, אך בפועל מכוערת היא, רק "שנדמית" היא לו כיפת מראה. כך מפילו היצר עד לנשיאתו גויה טמאה לכל חייו – על אף כל סדר ניוולה וכו'.
לפ"ז גם הקושיא הרביעית מתורצת – דין ממון [מציאה] נדחה מפני כבוד הבריות. מפני שבעיני התורה, "ממון"- נחשב ככלום, אין לו ערך כדי לדחות את כבוד הבריות, כי הרי כל תאוות העוה"ז דמיונות הן.
לפ"ז גם הקושיא החמישית מתורצת – אם קיימת מצוות שילוח הקן, סופך לבנות בית חדש ותקיים מצוות מעקה, שמצווה גוררת מצווה, ותגיע אף לכרם ושדה ולבגדים נאים. היות ולפי התורה אין כלל משמעות לגשמיות ולעוה"ז. ממילא אין שייכות כלל לדרך הגשמית אשר מתנהלים הדברים, אלא הכל נבחן בעין רוחנית – אשר היא העין האמיתית. ובאמת כל השפע הגשמי בעוה"ז – מגיע ע"י המצווה הרוחנית המביאה את כל השפע לאדם – בית, שדה, וכו'.
ולפ"ז גם הקושיות ו' וז' מתורצות – קראה התורה לחוב הממוני "משאת מאומה"- חוב של כלום. כי באמת בעיני התורה גם חוב של ממון רב, שווה ל"חוב של כלום", כי הרי כל תאוות העוה"ז הינן דמיונות ריקניות – כלום – "משאת מאומה".
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אליהו יוחאי אלקיים שליט"א
אפיקי אליהו על התורה
פירושים חידושים וביאורים על דרך המוסר והדרש, תוך ביאור כולם ביסוד אחד
זכני השי"ת בטובו ובחסדו
הצב"י אליהו יוחאי אלקיים
פעיה"ק יבנה תובב"א – שנת תשע"ב לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5