——–
כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:
(טו) וְדָֽרַשְׁתָּ֧ וְחָֽקַרְתָּ֛ וְשָֽׁאַלְתָּ֖ הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶֽעֶשְׂתָ֛ה הַתּוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּקִרְבֶּֽךָ: וְתִתְבַּע וְתִבְדוֹק וְתִשְׁאַל יָאוּת וְהָאקֻשְׁטָּא כֵּוַן פִּתְגָמָא אִתְעֲבִידָא תּוֹעֶבְתָּאהָדָא בֵּינָךְ:
ודרשת וחקרת ושאלת היטב. מכאן למדו שבע חקירות מרבוי המקרא. כאן יש שלש דרישה וחקירה והיטב. ושאלת, אינו מן המנין, וממנו למדו בדיקות. ובמקום אחר הוא אומר (דברים יט, יח) ודרשו השופטים היטב. ועוד במקום אחר הוא אומר (שם יז, ד) ודרשת היטב. ולמדו היטב היטב לגזרה שוה, לתן האמור של זה בזה:
(טז) הַכֵּ֣ה תַכֶּ֗ה אֶת-יֽשְׁבֵ֛י הָעִ֥יר (ההוא) הַהִ֖וא לְפִי-חָ֑רֶב הַֽחֲרֵ֨ם אֹתָ֧הּ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּ֛הּ וְאֶת-בְּהֶמְתָּ֖הּ לְפִי-חָֽרֶב: מִמְחָא תִמְחֵי יָת יָתְבֵי קַרְתָּאהַהִיא לְפִתְגַם דְחָרֶב גַמַר יָתַהּוְיָת כָּל דִי בַהּ וְיָתבְּעִירַהּ לְפִתְגַם דְחָרֶב:
הכה תכה. אם אינך יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם, המיתם באחרת:
(יז) וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָ֗הּ תִּקְבֹּץ֘ אֶל-תּוֹךְ רְחֹבָהּ֒ וְשָֽׂרַפְתָּ֣ בָאֵ֗שׁ אֶת-הָעִ֤יר וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ֙ כָּלִ֔יל לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָֽיְתָה֙ תֵּ֣ל עוֹלָ֔ם לֹ֥א תִבָּנֶ֖ה עֽוֹד: וְיָת כָּל עֲדָאַהּ תִּכְנוֹשׁ לְגוֹפְתָיַהּ וְתוֹקֵד בְּנוּרָא יָת קַרְתָּאוְיָת כָּל עֲדָאַהּ גְמִיר קֳדָםיְיָ אֱלָהָךְ וּתְהֵי תֵּל חָרִיבלְעָלָם לָא תִתְבְּנֵי עוֹד:
לה' אלהיך. לשמו ובשבילו:
(יח) וְלֹֽא-יִדְבַּ֧ק בְּיָֽדְךָ֛ מְא֖וּמָה מִן-הַחֵ֑רֶם לְמַ֩עַן֩ יָשׁ֨וּב יְהֹוָ֜ה מֵֽחֲר֣וֹן אַפּ֗וֹ וְנָֽתַן-לְךָ֤ רַֽחֲמִים֙ וְרִֽחַמְךָ֣ וְהִרְבֶּ֔ךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַֽאֲבֹתֶֽיךָ: וְלָא יִדְבַּק בִּידָךְ מִדַעַם מִןחֶרְמָא בְּדִיל דִיתוּב יְיָ מִתְּקוֹףרוּגְזֵהּ וִיהַב לָךְ רַחֲמִין וִירַחַםעֲלָךְ וְיַסְגִנָךְ כְּמָא דִי קַיִיםלַאֲבָהָתָךְ:
למען ישוב ה' מחרון אפו. שכל זמן שעבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם:
(יט) כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹר֙ אֶת-כָּל-מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לַֽעֲשׂוֹת֙ הַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: (פ) אֲרֵי תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְלְמִטַר יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי דִיאֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמֶעְבַּדדְכָשָׁר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:יד (א)  רביעי  בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא-תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵֽינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת: בְּנִין אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹןלָא תִתְחַמְמוּן וְלָא תְשַׁווּן מְרָטבֵּין עֵינֵיכוֹן עַל מִית:
לא תתגדדו. לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים: בין עיניכם. אצל הפדחת. ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא כא, ה) לא יקרחו קרחה בראשם, לעשות כל הראש כבין העינים:
(ב) כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר יְהֹוָ֗ה לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה: (ס) אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָםיְיָ אֱלָהָךְ וּבָךְ אִתִּרְעֵי יְיָלְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב מִכָּלעַמְמַיָא דִי עַל אַפֵּי אַרְעָא:
כי עם קדוש אתה. קדשת עצמך מאבותיך. ועוד, ובך בחר ה':
(ג) לֹ֥א תֹאכַ֖ל כָּל-תּֽוֹעֵבָֽה: לָא תֵיכוּל כָּל דִמְרָחָק:
כל תועבה. כל שתעבתי לך, שאם צרם אזן בכור כדי לשחטו במדינה, הרי דבר שתעבתי לך כל מום לא יהיה בו, ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום. בשל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך, והזהיר כאן על אכילתו:
(ד) זֹ֥את הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר תֹּאכֵ֑לוּ שׁ֕וֹר שֵׂ֥ה כְשָׂבִ֖ים וְשֵׂ֥ה עִזִּֽים: דֵין בְּעִירָא דְתֵיכְלוּן תּוֹרִין אִמְרִיןדִרְחֵלִין וְגָדְיָן דְעִזִין:(ה) אַיָּ֥ל וּֽצְבִ֖י וְיַחְמ֑וּר וְאַקּ֥וֹ וְדִישֹׁ֖ן וּתְא֥וֹ וָזָֽמֶר: אַיָלָא וְטַבְיָא וְיַחְמוּרָא וְיַעְלָא וְרֵימָאוְתוֹרְבָּלָא וְדִיצָא:
זאת הבהמה וגו" איל וצבי ויחמור. למדנו שהחיה בכלל בהמה, ולמדנו שבהמה וחיה טמאה מרבה מן הטהורה, שבכל מקום פורט את המועט: ואקו. מתרגם יעלא (איוב לט, א) יעלי סלע הוא אשטנבו"ק : ותאו. תורבלא, שור היער. באלא יער, בלשון ארמי:
(ו) וְכָל-בְּהֵמָ֞ה מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֨סַע֙ שְׁתֵּ֣י פְרָס֔וֹת מַֽעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ: וְכָל בְּעִירָא דִסְדִיקָא פַרְסָתָא וּמַטִלְפָאטִלְפִין תַּרְתֵּין פַּרְסָתָא מַסְקָא פִשְׁרָאבִּבְעִירָא יָתַהּ תֵּיכְלוּן:
מפרסת. סדוקה כתרגומו: פרסה. פלנט"א [כף רגל] : ושסעת. חלוקה בשתי צפרנים. שיש סדוקה ואינה חלוקה בצפרנים והיא טמאה: בבהמה. משמע מה שנמצא בבהמה אכל, מכאן אמרו שהשליל נתר בשחיטת אמו:
(ז) אַ֣ךְ אֶת-זֶ֞ה לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמַּֽעֲלֵ֣י הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִיסֵ֥י הַפַּרְסָ֖ה הַשְּׁסוּעָ֑ה אֶת-הַ֠גָּמָ֠ל וְאֶת-הָֽאַרְנֶ֨בֶת וְאֶת-הַשָּׁפָ֜ן כִּי-מַֽעֲלֵ֧ה גֵרָ֣ה הֵ֗מָּה וּפַרְסָה֙ לֹ֣א הִפְרִ֔יסוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם: בְּרַם יָת דֵין לָא תֵיכְלוּןמִמַסְקֵי פִשְׁרָא וּמִמַסְדִיקֵי פַרְסָתָא מַטִלְפֵיטִלְפַיָא יָת גַמְלָא וְיָת אַרְנְבָאוְיָת טַּפְזָא אֲרֵי מַסְקֵי פִּשְׁרָאאִנוּן וּפַרְסָתְהוֹן לָא סְדִיקָא מְסָאֲבִיןאִנוּן לְכוֹן:
השסועה. בריה היא שיש לה שני גבין ושתי שדראות. אמרו רבותינו למה נשנו, בבהמות מפני השסועה, ובעופות מפני הראה, שלא נאמרו בתורת כהנים:
(ח) וְאֶֽת-הַֽ֠חֲזִ֠יר כִּֽי-מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֥ה הוּא֙ וְלֹ֣א גֵרָ֔ה טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֥א תִגָּֽעוּ: (ס) וְיָת חֲזִירָא אֲרֵי מַסְדִיק פַּרְסָתָאהוּא וְלָא פָשַׁר מְסָאָב הוּאלְכוֹן מִבִּסְרְהוֹן לָא תֵיכְלוּן וּבִנְבֵלְתְּהוֹןלָא תִקְרְבוּן:
ובנבלתם לא תגעו. רבותינו פרשו, ברגל. שאדם חיב לטהר את עצמו ברגל. יכול יהיו מזהרים בכל השנה, תלמוד לומר (ויקרא כא, א) אמור אל הכהנים וגו' ומה טמאת המת חמורה, כהנים מזהרים ואין ישראל מזהרים, טמאת נבלה קלה לא כל שכן:
(ט) אֶת-זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֧ל אֲשֶׁר-ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת תֹּאכֵֽלוּ: יָת דֵין תֵּיכְלוּן מִכֹּל דִיבְמַיָא כֹּל דִי לֵהּ צִיצִיןוְקַלְפִין תֵּיכְלוּן:(י) וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר אֵין-ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: (ס) וְכֹל דִי לֵית לֵהּ צִיצִיןוְקַלְפִין לָא תֵיכְלוּן מְסָאָב הוּאלְכוֹן:(יא) כָּל-צִפּ֥וֹר טְהֹרָ֖ה תֹּאכֵֽלוּ: כָּל צִפַּר דַכְיָא תֵּיכְלוּן:
כל צפור טהורה תאכלו. להתיר משלחת שבמצורע:
(יב) וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר לֹא-תֹֽאכְל֖וּ מֵהֶ֑ם הַנֶּ֥שֶׁר וְהַפֶּ֖רֶס וְהָֽעָזְנִיָּֽה: וְדֵין דִי לָא תֵיכְלוּן מִנְהוֹןנִשְׁרָא וְעָר וְעַזְיָא:
וזה אשר לא תאכלו מהם. לאסר את השחוטה:
(יג) וְהָֽרָאָה֙ וְאֶת-הָ֣אַיָּ֔ה וְהַדַּיָּ֖ה לְמִינָֽהּ: וּבַת כַּנְפָא וְטָרָפִיתָא וְדַיְתָא לִזְנַהּ:
והראה ואת האיה וגו' . היא ראה היא איה היא דיה. ולמה נקרא שמה ראה, שרואה ביותר. ולמה הזהיר בכל שמותיה, שלא לתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה והבא להתיר אומר, זו דיה שמה או איה שמה, וזו לא אסר הכתוב. ובעופות פרט לך הטמאים, ללמד שהעופות הטהורים מרבים על הטמאים, לפיכך פרט את המועט:
(יד) וְאֵ֥ת כָּל-עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ: וְיָת כָּל עֹרְבָא לִזְנֵהּ:(טו) וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּֽעֲנָ֔ה וְאֶת-הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת-הַשָּׁ֑חַף וְאֶת-הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ: וְיָת בַּת נַעֲמִיתָא וְצִיצָא וְצִפַּרשַׁחְפָּא וְנָצָא לִזְנוֹהִי:(טז) אֶת-הַכּ֥וֹס וְאֶת-הַיַּנְשׁ֖וּף וְהַתִּנְשָֽׁמֶת: וְקַדְיָא וְקִפוֹפָא וּבַוְתָא:
והתנשמת. קלב"א שורי"ץ :
(יז) וְהַקָּאָ֥ת וְאֶת-הָֽרָחָ֖מָה וְאֶת-הַשָּׁלָֽךְ: וְקָתָא וִירַקְרֵקָא וְשָׁלֵי נוּנָא:
שלך. השולה דגים מן הים:
(יח) וְהַ֣חֲסִידָ֔ה וְהָֽאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְהַדּֽוּכִיפַ֖ת וְהָֽעֲטַלֵּֽף: וְחַוָרִיתָא וְאִבּוּ לִזְנַהּ וְנַגַר טוּרָאוַעֲטַּלֵפָא:
דוכיפת. הוא תרנגול הבר ובלע"ז הרופ"א וכרבלתו כפולה:
(יט) וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶ֑ם לֹ֖א יֵֽאָכֵֽלוּ: וְכֹל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא מְסָאָב הוּאלְכוֹן לָא יִתְאָכְלוּן:
שרץ העוף. הם הנמוכים הרוחשים על הארץ, כגון זבובין וצרעים וחגבים טמאים, הם קרויים שרץ:
(כ) כָּל-ע֥וֹף טָה֖וֹר תֹּאכֵֽלוּ: כָּל עוֹפָא דְכֵי תֵּיכְלוּן:
כל עוף טהור תאכלו. ולא את הטמא. בא לתן עשה על לא תעשה. וכן בבהמה, אותה תאכלו ולא בהמה טמאה, לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליהם בעשה ולא תעשה:
(כא) לֹא תֹֽאכְל֣וּ כָל-נְ֠בֵלָה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַֽאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנָכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא-תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּֽחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: (ס) לָא תֵיכְלוּן כָּל נְבִילָא לְתוֹתָבעָרֵל דִי בְקִרְוָיךְ תִּתְּנִנַהּ וְיֵיכְלִנַהּאוֹ תְזַבְּנִנַהּ לְבַר עַמְמִין אֲרֵיעַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָאֱלָהָךְ לָא תֵיכוּל בְּשַׂר בַּחֲלָב:
לגר אשר בשעריך. גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות: כי עם קדוש אתה לה'. קדש את עצמך במתר לך. דברים המתרים ואחרים נוהגים בהם אסור, אל תתירם בפניהם: לא תבשל גדי. שלש פעמים. פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה: לא תבשל גדי וגו' :
(כב)  חמישי  עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל-תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה: עַשְׂרָא תְעַשַׂר יָת כָּל עֲלָלַתזַרְעָךְ דְיִפּוֹק חַקְלָא שַׁתָּא בְשַׁתָּא:
עשר תעשר. מה ענין זה אצל זה, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן, שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי, כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן. שנאמר (מלכים ב' יט, כא) ושדפה לפני קמה, וכן לענין בכורים: שנה שנה. מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן:
(כג) וְאָֽכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָֽרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל-הַיָּמִֽים: וְתֵיכוּל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָאדִי יִתִּרְעֵי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָןמַעְשַׂר עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וּבְכוֹרֵיתוֹרָךְ וְעָנָךְ בְּדִיל דְתֵילַף לְמִדְחַלקֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כָּל יוֹמַיָא:
ואכלת וגו' . זה מעשר שני. שכבר למדנו לתן מעשר ראשון ללוים, שנאמר (במדבר יח, כו) כי תקחו מאת בני ישראל וגו' , ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום, שנאמר (שם יח, לא) ואכלתם אתו בכל מקום, על כרחך זה מעשר אחר הוא:
(כד) וְכִֽי-יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַל֘ שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי-יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָֽרֶכְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: וַאֲרֵי יִסְגֵי מִנָךְ אָרְחָא אֲרֵילָא תִכּוּל לְמִטְלֵהּ אֲרֵי יִתְרָחַקמִנָךְ אַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָאֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן אֲרֵייְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:
כי יברכך. שתהא התבואה מרבה לשאת:
(כה) וְנָֽתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֨סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ: וְתִתֵּן בְּכַסְפָּא וּתְצוּר כַּסְפָּא בִּידָךְוּתְהַךְ לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָאֱלָהָךְ בֵּהּ:(כו) וְנָֽתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר-תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֨יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָֽלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָֽׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ: וְתִתֵּן כַּסְפָּא בְּכֹל דִי יִתִּרְעֵינַפְשָׁךְ בְּתוֹרֵי וּבְעָנָא וּבַחֲמַר חֲדַתוְעַתִּיק וּבְכֹל דִי תִשְׁאֲלִנָךְ נַפְשָׁךְוְתֵיכוּל תַּמָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְוְתֶחֱדֵי אַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ:
בכל אשר תאוה נפשך. כלל: בבקר ובצאן וביין ובשכר. פרט: ובכל אשר תשאלך נפשך. חזר וכלל. מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ וראוי למאכל אדם וכו' :
(כז) וְהַלֵּוִ֥י אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶ֖יךָ לֹ֣א תַֽעַזְבֶ֑נּוּ כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה עִמָּֽךְ: (ס) וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוָיךְ לָא תִשְׁבְּקִנֵהּאֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָאעִמָךְ:
והלוי וגו' לא תעזבנו. מלתן לו מעשר ראשון: כי אין לו חלק ונחלה עמך. יצאו לקט שכחה ופאה והפקר, שאף הוא יש לו חלק עמך בהן כמוך, ואינן חיבין במעשר:
(כח) מִקְצֵ֣ה | שָׁל֣שׁ שָׁנִ֗ים תּוֹצִיא֙ אֶת-כָּל-מַעְשַׂר֙ תְּבוּאָ֣תְךָ֔ בַּשָּׁנָ֖ה הַהִ֑וא וְהִנַּחְתָּ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ: מִסוֹף תְּלַת שְׁנִין תַּפֵק יָתכָּל מַעְשַׂר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא הַהִיאוְתַצְנַע בְּקִרְוָיךְ:
מקצה שלש שנים. בא ולמד שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה לשמטה, שיבערם מן הבית בשלישית:
(כט) וּבָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵין-לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַֽחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְ֠הַגֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָֽכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ לְמַ֤עַן יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל-מַֽעֲשֵׂ֥ה יָֽדְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶֽׂה: (ס) וְיֵיתֵי לֵוָאָה אֲרֵי לֵית לֵהּחֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמָךְ וְגִיוֹרָא וְיִתַּמָאוְאַרְמְלָא דִי בְקִרְוָיךְ וְיֵיכְלוּן וְיִשְׂבְּעוּןבְּדִיל דִי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְבְּכָל עוֹבָדֵי יְדָךְ דִי תַעְבֵּד:
ובא הלוי. ויטול מעשר ראשון: והגר והיתום. ויטלו מעשר שני, שהוא של עני של שנה זו, ולא תאכלנו אתה בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני של שתי שנים: ואכלו ושבעו. תן להם כדי שביעה. מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן וכו' . ואתה הולך לירושלים למעשר של שנה ראשונה ושניה שהשהית ומתודה בערתי הקדש מן הבית (דברים כו, יג) , כמו שמפורש ב"כי תכלה לעשר" (שם כו, יב) :
טו (א)  שישי  מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע-שָׁנִ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה: מִסוֹף שְׁבַע שְׁנִין תַּעְבֵּד שְׁמִטְתָא:
מקץ שבע שנים. יכול שבע שנים לכל מלוה ומלוה, תלמוד לומר (פסוק ט) קרבה שנת השבע. ואם אתה אומר שבע שנים לכל מלוה ומלוה להלואת כל אחד ואחד, היאך היא קרבה, הא למדת שבע שנים למנין השמטות:
(ב) וְזֶה֘ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כָּל-בַּ֨עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא-יִגֹּ֤שׂ אֶת-רֵעֵ֨הוּ֙ וְאֶת-אָחִ֔יו כִּֽי-קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽיהֹוָֽה: וְדֵין פִּתְגַם שְׁמִטְתָא דְתַשְׁמֵט כָּלגְבַר מַרֵי רְשׁוּ דִי יַרְשֵׁיבְּחַבְרֵהּ לָא יִתְבַּע מִן חַבְרֵהּוּמִן אֲחוּהִי אֲרֵי קְרָא שְׁמִטְתָאקֳדָם יְיָ:
שמוט כל בעל משה ידו. שמוט את ידו של כל בעל משה:
(ג) אֶת-הַנָּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַֽאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת-אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ: מִן בַּר עַמְמִין תִּתְבַּע וְדִייְהֵי לָךְ עִם אָחוּךְ תַּשְׁמֵטיְדָךְ:
את הנכרי תגש. זו מצות עשה:
(ד) אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה-בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי-בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן-לְךָ֥ נַֽחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ: לְחוֹד אֲרֵי לָא יְהֵי בָךְמִסְכֵּנָא אֲרֵי בָרָכָא יְבָרֵכִנָךְ יְיָבְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵבלָךְ אַחֲסָנָא לְמֵירְתַהּ:
אפס כי לא יהיה בך אביון. ולהלן הוא אומר (פסוק יא) כי לא יחדל אביון, אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם: אביון. דל מעני, ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר:
(ה) רַ֚ק אִם-שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם: לְחוֹד אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָאדַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָתכָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא דִי אֲנָאמְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין:
רק אם שמוע תשמע. אז לא יהיה בך אביון: שמוע תשמע. שמע קמעא משמיעין אותו הרבה:
(ו) כִּֽי-יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַֽעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ: (ס) אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בָּרְכָךְ כְּמָאדִי מַלִיל לָךְ וְתוֹזֵף לְעַמְמִיןסַגִיאִין וְאַתְּ לָא תְזוּף וְתִשְׁלוֹטבְּעַמְמִין סַגִיאִין וּבָךְ לָא יִשְׁלְטוּן:
כאשר דבר לך. והיכן דבר, ברוך אתה בעיר: (דברים כח, ג) והעבטת. כל לשון הלואה כשנופל על המלוה, נופל בלשון מפעיל. כגון והלוית, והעבטת. ואם היה אומר ועבטת היה נופל על הלוה, כמו ולוית: והעבטת גוים. יכול שתהא לוה מזה ומלוה לזה, תלמוד לומר ואתה לא תעבט: ומשלת בגוים רבים. יכול גוים אחרים מושלים עליך, תלמוד לומר ובך לא ימשלו:
(ז) כִּי-יִֽהְיֶה֩ בְךָ֙ אֶבְי֜וֹן מֵֽאַחַ֤ד אַחֶ֨יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת-לְבָֽבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת-יָ֣דְךָ֔ מֵֽאָחִ֖יךָ הָֽאֶבְיֽוֹן: אֲרֵי יְהֵי בָךְ מִסְכֵּנָא מֵחַדמֵאַחָיךְ בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ בְּאַרְעָךְ דַיְיָאֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תַתְקֵףיָת לִבָּךְ וְלָא תִקְפֹּץ יָתיְדָךְ מֵאֲחוּךְ מִסְכֵּנָא:
כי יהיה בך אביון. התאב תאב קודם: מאחד אחיך. אחיך מאביך, קודם לאחיך מאמך: שעריך. עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת: לא תאמץ. יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר לא תאמץ. יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר ולא תקפץ: מאחיך האביון. אם לא תתן לו, סופך להיות אחיו בעניות [של אביון] :
(ח) כִּֽי-פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת-יָֽדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַֽעֲבֵט֙ תַּֽעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ: אֶלָא מִפְתַּח תִּפְתַּח יָת יְדָךְלֵהּ וְאוֹזָפָא תּוֹזְפִנֵהּ כְּמִסַת חֶסְרוֹנֵהּדְיַחֲסִיר לֵהּ:
פתח תפתח. אפלו כמה פעמים: כי פתח תפתח. הרי כי משמש בלשון אלא: והעבט תעביטנו. אם לא רצה במתנה, תן לו בהלואה: די מחסרו. ואי אתה מצוה להעשירו: אשר יחסר לו. אפלו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו: לו. זו אשה. וכן הוא אומר (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו:
(ט) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן-יִֽהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם-לְבָבְךָ֙ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַת-הַשֶּׁ֘בַע֘ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֨יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֨יךָ֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא: אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא יְהֵי פִתְגָםעִם לִבָּךְ בִּרְשַׁע לְמֵימַר קְרִיבָאשַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא שַׁתָּא דִשְׁמִטְתָא וְתַבְאֵשׁעֵינָךְ בְּאָחוּךְ מִסְכֵּנָא וְלָא תִתֵּןלֵהּ וְיִקְרֵי עֲלָךְ קֳדָם יְיָוִיהֵי בָךְ חוֹבָא:
וקרא עליך. יכול מצוה, תלמוד לומר (דברים כד, טו) ולא יקרא: והיה בך חטא. מכל מקום, אפלו לא יקרא. אם כן למה נאמר וקרא עליך, ממהר אני לפרע על ידי הקורא יותר ממי שאינו קורא:
(י) נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹֽא-יֵרַ֥ע לְבָֽבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל | הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָֽל-מַֽעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ: מִתַּן תִתֵּן לֵהּ וְלָא יַבְאֵשׁלִבָּךְ בְּמִתְּנָךְ לֵהּ אֲרֵי בְּדִילפִּתְגָמָא הָדֵין יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְבְּכָל עוֹבָדָךְ וּבְכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ:
נתון תתן לו. אפלו מאה פעמים: לו. בינו ובינך: כי בגלל הדבר. אפלו אמרת לתן, אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה:
(יא) כִּ֛י לֹֽא-יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל-כֵּ֞ן אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת-יָֽדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַּֽעֲנִיֶּ֛ךָ וּֽלְאֶבְיֹֽנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ: (ס) אֲרֵי לָא יִפְסוֹק מִסְכֵּנָא מִגוֹאַרְעָא עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְלְמֵימַר מִפְתַּח תִּפְתַּח יָת יְדָךְלַאֲחוּךְ לְעַנְיָךְ וּלְמִסְכֵּנָךְ בְּאַרְעָךְ:
על כן. מפני כן: לאמר. עצה לטובתך אני משיאך: לאחיך לעניך. לאיזה אח, לעני: לעניך. ביו"ד אחד, לשון עני אחד הוא. אבל ענייך בשני יודי"ן, שני עניים:
(יב) כִּֽי-יִמָּכֵ֨ר לְךָ֜ אָחִ֣יךָ הָֽעִבְרִ֗י א֚וֹ הָֽעִבְרִיָּ֔ה וַֽעֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבַשָּׁנָה֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תְּשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּֽךְ: אֲרֵי יִזְדַבַּן לָךְ אֲחוּךְ בַּריִשְׂרָאֵל אוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל וְיִפְלְחִנָךְשִׁית שְׁנִין וּבְשַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא תִּפְטְרִנֵהּבַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ:
כי ימכר לך. על ידי אחרים, שמכרוהו בית דין בגנבתו הכתוב מדבר. והרי כבר נאמר (שמות כא, ב) כי תקנה עבד עברי, ובמכרוהו בית דין הכתוב מדבר. אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן. אחד שכתוב או העבריה, אף היא תצא בשש. ולא שמכרוה בית דין, שאין האשה נמכרת בגנבתה, שנאמר בגנבתו ולא בגנבתה, אלא בקטנה שמכרה אביה, ולמד כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין תצא. ועוד חדש כאן (פסוק יד) העניק תעניק:
(יג) וְכִֽי-תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם: וַאֲרֵי תִפְטְרִנֵה בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְלָא תִפְטְּרִנֵה רֵיקָן:(יד) הַֽעֲנֵ֤יק תַּֽעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּֽרַכְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן-לֽוֹ: אַפְרָשָׁא תַפְרֵשׁ לֵהּ מֵעָנָךְ וּמֵאִדְרָךְוּמִמַעֲצַרְתָּךְ דִי בָרְכָךְ יְיָ אֱלָהָךְתִּתֶּן לֵהּ:
העניק תעניק. לשון עדי בגובה ובמראית העין, שיהא נכר שהטיבות לו. ויש מפרשים לשון הטענה על צוארו: מצאנך ומגרנך ומיקבך. יכול אין לי אלא אלו בלבד, תלמוד לומר אשר ברכך, מכל מה שברכך בוראך. ולמה נאמרו אלו, מה אלו מיוחדים שהם בכלל ברכה אף כל שהוא בכלל ברכה, יצאו פרדות. ולמדו רבותינו במסכת קדושין (יז, א) בגזרה שוה כמה נותן לו מכל מין ומין:
(טו) וְזָֽכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֨יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ עַל-כֵּ֞ן אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת-הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם: וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָאדְמִצְרַיִם וּפָרְקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ עַלכֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ יָת פִּתְגָמָאהָדֵין יוֹמָא דֵין:
וזכרת כי עבד היית. והענקתי ושניתי לך מבזת מצרים ובזת הים, אף אתה הענק ושנה לו:
(טז) וְהָיָה֙ כִּֽי-יֹאמַ֣ר אֵלֶ֔יךָ לֹ֥א אֵצֵ֖א מֵֽעִמָּ֑ךְ כִּ֤י אֲהֵֽבְךָ֙ וְאֶת-בֵּיתֶ֔ךָ כִּי-ט֥וֹב ל֖וֹ עִמָּֽךְ: וִיהֵי אֲרֵי יֵימַר לָךְ לָאאֶפוֹק מֵעִמָךְ אֲרֵי רָחֲמָךְ וְיָתאֱנַשׁ בֵּיתָךְ אֲרֵי טַב לֵהּעִמָךְ:(יז) וְלָֽקַחְתָּ֣ אֶת-הַמַּרְצֵ֗עַ וְנָֽתַתָּ֤ה בְאָזְנוֹ֙ וּבַדֶּ֔לֶת וְהָיָ֥ה לְךָ֖ עֶ֣בֶד עוֹלָ֑ם וְאַ֥ף לַֽאֲמָֽתְךָ֖ תַּֽעֲשֶׂה-כֵּֽן: וְתִסַב יָת מַרְצְעָא וְתִתֵּן בְּאֻדְנֵהּוּבְדָשָׁא וִיהֵי לָךְ עִבֵד פָּלַחלְעָלָם וְאַף לְאַמְתָךְ תַּעְבֶּד כֵּן:
עבד עולם. יכול כמשמעו, תלמוד לומר (ויקרא כה, י) ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשובו, הא למדת שאין זה, אלא עולמו של יובל: ואף לאמתך תעשה כן. הענק לה. יכול אף לרציעה השוה הכתוב אותה, תלמוד לומר (שמות כא, ה) ואם אמר יאמר העבד, עבד נרצע, ואין אמה נרצעת:
(יח) לֹֽא-יִקְשֶׁ֣ה בְעֵינֶ֗ךָ בְּשַׁלֵּֽחֲךָ֙ אֹת֤וֹ חָפְשִׁי֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ כִּ֗י מִשְׁנֶה֙ שְׂכַ֣ר שָׂכִ֔יר עֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבֵֽרַכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶֽׂה: (ס) לָא יִקְשֵׁי בְעֵינָךְ בְּמִפְטְרָךְ יָתֵהּבַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ אֲרֵי עַלחַד תְּרֵין כַּאֲגַר אֲגִירָא פָּלְחָךְשִׁית שְׁנִין וִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְבְּכֹל דִי תַעְבֵּד:
כי משנה שכר שכיר. מכאן אמרו עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה. וזהו כפלים שבעבודת שכירי יום. ומהו עבודתו בלילה, רבו מוסר לו שפחה כנענית והולדות לאדון:
(יט)  שביעי  כָּֽל-הַבְּכ֡וֹר אֲשֶׁר֩ יִוָּלֵ֨ד בִּבְקָֽרְךָ֤ וּבְצֹֽאנְךָ֙ הַזָּכָ֔ר תַּקְדִּ֖ישׁ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹ֤א תַֽעֲבֹד֙ בִּבְכֹ֣ר שׁוֹרֶ֔ךָ וְלֹ֥א תָגֹ֖ז בְּכ֥וֹר צֹאנֶֽךָ: כָּל בּוּכְרָא דִי יִתְיְלִיד בְּתוֹרָךְוּבְעָנָךְ דִכְרִין תַּקְדֵשׁ קָדָם יְיָאֱלָהָךְ לָא תִפְלַח בְּבוּכְרָא דְתוֹרָךְוְלָא תֵגוֹז בּוּכְרָא דְעָנָךְ:
כל הבכור וגו' תקדיש. ובמקום אחר הוא אומר לא יקדיש, שנאמר (ויקרא כז, כו) אך בכור אשר יבכר לה' וגו' , הא כיצד, אינו מקדישו לקרבן אחר, וכאן למד שמצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה. דבר אחר אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש, ואי אפשר לומר לא יקדיש שהרי כבר נאמר תקדיש, הא כיצד, מקדישו אתה הקדש עלוי, ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו: לא תעבד בבכור שורך ולא תגז וגו' . אף החלוף למדו רבותינו שאסור, אלא שדבר הכתוב בהוה:
(כ) לִפְנֵי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֤יךָ תֹֽאכְלֶ֨נּוּ֙ שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֔ה בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה אַתָּ֖ה וּבֵיתֶֽךָ: קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תֵּיכְלִנֵהּ שַׁתָּאבְשַׁתָּא בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָאַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ:
לפני ה' אלהיך תאכלנו. לכהן הוא אומר, שכבר מצינו שהוא ממתנות כהנה אחד תם ואחד בעל מום, שנאמר (במדבר יח, יח) ובשרם יהיה לך וגו' : שנה בשנה. מכאן שאין משהין אותו יותר על שנתו. יכול יהא פסול משעברה שנתו, כבר הקש למעשר, שנאמר (לעיל יד, כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך, מה מעשר שני אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל, אלא שמצוה תוך שנתו: שנה בשנה. אם שחטו בסוף שנתו, אוכלו אותו היום ויום אחד משנה אחרת. למד שנאכל לשני ימים ולילה אחד:
(כא) וְכִי-יִֽהְיֶ֨ה ב֜וֹ מ֗וּם פִּסֵּ֨חַ֙ אוֹ עִוֵּ֔ר כֹּ֖ל מוּם רָ֑ע לֹ֣א תִזְבָּחֶ֔נּוּ לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ: וַאֲרֵי יְהֵי בֵהּ מוּמָא חֲגִיראוֹ עֲוִיר כֹּל מוּם בִּישׁלָא תִכְּסִנֵהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:
מום. כלל: פסח או עור. פרט: כל מום רע. חזר וכלל. מה הפרט מפורש מום הגלוי ואינו חוזר, אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר:
(כב) בִּשְׁעָרֶ֖יךָ תֹּֽאכְלֶ֑נּוּ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יַחְדָּ֔ו כַּצְּבִ֖י וְכָֽאַיָּֽל: בְּקִרְוָיךְ תֵּיכְלִנֵהּ מְסָאָבָא וְדַכְיָא כַּחֲדָאכִּבְסַר טַבְיָא וְאַיְלָא:(כג) רַ֥ק אֶת-דָּמ֖וֹ לֹ֣א תֹאכֵ֑ל עַל-הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם: (ס) לְחוֹד יָת דְמֵהּ לָא תֵיכוּלעַל אַרְעָא תִשְׁדִנֵהּ כְּמַיָא:
רק את דמו לא תאכל. שלא תאמר הואיל וכלו התר הבא מכלל אסור הוא, שהרי קדוש ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל, יכול יהא אף הדם מתר, תלמוד לומר רק את דמו לא תאכל:
טז (א) שָׁמוֹר֙ אֶת-חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה: טַר יָת יַרְחָא דַאֲבִיבָא וְתַעְבֵּדפִּסְחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵיבְּיַרְחָא דַאֲבִיבָא אַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְמִמִצְרַיִם וַעֲבַד לָךְ נִסִין בְּלֵילְיָא:
שמור את חדש האביב. מקודם בואו שמור, שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העמר, ואם לאו, עבר את השנה: ממצרים לילה. והלא ביום יצאו, שנאמר (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' , אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת, שנאמר (שמות יב, לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו' :
(ב) וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַֽיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר-יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֔ה לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: וְתִכּוֹס פִּסְחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְמִן בְּנֵי עָנָא וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָאמִן תּוֹרֵי בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵייְיָ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּה תַּמָן:
וזבחת פסח לה' אלהיך צאן. שנאמר (שמות יב, ה) מן הכבשים ומן העזים תקחו: ובקר. תזבח לחגיגה. שאם נמנו על הפסח חבורה מרבה, מביאים עמו חגיגה כדי שיהא נאכל על השובע, ועוד למדו רבותינו דברים הרבה מפסוק זה:
(ג) לֹֽא-תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל-עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֨אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת-י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: לָא תֵיכוּל עֲלוֹהִי חֲמִיעַ שִׁבְעָאיוֹמִין תֵּיכוּל עֲלוֹהִי פַטִיר לְחֵםעֹנִי אֲרֵי בִּבְהִילוּ נְפַקְתָּא מֵאַרְעָאדְמִצְרַיִם בְּדִיל דְתִדְכַּר יָת יוֹמָאמִפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם כָּל יוֹמֵיחַיָיךְ:
לחם עני. לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים: כי בחפזון יצאת. ולא הספיק בצק להחמיץ וזה יהיה לך לזכרון. וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים, שכן הוא אומר (שמות יב, לג) ותחזק מצרים על העם וגו' : למען תזכר. על ידי אכילת הפסח והמצה, את יום צאתך:
(ד) וְלֹא-יֵֽרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל-גְּבֻֽלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹֽא-יָלִ֣ין מִן-הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר: וְלָא יִתְחֲזֵי לָךְ חֲמִר בְּכָלתְּחוּמָךְ שִׁבְעָא יוֹמִין וְלָא יְבִיתמִן בִּסְרָא דִי תִכּוֹס בְּרַמְשָׁאבְּיוֹמָא קַדְמָאָה לְצַפְרָא:
ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. אזהרה למותיר בפסח דורות, לפי שלא נאמר אלא בפסח מצרים, ויום ראשון האמור כאן הוא ארבעה עשר בניסן, כמה דאתאמר (שמות יב, טו) אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם. ולפי שנסתלק הכתוב מענינו של פסח והתחיל לדבר בחקות שבעת ימים, כגון שבעת ימים תאכל עליו מצות ולא יראה לך שאור בכל גבולך, הצרך לפרש באיזו זביחה הוא מזהיר, שאם כתב ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר הייתי אומר שלמים הנשחטים כל שבעה כלן בבל תותירו ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, לכך כתב בערב ביום הראשון. דבר אחר בחגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר, ולמד עליה שנאכלת לשני ימים. והראשון האמור כאן, ביום טוב הראשון הכתוב מדבר. וכן משמעות המקרא, בשר חגיגה אשר תזבח בערב, לא ילין ביום טוב הראשון עד בקרו של שני, אבל נאכלת היא בארבעה עשר ובחמשה עשר, כך היא שנויה במסכת פסחים (עא ב) :
(ה) לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבֹּ֣חַ אֶת-הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: לֵית לָךְ רְשׁוּ לְמִכֹּס יָתפִּסְחָא בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ דַיְיָ אֱלָהָךְיָהֵב לָךְ:(ו) כִּ֠י אִֽם-אֶל-הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת-הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד צֵֽאתְךָ֥ מִמִּצְרָֽיִם: אֱלָהֵן לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָאֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן תִּכּוֹסיָת פִּסְחָא בְּרַמְשָׁא כְּמֵעַל שִׁמְשָׁאזְמַן מִפְקָךְ מִמִצְרָיִם:
בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים. הרי שלשה זמנים חלוקים, בערב, משש שעות ולמעלה זבחהו. וכבוא השמש, תאכלהו. ומועד צאתך, אתה שורפהו. כלומר, נעשה נותר ויצא לבית השרפה:
(ז) וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָֽלַכְתָּ֖ לְאֹֽהָלֶֽיךָ: וּתְבַשֵׁל וְתֵיכוּל בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵייְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ וְתִתְפְּנֵי בְצַפְרָאוּתְהַךְ לְקִרְוָיךְ:
ובשלת. זהו צלי אש, שאף הוא קרוי בשול: ופנית בבקר. לבקרו של שני, מלמד שטעון לינה ליל של מוצאי יום טוב:
(ח) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֨רֶת֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַֽעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה: (ס) שִׁתָּא יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִירָא וּבְיוֹמָאשְׁבִיעָאָה כְּנֵשׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְלָא תַעְבֵּד עִבִידָא:
ששת ימים תאכל מצות. ובמקום אחר הוא אומר (שמות יב, טו) שבעת ימים, שבעה מן הישן וששה מן החדש. דבר אחר למד על אכילת מצה בשביעי, שאינה חובה, ומכאן אתה למד לששת ימים. שהרי שביעי בכלל היה ויצא מן הכלל ללמד, שאין אכילת מצה בו חובה אלא רשות, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מה שביעי רשות אף כלם רשות, חוץ מלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה, שנאמר (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות: עצרת לה' אלהיך. עצור עצמך מן המלאכה. דבר אחר כנופיא של מאכל ומשתה, לשון (שופטים יג, טו) נעצרה נא אותך:
(ט) שִׁבְעָ֥ה שָֽׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר-לָ֑ךְ מֵֽהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָֽׁבֻעֽוֹת: שִׁבְעָא שָׁבוּעִין תִּמְנֵי לָךְ מִדְשַׁרְיוּתמַגְלָא בַּחֲצַד עוּמְרָא דַאֲרָמוּתָא תִּשְׁרֵילְמִמְנֵּי שִׁבְעָא שָׁבוּעִין:
מהחל חרמש בקמה. משנקצר העמר שהוא ראשית הקציר:
(י) וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָֽׁבֻעוֹת֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָֽדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֥ר יְבָֽרֶכְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: וְתַעְבֵּד חַגָא דְשָׁבוּעַיָא קֳדָם יְיָאֱלָהָךְ מִסַת נִדְבַת יְדָךְ דִיתִתֵּן כְּמָא דִי יְבָרֵכִנָךְ יְיָאֱלָהָךְ:
מסת נדבת ידך. די נדבת ידך, הכל לפי הברכה, הבא שלמי שמחה, וקדש קרואים לאכול:
(יא) וְשָֽׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּ֘ךָ֘ וְעַבְדְּךָ֣ וַֽאֲמָתֶ֒ךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָֽאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: וְתֶחֱדֵי קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אַתְּוּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְלֵוָאָהדִי בְקִרְוָיךְ וְגִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְאַרְמְלָאדִי בֵינָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵייְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן:
והלוי. והגר והיתום והאלמנה. ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך:
(יב) וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי-עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָֽׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת-הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה: (פ) וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּמִצְרָיִםוְתִטַר וְתַעְבֵּד יָת קְיָמַיָא הָאִלֵין:
וזכרת כי עבד היית וגו' . על מנת כן פדיתיך, שתשמור ותעשה את החקים האלה:
(יג)  מפטיר  חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּֽעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאָ֨סְפְּךָ֔ מִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ: חַגָא דִמְטָלַיָא תַּעְבֵּד לָךְ שִׁבְעָאיוֹמִין בְּמִכְנְשָׁךְ מֵאִדְרָךְ וּמִמַעְצַרְתָּךְ:
באספך. בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פרות הקיץ. דבר אחר באספך מגרנך ומיקבך, למד שמסככין את הסכה בפסולת גורן ויקב:
(יד) וְשָֽׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֨ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַֽאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָֽאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ: וְתֶחֱדֵי בְּחַגָךְ אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְוְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְלֵוָאָה וְגִיוֹרָא וְיִתַּמָאוְאַרְמְלָא דִי בְקִרְוָיךְ:(טו) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה כִּ֣י יְבָֽרֶכְךָ֞ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ: שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּחוֹג קָדָם יְיָאֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָאֲרֵי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָלעֲלַלְתָּךְ וּבְכָל עוֹבָדֵי יְדָיךְ וּתְהֵיבְּרַם חָדֵי:
והיית אך שמח. לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה, ולפי תלמודו למדו מכאן לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה:
(טז) שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים | בַּשָּׁנָ֡ה יֵֽרָאֶ֩ה כָל-זְכ֨וּרְךָ֜ אֶת-פְּנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּֽׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵֽרָאֶ֛ה אֶת-פְּנֵ֥י יְהֹוָ֖ה רֵיקָֽם: תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא יִתְחֲזֵי כָלדְכוּרָךְ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָאדִי יִתִּרְעֵי בְּחַגָא דְפַטִירַיָא וּבְחַגָאדְשָׁבוּעַיָא וּבְחַגָא דִמְטָּלַיָא וְלָא יִתְחֲזֵיקֳדָם יְיָ רֵיקָנוּן:
ולא יראה את פני ה' ריקם. אלא הבא עולות ראיה ושלמי חגיגה:
(יז) אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן-לָֽךְ: (ססס) גְבַר כְּמַתְּנַת יְדֵהּ כְּבִרְכָּתָא דַיְיָאֱלָהָךְ דִי יְהַב לָךְ: ססס:
איש כמתנת ידו. מי שיש לו אוכלין הרבה ונכסים מרבין יביא עולות מרבות ושלמים מרבים:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5