——–
אלול – א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י.
א. אלול – חדש חרדת הדין
מפרסמים המה דבריו של גאון המוסר, הגאון ר' ישראל מסלנט, המובאים בספר "אור ישראל" (אגרת יד): "לפנים בישראל כל איש אחזו פלצות בשמעו את קול הקורא קדוש – אלול ! "
לכאורה יש להבין, הרי סבת החרדה ואחיזת הפלצות בשמיעת קול קורא ומכריז: "אלול ! " הלא הוא מהתקרב יום הדין בו נדון האדם שהוא יום ראש השנה, ויום זה צריך להחריד ולזעזע כל נפש מה תהיינה תוצאות משפטו, ואלו אנו רואים להפך – בערב ראש השנה מתרחצים ומסתפרים, לובשים בגדים נאים לכבוד החג, ובוטחים אנו בחסדי המקום שיוציא לאור משפטנו, ואת חרדת הלב ודאגת הנפש דורשים רבותינו מאתנו בימי האלול בעקר.
תרוץ לכך נמצא מתוך דבריו של הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל בספרו "אור יחזקאל": עקר הסכנה האורבת לנו לקראת יום הדין, היא האדישות וחסר היראה מיום הדין, ועל דבר זה צפוי הענש הגדול ביותר, שכן חסר היראה נובע מן המחשבה של "שלום יהיה לי", וכבר מפרש בכתוב, שהאומר שלום יהיה לי, "לא יאבה ה' סלח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא" וגו' (דברים כט, יט). עד כאן.
היוצא מדברי הגר"י לוינשטיין זצ"ל, שתוצאות המשפט ביום ראש השנה נקבעים לפי חרדת הדין ואחיזת הפלצות שהיתה לאדם קדם ראש השנה.
דהינו, הזכות הגדולה ביותר שיכול האדם לבוא אתה לקראת יום הדין, היא עצם חרדתו ופחדו ממשפט ה', כי הלא בכך הוא מבטא את גדל אמונתו אשר "מלך במשפט יעמיד ארץ" – אמונת שכר וענש, אשר היא יסוד גדול בעקרי תורתנו הקדושה – להאמין שהקדוש ברוך הוא מעניש לעוברי רצונו ומשלם שכר טוב לעושי רצונו. החרדה מיום הדין, מבטאת אצל האדם את יסוד האמונה שהקדוש ברוך הוא יודע מחשבות בני האדם, וכל שכן מעשיהם ותעלוליהם, אשר כלם גלויים לפניו, ויש דין ודין בעולם.
ולעמת זאת – הקטרוג הגדול ביותר שיכול, חס וחלילה, לבוא על האדם, הוא אדישותו מיום הדין, ובטחונו בהוצאת משפטו לאור הנובעת מהרגשת "שלום יהיה לי", והלא כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן – יותרו מעיו, חס וחלילה.
אם כן, זאת התשובה לשאלתנו מדוע דרישת חז"ל מאתנו להחרד ולהזדעזע בחדש אלול מאימת יום הדין, ואלו ליום ראש השנה לבוא – בטוחים בחסדי ה' שיוציא לאור משפטנו? כי היא הנותנת – בזכות חרדתנו בימי האלול, המבטאת את יסודות האמונה אצלנו, זוהי זכותנו הגדולה ביותר לעבר את יום הדין בהצלחה. ולכן, הזוכה להחרד בימי האלול ולפחד ממשפטו של מקום, מגיע לו לבוא בראש השנה בטוח בחסדי ה' שיוציא לאור משפטו.
ב. בכח השגרה להתעלם מהסכנה
כדי שיחרד האדם מאימת הדין בו הוא נדון ביום ראש השנה, צריך ראשית שיתברר אצלו באמתות שאכן הוא נדון ונשפט ביום ראש השנה. ואמתות זו, כשתקבע בלבו, תפעיל אצלו התרגשות ומתח כיצד יהיו תוצאות משפטו.
מטבע האדם, להרחיק ממחשבתו דברים שאינם לרצונו, ואף כשסכנה מרחפת עליו, דוחה הוא אותה ממחשבתו ומטשטשה בתקוות חסרות בסיס, והעקר להרגיע את עצמו כדי שלא לצאת משגרת החיים הרגוע למהלך חיים מתוח ומפחד.
להבין זאת, נביא מה שהיה רגיל הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל לספר (מובא בספר "ימי הרחמים והסליחות"), כי בימי מלחמת העולם השניה, כאשר החלו להגיע הידיעות על המעשים האימים של הגרמנים הארורים, ימח שמם, כלפי היהודים, הגיעו למסקנה שצריך לברח, אולם למרות הידיעות האימות ולמרות ההחלטה לברח השתלטה השגרה, והבריחה נדחתה שוב ושוב. עד שפעם אחת הגיע הגר"ח שמואלביץ זצ"ל למסקנה – שכל זמן שהצרך בבריחה לא ימחש, לא יעשה דבר. מה עשה? נגש לארון של בחורי הישיבה, ופזר את הדברים שבתוכו על מטותיהם של הבחורים; הפך את רהיטי הישיבה לצרך הכנת הבריחה. ורק אז – לאחר שהמחש דבר הבריחה – הח ו בהכנות מעשיות בריחה. וכפי הידוע, כמעט כל ישיבת מיר נצלה בבריחה זו בברחם לשנחאי.
העולה מדברינו, שאמנם ישראל מאמינים בני מאמינים, וכל יהודי מאמין שסכנה מרחפת עליו מתוצאות משפטו, אולם טבע האדם מבקש שלא לצאת מהשגרה, ומעדיף להמשיך בחיים שגרתיים מאשר לצאת לצורת חיים הדורשת מאמץ לשנוי הרגלים, והיא המביאתו לטשטש את האמתות הברורה, ולספק אצלו את אמונתו, ולהתלות בתקוות שוא למסקנת "שלום יהיה לי".
ומה העצה לכך?
להיות חכם, לחוש לסכנה, להתחיל בפעלות מעשיות (כמו שיבואר לקמן באות ד') כדי לצאת מהשגרה לקדם פני הרעה.
אם ברצוננו להבטיח לעצמנו זכאות במשפט הנורא – משפט שמים – הממצה עמק דין נורא על כל מעשה ומחשבה, שזו היא אחת מיסודות עקרי אמונתנו, עלינו לפעל בדרכים המועילות, על אף שיטרידו קצת את מנוחתנו, ויוציאונו מהשגרה, מאשר להתענג על דמיונות שוא, ולבטח בשלותנו בכך שנעצם עינינו מלהביט בסכנת הדרכים אשר לפנינו.
ג. אוירת הסובב –
סבה נוספת לאדישותנו הגדולה מאימת יום הדין הקרב ובא – "אוירת הסובב". מסבבים אנו באוירה הסובבת מכל הסובבים אותנו בהרגשת בטחון, קרירות, ויותר מזה. מסבבים אנו סביב אנשים מחסרי אמונה – הגורם הגדול להמשיך לפחות קרירות על אמונתנו, ואדם נשפע מסביבתו.
חז"ל אומרים: ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות, יכול אדם לשמע מאה תוכחות מוסר ולהתפעל ולהתרגש מהם ביותר, ובליצנות אחת, במחי יד אחת של איזשהו לץ, שוב לחזר לשגרת חייו ולהתעלם מכל המרגש והמפעיל.
לדאבוננו, לא חסרים המה הלצים המסובבים אותנו, הן מכאלה הבאים בליצנות באפן ישיר בלעג ובלגלוג על כל הקדוש לנו, וכל מי שאוחז ברצינות את עצמו ונשמתו קוראת לו להחרד ולשפר מעשיו, מתבונן הוא לימינו ולשמאלו לראות אם אין איזו עין לגלגנית שתטפל אליו ותשימהו לאיזה יוצא דפן, קיצוני וכדומה.
וכן, גם אם נצליח לברח מסביבת מתלוצצים אלו או נתגבר עליהם, עצם היותנו בסביבת אנשים קרים ואדישים בימים קדושים אלו – ימי הרחמים והסליחות, כבר בכך נתונים אנו בסכנת בטחון שוא ובאמירת 'שלום יהיה לי'.
ד. כיצד מתנתקים מ -סכנת ה"שגרה" ומסכנת "אוירת הסובב"
ידועים ומפרסמים המה דבריו של ה"מסלת ישרים": "החיצוניות מעוררת את הפנימיות". העצה היחידה להנצל משתי הסכנות הנזכרות – סכנת השגרה וסכנת אוירת הסובב – לפעל במעשים חיצוניים ולהרבות בהם בחדש אלול, ובכך יתפעלו רגשותינו לצאת מהשגרה ולהיות יציבים בפני אוירת הסובב.
למשל: להרבות בצדקה, בגמילות חסדים, להרבות בלמוד התורה, להשתדל בתפלה שתהיה בכונה, זהירות בברכות, בענית אמנים, קבלות זהירות מדברי לשון הרע, שקר, הלבנת פנים, שנאת חנם וכדומה.
קל יותר להפעיל רגש בנפש דרך שנוי מעשים, מאשר בדרך השכל, וכמאמר הידוע: "אחר המעשים נמשכים הלבבות". כדי למשך את הלב להתרגש ולהתפעל, העצה היא – מעשים !
כשהאדם מרבה במעשים בחדש אלול במטרה כדי לצאת זכאי במשפט, בכך ממחיש הוא את האמונה והבטחון באפן חושי. כשמרבה הוא במעשים טובים במטרה המצבת לנגד עיניו – בעוד חדש ימים הנני נצב למשפט ועלי להרבות בסנגורים, וכמאמר חז"ל: "עשה חבילות חבילות של עברות, יעשה כנגדן חבילות חבילות של מצוות", ורואה הוא את עצמו כבעל חוב המטל עליו לכסות חובותיו ולהפקיד כסוי המספיק לכך, וחוסך הוא בהנאת עצמו, עובד שעות נוספות, והכל כדי למלאות את הקפה החסרה, הרי שבכך יש לו סכוי גדול להיות נפטר מכל נושיו ולהגיע אל המנוחה והנחלה.
מובא בספר "תמר דבורה" לרבנו רבי משה קורדובירו זצ"ל: "העוונות יוצרים מקטרגים, והמקטרגים המה הנושים המסכנים ביותר לאדם, המה נבראו במטרה לקטרג ולתבע הוצאת הדין לאור על כל מעשה ומעשה, ואינם מתבטלים, אלא – או בכך שיענש האדם על מעשיו ובכך מדת הדין מתפיסת, או בכך שיעשה תשובה ויתן כסוי בחבילות חבילות של מצוות, תשובה ומעשים טובים".
חדש אלול נתן לנו בחסד. שערי שמים פתוחים לתפלות ולקבלת כסויים על כל החובות. ומה שיכול האדם לפעל בחדש אלול בנקל, יקשה עליו לפעל במשך כל ימי השנה גם בהתאמצות מרבה, כי זו סגלת הזמן ממתנת שמים.
כלל גדול:
לא לזלזל בשום מעשה קטן, ולא להסתפק ולו במעשה הגדול ביותר !
כל מעשה קטן שיש ביכלתך לעשות – אל תזלזל, קום ועשהו ! כי מי יודע אולי זה שיכריע את הכף לזכות ויתן כסוי משלם על חובותיך, ולעמת זאת – לא להסתפק במעשה – ולו הגדול ביותר, כי אולי עדין אין בו כדי לכסות.
לסכום:
כדאי להטריד את המנוחה חדש ימים בשנה ולזכות לשנה טובה ורגועה, מאשר לנוח במנוחה עצלה ולהסתכן בשנה טרופה ובהולה.
ונסים במה שהיה אומר רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל:
טועים המה החושבים שהמשפט הנו דין ואכזריות. להפך, מותר האדם מן הבהמה היותו נשפט על כל מעשיו, שבכך מוכח יקרות כל פעלה ופעלה, ואפלו מחשבה והרהור של האדם עד כמה יכול הוא להועיל ולתקן או להזיק ולקלקל. והעבדה הגדולה ביותר לכך – היותו נשפט ונדון על כל מעשה, דבור ומחשבה, וזה המוכיח הגדול שהנו עושה רשם טוב או רע אף בתנועה של מה בכך. וזהו מעלתו של האיש הישראלי דוקא, ולא עשה כן לכל גוי להיות נפעל בפעלותיהם רשמים כל כך גדולים כמו איש ישראל, וכמובא ב"נפש החיים" בשער א' באריכות, אשר איש הישראלי בחטאו גורם חרבן יותר מטיטוס הרשע שהחריב את בית המקדש, לפי שהוא החריב אבנים בלבד, ואיש הישראלי בחטאו מחריב בשרש למעלה בעולמות העליונים. ומדה טובה מרבה, כי בהיותו עוסק בתורה ומצוות, כמה בונה ומתקן ומאיר ומחיה לעולמות שלמים.
יהי רצון שנזכה להכנה הנדרשת והראויה בחדש הרחמים והסליחות, וננצל כראוי את ימי חנינה אלו, ולשנה טובה נכתב ונחתם אנו וכל ישראל אמן.
תמים תהיה עם ה' אלקיך (יח, יג)
מתוך הספר "נתיבות שלום":
ב"ספרי" מובא על הפסוק: "תמים תהיה עם ה' אלקיך", כשאתה תמים – חלקך עם ה' אלקיך. ובארו המפרשים, שתבת תהיה נדרשת למעלה ולמטה, שאם תמים תהיה, תהיה עם ה' אלקיך, עמו לחלקו. וכן פרש רש"י: "תמים תהיה עם ה' אלקיך" – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקר אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו. והרי, שדרגת "תמים תהיה עם ה' אלקיך" היא מה -מדרגות העליונות שבתורה, שעל ידי זה תהיה עם ה' אלקיך. ובעל הטורים כתב, תמים, תי"ו גדולה, שאם תלך בתמימות כאלו קימת מאל"ף עד תי"ו. והינו כאלו קים את כל התורה מתחלה ועד סוף. עוד מצינו שהתורה כותבת זאת בשבחו של נח שהוא "איש צדיק תמים", וכן על יעקב נאמר "ויעקב איש תם", ולאברהם אבינו אמר הקדוש ברוך הוא: "התהלך לפני והיה תמים", שמכל זה נמי משמע שדרגת "תמים" היא מדרגה גדולה ביותר, וצריך באור ענינה.
עוד ראוי לבאר, אחר שמצינו המדרגות העליונות שנאמרו על תמימות שלא מצינו כמותן, מדוע לא נמנה (לדעת הרמב"ם והחינוך ועוד) "תמים תהיה עם ה' אלקיך" במנין תרי"ג מצוות? וכעין זה צריך באור גם בעוד מצוות שלא נמנו במנין המצוות, כמו מצות "ועשית הישר והטוב בעיני ה ", שפרשה הרמב"ן, שמלבד תרי"ג המצוות שצותה התורה שהם מצד הדין, יש עוד מצוה "ועשית הישר והטוב", על הענינים שלפנים משורת הדין שאף על פי שאינם מצד הדין הריהם בגדר הישר והטוב בעיני ה'. וכן מצות "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם", שגם בזה פרש הרמב"ן, שאחר כל האסורים שאסרה תורה בעריות עדין יכול אדם להיות נבל ברשות התורה בענינים המתרים, ועל זה צותה התורה קדושים תהיו אפלו בהתר, ומדוע אין מצוות אלו בכלל מנין המצוות?
ויש לבאר על פי מה דאיתא במדרש (שמו"ר ב, ה), שהקדוש-ברוך-הוא קראן לישראל "יונתי תמתי", מלשון תמימתי, שנתממו עמי בסיני ואמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", דהינו שלא שאלו שום שאלות ואמרו נעשה אף שעדין איננו יודעים כלל מה לעשות, שכל אשר יצונו הקדוש-ברוך-הוא נעשה. ועל כן קרא להם הקדוש-ברוך-הוא תמתי, שזו המדרגה של תמימות.
באור הדברים, דמצות "תמים תהיה עם ה' אלקיך" משמעותה שיהודי בטל לגמרי לרצון ה', כדברי רש"י שמתהלך עמו בתמימות ואינו חוקר אחר העתידות, אלא כל מה שבא עליו הוא מקבל בתמימות, ואפלו הרהור גרידא אינו מהרהר אחר הנהגת הבורא כי סמוך לבו בטוח בה'. וזו המדרגה העליונה ביותר של אמונה, שיש באמונה ב' פרושים, אמונה כפשוטה, ואמונה מלשון אמון, שמתוך אמונו בה' יתברך אינו מהרהר אחריו, והריהו בטל לגמרי לה' יתברך, עד שאינו חוקר אחר דברי ה'. והיא מדרגתו של אברהם אבינו באמונה, שבתחלה אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואחר כך אמר לו: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו שם לעלה", ולא הרהר כלום לגדל תמימותו, כמו שאמר לו הקדוש-ברוך-הוא "התהלך לפני והיה תמים". שדרגת תמים היא, שלא זו בלבד שאינו עובר על רצון ה', אלא אפלו להרהר אינו מהרהר, והוא מתוך שכל מציאותו של האדם בטלה לגמרי להשם יתברך. ובמיחד על פי מה דאיתא בדרשות הר"ן (הדרוש הששי), שהקדוש-ברוך-הוא אמר לאברהם: "קח נא", שהוא לשון בקשה ולא צווי, הינו שיהיה הוא יתברך מרצה אם יעשה זאת אבל אינו מצוהו על כך. ואף על פי שלא היה זה צווי, ואם יכל אברהם להשתמט מאיזה סבות, ולו אפלו צודקות לכאורה, לא הרהר אברהם כלום כיון שהיה בטל לגמרי לרצון ה', וכיון ששמע שזהו רצונו יתברך, מיד "וישכם אברהם בבקר". וכלשון דאיתא במדרש תנחומא (ישן, וירא כב) "ויאמר הנני", הנני לכהנה, הנני למלכות, הנני לשחט את בני, הנני להרג, הכל שוה אצל אברהם אבינו, הן המדרגות הגבוהות ביותר של כהנה ומלכות, והן לשחט את בני ולהרג אם זהו רצון ה'. זוהי מצות "תמים תהיה עם ה' אלקיך", וכמאמר הכתוב (תהלים מ) "לעשות רצונך אלקי חפצתי", שכל חפצו ומגמת חייו הם לעשות רצונך, שאם אתה רוצה זאת גם אני חפץ בזה.
והרי שענין "תמים תהיה עם ה' אלקיך", הוא התבטלות גמורה לה' יתברך, שיהודי משיגה מתוך האמון הגמור שיש לו בה' יתברך, שיש התבטלות מתוך אהבה, שמגדל אהבתו את ה' הוא בטל אליו לגמרי, ויש התבטלות מגדל יראת ה', ויש התבטלות מתוך אמונה, שמתוך אמונו בה' יתברך והנהגתו, הריהו מקבל תמיד באהבה את ההנהגה העליונה, ואף פעם אין לו קשיות וסתירות על הנהגת השם יתברך, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות. והרי זו המדרגה הגבוהה ביותר, ועל כן גדולה מצוה זו יותר מכל המצוות, שמגיע על ידה, כדברי הספרי, להיות חלקו עם ה' אלקיו, כיון שענינה התבטלות גמורה עד אין סוף. והמקימה, כאלו קים כל התורה מאל"ף ועד תי"ו, כי כל תרי"ג המצוות המה צוויים, אך "תמים תהיה עם ה' אלקיך" אינו צווי אלא תכלית רצון ה', שיהודי יהיה בטל לגמרי להשם יתברך ויתהלך עמו בתמימות, והרי הוא כאלו קים כל התורה.
ועל פי זה יש לבאר מדוע לא נכלל "תמים" תהיה במנין המצוות, כי מצוה זו וכן כל אלו הענינים הנזכרים, יש בהם גבוה מעל גבוה, ואין גדרם שוה בכל, ושיכים הם לכל חד וחד לפום שעורא דיליה ולפי דרגתו, על כן אינם כשאר המצוות שנאמרו כצווי, שגדרן שוה לכל ישראל בכל פרטיהם ודקדוקיהם, ורק שהקדוש-ברוך-הוא גלה בתורה הקדושה כי רצונו שיהודי ישיג דרגות אלו, ועל כל יחיד להשתדל להגיע לזה לפי ערכו והשגתו. ענין "תמים תהיה" אינה מצוה מגדרת, אלא שהקדוש-ברוך-הוא גלה רצונו ש"תמים תהיה עם ה' אלקיך", שתתהלך עמו בתמימות ולא תהרהר אחריו ולא תחקר אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ומצוה זו שיכת לכל יחיד לפי ערכו ולפי מדרגתו, כמה שהוא מסגל לקבל את הנהגת השם יתברך שלא להרהר אחריו, ויש בזה גבוה מעל גבוה. וכמו כן מצות "ועשית הישר והטוב בעיני ה ", שלא כתוב מה לעשות, אלא שכל אחד יעשה לפי ערכו והשגתו ומה שהוא מבין, כי זהו הישר והטוב בעיני ה'. וצריך בזה משקל גדול, שלא יחשב שמה שאצלו טוב וישר הרי זה גם כן ישר וטוב בעיני ה'. וכמו כן מצות "קדושים תהיו" שיכת לכל יחיד לפי השגתו, וגם בזה יש מי שלפי השגתו הוא סבור שהוא כבר קדוש, אך באמת הוא נבל ברשות התורה, ועל כן לא נמנתה בכלל תרי"ג מצוות, כיון שאינה שוה לכל, אלא כל אחד ואחד לפי השגתו מצוה "קדושים תהיו", ומצוות אלו אינם צוויים אלא גלוי תכלית רצון ה'.
ועל פי הדברים, דמשמעות "תמים תהיה עם ה' אלקיך" יסודה מתוך מדרגת ההתבטלות והאמון בהנהגת השם יתברך, יש לבאר עוד ענין, כשאתה תמים – חלקך עם ה' אלקיך, שהוא כדאיתא ב"תורת אבות" בשם מרן מקוברין זי"ע, שאם יהודי מקבל ברצון את הנהגת הבורא איך שמתנהג עמו, אזי מדה כנגד מדה הקדוש-ברוך-הוא מקבל את הנהגתו שלו איך שהיא, וזה תקון אף לפגמים שלא מועלת עליהם תשובה. וזו המדרגה של תמימות, שליהודי יש אמון בה' יתברך ויודע שבכל אשר עובר עליו הקדוש-ברוך-הוא עמו, שעמו אנכי למלכות, ועמו אנכי לשחט ולהרג, ואומר "הנני" לכל אשר מתנהג עמו ה' יתברך. וזה מה דאיתא עוד במדרש הנ"ל, שקרא הקדוש-ברוך-הוא לישראל "תמתי", מלשון תאומתי, אמר רבי ינאי: מה התאומים הללו אם חש אחד בראשו חברו מרגיש, כן אמר הקדוש-ברוך-הוא כביכול "עמו אנכי בצרה", ואומר "בכל צרתם לו צר". והינו שיש לו אמון בהשם יתברך בידעו שהקדוש-ברוך-הוא עמו בכל מה שעובר עליו, ועמו אנכי הן בצרה והן בעת טובה, ואז מדה כנגד מדה הוא נהיה עמו לחלקו יתברך.
ומובא ב"ספרי" (ואתחנן) על הפסוק: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", שלא יהא לבך חלוק על המקום. והינו שתהיה מרצה מהנהגת הבורא אתך איך שהיא. ונמצא שמצות תמים תהיה עם ה' אלקיך היא בכלל מצות "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך". ויש לבאר הטעם בזה, שהוא כמאמר חז"ל (אבות ה) כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה. אם אהבת ה' נובעת אצל יהודי מתוך שטוב לו ומרגיש שה' יתברך מתנהג עמו בחסד, הרי באם חס וחלילה יהיה אצלו להפך ובטל דבר, בטלה אהבה. אך אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם, כאשר אין לבו חלוק על המקום בכל מיני המצבים, ויש לו בהירות באמונה שכל מה שהקדוש-ברוך-הוא מתנהג עמו זה אך חסד ורחמים, הרי זה תכלית אהבת ה' שאינה בטלה לעולם. וכאשר מקים תמים תהיה עם ה' אלקיך, שלא יהיה לבך חלוק על המקום, הרי זה כאלו קים כל התורה כלה, כי הגיע בזה לשלמות אהבת ה' שהיא תכלית כל התורה. וזה גם באור המאמר שאם יהודי מרצה בכל אפן שהקדוש-ברוך-הוא מתנהג עמו, מקבל הקדוש-ברוך-הוא ברצון את הנהגתו שלו איך שהוא מתנהג, דאף שאינו מתנהג כל כך כראוי, הקדוש-ברוך-הוא מקבלו ברצון כאלו קים כל התורה כלה.
וזהו מה שכתב מרן הסבא קדישא מסלונים זי"ע ב"לקוטי שושנים", שהמדה של אדם "השמח בחלקו" תמיד, היא מדה כללית, ונפלאות היא פועלת בלב האדם ומביאתו לעולם הזה ולעולם הבא וכו', שזו המדה הגבוהה ביותר מכל המדות, ומביאה לכל הענינים הנפלאים שמונה שם. ופרוש שמח בחלקוי הינו במה שהוא חלק אלק ממעל, כדכתיב: "כי חלק ה' עמו". ויהודי העובד את השם יתברך בבחינה זו שהוא חלק אלק ושמח בחלקו בבחינת תמימתי ותאומתי, הרי זה מביאו לכל המדות ולכל הענינים. ובזה יש לפרש לשון חז"ל (תמיד כח) יחזיק באמונה יתרה,
כאמור שיש את עצם האמונה בה' יתברך, ואמונה יתרה הינו שיש לו גם אמון בהשם יתברך, שזו המדה הגבוהה ביותר, כאשר יהודי יודע שהקדוש-ברוך-הוא עמו והוא דבוק אליו, שאז הקדוש-ברוך-הוא גם כן "עמו אנכי", ומתקים בו "תהיה עם ה' אלקיך", עמו לחלקוי כי חלק ה' עמו. וזה נכלל גם בענין א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י, אם "אני לדודי" שמקבל באהבה את רצון ה' והנהגתו עמו בכל אפן שהוא, אז מדה כנגד מדה "ודודי לי", הקדוש-ברוך-הוא מקבל באהבה אותו איך שמתנהג. והרי זו העבודה הגדולה ביותר של יהודי להיות שמח בחלקו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
תפארת ישראל
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5