——–
א. אלה תולדות יעקב יוסף (לז.ב)
צ"ב, וכי תולדות יעקב הן יוסף בלבד, מה עם שאר השבטים?
ב. יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה וכו' (לז.ב)
פירש רש"י – "והוא נער"- שהיה עושה מעשה נערות מתקן בשערו, ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה.
ויש להבין, מדוע באמת יוסף הצדיק היה מתקן בשערו וממשמש בעיניו?
ג. וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים (לז.ג)
יש להבין, מדוע ישראל הביא ליוסף כתונת פסים דווקא, ולא דבר אחר?
ד. ועשה לו כתונת פסים (לז.ג)
איתא במדרש, כי אותה כתונת פסים היתה שווה ב' זוזים בלבד.
ויש לשאול, מדוע האחים קנאו כ"כ בכתונת הפסים של יוסף, הרי היתה זו מתנה זולה ופשוטה כ"כ?
ה. עוד יש לתמוה, כיצד באמת [כביכול] הטיל יעקב קינאה בין האחים ונתן רק ליוסף כתונת פסים?
ו. ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו. ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי. והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי (לז.ה-ז)
יש לדעת, מדוע סיפר יוסף את חלומותיו לאחיו, מדוע לא שמרם בקרבו ובמחשבתו?
ז. עוד יל"ע, דהרי איתא בחז"ל [ברכות] "חלומות שווא ידברו". א"כ מה שמח כ"כ יוסף על חלומותיו [ומה קנאו בו אחיו]?
ח. וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש. ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו (לז.כא-כב)
פירש רש"י – רוח הקודש העידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבוא הוא ויעלהו משם, אמר: אני בכור וגדול שבכולן ולא יתלה הסרחון אלא בי.
ויש להבין, מדוע דיבור ורצון זה של ראובן נחשב לו למעשה טוב וזכות גדולה. הרי עשה זאת לצורך עצמו שלא יתלה הסרחון בו?
ט. ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני וכו' (לח.כו)
איתא במדרש, שבזכות הודאה זו, זכה יהודה במלוכה – למלוך לדורות על שאר אחיו.
וצריך להבין, מדוע נסתבב שדווקא ע"י מעשה זה של הליכה כביכול אל זונה, זכה יהודה מתוך הודאתו במלוכה לדורות וחזר למלוך על שאר אחיו?
י. וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני וכו' (לט.ח)
איתא במדרש רבה (פז.ה) – ד"א, ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני וכו', אמר לה למוד הוא הקב"ה להיות בוחר מאהובי בית אבא לעולה, כמו שכתוב באברהם (בראשית כב): "קח נא את בנך", אשמע ליך? ושמא אבחר לעולה ואפסל מן העולה.
ד"א, ויאמר אל אשת אדוניו, א"ל: למוד הקב"ה להיות נגלה על אוהבי בית אבא בלילה, אברהם: (שם טו) "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה". יצחק: (שם כו) "וירא ה' אליו בלילה ההוא". יעקב: (שם כח) "ויחלום והנה סולם". אשמע ליך? ושמא יגלה עלי הקב"ה וימצא אותי טמא.
ויש להבין, מדוע תלה יוסף את מיאונו בסיבות גבוהות כל כך ורחוקות מן המציאות, ולא בגנות הדבר כשלעצמו, שודאי היה מתקבל יותר על ליבה של אשת פוטיפר?
יא. עוד יש להבין, דלכאורה, דבריו של יוסף הצדיק נראים (כביכול) כגאווה, בהאמינו כי יבחר לעולה, ויתגלה הקב"ה אליו אם בחלום ואם בגלוי?
{כל הקושיות מתורצות ביסוד אחד }
יבואר ע"פ יסודו של הג"ר מאיר רובמן זצ"ל בספרו זכרון מאיר בעניין השאיפה לגדלות. ואל"ד – יסוד חשוב באורחות חייו של האדם, כל מעשה טוב שאדם עושה עליו לעשותו מתוך שאיפה לגדלות ולשלמות, ולא לראות את המעשה מצד עצמו בלבד, אלא כחוליה בשרשרת של מעשים טובים שתביא אותו בסופו של דבר למדרגות גבוהות בעולמו הרוחני. מחשבה כזו מרוממת את האדם ומשנה את עצם מהות המעשה מסתם מעשה טוב למעשה שהוא חלק מן הדרגה הגבוהה אליה הוא שואף להגיע, וממילא יסייע לו הרעיון הזה גם ב"סור מרע", בכך גם יוכל ביתר קלות לסתום את פיו של היצר המפתה באומרו איך אני – ששואף בכל עת לגדלות – אעשה את מעשי העבירות המגונים?!.
גם בלימוד התורה ישנה נפקא מינה גדולה בין מי שלומד מתוך השקפה גדולה – לדעת את כל התורה ולהיות גדול בתורה, לבין מי שלומד רק מתוך מטרה צרה של ידיעת הדבר שהוא לומד כרגע, לפ"ז יתכן לראות שנים שלומדים בחברותא, ובכל זאת שונים הם במהותם, לגבי האחד יהיה הדף שהם לומדים דף בודד, בשעה שאצל חברו הדף הזה מהווה עוד צעד להגשמת מטרתו הגדולה.
אין ספק כי השקפתו של השני תגרום לכך שיעמול יותר להבין ולזכור את מה שהוא לומד, כמו"כ יש בזה כדי להגביר את ניצול הזמן, את החשק ואת הסיפוק.
[על דרך זו אמרו חז"ל (מנחות פ"ו) "עשירים מקמצים" כי העשיר מצרף גם את הפרוטה לסכום הגדול שיש לו כבר, ולכן כל פרוטה יקרה בעיניו, אבל העני בין תהיה לו הפרוטה, ובין אם יאבדנה – לעולם ישאר עני, ולכן מלכתחילה הוא מזלזל בפרוטה] .
ה"ה לגבי יוסף אילו היה אומר לה רק טעמים פשוטים, היתה ממשיכה לדבר אל ליבו כדי שיסכים לכל הפחות רק לשכב אצלה, אבל מכיוון שאמר לה טעמים גדולים וקדושים, עי"ז הצליח להישמר ממנה גם מפיתויים אחרים. כמ"ש: "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה", ומטעם זה אפילו לא הביט עליה, כדאיתא במד"ר (פז.י): עד היכן (לא שמע אליה), ר"ה בשם ר"א אמר עד שנתנה שרתוע של ברזל תחת צווארו בכדי שיתלה עיניו ויביט בה, אעפ"כ לא הביט בה, הה"ד: (תהילים ק"ה( ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו.
ויתכן שלזה מתכוון המסילת ישרים (פ"ב( כשמדבר על היצה"ר וז"ל: "כי איש מלחמה הוא מלומד בערמימות וא"א להינצל ממנו אלא בחכמה רבה "והשקפה גדולה". ר"ל, שאי אפשר להינצל מהיצר הרע אפילו מדברים חמורים, רק ע"י חכמה רבה והשקפה גדולה כמבואר אצל יוסף. עכ"ד.
א"כ מבואר – עד כמה חשובה היא השאיפה לגדלות "ההשקפה הגדולה"- להיות גדול הדור – רק כך יזכה האדם להיות ת"ח גדול ולהגשים את מטרתו הגדולה.
{לפ"ז כל הקושיות מתורצות}
הקושיא הראשונה מתורצת – רצתה התורה לרמז לנו, כי "אלה תולדות יעקב – יוסף", בכדי לצמוח להיות ת"ח גדול בתורה – להיות כ"יעקב אבינו", צריך להיות בבחינת "יוסף" הצדיק אשר שאף תמיד לגדלות ולשלימות, וכן בבחינת "יוסף" מלשון הוספה והתעלות עוד ועוד. כי כשישאף האדם להוסיף עוד ועוד בדרגות רוחניותו בשאיפתו להיות גדול הדור ולא לבקש להישאר במקום, רק הוא אשר יזכה לצאת ת"ח גדול ומאיר בתורה בישראל – גדול הדור ממש.
לפ"ז גם הקושיא השנייה מתורצת – יוסף הצדיק היה מתקן בשערו ובעיניו, לא בכדי להיות כאנשי הרחוב, או מצד גאווה ח"ו, אלא כל מטרתו היתה למען רוממות נפשו ומתוך שאיפה לגדלות ולשלימות – להיות מגדולי הדור.
לכן היה מתקן בשערו ובעיניו להראות מכובד, כשאיפה והיכי תימצי להמשיך עלייתו לגדלות ורוממות. [ודו"ק, שהרי רש"י דקדק ואמר: דהיה "מתקן" בשערו. ולא היה מסלסל וכדו' – כי היה מתקן מצד נכבדות ורוממות – ביטוי לשאיפתו].
לפ"ז גם הקושיות ג'. ד' וה' מתורצות – יעקב כלל לא עשה הפלייה בין בניו, אלא שידע יעקב כי יוסף המבקש לשאוף לרוממות וגדלות, מעדיף [במקום שאר דברים כמתנה] לקבל "כתונת פסים" בגד נאה ומכובד המוסיף ברוממות וגדלות האדם כהוספה והמשך לשאיפתו הגדולה של יוסף.
לכן העניק יעקב ליוסף, דווקא כתונת פסים ולא דבר אחר. אך האחים קינאו ביוסף על היווצרות החשש שמבקש למלוך עליהם ולהשיגם – על המהות של כתונת הפסים – רוממות.
ובאמת, יעקב כלל לא רצה ולא התכוון להטיל קינאה בין האחים, אלא היות ורצון האחים לא היה כיוסף השואף יותר מכל לגדלות ולשלימות [שזו דרך העבודת ה' של יוסף], ממילא רק ליוסף התאימה כמתנה – כתונת הפסים, ובודאי שאף לשאר האחים העניק מתנות אחרות, אך האחים לא הבחינו בכך ונפלה הקינאה ביוסף.
לפ"ז גם הקושיות ו' וז' מתורצות – יוסף כלל לא רצה להתגרות באחיו, אלא הדבר נבע משאיפה לגדלות בספרו לפניהם את חלומותיו ושאיפותיו לגדלות.
הדבר אף התבטא בחלומותיו, שאף אם חלמם בתחילת הלילה ובאו הם מהרהוריו האישיים, הדבר שימח את יוסף לגלות שבתוככי ליבו באמת שואף הוא לגדלות, והאחים הבינו הדברים – כי מנסה הוא למלוך עליהם, וקינאו בו וכו'.
לפ"ז גם הקושיא השמינית מתורצת – מעשהו של ראובן גדול הוא עד מאוד, שמעשה זה של ראובן מראה שאיפה לגדלות ולשלימות. בחשבו לא רק על המצב העכשווי – שצריך להורגו, ומקנא הוא באחיו. כי התגבר הוא על הקנאה בדרך עבודת ה' של שאיפה לגדלות ולשלימות, וע"י השאיפה וההבנה כי הינו "בכור וגדול שבכולן" וממילא אסור לו לחטוא למען "לא יתלה בו הסירחון". כך זכה ראובן להתגבר על הקנאה ביוסף, ונזכר לו מעשה זה כזכות גדולה עד שזכה שנכתבה כוונתו בתורה.
לפ"ז גם הקושיא התשיעית מתורצת – חטא יהודה היה על כך שלא שאף לגדלות ולשלימות, לא חישבן הוא את התוצאה העתידית – שיעקב יתעצב, שיוסף ירד למקום טמא, שידבק בו ובאחיו סירחון המכירה – בדקות זו חטאו האחים, ולא על ההחלטה עצמה, שהרי מן הדין היה יוסף חייב מיתה.
לכן תיקון חטאו, היה ע"י שיעשה מעשה שהינו חוסר חשיבה עתידית – הליכה לזונה. ועשיית כביכול מעשה של עשייה כרגע, בלי רצון והסתכלות עתידית – מחוסר שאיפה.
ומכח הודאת יהודה על מעשה הנראה כבושה גדולה בשבילו, הנראה כמעשה חסר הסתכלות עתידית, כחסרון השאיפה לגדלות ולשלימות – אשר הינה שאיפה להמשך עתידי לגדול עוד ועוד. ובזכות התיקון על חטאו בהודאתו על מעשה זה, זכה להיות מלך לדורות על כל ישראל, ולחזור למלוך על אחיו.
ולפ"ז גם הקושיות י' וי"א מתורצות – התגבר יוסף על ניסיון אשת פוטיפר דווקא באמירתו לה: איך אני השואף בכל עת לגדלות אעשה את מעשי העבירות המגונים?, כי כך היא העבודת ה' של יוסף בשאיפתו לגדלות ולשלימות, למען התגברותו על ניסיונות היצה"ר.
ידע יוסף כי אם יתרץ לאשת פוטיפר את סירובו בטעמים פשוטים, היתה ממשיכה לדבר אל ליבו לכל הפחות רק לשכב אצלה, אלא שע"י הטעם של גדלות ושלימות הצליח להתגבר על ניסיון זה, עד שאף לא הביט בה.
ודאי שאין בדבריו שום גאווה, אלא להיפך, דרך זו היא דרך גדולה בהתגברות היצר, אף כשטעמים וניסיונות התגברות אחרים לא יכולים להצליח להתגבר על היצר.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אליהו יוחאי אלקיים שליט"א
אפיקי אליהו על התורה
פירושים חידושים וביאורים על דרך המוסר והדרש, תוך ביאור כולם ביסוד אחד
זכני השי"ת בטובו ובחסדו
הצב"י אליהו יוחאי אלקיים
פעיה"ק יבנה תובב"א – שנת תשע"ב לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5