ראש חודש

ההלכות לדעת הרב עובדיה זיע"א בלבד.
——–

ריבוי אורה

טוב ונכון להרבות באורה בליל ראש חודש ובפרט בבתי הכנסת לכבודו של היום, כשם שמרבים באורה לכבוד שבת ויום טוב. (פרי מגדים, פרי חדש, החיד"א, יוסף אומץ יוזפא, זכר דוד ועוד. לקוטי מהרי"ח. רנח)

תיקון חצות

אין אומרים "תיקון רחל" בראש חודש אלא "תיקון לאה" בלבד, ככל הימים שאין אומרים בהם תחנון. כמבואר בחוברת "סדר היום בהלכה ובאגדה".

עשיית מלאכה לנשים

מנהג טוב שהנשים לא תעשינה מלאכות כבדות ביום ראש חודש, ויש להן מצוה ושכר טוב על זה (מסכת מגילה כב ע"ב, תלמוד ירושלמי, רש"י, הרי"ף, תוספות, הרא"ש ועוד). אבל בליל ראש חודש, מותר. [לפי שאין מקדשים את החודש בלילה. כמבואר להלן מושג זה.] (רמו, רמט)

מלאכות הבית – לא נהגו הנשים לפרוש ממלאכה לצורך בני ביתן. ואפילו מלאכת תפירה וכיוצא, אם רוצות לעשות, עושות. כי מתחילה כשקיבלו עליהם שלא לעשות מלאכה בראש חודש, אפשר שקיבלו רק לשנות את ראש חודש משאר ימי החול, שלא לעשות מלאכות לאחרים כדי להשתכר בהן, אבל מלאכות הבית לא קיבלו עליהן כלל. (בית יוסף סימן זי"ת)

משק בית – אשה העובדת במשק בית, לא תסרוג ולא תתפור בגדים, אבל מותרת במלאכות קלות, ככיבוס במכונת כביסה. וכן מותרת בגיהוץ לצורך לבישת הבגד בראש חודש. ומלאכות שהן צרכי בני הבית כבישול ואפיה, שטיפת כלים וכדומה, אין שום מנהג שלא לעשותם. (טור, בית יוסף ושלחן ערוך סימן זי"ת. רמו, רנ)

ג' טעמים למנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש:

א. אמרו בפרקי רבי אליעזר: בשעה שראו עם ישראל שמשה רבנו מתמהמה לרדת לאחר 40 יום שעלה להר סיני ללמוד את התורה מפי הקב"ה, חשבו שהוא מת, ובקשו מאהרן הכהן שיכין להם תחליף. ["וכמו שאמרו חז"ל שהשטן ערבב את העולם ושינה את תנועת השמש, כך שאחר ארבעים יום פחות שש שעות, היה נדמה להם שכבר מלאו ארבעים יום. והשטן דאג גם להראות את דמות דיוקנו של משה רבנו מת על מיטתו". (קטע זה הוא לשון האדמו"ר המלוב"ן רבנו אלעזר אביחצירא זיע"א, מתוך דרשה שדרש וכתב בביאור חטא העגל.)]. אמר אהרן לעצמו, אם אני אומר להם תנו לי כסף וזהב, מיד הם מביאים ועושים עגל, אלא הריני אומר להם, תנו לי נזמי נשיכם ונזמי בניכם ובנותיכם, ועל ידי כך יתבטל הדבר ולא יעשו העגל, שמן הסתם לא ירצו לתת. שמעו הנשים ולא נתנו נזמיהן לבעליהן, ואמרו להם, וכי אתם רוצים לעשות שיקוץ ותועבה שאין בו כח להציל?! ראו האנשים שלא הסכימו הנשים לתת, כיון שגם להם היו נזמים כדרך הגברים המצריים, פרקו את הנזמים שבאזניהם ונתנו לאהרן. על כך, נתן הקב"ה שכרן של נשים בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה – שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים, שלא עושות מלאכה. ולעולם הבא – שהן עתידות להתחדש כנשר נעוריהן, [שאף שנפטרו כשהן זקנות עם קמטים בפניהן וכו', לעתיד לבוא בתחיית המתים, יתחדשו כימי נעוריהן].

וכיוצא בזה כתב רבי יהודה בן הרא"ש: לפי ששלושת הרגלים נתקנו כנגד שלושת אבות העולם [חג הפסח, כנגד אברהם אבינו, שנאמר: "לושי ועשי עוגות" ופסח היה (כמבואר ברש"י בראשית יח י). חג השבועות, כנגד יצחק אבינו, שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק. חג הסוכות כנגד יעקב אבינו, שנאמר: "ולמקנהו עשה סוכות"]. וי"ב ראשי חודשים נתקנו כנגד י"ב שבטים. וכשחטאו ישראל בעגל, ניטלו מהם ראשי החודשים וניתנו לנשותיהם, לזכר שלא היו באותו חטא (טור סימן זי"ת. רמו).

ואפשר לבאר על פי מדרש ילקוט שמעוני (פרשת פנחס, הובא בשו"ת חיים שאל (חלק ב סימן לה אות ב) לגאון החיד"א): אמר רבי לוי: כשיצאו ישראל ממצרים, ביקש הקב"ה ליתן להם מועד לישראל בכל חודש וחודש, בניסן נתן להם פסח, באייר נתן להם פסח קטן, בסיון נתן להם שבועות. בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול, אך כיון שעשו את העגל, ביטל את המועד של תמוז וגם המועדים של אב ואלול, ובא תשרי ופרע להם שלוש מועדים כנגדם, ראש השנה, כיפור וסוכות. אמר הקב"ה, חודש תשרי לאחרים הוא פורע, ואת שלו אינו נוטל?! תן לו יומו! לכך נאמר: "ביום השמיני עצרת תהיה לכם". ע"כ. ויש להבין, הלא הנשים לא חטאו בעגל, אם כן למה יגרע חלקן ויפסידו את המועדים שרצה הקב"ה לתת בכל חודש וחודש לעם ישראל? ויש לומר, כי באמת מן הראוי היה, שכאשר יינטלו המועדים מן האנשים, יינטלו אף מן הנשים, כי הן נגררות אחר בעליהן, ואין זה מן הראוי שתעשינה חג לעצמן ללא בעליהן. אלא שבכל זאת לא רצה הקב"ה לקפח שכרן של הנשים, ונתן להן כפיצוי את ראשי החודשים במקום אותם מועדים שהיו עתידים להיות בכל חודש וחודש.

אולם עדיין יש לשאול, איזו נתינת שכר יש כאן? הלוא ראשי החודשים ניתנו מתחילה לכל עם ישראל, והפסידו הגברים חלקם בגלל עוון העגל, ואילו הנשים לא הפסידו חלקן, אם כן היכן נתינת השכר? התשובה לכך ניתן לדייק מלשון הטור שכתב: "ניטלו מהם ראשי החודשים וניתנו לנשותיהם", דהיינו שמתחילה ראשי החודשים היו ראויים לינתן רק לגברים שהם יאסרו בעשיית מלאכה, כדי שעיקר היום יהיה לאיסוף וחיזוק העם בתורה ובמצוות. אבל בגלל מעשה העגל נמנע הטוב מהם, וניתן לנשים, כשכר טוב על עמידתן האיתנה שלא היו שותפות בחטא העגל, וכתשלום על המועדים שהיו אמורים להיות בכל חודש ונלקחו מהן בגלל בעליהן. (על פי הבית יוסף סוף סימן זי"ת, ועיין שם בב"ח)

ב. כתב האור זרוע: בכל חודש וחודש האשה מתחדשת בטהרתה לבעלה, והיא חביבה עליו כיום החופה, וכשם שהלבנה מתחדשת בכל ראש חודש והכל שמחים לראותה, כך האשה הכשרה מתחדשת בכל חודש על בעלה, וחביבה עליו כמו כלה חדשה. לכך יום ראש חודש, הוא יום טוב יותר של הנשים. (דרכי משה סימן זי"ת. רמו)

ג. טעם נוסף, כי הנשים הביאו תכשיטיהן לבניית המשכן בשמחה, והיו זהירות וזריזות במלאכת שמים, לפיכך זכו שלא לעשות מלאכה בראש חודש, כי בראש חודש ניסן הוקם המשכן, ואגב אותו ראש חודש, נזהרות גם בשאר ראשי חודשים. (דעת זקנים מבעלי התוספות, המנהיג, ארחות חיים. רמו)

דבר האבד – אשה העובדת לפרנסתה כתופרת וכיוצא, ואם לא תעבוד בראש חודש, יפטרו אותה, תעבוד ולא תחמיר על עצמה. (רמו)

בלי כפיה – אשה שהיתה עובדת בראש חודש, ועתה חפצה שלא לעבוד, אין בעלה רשאי לדרוש ממנה שתלך לעבודה ותעשה מהמלאכות שאין עושים בראש חודש. והוא הדין למשרתת יהודיה שאינה חפצה לעשות מלאכה בראש חודש, אין בעל הבית יכול לכופה לעשות, זולת בישול ואפיה וצרכי הבית, שאין מנהג שלא לעשותם כמבואר לעיל. (רנ)

עשיית מלאכה לגברים

לדעת רבים מרבותינו הראשונים, יש ענין נכון מאוד שגם הגברים יימנעו מעשיית מלאכה בראש חודש. וכך היה מנהגם בשנים קודמות, כמבואר בספרי הנביאים כדלהלן. על כן, טוב ונכון שימעט בעבודתו ויקדיש את יום ראש חודש לעסק התורה יותר ויותר.

כן מצינו ביהונתן בנו של שאול המלך שאמר לדוד (שמואל א כ יט): "וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה", וכוונתו היתה לערב ראש חודש, שעדיין הוא "יום המעשה" שעושים בו מלאכה, אבל בראש חודש עצמו לא היו עושים מלאכה. וכן קבעו אנשי כנסת הגדולה שיהיו קוראים בספר תורה בראש חודש ארבעה עולים, כמו בחול המועד, "לפי שאין בו ביטול מלאכה לעם", מה שאין כן בימי חול בשני וחמישי שקוראים רק שלושה עולים "משום ביטול מלאכה" (מסכת מגילה כא ע"ב). (תוספות, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן, המכתם, רבי ישעיה מטראני, רבי אשר מלוניל, ארחות חיים, מרדכי. וכן כתבו המהריק"ש, סדר היום, מאמר מרדכי, בן איש חי ועוד.) ובספר חסידים כתב: העושה מלאכה בראש חודש, אינו רואה סימן ברכה. ומרן החיד"א בתחילה כתב בספרו ברכי יוסף שהגברים לא צריכים להחמיר בזה, וכן הביא המשנה ברורה בשמו, אך לאחר שראה מרן החיד"א את דברי הראשונים הנ"ל, חזר בו וכתב בספרו שו"ת יוסף אומץ (סימן כ), כי אדרבה, איש אשר לא עושה מלאכה בראש חודש, תחשב לו לצדקה וזכות. כיון שישנם כמה ראשונים שאומרים שגם האנשים היו נוהגים שלא לעשות מלאכה בראש חודש. (רמז)

ראשי החודשים בתקופת הנביאים

"בספרי הנביאים אנו מוצאים, כי לראשי החודשים היה ערך רב והשפעה גדולה בחיים. אמנם אינם בכלל מקראי קודש, והמלאכה לא נאסרה בהם מן התורה, אבל ישנן הוכחות כי הציבור לא היה עוסק בראש חודש בענייניו הרגילים, והיום הוקדש לתכלית ציבורית – רוחנית. בנביא שמואל (א כ) אנו מוצאים כי קרא יהונתן בן שאול ליום חול "יום המעשה" ביחס ליום ראש חודש. גם הנביא עמוס (ח ה) מגנה את האנשים האומרים: "לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר" – מפני שלא עסקו במסחר ביום זה, לכך היו אומרים מתי יעבור ראש חודש ונמכור את תבואתנו. והטעם הוא מפני שראש חודש היה יום עצרה, שהשתמשו בו לחינוך העם במובן רחב. ביום זה הלכו לקבל את פני המורה, הנביא או החכם, לשמוע ממנו דברי הדרכה ומוסר, והנביא אומר כי לעתיד לבוא יקויים בנו הפסוק (ישעיה סו כג): "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'". מדוע הוזכר כאן החודש לפני השבת? ואפשר שהטעם הוא, כי בענין קיבוץ המונים או ביקורים אצל המורה יש יתרון רב לראש חודש, כי אפשר לבוא ממקום רחוק ולהשתמש בכלי רכב, מה שאין כן בשבת. נמצא, כי בעניינים של כינוס ועצרת, ראשי חודשים היו הימים היותר מסוגלים לכך. כשהוכיח הנביא ישעיה את דורו (ישעיה א יג): "חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל – אָוֶן וַעֲצָרָה ", הדגיש בזה כי שני הדברים סותרים זה את זה: העצרה באה לקרב את הציבור לתורה ולמידות, ואי אפשר לסבול אם באותה שעה יש און [שקר וזיוף] בלבבם.

כל זה היה בשעה שבני ישראל ישבו על אדמתם, אבל עִם החורבן נתדלדלו ראשי החודשים שלנו וירד ערכם מאוד. אמנם קידוש החודש היה דבר גדול ומקודש, שעשו לו סעודת מצוה כנזכר כל זה בש"ס, וזה קבע את החודשים והמועדות וגם איחד את העם כלפי המרכז שבארץ ישראל, מפני שאין קידוש החודש בחוץ לארץ. אבל כל זה היה ניכר במיוחד בין תלמידי החכמים, אבל להמון הגדול נשאר רק היכר אחד של ראש חודש והוא באמירת ההלל, קריאת התורה ומוסף." (הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן זצ"ל בהסכמה לספר "עולת החודש")

ריבוי תורה בראש חודש

לאור כל האמור, מה נעים ומה נפלא מה שנהגו בכמה בתי כנסיות ובתי מדרשות לקבץ את הציבור העסוקים בעבודתם בשאר הימים, לבוא לשמוע שיעורי תורה בכל ראש חודש בענייני חודש בחודשו, הלכותיו ורעיונותיו. וכל המארגנים והמסייעים ללימוד זה [אפילו חצי יום שכולו תורה], אשריהם בעולם הזה וטוב להם לעולם הבא.

ואמנם, יש להבהיר כי ישנם אנשים שכל קביעת העיתים לתורה שלהם, נעשית אך ורק באמצעות השתתפות בשמיעת שיעורי תורה, ואף שלכשעצמו הוא דבר גדול מאוד, [כמבואר בילקוט שמעוני (פרשת בחוקותי תרעב) שלא דומה מועטים העוסקים בתורה, למרובים העוסקים בתורה, שאז כל אחד נוטל שכר כנגד כולם. למשל: אם ישנם חמישים איש בשיעור, כל אחד נוטל שכר פי חמישים, כי כל אחד שבא, מחזק את חבריו ונותן להם חשק להתמיד יותר כשרואים שבאים עוד אנשים.] מכל מקום חשוב מאוד שכל אדם ישתדל ללמוד גם בעצמו מתוך הספרים, ובכך יראה שיכול להתקדם בעוד ועוד נושאים, בזמנים שונים, ואינו תלוי רק במוסר השיעורים ובזמנים שקבעו. ומאוד חשוב שישתדל גם ללמוד עם חברותא, שעל ידי כך יתבארו ויתלבנו הדברים היטב היטב.

אשר על כן, מה טוב ומה נעים, מה שהגדילו לעשות במקומות מסוימים, שמשלבים במסגרת הלימוד של ראש חודש, אף לימוד עצמי של הציבור ב"חברותות" מתוך הספרים. וכדאי שיבחר להם הרב נושא מעניין מתוך הש"ס, עם מעט מדברי הראשונים, הטור והבית יוסף שבאותו ענין [ניתן לצלם קטעים מסוימים מגמרא, ראשונים, טור ובית יוסף, ולתת לציבור ללמוד מתוכם]. ועל ידי כך ישיגו ויכירו את מתיקות וערבות התורה יותר ויותר, וכמו שכותב האור החיים הקדוש (דברים כו יא): "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוּב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם". ולמתיקות זו זוכה האדם בעיקר בלימוד עצמי מתוך הספר, ובפרט כשלומד עם חברותא. ואשרי המשתדלים לארגן כן בקרב הציבור, שצדקתם עומדת לעד.

סיום הלימודים מוקדם

פשט המנהג לסיים את הלימודים בתלמודי התורה ובבתי הספר מוקדם יותר, לכבודו של היום – ראש החודש, וכמו שמסיימים בערב שבת. (ערוך השולחן יו"ד סי' רמה סי"ב)

הקבלת פני רבו

הגר במקום קרוב לרבו, עליו להקביל את פניו בכל שבת ובכל ראש חודש. ואם גר רחוק ממנו, די שיקביל את פניו בחגים. ומסופר בזוהר הקדוש שרבי אליעזר בן הורקנוס הלך בראש חודש לקבל את פני רבו רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו רבו, בור שנובע מים בתדירות גבוהה, דהיינו אתה שנובעים ממך תדיר חידושי תורה, מפני מה באת לכאן? אמר לו חייב אדם להקביל את פני רבו בראש חודש, שנאמר (מלכים ב ד): "מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם, לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת". (ועיין מסכת ראש השנה טז ע"ב, רבנו חננאל, הריטב"א ועוד. רנח) וכן היה מנהגו של הגאון הראשון לציון רבי שלמה משה עמאר שליט"א, לבוא בכל ראש חודש מעירו בני ברק כדי לקבל את פני מורו ורבו הגאון רבי שמעון טימסטיט זצ"ל, שהיה גר בשכונת שמואל הנביא בירושלים. ולאחר מכן מנהגו היה לבוא בכל ראש חודש לקבל את פני מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל, ולהתפלל עמו תפילת השחר.

תספורת וגזיזת צפרניים

מותר להסתפר שיער הראש והזקן בראש חודש. וכן מותר לגזוז צפרניים. שכבר פשט המנהג שלא לחשוש לצוואת רבי יהודה החסיד בזה. מה גם שיש אומרים שכל צוואותיו לא ציוה אלא לזרעו אחריו. (רנב)

שמחה וששון ליהודים

אסור להתענות ביום ראש חודש, מפני שהוא יום שמחה לישראל, כמו שדרשו חז"ל מהפסוק (במדבר י י): "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם" (רבנו יצחק בן גיאת, הרא"ש והטור סימן תיח). ומעלה גדולה יש לראש חודש שהוא בחינת שבת, שאין אש של גהינם שולטת בראש חודש ברשעים, כמו שאינה שולטת בשבתות, שנאמר (ישעיה סו כג): "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'". וכן, כשם שישנה נשמה יתירה בשבת, כך ישנה נשמה יתירה בראש חודש [בבחינה מסוימת, אך לא כאותה דרגה גבוהה של שבת]. (זוהר הקדוש, החיד"א ועוד. רנו. ה שיט)

כשיגיע הקץ תהיו עולים בכל חודש ובכל שבת

במדרש (פסיקתא רבתי א): אמרו ישראל לפני הקב"ה: "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי! מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים?" רבונו של עולם, אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד שהיה לנו, שהיינו עולים לבית המקדש בשלושת הרגלים ורואים את השכינה? אמר להם הקב"ה: בני! בעבר הייתם עולים שלוש פעמים בשנה, כשיגיע הקץ תהיו עולים בכל חודש וחודש, ובכל שבת ושבת! שנאמר (ישעיה סו יז): "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי, אָמַר ה'".

והיאך יבואו לבית המקדש בכל ראש חודש ובכל שבת, והלוא אמר רבי לוי, עתידה ירושלים להתרחב ולהיות ככל ארץ ישראל, וארץ ישראל – ככל העולם כולו, וכיצד יבואו עם ישראל ממרחקים כה גדולים אל בית המקדש? אלא מלמד שהעננים באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים, והם מתפללים שם בבוקר ומשיבים אותם לבתיהם. וכשחל ראש חודש בשבת, מביאים אותם העננים שתי פעמים, אחד בשביל שבת ואחד בשביל ראש חודש, והעננים טוענים אותם בהשכמה ומביאים אותם לירושלים, והם מתפללים שם בבוקר, ושוב טוענים אותם לבתיהם, [ולעת ערב] מחזירים אותם לירושלים בשביל מנחה. הוא שהנביא מקלסם (ישעיה ס ח): "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה" הרי של בוקר, "וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" הרי של מנחה. עד כאן דברי המדרש.

בגדים נאים

מנהג טוב ונאה ללבוש מלבוש חשוב לכבוד ראש חודש. וכן המנהג בכמה מתלמודי התורה ובתי הספר. [וסימן לדבר "וחמש חליפות שמלות", חמ"ש ראשי תבות: חודש, מועד, שבת, שבהם יחליף שמלותיו]. והגאון מוילנא היה נוהג ללבוש בראש חודש כובע של שבת. (ה שיט. לקוטי מהרי"ח ועוד)

סעודת ראש חודש

אף על פי שאין חובה לאכול פת בראש חודש, מכל מקום כתב מרן בשלחן ערוך (סימן תי"ט, ראשי תיבות ת אכל י ותר ט וב): "מצוה להרבות בסעודת ראש חודש". והיינו שירבה בבשר ודגים ומיני פירות וכיוצא. ומצוה לאכול בשר בהמה, שאין שמחה בלא בשר. ומנהג אנשי מעשה להוסיף מאכל או תבשיל חשוב בסעודה יותר משאר ימי החול. וכשחל ראש חודש בשבת, מוסיפים מאכל או תבשיל יותר משאר השבתות, כדי שיהיה ניכר שסועדים גם לכבוד ראש חודש. (משנה ברורה סימן תיט ס"ק ב)

סמך לסעודת ראש חודש, אנו מוצאים אצל דוד ויהונתן בנו של שאול המלך, שבזמנם היו נוהגים כל אוכלי שולחן המלך לבוא לסעוד עם המלך בראש חודש, וכמו שכתב רש"י: שאין נמנע איש מהם מלבוא ביום טוב אל הלחם, אבל בשאר הימים היה מי מהם לפעמים נמנע מלבוא. ואמר דוד ליהונתן, אם אביך המלך ישאל עלי למה לא הגעתי לסעוד אצל שולחן המלך? תאמר לו: שלא באתי כי סועד אני עם אחי ומשפחתי ביום החודש, שנאמר (שמואל א כ ה, ו, כט): "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל… אִם פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ, וְאָמַרְתָּ: נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית לֶחֶם עִירוֹ כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה." (טור ובית יוסף סימן תיט)

וכתב רבנו ישעיה מטראני: רגילים לשמוח בראש חודש, ולעשות סעודות גדולות. וכתב הרוקח: מצוה לאכול בראש חודש כמו במועדים. וכן כתב רבנו אשר מלוניל: נהגו כל ישראל לעשות סעודות גדולות יותר משאר הימים, מפני כבוד היום, כי ראש חודש הוא יום כפרה לישראל. וכתב האור זרוע: המוציא הוצאות לסעודת ראש חודש ואוכל ושמח בו בטוב, הרי זה משובח. ואמרו חז"ל (מסכת ביצה טז ע"א, פסיקתא דרב כהנא): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מתשרי עד תשרי, חוץ ממה שמוציא עבור תשר"י, דהיינו: ת ורה, ש בתות, ר אשי חדשים, י מים טובים, שבאלו אם יבזבז יותר, יקבל יותר, ואם יבזבז פחות, יקבל פחות. (טור ובית יוסף סימן תיט. רמז, רנה, רנז. עטרת פז לט)

מנהג טוב בכמה קהילות לארגן סעודת ראש חודש עם דברי תורה ושירות ותשבחות לה' יתברך, כשהמטרה היא לחזק את הקהל, ולהרבות אהבה וחיבה ביניהם, כמו שאמרו חז"ל (מסכת סנהדרין קג ע"ב): "גדולה לגימה שמקרבת רחוקים". ואמר שלמה בחכמתו (משלי טו טו): "וטוב לב משתה תמיד", והעיקר שיהיה הכל לשם שמים. (עיין ברמ"א סימן תרצז)

חביבות הקב"ה לעם ישראל בלי גבול

לאחר שחטאו ישראל בעוון העגל, כעס עליהם משה רבנו ולקח את אוהלו מחוץ למחנה, כמו שנאמר (שמות לג ז): "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד, וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". ואומר הזוהר הקדוש (בחוקתי קיד ע"ב): אמר משה, הואיל וישראל שקרו בהקב"ה, והחליפו את כבודו בעגל והשתחוו לו, הרי השכינה הנקראת אוהל מועד, תהיה ביד יהושע שהוא הנאמן בין הקב"ה לישראל, כמו שנאמר: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל". אמר לו הקב"ה למשה, משה! לא ראוי לעשות כן, שהרי את שכינתי נתתי בידי ישראל, כמו שנאמר (ויקרא כו יא): "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם". ואף על פי שהם חטאו לי, עדיין אשאיר שכינתי אצלם שלא יפרדו ממנה, ובזכות ששכינתי אצלם לא אעזבם לעולם. ועל כן, בכל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהם. [עיין במסכת ברכות (סג ע"ב)]

ואמר רבי יצחק (שיר השירים ב ט): "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים". אשריהם ישראל שזכו שהשכינה עמהם בכל מקום ולא נפרדת מהם על אף שהם בגלות. והקב"ה בא בכל ראש חודש, שבת ומועד להשגיח עליהם ולהסתכל בשכינה שאצלם שהיא אהובו של המלך.

משל למלך, שהמלכה לא נהגה עמו כהוגן והוציא אותה מהיכלו, מה עשתה, לקחה את בנה, אהובו של המלך, ומכיון שדעתו של המלך עדיין עליה, עזבו בידה. ובשעה שמתעורר רצון המלך על המלכה ובנה, היה מטפס ועולה על הכתלים עד שמגיע להסתכל ולהשגיח עליהם מבין נקבי הכותל. וכיון שראה אותם היה בוכה והולך לו.

כך ישראל אף על פי שיצאו מהיכל המלך ובאו לגלות, לקחו עמם את השכינה. ובגלל שרצון ה' עליהם, הניח להם שיקחוה. ובשעה שמתעורר רצון ה' על השכינה ועל ישראל, אז "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת", כביכול כדי להסתכל ולהשגיח בין נקבי הכותל עליהם, וכיון שרואה אותם מתחיל לבכות. זהו שאומר הפסוק: "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" – לדלג מכותל לגג ומגג לכותל. "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ" – בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת – כי בודאי בית הכנסת צריך חלונות. מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" – להסתכל ולהשגיח עליהם. ומשום כך צריכים ישראל לשמוח בימים אלו ובראשי חודשים, שיודעים כן ואומרים (תהלים קיח כד) : "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ".

סגולה להצלחה לכל החודש

כתב הגאון רבי חיים פלאג'י: אשרי אדם שיש לו בראש חודש תלמיד חכם על שולחנו. ומי שחננו ה' להושיב אנשים שילמדו, ראוי שביום זה יהיה עורך השולחן בפניהם כפי השגת ידו, שהוא דבר גדול שתהיה לו הצלחה והרווחה בכל החודש. (ה שיג)

ראש חודש אב

אף שנהגו להמנע מאכילת בשר מראש חודש אב עד עשירי באב, כדי להצטער על חורבן בית המקדש, מכל מקום ביום ראש חודש עצמו אוכלים בשר לכבודו של ראש חודש. (החיד"א, פרי האדמה, שלחן מלכים, קול אליהו ועוד. וכתב בכנסת הגדולה, שכן המנהג פשוט. רנו)

סעודת היום

עיקר סעודת ראש חודש היא ביום ולא בלילה. (עטרת פז מ)

יעלה ויבוא בברכת המזון

מזכירים "יעלה ויבוא" בברכת המזון. ואם שכח ולא אמרו, אם נזכר אחר שחתם "ברוך אתה ה' בונה ירושלים", יאמר כך בלי שם ומלכות: "ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון", וימשיך ברכה רביעית. אבל אם נזכר אחר שהתחיל ברכה רביעית, אינו חוזר. אך טוב שאחר שאמר "הרחמן הוא יחדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה", יאמר: "יעלה ויבוא". (סימן קפח ס"ז. רנז. ה שיג)

המתפלל ערבית בערב ראש חודש מוקדם בזמן "פלג המנחה" [שעה ורבע לפני צאת הכוכבים בשעות זמניות. בחורף בערך 15:50, ובקיץ בערך 18:40], ואכל סעודת פת קודם הלילה, אומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון. (ה"ב ט תקז)

המתפלל ערבית במוצאי ראש חודש בזמן "פלג המנחה" ואחר כך אכל סעודת פת, לא יאמר "יעלה ויבוא" בברכת המזון. (ה"ב ט תקז)

ראש חודש שחל בשבת, ושכח לומר בברכת המזון "רצה והחליצנו" ו"יעלה ויבוא" – אם נזכר אחר שחתם "ברוך אתה ה', בונה ירושלים", יאמר כדין הטועה בכל שבת: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, וראשי חדשים לזכרון, ברוך אתה ה' מקדש השבת". ואם נזכר אחר שהתחיל ברכה רביעית "לעד האל …", שדינו לחזור לתחילת ברכת המזון – יאמר "רצה והחליצנו" ו"יעלה ויבוא" שוב. אך אם אמר "יעלה ויבוא" ורק שכח לומר "רצה והחליצנו", יאמר ברכת "אשר נתן" הנ"ל, בלי להזכיר בה ראש חודש כלל. (סימן קפח ס"ז. ה"ב ט תצד)

סיום הסעודה במוצאי ראש חודש

התחיל לאכול פת בראש חודש לפני השקיעה, ונמשכה סעודתו עד הלילה שכבר אינו ראש חודש, אומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון, כיון שהתחיל בראש חודש. (מהרש"ם ועוד. שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן נה)

ראש חודש שחל במוצאי שבת, הנכון שיסיים אכילתו קודם צאת הכוכבים, כדי שלא ליכנס למחלוקת אם לומר "יעלה ויבוא" או לא. ומכל מקום אם האריך בסעודה שלישית עד הלילה אפילו אכל כזית פת לאחר צאת הכוכבים, אינו אומר "יעלה ויבוא" אלא "רצה והחליצנו" בלבד, שהכל הולך אחר ההתחלה. (הב"ח, אליה רבה, רבנו חיים הכהן רפפורט, זרע אמת, הרי בשמים, שאגת אריה, שואל ומשיב, פעולת צדיק, נתיבי עם ועוד. יחוה דעת ח"ג סימן נה. ה"ב ט תקי. וכמבואר בחוברת "השבת בהלכה ובאגדה".)

והוא הדין בסעודת פורים שנמשכה עד הלילה, אומר "על הנסים" בברכת המזון. ואולם אם התפלל ערבית בתוך הסעודה, לא יזכיר "על הניסים". והוא הדין בחנוכה. (שם)

ענייני אבלות

הספד – אין מספידים בראש חודש אלא לתלמיד חכם בשעת הלוויה בלבד. ומלמד תינוקות של בית רבן שקובע עיתים לתורה, דינו כתלמיד חכם ומותר להספידו. (יורה דעה סימן תא ס"ה. יא)

צידוק הדין – לדעת מרן השלחן ערוך (סימן תכ ס"ב, ויורה דעה סימן תא ס"ו) אומרים צידוק הדין בראש חודש. והרמ"א כתב, שמנהג בני אשכנז שלא לאומרו. וכל מקום יעשו כפי מנהגם. ומכל מקום לתלמיד חכם בשעת הלוויה אומרים צידוק הדין ללא חשש. (חזו"ע אבלות א צא)

בית הקברות – אם חל יום השבעה או השלושים בראש חודש, לא יעלו לבית הקברות, מפני שמתעוררים לבכי ולמספד, וידחו את הביקור לאחר ראש חודש. (יא, רנה)

אם חל יום השנה בראש חודש ואין חשש שיתעוררו לבכי, רשאים ללכת לבית הקברות, אבל אם יש חשש שיבכו, ילכו יום או יומיים קודם ראש חודש. (יב)

אזכרה – מותר לערוך אזכרה בראש חודש, למלאות השבעה, השלושים או השנה. אלא שיזהרו שלא להספיד ולא לספר בשבחיו של הנפטר, אלא ידברו רק דברי חיזוק והתעוררות, ובפרט על חינוך הבנים, שזו מעלה גדולה מאוד לעילוי נשמתו. ועיין בהרחבה בסוף החוברת "כיבוד אב ואם בהלכה ובאגדה", אלו דברים באמת מעלים את נשמת הנפטר לאין ערוך ולאין שיעור, מחיל אל חיל בעולם האמת, ולא כמו שטועים ההמון שהעיקר זה הסעודות והמאכלים.

תענית – אסור להתענות בראש חודש. ואפילו אם חל בו יום השנה של אביו או אמו, שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן תקסח ס"ח) שטוב להתענות ביום זה, לא יתענה, אלא ידחה את התענית למחרת (שם ס"ט). ויש נוהגים להקדים להתענות בערב ראש חודש. (רנד. עטרת פז לז)

בן שעוסק בתורה, לא יתענה כלל אפילו שחל יום השנה בשאר הימים, מפני ביטול תורה שיגרם לו עקב התענית, ואדרבה יאכל ויעסוק בתורה יותר, וזכות התורה תעלה במעלות גבוהות את הוריו. ובפרט אם מארגן שיעור תורה ברבים לעילוי נשמתם, שאין ערוך לזה. והוא הדין למלמד תינוקות שלא יתענה, כיון שהתענית גורמת לו למעט במלאכת שמים. וכן שכיר לא יתענה, כיון שממעט במלאכת בעל הבית. אולם עובד עצמאי, נכון שיתענה כשחל יום השנה של הוריו בשאר ימים. (רנד)

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
סדר היום בהלכה ובאגדה

כסלו התשע"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5