לדעת הרב עובדיה זיע"א
——–
אָדָם שֶׁהִתְעָרֵב לוֹ בְּטָעוּת חָמֵץ בְּתוֹךְ מַאֲכָלִים הַכְּשֵׁרִים לְפֶסַח, כְּגוֹן שֶׁמָּצָא גַּרְגֵּר חִטָּה בְּתוֹךְ תַּבְשִׁיל, אוֹ שֶׁהִכְנִיס לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל בְּטָעוּת מִצְרָךְ שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְפֶסַח, אוֹ שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּטָעוּת בְּכֵלִים שֶׁל חָמֵץ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה – יִפְנֶה לְרַב מוֹרֵה הוֹרָאָה שֶׁיּוֹרֶה לוֹ כֵּיצַד לִנְהֹג, לְבַל יִכָּשֵׁל חַס וְשָׁלוֹם בְּאִסּוּר כָּלְשֶׁהוּ שֶׁל חָמֵץ, כִּי רַבּוּ הַפְּרָטִים בָּזֶה. [וּלְהַלָּן כָּתַבְנוּ בִּכְתָב קָטָן מְעַט מִפְּרָטֵי הֲלָכוֹת אֵלּוּ לַהֲבָנַת הַמֻּשָּׂגִים.]
מוֹרֵה צֶדֶק
הָרָגִיל לְהִשָּׁאֵל בְּעִנְיְנֵי הֲלָכָה, עָלָיו לְשַׁנֵּן אֶת הִלְכוֹת הַפֶּסַח הֵיטֵב הֵיטֵב, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי בִּפְרָטֵי הַהֲלָכוֹת, וְיוּכַל לַעֲנוֹת לַשּׁוֹאֵל כַּדָּת וְכַדִּין. וְאַף אִם אֲבוֹתָיו נָהֲגוּ לְהַחְמִיר בִּדְבָרִים מְסֻיָּמִים אוֹ שֶׁהוּא הִנְהִיג לְעַצְמוֹ חֻמְרוֹת מְסֻיָּמוֹת, אֵין לוֹ לְהוֹרוֹת כֵּן לַאֲחֵרִים, אֶלָּא עָלָיו לְהוֹרוֹת לַשּׁוֹאֲלִים אֶת הַדִּין – לִבְנֵי סְפָרַד כְּדַעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, וְלִבְנֵי אַשְׁכְּנַז כְּדַעַת הָרָמָ"א. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב מָרָן הַחִידָ"א: "אַף שֶׁכָּל אֶחָד מַחְמִיר לְעַצְמוֹ בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשׁוֹ, אֶת צְנוּעִים חָכְמָה לְהַחְמִיר בְּבֵיתוֹ וּבְחוֹמוֹתָיו. וְכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, יִתְחַמֵּק מִלְּגַלּוֹת מִסְתּוֹרָיו לִבְנֵי אָדָם. וְאִם הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה, יוֹרֶה עַל פִּי הַדִּין דַּוְקָא".
וְכָתַב עוֹד, הָרוֹצֶה לְהַחְמִיר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ הִנֵּה מַה טּוֹב, וְאָמְנָם לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לוֹ, יוֹתֵר טוֹב אִם יָשִׂים אֶל לִבּוֹ לְדַקְדֵּק בִּדְבָרִים חֲמוּרִים מֵאֵלֶּה שֶׁהֵם עִקְּרֵי הַדָּת וְשָׁרְשָׁן, שֶׁיִּהְיֶה בַּעַל מִדּוֹת תְּרוּמִיּוֹת. וּלְכָל הַדֵּעוֹת אֵין לְהוֹרוֹת בָּרַבִּים לְהַחְמִיר בְּדָבָר שֶׁפָּשַׁט הַמִּנְהָג לְהָקֵל וּפָסְקוּ כֵּן הַפּוֹסְקִים בִּתְשׁוּבוֹתֵיהֶם, וּבְמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי 'תְּשׁוּבָה' עוֹמְדִים אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִים לְהַחְמִיר לָרַבִּים. וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר בְּמִשְׁקַל הַחֲסִידוּת. עַד כָּאן. וְכָתַב הַשַּׁ"ךְ, אָסוּר לֶאֱסֹר אֶת הַמֻּתָּר אֲפִלּוּ בְּשֶׁל גּוֹי וַאֲפִלּוּ שֶׁאֵין הֶפְסֵד בַּדָּבָר, וְאִם הֻצְרַךְ לֶאֱסֹר מֵחֲמַת הַסָּפֵק, כָּל שֶׁאֵין הָאִסּוּר בָּרוּר כַּשֶּׁמֶשׁ, צָרִיךְ הַמּוֹרֶה לוֹמַר לַשּׁוֹאֵל שֶׁאֵין הָאִסּוּר בָּרוּר. וְכָתַב מַהֲרִ"י שִׂתְרוּג, קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהַגָּאוֹן רַבִּי יִצְחָק טַיֵיבְּ בְּסִפְרוֹ עֵרֶךְ הַשֻּׁלְחָן הֶחְמִיר נֶגֶד דַּעַת מָרָן עַל פִּי רֹב הַפּוֹסְקִים, רַק לְעַצְמוֹ הָיָה מַחְמִיר, אֲבָל לַאֲחֵרִים הָיָה מוֹרֶה כְּדַעַת מָרָן. וְהַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים פָלָאגִ'י כָּתַב, שֶׁהַמַּחְמִיר לַאֲחֵרִים נֶגֶד פְּסַק מָרָן, עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁמְּאַבֵּד מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וּלְדַעַת כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּינוֹ כְּעוֹבֵר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר חַס וְשָׁלוֹם, וְשִׁגְגַת תַּלְמוּד כָּזֹאת בְּוַדַּאי שֶׁעוֹלָה זָדוֹן. וְכֵן כָּתְבוּ הַגָּאוֹן רַבִּי אַבְרָהָם אָבוּש גאב"ד פְרַנְקְפוּרְט, וְהַגָּאוֹן רַבִּי אֶלְעָזָר פלקלס תַּלְמִידוֹ הַמֻּבְהָק שֶׁל הַנּוֹדָע בִּיהוּדָה בְּסִפְרוֹ תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה. וְכָתַב הָרֹא"שׁ, "וְעַל הָאוֹסֵר לְהָבִיא רְאָיָה בְּרוּרָה וַחֲזָקָה, כִּי הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל". וּכְבָר דָּרְשׁוּ חֲזַ"ל (ספרא שמיני פרשה א ועוד) עַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶת הַפָּסוּק (מלאכי ב ו): "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו" – תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, שֶׁלֹּא טִמֵּא אֶת הַטָּהוֹר וְלֹא טִהֵר אֶת הַטָּמֵא. ועַוְלָה לֹא נִמְצָא בִּשְׂפָתָיו, שֶׁלֹּא אָסַר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא הִתִּיר אֶת הָאָסוּר. וְאָמְרוּ בַּיְרוּשַׁלְמִי (תרומות סופ"ה): כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְטַהֵר אֶת הַטָּמֵא, כָּךְ אָסוּר לְטַמֵּא אֶת הַטָּהוֹר. וְעַל כָּל פָּנִים בְּמָקוֹם שֶׁכָּתַב מָרָן שֶׁבַּעַל נֶפֶשׁ יָחוּשׁ לְעַצְמוֹ, יֵשׁ לְהוֹדִיעַ אֶת הַשּׁוֹאֵל אוּלַי יִרְצֶה לִהְיוֹת בַּעַל נֶפֶשׁ וּלְהַחְמִיר לְעַצְמוֹ. וְכַדְּבָרִים הָאֵלּוּ כָּתְבוּ עוֹד רַבִּים מֵהָאַחֲרוֹנִים. (א, קי)
חָמֵץ אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵל
כַּיָּדוּעַ, כָּל מַאֲכַל אִסּוּר שֶׁהִתְעָרֵב בְּמַאֲכָל כָּשֵׁר – אִם יֵשׁ כַּמּוּת שֶׁל פִּי שִׁשִּׁים בַּמַּאֲכָל הַכָּשֵׁר כְּנֶגֶד מַאֲכַל הָאִסּוּר, בָּטֵל הָאִסּוּר וּמֻתָּר הַתַּבְשִׁיל בַּאֲכִילָה. לְמָשָׁל: אִם נִשְׁפַּךְ מְעַט חָלָב לְתַבְשִׁיל שֶׁל בָּשָׂר, וְיֵשׁ בְּתַבְשִׁיל הַבָּשָׂר כַּמּוּת שֶׁל פִּי שִׁשִּׁים כְּנֶגֶד הֶחָלָב הַנִּשְׁפָּךְ, מֻתָּר הַתַּבְשִׁיל בַּאֲכִילָה. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר אִסּוּרִים כִּנְבֵלָה וַחֲזִיר וְכַיּוֹצֵא. כמבואר בהרחבה בחוברת 'כשרות המטבח'. אוּלָם בְּאִסּוּר חָמֵץ הֶחְמִירוּ חֲכָמִים, שֶׁאֲפִלּוּ נָפַל מְעַט חָמֵץ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל בְּפֶסַח, עַל אַף שֶׁיֵּשׁ בַּתַּבְשִׁיל כַּמּוּת שֶׁל פִּי 1000 וְיוֹתֵר כְּנֶגֶד הֶחָמֵץ, נֶאֱסָר הַתַּבְשִׁיל כֻּלּוֹ בַּאֲכִילָה. כֵּיוָן שֶׁהַהֲלָכָה קוֹבַעַת: "חָמֵץ בְּפֶסַח – בְּמַשֶּׁהוּ". דְּהַיְנוּ, אֲפִלּוּ רַק מַשֶּׁהוּ שֶׁל חָמֵץ מְעֹרָב בַּתַּבְשִׁיל, נֶאֱסָר כָּל הַתַּבְשִׁיל. (סימן תמז סעיף א)
אֶלָּא שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶאֱסָר הַתַּבְשִׁיל גַּם בַּהֲנָאָה, כְּדִין חָמֵץ מַמָּשׁ שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה, [אלא אם כן מעט החמץ משביח את התערובת.] וְלָכֵן מֻתָּר לִמְכֹּר אֶת הַתַּבְשִׁיל לְגוֹי וְלֵהָנוֹת מֵהַכֶּסֶף, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין הַגּוֹי מְשַׁלֵּם יוֹתֵר עֲבוּר הֲנָאַת טַעַם הֶחָמֵץ שֶׁבַּתַּבְשִׁיל, נִמְצָא שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה מֵהֶחָמֵץ כְּלָל. (סימן תסז סעיף י. פט) וְאוּלָם בְּנֵי אַשְׁכְּנַז מַחְמִירִים בָּזֶה וְשׂוֹרְפִים אֶת כָּל הַתַּבְשִׁיל, וְרַק בְּהֶפְסֵד מְרֻבֶּה מְקִלִּים לִמְכֹּר לְגוֹי. (הרמ"א תסז סעיף י ובמשנה ברורה)
טַעַם חֻמְרַת הֶחָמֵץ
אַחַד הַטְּעָמִים שֶׁהֶחְמִירוּ חֲכָמִים בֶּחָמֵץ יוֹתֵר מִשְּׁאָר אִסּוּרִים, כֵּיוָן שֶׁהַתּוֹרָה הֶחְמִירָה בּוֹ מְאֹד, שֶׁלְּבַד מֵאִסּוּר כָּרֵת שֶׁבּוֹ, אָסְרָה אוֹתוֹ הַתּוֹרָה בִּשְׁנֵי אִסּוּרֵי לֹא תַּעֲשֶׂה – "לֹא יֵרָאֶה" וְ"לֹא יִמָּצֵא", וּבְאִסּוּר עֲשֵׂה שֶׁל "תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם", שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּשׁוּם אִסּוּר אַחֵר. וְעוֹד, מִשּׁוּם שֶׁהֶחָמֵץ מָצוּי בְּכָל הַשָּׁנָה בְּהֶתֵּר, וְלֹא רְגִילִים לְהִזָּהֵר מִמֶּנּוּ כְּמוֹ מִשְּׁאָר אִסּוּרִים שֶׁאִסּוּרָם נוֹהֵג כָּל הַשָּׁנָה. (רש"י, תוספות והרא"ש)
תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ קֹדֶם הַפֶּסַח
כָּל הַחֻמְרָה שֶׁהֶחְמִירוּ חֲכָמִים בֶּחָמֵץ שֶׁאֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵל, הוּא דַּוְקָא כְּשֶׁהִתְעָרֵב הֶחָמֵץ בְּפֶסַח עַצְמוֹ, אַךְ אִם הִתְעָרֵב הֶחָמֵץ בַּתַּבְשִׁיל קֹדֶם הַפֶּסַח [וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב פֶּסַח אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם, שֶׁכְּבָר אָסְרָה הַתּוֹרָה לֶאֱכֹל חָמֵץ], עֲדַיִן מְקִלִּים אָנוּ כְּכָל יֶתֶר הָאִסּוּרִים, וּבָטֵל הֶחָמֵץ בְּשִׁשִּׁים. וְהַטַּעַם בָּזֶה, מִכֵּיוָן שֶׁכָּל מַה שֶּׁהֶחְמִירָה הַתּוֹרָה בֶּחָמֵץ [בְּכָרֵת וּבְאִסּוּרֵי 'לֹא יֵרָאֶה' וְ'לֹא יִמָּצֵא' וְ'תַשְׁבִּיתוּ'], הוּא דַּוְקָא בְּפֶסַח עַצְמוֹ, אֲבָל קֹדֶם הַפֶּסַח הֲרֵיהוּ כְּיֶתֶר הָאִסּוּרִים, וּבָטֵל בְּשִׁשִּׁים. (סימן תמז סעיף ב. צח)
לְמָשָׁל: נִשְׁפְּכָה מְעַט בִּירָה לְתוֹךְ הַיַּיִן קֹדֶם הַפֶּסַח, וְהָיָה פִּי שִׁשִּׁים בַּיַּיִן כְּנֶגֶד הַבִּירָה, מֻתָּר לִשְׁתּוֹת אֶת הַיַּיִן בַּפֶּסַח. אֲבָל אִם נִשְׁפְּכָה הַבִּירָה בְּפֶסַח עַצְמוֹ, נֶאֱסַר כָּל הַיַּיִן, אַף אִם יֵשׁ בֶּחָבִית פִּי מִילְיוֹן יַיִן כְּנֶגֶד הַבִּירָה. (תמז סעיף ד. קג)
וּכְמוֹ כֵן, אִם קֹדֶם הַפֶּסַח נִשְׁפְּכָה מְעַט בִּירָה לְתוֹךְ תַּבְשִׁיל מָרָק אוֹ בָּשָׂר, וְהָיָה פִּי שִׁשִּׁים בַּתַּבְשִׁיל כְּנֶגֶד הַבִּירָה, מֻתָּר לְחַמֵּם אֶת הַתַּבְשִׁיל וּלְאָכְלוֹ בַּפֶּסַח. אֲבָל אִם נִשְׁפְּכָה הַבִּירָה בְּפֶסַח עַצְמוֹ, נֶאֱסַר הַתַּבְשִׁיל, אַף אִם יֵשׁ בַּתַּבְשִׁיל פִּי מִילְיוֹן מֵהַבִּירָה. (תמז סעיף ד. באה"ל ד"ה בלח)
דִּין הַנַּ"ל שֶׁבָּטֵל בְּשִׁשִּׁים קֹדֶם הַפֶּסַח, הוּא אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא נוֹדַע לָנוּ קֹדֶם הַפֶּסַח שֶׁהִתְעָרֵב הֶחָמֵץ, אֶלָּא בְּתוֹךְ הַפֶּסַח עַצְמוֹ נוֹדַע לָנוּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. (משנה ברורה תמז ס"ק לב. ק)
חִטָּה בְּקוּעָה שֶׁהִיא חָמֵץ, שֶׁנָּפְלָה לְתַבְשִׁיל קֹדֶם הַפֶּסַח, וְהָיָה פִּי שִׁשִּׁים בַּתַּבְשִׁיל, וְהוֹצִיאוּ אֶת הַחִטָּה, מֻתָּר לְחַמֵּם אֶת הַתַּבְשִׁיל שׁוּב בַּפֶּסַח. אֲבָל אִם לֹא הוֹצִיאוּ אֶת הַחִטָּה וְחָזְרוּ וְחִמְּמוּהוּ שׁוּב בַּפֶּסַח, נֶאֱסַר כָּל הַתַּבְשִׁיל, כְּדִין חָמֵץ שֶׁהִתְעָרֵב בְּפֶסַח שֶׁאֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵל, מִכֵּיוָן שֶׁהַחִטָּה הֶחָמֵץ נָתְנָה טַעַם שׁוּב בְּעֵת חִמּוּם הַתַּבְשִׁיל בְּפֶסַח עַצְמוֹ, וַהֲרֵי חָמֵץ בְּפֶסַח לֹא בָּטֵל. (תמז סעיף ג. צח)
דִּין חוֹזֵר וְנֵעוֹר
אִם הִתְעָרֵב קֹדֶם הַפֶּסַח מַאֲכָל יָבֵשׁ חָמֵץ בְּמַאֲכָל יָבֵשׁ כָּשֵׁר, כְּגוֹן שֶׁהִתְעָרְבָה מַצַּת חָמֵץ אַחַת בִּשְׁתֵּי מַצּוֹת כְּשֵׁרוֹת לְפֶסַח, הִתְבַּטֵּל הֶחָמֵץ בָּרֹב כְּכָל דִּין יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ [שֶׁאָמְרָה הַתּוֹרָה, שֶׁאִם הִתְעָרֵב אִסּוּר יָבֵשׁ בְּרֹב שֶׁל כָּשֵׁר, הָאִסּוּר בָּטֵל בָּרֹב. כְּגוֹן, אִם הִתְעָרְבָה חֲתִיכַת בָּשָׂר נְבֵלָה בִּשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר כָּשֵׁר, הֲרֵי שֶׁשְּׁלֹשׁ הַחֲתִיכוֹת מֻתָּרוֹת בַּאֲכִילָה, רַק טוֹב שֶׁלֹּא אָדָם אֶחָד יֹאכַל אֶת שְׁלָשְׁתָּן. (שו"ע יורה דעה סימן קט סעיף א)]. וּמֵאַחַר וְהִתְבַּטֵּל הֶחָמֵץ קֹדֶם הַפֶּסַח, אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְעוֹרֵר שׁוּב בַּפֶּסַח, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִתְבַּטֵּל וְאֵין הָאִסּוּר נִכָּר, לֹא הֶחְמִירוּ חֲכָמִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא יִתְבַּטֵּל. {כן פסקו רוב הראשונים, רש"י, רבנו תם, רבנו יצחק מבעלי התוספות, האור זרוע, הראבי"ה, רבנו שמחה, רבנו יעקב מקורביל, הרא"ה, הראב"ד, הר"ן, הסמ"ג, התרומה, אורחות חיים, רבנו פרץ, הריטב"א, הרא"ש, העיטור, הסמ"ק, הגהות מימוניות, המכתם, המאירי, הרשב"ץ, וכן פסק בסתם מרן בשו"ע (סימן תמז סעי' ד), וכן פסקו מהרי"ט, מהר"ח מודעי, גינת ורדים, בית יהודה עייאש, ויאמר יצחק, מהר"א בן שמעון ועוד רבים מן האחרונים, ושכן הוא מנהג בני ספרד. וכתב הגאון מהר"ם בן חביב שהמחמירים בשמן שומשמין שמא נשרה עם חיטים, חומרה יתירה היא.}
אוּלָם הָרָמָ"א (תמז סעיף ד) כָּתַב, שֶׁמִּנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהָקֵל כֵּן רַק בְּתַעֲרֹבֶת לַח בְּלַח [כְּמוֹ בִּירָה בְּיַיִן אוֹ בְּתַבְשִׁיל בָּשָׂר כַּנַּ"ל], אֲבָל בְּתַעֲרֹבֶת יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ מַחְמִירִים לוֹמַר שֶׁחוֹזֵר וְנֵעוֹר הֶחָמֵץ, וְאֵינוֹ בָּטֵל. וְהַטַּעַם בָּזֶה, כְּדֵי לָחוּשׁ לְרַב נַטְרוֹנַאי גָּאוֹן, הָרַמְבַּ"ם, הָרַשְׁבָּ"א וְהָרִי"ץ גֵּאוּת שֶׁאוֹמְרִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִתְבַּטֵּל הֶחָמֵץ קֹדֶם הַפֶּסַח, חוֹזֵר וְנֵעוֹר שׁוּב בְּפֶסַח. וְאַף שֶׁהֵם הֶחְמִירוּ גַּם בְּלַח בְּלַח, מִכָּל מָקוֹם מִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהַחְמִיר רַק בֶּחָמֵץ שֶׁהוּא בָּעַיִן, כְּתַעֲרֹבֶת יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ. אֲבָל בְּתַעֲרֹבֶת לַח בְּלַח, כֵּיוָן שֶׁאֵין הֶחָמֵץ נִכָּר בָּעַיִן, כְּמוֹ הַבִּירָה שֶׁנֶּעְלְמָה בְּתוֹךְ הַיַּיִן לְגַמְרֵי, לֹא הֶחְמִירוּ. (משנ"ב ס"ק לג. קג)
נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם
כַּיָּדוּעַ, לְגַבֵּי שְׁאָר אִסּוּרִים, אִם בִּשֵּׁל אָדָם בְּטָעוּת בְּסִיר שֶׁל אִסּוּר, נֶאֱסַר הַמַּאֲכָל. לְמָשָׁל: בִּשֵּׁל בָּשָׂר בְּטָעוּת בְּסִיר שֶׁל חָלָב, נֶאֱסַר הַבָּשָׂר בַּאֲכִילָה מֵחֲמַת הֶחָלָב הַבָּלוּעַ בַּסִּיר שֶׁנִּפְלַט לַתַּבְשִׁיל. אוּלָם כָּל זֶה דַּוְקָא כְּשֶׁבִּשֵּׁל אֶת הַבָּשָׂר בְּתוֹךְ 24 שָׁעוֹת לְבִשּׁוּל הֶחָלָב בַּסִּיר, אֲבָל אִם כְּבָר עָבְרוּ 24 שָׁעוֹת מִשָּׁעָה שֶׁבִּשֵּׁל חָלָב בַּסִּיר וְאַחַר כָּךְ בִּשֵּׁל בְּטָעוּת בָּשָׂר – מֻתָּר הַבָּשָׂר בַּאֲכִילָה, מִכֵּיוָן שֶׁדַּוְקָא בְּתוֹךְ 24 שָׁעוֹת הַטַּעַם הַבָּלוּעַ בַּסִּיר הוּא טַעַם טוֹב, וְנִמְצָא שֶׁנִּפְלַט לַבָּשָׂר טַעַם טוֹב שֶׁל חָלָב וְאוֹסְרוֹ, אֲבָל לְאַחַר 24 שָׁעוֹת, טַעַם הֶחָלָב הַבָּלוּעַ בַּסִּיר נִפְגַּם וְאֵינוֹ נוֹתֵן טַעַם טוֹב בַּבָּשָׂר, וְלָכֵן אֵינוֹ אוֹסְרוֹ. וְזֶה הַנִּקְרָא בִּלְשׁוֹן רַבּוֹתֵינוּ: "נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם, מֻתָּר". דְּהַיְנוּ, כָּל שֶׁבְּלִיעַת הָאִסּוּר נָתְנָה טַעַם פָּגוּם בַּמַּאֲכָל, הֲרֵיהוּ מֻתָּר. {כמבואר בהרחבה בחוברת 'כשרות המטבח'.}
וּמֵעַתָּה, לְגַבֵּי אִסּוּר חָמֵץ, אִם טָעָה וּבִשֵּׁל בְּפֶסַח בְּסִיר שֶׁל חָמֵץ – לְאַחַר שֶׁכְּבָר עָבְרוּ 24 שָׁעוֹת מִשָּׁעָה שֶׁבִּשֵּׁל אֶת הֶחָמֵץ בַּסִּיר, מֻתָּר הַתַּבְשִׁיל בַּאֲכִילָה, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר נִפְגַּם טַעֲמוֹ שֶׁל הֶחָמֵץ הַבָּלוּעַ, וְנִפְלַט טַעַם פָּגוּם שֶׁל חָמֵץ שֶׁאֵינוֹ אוֹסֵר. {כן פסקו הגאונים ורוב הראשונים, רש"י, רבנו תם, רבנו יצחק מבעלי התוספות, רבנו שמואל, רבנו יהודה בר יצחק, אור זרוע, הרמב"ן, אורחות חיים, הריטב"א, מהר"ם מרוטנבורג, הרא"ש, האגור, הרשב"ץ, יכין ובועז, ועוד. וכן פסק מרן בבית יוסף ובשולחן ערוך (סימן תמז סעיף י). ואף על פי שחמץ בפסח אפילו באלף לא בטל, והרי באלף אין טעם כלל ובכל זאת נאסר, מכל מקום, כאן שנפגם החמץ, פקע איסורו לגמרי ואינו אוסר כלל. (מ"ב ס"ק צו. קיד, קה) }
אָמְנָם הָרָמָ"א (תמז סעיף י) כָּתַב, שֶׁמִּנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהַחְמִיר בְּנוֹתֵן טַעַם לִפְגָם בְּפֶסַח, (כהרשב"א, היראים וריב"א, מפאת חומרת איסור חמץ) וְלָכֵן נֶאֱסָר הַתַּבְשִׁיל בַּאֲכִילָה. וְאוּלָם רַשַּׁאי לִתֵּן אֶת הַתַּבְשִׁיל לִבְנֵי סְפָרַד לְאָכְלוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם אִם עָבְרוּ י"ב חֹדֶשׁ עַל הַכְּלִי אֲפִלּוּ כְּלִי חֶרֶס, וְטָעוּ וּבִשְּׁלוּ בוֹ, אַף לִבְנֵי אַשְׁכְּנַז מֻתָּר הַתַּבְשִׁיל בַּאֲכִילָה. (חכם צבי, הגר"ז, מהר"ש אנגיל ועוד. קיד, קסא)
מִרְקַחַת – רִבָּה
מִרְקַחַת שֶׁהִתְבַּשְּׁלָה בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בִּכְלִי שֶׁל חָמֵץ, מֻתָּר לְאָכְלָהּ בְּפֶסַח לְכַתְּחִלָּה. וּמִן הַדִּין גַּם בְּנֵי אַשְׁכְּנַז יְכוֹלִים לְהָקֵל בָּזֶה, {מֵאַחַר וְיֵשׁ כָּאן צֵרוּף שֶׁל שְׁנֵי טְעָמִים לְהָקֵל, גַּם שֶׁסְּתַם כֵּלִים אֵינָם בְּנֵי יוֹמָם וּמִמֵּילָא נַעֲשָׂה טַעַם לִפְגָם, וְגַם מִשּׁוּם 'נוֹתֵן טַעַם בַּר נוֹתֵן טַעַם שֶׁל הֶתֵּר', דְּהַיְנוּ שֶׁהֶחָמֵץ נָתַן טַעַם בַּכְּלִי, וְהַכְּלִי נָתַן טַעַם בַּמִּרְקַחַת, וַעֲדַיִן זֶה הֶתֵּר, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה קֹדֶם פֶּסַח. וּבְצֵרוּף שְׁנֵיהֶם מוֹדֶה הָרָמָ"א לְהָקֵל}. (מג"א וחק יעקב. קה)
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
חג הפסח בהלכה ובאגדה
אלול התשס"ח – טלפונים לפרטים, ברורים והזמנות: 04-9988996 0522-813833
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5