——–
כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:
(ט) אֶת-זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֣ל אֲשֶׁר-לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת בַּמַּ֗יִם בַּיַּמִּ֛ים וּבַנְּחָלִ֖ים אֹתָ֥ם תֹּאכֵֽלוּ: יָת דֵין תֵּיכְלוּן מִכֹּל דִיבְמַיָא כֹּל דִי לֵהּ צִיצִיןוְקַלְפִין בְּמַיָא בְּיַמְמַיָא וּבְנַחֲלַיָא יַתְהוֹןתֵּיכְלוּן:
סנפיר. אלו ששט בהם: קשקשת. אלו קלפים הקבועים בו, כמו שנאמר (שמואל א יז ה) ושריון קשקשים הוא לבוש:
(י) וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר אֵין-ל֜וֹ סְנַפִּ֣יר וְקַשְׂקֶ֗שֶׂת בַּיַּמִּים֙ וּבַנְּחָלִ֔ים מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הַמַּ֔יִם וּמִכֹּ֛ל נֶ֥פֶשׁ הַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ הֵ֖ם לָכֶֽם: וְכֹל דִי לֵית לֵהּ צִיצִיןוְקַלְפִין בְּיַמְמַיָא וּבְנַחֲלַיָא מִכֹּל רִחֲשָׁאדְמַיָא וּמִכֹּל נַפְשָׁא חַיְתָא דִיבְמַיָא שִׁקְצָא אִנוּן לְכוֹן:
שרץ. בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונע ונד על הארץ:
(יא) וְשֶׁ֖קֶץ יִהְי֣וּ לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וְאֶת-נִבְלָתָ֖ם תְּשַׁקֵּֽצוּ: וְשִׁקְצָא יְהוֹן לְכוֹן מִבִּסְרְהוֹן לָאתֵיכְלוּן וְיָת נְבִלְתְּהוֹן תְּשַׁקְצוּן:
ושקץ יהיו. לאסר את עירוביהן, אם יש בו בנותן טעם: מבשרם. אינו מזהר על הסנפירים ועל העצמות: ואת נבלתם תשקצו. לרבות יבחושין שסננן. יבחושין מושקירונ"ש בלע"ז :
(יב) כֹּ֣ל אֲשֶׁ֥ר אֵין-ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם: כֹּל דִי לֵית לֵהּ צִיצִיןוְקַלְפִין בְּמַיָא שִׁקְצָא הוּא לְכוֹן:
כל אשר אין לו וגו' . מה תלמוד לומר, שיכול אין לי שיהא מתר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה, השירן במים מנין, תלמוד לומר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, הא אם היו לו במים אף על פי שהשירן בעליתו מתר:
(יג) וְאֶת-אֵ֨לֶּה֙ תְּשַׁקְּצ֣וּ מִן-הָע֔וֹף לֹ֥א יֵאָֽכְל֖וּ שֶׁ֣קֶץ הֵ֑ם אֶת-הַנֶּ֨שֶׁר֙ וְאֶת-הַפֶּ֔רֶס וְאֵ֖ת הָֽעָזְנִיָּֽה: וְיָת אִלֵין תְּשַׁקְצוּן מִן עוֹפָאלָא יִתְאָכְלוּן שִׁקְצָא אִנוּן נִשְׁרָאוְעֲר וְעַזְיָא:
לא יאכלו. לחיב את המאכילן לקטנים. שכך משמעו לא יהיו נאכלים על ידך. או אינו אלא לאסרו בהנאה, תלמוד לומר (דברים יד יב) לא תאכלו, באכילה אסורין בהנאה מתרין. כל עוף שנאמר בו למינה, למינו, למינהו, יש באותו המין שאין דומין זה לזה, לא במראיהם ולא בשמותם, וכלן מין אחד:
(יד) וְאֶ֨ת-הַדָּאָ֔ה וְאֶת-הָֽאַיָּ֖ה לְמִינָֽהּ: וְדַיְתָא וְטָרָפִיתָא לִזְנַהּ:(טו) אֵ֥ת כָּל-עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ: יָת כָּל עוּרְבָא לִזְנֵהּ:(טז) וְאֵת֙ בַּ֣ת הַיַּֽעֲנָ֔ה וְאֶת-הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת-הַשָּׁ֑חַף וְאֶת-הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ: וְיָת בַּת נַעֲמִיתָא וְצִיצָא וְצִפַּרשַׁחְפָא וְנָצָא לִזְנוֹהִי:
הנץ. אישפרויי"ר :
(יז) וְאֶת-הַכּ֥וֹס וְאֶת-הַשָּׁלָ֖ךְ וְאֶת-הַיַּנְשֽׁוּף: וְקַרְיָא וְשָׁלֵינוּנָא וְקִפּוֹפָא:
השלך. פרשו רבותינו זה השולה דגים מן הים. וזהו שתרגם אנקלוס ושלינונא: כוס וינשוף. הם צואיטי"ש הצועקים בלילה ויש להם לסתות כאדם. ועוד אחר דומה לו שקורין יב"ן [לילית] :
(יח) וְאֶת-הַתִּנְשֶׁ֥מֶת וְאֶת-הַקָּאָ֖ת וְאֶת-הָֽרָחָֽם: וּבַוְתָא וְקָתָא וִירַקְרֵקָא:
התנשמת. היא קלב"א שורי"ץ [עטלף] ודומה לעכבר ופורחת בלילה. ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה, ואין לה עינים וקורין לה טלפ"א [חפרפרת] :
(יט) וְאֵת֙ הַֽחֲסִידָ֔ה הָֽאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְאֶת-הַדּֽוּכִיפַ֖ת וְאֶת-הָֽעֲטַלֵּֽף: וְחַוָרִיתָא וְאִבּוּ לִזְנַהּ וְנַגַר טוּרָאוַעֲטַלֵפָא:
החסידה. זו דיה לבנה ציגוני"ה . ולמה נקרא שמה חסידה, שעושה חסידות עם חברותיה במזונות: האנפה. היא דיה רגזנית. ונראה לי שזו היא שקורין לה היירו"ן : הדוכיפת. תרנגול הבר וכרבלתו כפולה ובלע"ז הירופ"א , ולמה נקרא שמו דוכיפת, שהודו כפות, וזו היא כרבלתו. תרגום אנקלוס ונגר טורא נקרא על שם מעשיו, כמו שפרשו רבותינו במסכת גטין בפרק מי שאחזו (דף סח ב) :
(כ) כֹּ֚ל שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַֽהֹלֵ֖ךְ עַל-אַרְבַּ֑ע שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם: כֹּל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא דִמְהַלֵךְ עַלאַרְבַּע שִׁקְצָא הוּא לְכוֹן:
שרץ העוף. הם הדקים הנמוכים הרוחשין על הארץ, כגון זבובים וצרעין ויתושין וחגבים:
(כא) אַ֤ךְ אֶת-זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַֽהֹלֵ֖ךְ עַל-אַרְבַּ֑ע אֲשֶׁר-(לא) ל֤וֹ כְרָעַ֨יִם֙ מִמַּ֣עַל לְרַגְלָ֔יו לְנַתֵּ֥ר בָּהֵ֖ן עַל-הָאָֽרֶץ: בְּרַם יָת דֵין תֵּיכְלוּן מִכֹּלרִחֲשָׁא דְעוֹפָא דִמְהַלֵךְ עַל אַרְבַּעדִי לֵהּ קַרְצוּלִין מֵעִלַוֵי רַגְלוֹהִילְקַפָּצָא בְהוֹן עַל אַרְעָא:
על ארבע. על ארבע רגלים: ממעל לרגליו. סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח, ויש הרבה מהם במקומנו בינותינו, כאותן שקורין לנגושט"א , אבל אין אנו בקיאין בהן, שארבעה סימני טהרה נאמרו בהם ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסלין אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רבו. וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו, אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב וצריך שיהא שמו חגב, ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם:
(כב) אֶת-אֵ֤לֶּה מֵהֶם֙ תֹּאכֵ֔לוּ אֶת-הָֽאַרְבֶּ֣ה לְמִינ֔וֹ וְאֶת-הַסָּלְעָ֖ם לְמִינֵ֑הוּ וְאֶת-הַֽחַרְגֹּ֣ל לְמִינֵ֔הוּ וְאֶת-הֶֽחָגָ֖ב לְמִינֵֽהוּ: יָת אִלֵין מִנְהוֹן תֵּיכְלוּן יָתגוֹבָא לִזְנֵהּ וְיָת רָשׁוּנָא לִזְנוֹהִיוְיָת חַרְגוֹלָא לִזְנוֹהִי וְיָת חַגָבָאלִזְנוֹהִי:(כג) וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף אֲשֶׁר-ל֖וֹ אַרְבַּ֣ע רַגְלָ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם: וְכֹל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא דִי לֵהּאַרְבַּע רַגְלִין שִׁקְצָא הוּא לְכוֹן:
וכל שרץ העוף וגו' . בא ללמד שאם יש לו חמש טהור:
(כד) וּלְאֵ֖לֶּה תִּטַּמָּ֑אוּ כָּל-הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב: וּלְאִלֵין תִּסְתָּאָבוּן כָּל דְיִקְרַב בִּנְבִלְתְּהוֹןיְהֵי מְסָאָב עַד רַמשָׁא:
ולאלה. העתידין להאמר למטה בענין: תטמאו. כלומר בנגיעתם יש טמאה:
(כה) וְכָל-הַנֹּשֵׂ֖א מִנִּבְלָתָ֑ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב: וְכָל דְיִטוֹל מִנְבִלְתְּהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵימְסָאָב עַד רַמְשָׁא:
וכל הנשא מנבלתם. כל מקום שנאמרה טמאת משא, חמורה מטמאת מגע, שהיא טעונה כבוס בגדים:
(כו) לְכָל-הַבְּהֵמָ֡ה אֲשֶׁ֣ר הִוא֩ מַפְרֶ֨סֶת פַּרְסָ֜ה וְשֶׁ֣סַע | אֵינֶ֣נָּה שֹׁסַ֗עַת וְגֵרָה֙ אֵינֶ֣נָּה מַֽעֲלָ֔ה טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל-הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִטְמָֽא: לְכָל בְּעִירָא דִי הִיא סְדִיקָאפַרְסָתָא וְטִלְפִין לֵיתָהָא מַטִלְפָא וּפִשְׁרָאלֵיתָהָא מַסְקָא מְסָאֲבִין אִנוּן לְכוֹןכָּל דְיִקְרַב בְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב:
מפרסת פרסה ושסע איננה שסעת. כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה, אבל למטה היא מחברת. כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ובענין שבסוף הפרשה פרש על בהמה טהורה:
(כז) וְכֹ֣ל | הוֹלֵ֣ךְ עַל-כַּפָּ֗יו בְּכָל-הַֽחַיָּה֙ הַהֹלֶ֣כֶת עַל-אַרְבַּ֔ע טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל-הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב: וְכֹל דִמְהַלֵךְ עַל יְדוֹהִי בְּכָלחַיְתָא דִמְהַלְכָא עַל אַרְבַּע מְסַאֲבִיןאִנוּן לְכוֹן כָּל דְיִקְרַב בִּנְבִלְתְּהוֹןיְהֵא מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:
על כפיו. כגון כלב ודב וחתול: טמאים הם לכם. למגע:
(כח) וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת-נִבְלָתָ֔ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד-הָעָ֑רֶב טְמֵאִ֥ים הֵ֖מָּה לָכֶֽם: (ס) וּדְיִטוֹל יָת נְבִלְתְּהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִיוִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא מְסַאֲבִיןאִנוּן לְכוֹן:(כט) וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָֽעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ: וְדֵין לְכוֹן מְסַאָבָא דְּרִחֲשָׁא דְרָחֵשׁעַל אַרְעָא חֻלְדָא וְעַכְבָּרָא וְצָבָאלִזְנוֹהִי:
וזה לכם הטמא. כל טמאות הללו אינן לאסור אכילה אלא לטמאה ממש, להיות טמא במגען ונאסר לאכול תרומה וקדשים ולכנס במקדש: החלד. מושטיל"ה [נמיה] : והצב. פרוי"ט [קרפדה] שדומה לצפרדע:
(ל) וְהָֽאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת: וְיָלָא וְכוֹחָא וְחֻלְטֵיתָא וְחֻמְטָא וְאָשׁוּתָא:
והאנקה. היריצו"ן [קפוד] : והלטאה. לישרד "ה: והחמט. לימצ"ה [חלזון] : והתנשמת. טלפ"א [חפרפרת] :
(לא) אֵ֛לֶּה הַטְּמֵאִ֥ים לָכֶ֖ם בְּכָל-הַשָּׁ֑רֶץ כָּל-הַנֹּגֵ֧עַ בָּהֶ֛ם בְּמֹתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב: אִלֵין דִמְסַאֲבִין לְכוֹן בְּכָל רִחֲשָׁאכֹּל דְיִקְרַב בְּהוֹן בְּמוֹתְהוֹן יְהֵימְסָאָב עַד רַמְשָׁא:(לב) וְכֹ֣ל אֲשֶׁר-יִפֹּ֣ל-עָלָיו֩ מֵהֶ֨ם | בְּמֹתָ֜ם יִטְמָ֗א מִכָּל-כְּלִי-עֵץ֙ א֣וֹ בֶ֤גֶד אוֹ-עוֹר֙ א֣וֹ שָׂ֔ק כָּל-כְּלִ֕י אֲשֶׁר-יֵֽעָשֶׂ֥ה מְלָאכָ֖ה בָּהֶ֑ם בַּמַּ֧יִם יוּבָ֛א וְטָמֵ֥א עַד-הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר: וְכָל דִי יִפֵּל עֲלוֹהִי מִנְהוֹןבְּמוֹתְהוֹן יְהֵי מְסָאָב מִכָּל מָאןדְעָא אוֹ לְבוּשׁ אוֹ מְשַׁךְאוֹ שָׂק כָּל מָאן דִיתִתְעֲבֵד עִבִידָא בְּהוֹן בְּמַיָא יִתָּעַלוִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וְיִדְכֵּי:
במים יובא. ואף לאחר טבילתו טמא הוא לתרומה עד הערב, ואחר כך וטהר בהערב השמש:
(לג)  שביעי  וְכָ֨ל-כְּלִי-חֶ֔רֶשׂ אֲשֶׁר-יִפֹּ֥ל מֵהֶ֖ם אֶל-תּוֹכ֑וֹ כֹּ֣ל אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹכ֛וֹ יִטְמָ֖א וְאֹת֥וֹ תִשְׁבֹּֽרוּ: וְכָל מָאן דַחֲסַף דִי יִפֵּלמִנְהוֹן לְגַוֵהּ כֹּל דִי בְגַוֵהּיִסְתָּאַב וְיָתֵהּ תְּתַבְּרוּן:
אל תוכו. אין כלי חרס מטמא אלא מאוירו: כל אשר בתוכו יטמא. הכלי חוזר ומטמא מה שבאוירו: ואתו תשברו. למד שאין לו טהרה במקוה:
(לד) מִכָּל-הָאֹ֜כֶל אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָב֥וֹא עָלָ֛יו מַ֖יִם יִטְמָ֑א וְכָל-מַשְׁקֶה֙ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁתֶ֔ה בְּכָל-כְּלִ֖י יִטְמָֽא: מִכָּל מֵיכְלָא דְמִתְאֲכֵל דִי יַעֲלוּןעֲלוֹהִי מַיָא יְהֵי מְסָאָב וְכָלמַשְׁקֵה דִי יִשְׁתֵּתֵי בְּכָל מָאןיְהֵי מְסָאָב:
מכל האכל אשר יאכל. מוסב על מקרא העליון, כל אשר בתוכו יטמא, מכל האכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא. וכן כל משקה אשר ישתה בכל כלי, והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא. למדנו מכאן דברים הרבה. למדנו שאין אוכל מכשר ומתקן לקבל טמאה עד שיבאו עליו מים פעם אחת, ומשבאו עליו מים פעם אחת מקבל טמאה לעולם ואפלו נגוב. והיין והשמן וכל הנקרא משקה מכשיר זרעים לטמאה כמים. שכך יש לדרוש המקרא, אשר יבא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל. ועוד למדו רבותינו מכאן, שאין ולד הטמאה מטמא כלים, שכך שנינו יכול יהיו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס, תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל, אוכל מטמא מאויר כלי חרס, ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס, לפי שהשרץ אב הטמאה והכלי, שנטמא ממנו, ולד הטמאה, לפיכך אינו חוזר ומטמא כלים שבתוכו. ולמדנו עוד, שהשרץ שנפל לאויר תנור והפת בתוכו, ולא נגע השרץ בפת, התנור ראשון והפת שניה. ולא נאמר רואין את התנור כאלו מלא טמאה ותהא הפת תחלה, שאם אתה אומר כן לא נתמעטו כל הכלים מלהטמא מאויר כלי חרס, שהרי טמאה עצמה נגעה בהן מגבן. ולמדנו עוד על ביאת מים, שאינה מכשרת זרעים אלא אם כן נפלו עליהן משנתלשו, שאם אתה אומר מקבלין הכשר במחבר, אין לך שלא באו עליו מים, ומהו אומר אשר יבוא עליו מים, משנתלשו. ולמדנו עוד שאין אוכל מטמא אחרים אלא אם כן יש בו כביצה, שנאמר אשר יאכל, אוכל הנאכל בבת אחת, ושערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת:
(לה) וְ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר-יִפֹּ֨ל מִנִּבְלָתָ֥ם | עָלָיו֘ יִטְמָא֒ תַּנּ֧וּר וְכִירַ֛יִם יֻתָּ֖ץ טְמֵאִ֣ים הֵ֑ם וּטְמֵאִ֖ים יִֽהְי֥וּ לָכֶֽם: וְכֹל דִי יִפֹּל מִנְבִלְתְּהוֹן עֲלוֹהִייְהֵי מְסָאָב תַּנוּר וְכִירַיִם יִתָּרְעוּןמְסַאֲבִין אִנוּן וּמְסַאֲבִין יְהוֹן לְכוֹן:
תנור וכירים. כלים המטלטלין הם, והם של חרס ויש להן תוך, ושופת את הקדרה על נקב החלל ושניהם פיהם למעלה: יתץ. שאין לכלי חרס טהרה בטבילה: וטמאים יהיו לכם. שלא תאמר מצוה אני לנתצם, תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם, אם רצה לקימן בטמאתן רשאי:
(לו) אַ֣ךְ מַעְיָ֥ן וּב֛וֹר מִקְוֵה-מַ֖יִם יִֽהְיֶ֣ה טָה֑וֹר וְנֹגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָֽא: בְּרַם מַעְיָן וְגוֹב בֵּית כְּנִישׁוּתמַיָא יְהֵי דְכֵי וּדְיִקְרַב בִּנְבִלְתְּהוֹןיְהֵי מְסָאָב:
אך מעין ובור מקוה מים. המחברים לקרקע, אין מקבלין טמאה. ועוד יש לך ללמוד יהיה טהור הטובל בהם מטמאתו: ונגע בנבלתם יטמא. אפלו הוא בתוך מעין ובור ונוגע בנבלתם יטמא, שלא תאמר קל וחומר אם מטהר את הטמאים מטמאתם, קל וחמר שיציל את הטהור מלטמא, לכך נאמר ונוגע בנבלתם יטמא:
(לז) וְכִ֤י יִפֹּל֙ מִנִּבְלָתָ֔ם עַל-כָּל-זֶ֥רַע זֵר֖וּעַ אֲשֶׁ֣ר יִזָּרֵ֑עַ טָה֖וֹר הֽוּא: וַאֲרֵי יִפֵּל מִנְבִלְתְּהוֹן עַל כָּלבַּר זְרַע זֵרוּעַ דִי יִזְדְרָעדְכֵי הוּא:
זרע זרוע. זריעה של מיני זרעונין. זרוע שם דבר הוא, כמו ויתנו לנו מן הזרועים: (דניאל א יב) טהור הוא. למדך הכתוב שלא הכשר ונתקן לקרות אוכל לקבל טמאה, עד שיבואו עליו מים:
(לח) וְכִ֤י יֻתַּן-מַ֨יִם֙ עַל-זֶ֔רַע וְנָפַ֥ל מִנִּבְלָתָ֖ם עָלָ֑יו טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: (ס) וַאֲרֵי יִתְיַהֲבוּן מַיָא עַל בַּרזַרְעָא וְיִפֵּל מִנְבִלְתְּהוֹן עֲלוֹהִי מְסָאָבהוּא לְכוֹן:
וכי יתן מים על זרע. לאחר שנתלש, שאם תאמר יש הכשר במחבר, אין לך זרע שלא הכשר: מים על זרע. בין מים בין שאר משקין, בין נפלו הם על הזרע, בין הזרע נפל לתוכן, הכל נדרש בתורת כהנים: ונפל מנבלתם עליו. אף משנגב מן המים, שלא הקפידה תורה אלא להיות עליו שם אוכל, ומשירד עליו הכשר קבלת טמאה פעם אחת, שוב אינו נעקר המנו:
(לט) וְכִ֤י יָמוּת֙ מִן-הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁר-הִ֥יא לָכֶ֖ם לְאָכְלָ֑ה הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖הּ יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב: וַאֲרֵי יְמוּת מִן בְּעִירָא דִיהִיא לְכוֹן לְמֵיכָל דְיִקְרַב בִּנְבִלְתַּהּיְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:
בנבלתה. ולא בעצמות וגידים ולא בקרנים וטלפים ולא בעור:
(מ) וְהָֽאֹכֵל֙ מִנִּבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד-הָעָ֑רֶב וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת-נִבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב: וּדְיֵכוּל מִנְבִלְתַּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵימְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּדְיִטוֹל יָתנְבִלְתַּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָבעַד רַמְשָׁא:
והנשא את נבלתה. חמורה טמאת משא מטמאת מגע, שהנושא מטמא בגדים, והנוגע אין בגדיו טמאין, שלא נאמר בו יכבס בגדיו: והאכל מנבלתה. יכול תטמאנו אכילתו, כשהוא אומר בנבלת עוף טהור (ויקרא כב ח) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, אותה מטמאה בגדים באכילתה, ואין נבלת בהמה מטמאה בגדים באכילתה בלא משא, כגון אם תחבה לו חברו בבית הבליעה, אם כן מה תלמוד לומר האכל, לתן שעור לנושא ולנוגע כדי אכילה והוא כזית: וטמא עד הערב. אף על פי שטבל צריך הערב שמש:
(מא) וְכָל-הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לֹ֥א יֵֽאָכֵֽל: וְכָל רִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ עַל אַרְעָאשִׁקְצָא הוּא לָא יִתְאָכֵל:
השרץ על הארץ. להוציא את היתושין שבכליסין ושבפולין ואת הזיזין שבעדשים, שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האוכל, אבל משיצאו לאויר ושרצו הרי נאסרו: לא יאכל. לחיב על המאכיל כאוכל. ואין קרוי שרץ אלא דבר נמוך קצר רגלים, שאינו נראה אלא כרוחש ונד:
(מב) כֹּל֩ הוֹלֵ֨ךְ עַל-גָּח֜וֹן וְכֹ֣ל | הוֹלֵ֣ךְ עַל-אַרְבַּ֗ע עַ֚ד כָּל-מַרְבֵּ֣ה רַגְלַ֔יִם לְכָל-הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ לֹ֥א תֹֽאכְל֖וּם כִּי-שֶׁ֥קֶץ הֵֽם: כֹּל דִמְהַלֵךְ עַל מְעוֹהִי וְכֹלדִמְהַלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּלסְגִיאוּת רַגְלָאִין לְכָל רִחֲשָׁא דְרָחֵשׁעַל אַרְעָא לָא תֵיכְלֻנוּן אֲרֵישִׁקְצָא אִנוּן:
הולך על גחון. זה נחש, ולשון גחון שחיה, שהולך שח ונופל על מעיו: כל הולך. להביא השלשולין ואת הדומה לדומה: הולך על ארבע. זה עקרב: כל. להביא את החפושית אישקרבו"ט בלע"ז ואת הדומה לדומה: מרבה רגלים. זה נדל, שרץ שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן, וקורין ציינפיי"ש :
(מג) אַל-תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת-נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל-הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם: לָא תְשַׁקְצוּ יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּכָלרִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ וְלָא תִסְתַּאֲבוּן בְּהוֹןוְתִסְתַּאֲבוּן פּוֹן בְּהוֹן:
אל תשקצו. באכילתן, שהרי כתיב נפשותיכם, ואין שקוץ נפש במגע, וכן ולא תטמאו באכילתן: ונטמתם בם. אם אתם מטמאין בהם בארץ אף אני מטמא אתכם בעולם הבא ובישיבת מעלה:
(מד) כִּ֣י אֲנִ֣י יְהוָֹה֘ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִֽתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִֽהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת-נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל-הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל-הָאָֽרֶץ: אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֶלָהָכוֹן וְתִתְקַדְשׁוּןוּתְהוֹן קַדִישִׁין אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָאוְלָא תְסַאֲבוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּכָלרִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ עַל אַרְעָא:
כי אני ה' אלהיכם. כשם שאני קדוש שאני ה' אלהיכם, כך והתקדשתם קדשו עצמכם למטה: והייתם קדשים. לפי שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא: ולא תטמאו וגו' . לעבור עליהם בלאוין הרבה. וכל לאו מלקות, וזהו שאמרו בתלמוד [ מכות טז ] אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש:
(מה)  מפטיר  כִּ֣י | אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה הַמַּֽעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִֽהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי: אֲרֵי אֲנָא יְיָ דְאַסֵק יָתְכוֹןמֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהּוּתְהוֹן קַדִישִׁין אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָא:
כי אני ה' המעלה אתכם. על מנת שתקבלו מצותי העלתי אתכם. דבר אחר כי אני ה' המעלה אתכם, בכלן כתיב והוצאתי, וכאן כתיב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העלתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אמות, דים, ומעליותא היא גבייהו, זהו לשון מעלה:
(מו) זֹ֣את תּוֹרַ֤ת הַבְּהֵמָה֙ וְהָע֔וֹף וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה הָֽרֹמֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם וּלְכָל-נֶ֖פֶשׁ הַשֹּׁרֶ֥צֶת עַל-הָאָֽרֶץ: דָא אוֹרַיְתָא דִבְעִירָא וּדְעוֹפָא וּדְכָלנַפְשָׁתָא חַיְתָא דִרְחֵשָׁא בְּמַיָא וּלְכָלנַפְשָׁא דִרְחֵשָׁא עַל אַרְעָא:(מז) לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּֽאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵֽאָכֵֽל: (פפפ) לְאַפְרָשָׁא בֵּין מְסָאָבָא וּבֵין דַכְיָאוּבֵין חַיְתָא דְמִתְאַכְלָא וּבֵין חַיְתָאדִי לָא מִתְאַכְלָא: פפפ:
להבדיל. לא בלבד השונה, אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן: בין הטמא ובין הטהר. צריך לומר בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם, אלא בין טמאה לך לטהורה לך, בין נשחט חציו של קנה לנשחט רבו: ובין החיה הנאכלת. צריך לומר בין צבי לערוד, והלא כבר מפורשים הם, אלא בין שנלדו בה סימני טרפה כשרה, לנלדו בה סימני טרפה פסולה:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5