——–
א. ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וכו'. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש וכו' (לה.א-ב)
מקרא ד"ששת ימים תעשה מלאכה" לכאורה משמע, כי ישנה מצווה ועניין בעשיית מלאכה בששת ימי השבוע.
והדברים תמוהים – דמילא מובן מה שיש מצווה בשביתה ממלאכה ביום השביעי, אך איזו מצווה ישנה בעשיית מלאכה חולית בששת ימי השבוע. שאומר הפסוק: "ששת ימים תעשה מלאכה"?
ב. וביום השביעי יהיה לכם קודש (לה.ב)
יש לדקדק, דתיבת "לכם" מיותרת היא?
ג. וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' (לה.ב)
איתא בבעל המאור [פרק הכירה גמ' שבת] וז"ל – וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין. ואם מת יתעסקו בו עממין, ולהזמין לבשל להטמין ולענג השבת ולהשמין – הוא המאמין וזוכה לקץ הימין.
וצ"ב, מה העניין הכ"כ גדול להשתקע בחומריות וגשמיות דווקא ביום השבת, עד שהבעל המאור מחייב לענג את השבת ולהשמין וכו'?
ד. קחו מאתכם תרומה לה' (לה.ה)
יש לדקדק, דתיבת "מאתכם" מיותרת היא. דהול"ל "קחו תרומה לה'" ומדוע הדגיש "מאתכם"?
ה. כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז (לה.כב)
פירש רש"י –"חח"- הוא תכשיט של זהב עגול נתון על הזרוע והוא הצמיד. "וכומז"- כלי זהב הוא נתון כנגד אותו מקום לאישה. ורבותינו פירשו שם כומז – כאן מקום זימה.
ויש לתמוה, כיצד תכשיטי נשים אשר שהו במקומות המטונפים, ראויים להיות תרומה לבית המקדש. הרי אין זה מכבוד ה' לקבל תכשיטים אלו?
ו. ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצבאות אשר צבאו פתח אוהל מועד (לח.ח)
פירש רש"י – "במראות הצובאות"- בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקב"ה: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו צבאות רבות במצרים, כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות בעליהם לידי תאוה, ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר: "תחת התפוח עוררתיך" (שיר השירים ח.ה), וכו'.
ואכתי יל"ע, כיצד מראות אשר היו "עשויים ליצר הרע" היו ראויות לעשיית הכיור, הרי אין זה מכבוד ה' לקבל כלים פחותים אלו למלאכת המשכן?
ז. עוד צ"ע, דאיתא ברמב"ם (סוף פ"א מהל' בית הבחירה) כי כלים שנעשו מתחילה להדיוט, אין עושין אותם לגבוה. עיי"ש. א"כ צ"ע, כיצד נתקבלו אותן מראות צובאות אשר נעשו מתחילה להדיוט?
ח. וביותר צ"ב, בדברי ה' למשה כי "אלו חביבין עלי מן הכל". דיש להבין, מה העניין במראות אלו שהיו חביבות על ה' מן הכל, הרי סוף סוף אין זה מכבוד ה' לקבל מראות פחותות אלו?
פרשת פקודי
ט. ויברך אותם משה (לט.מג)
פירש רש"י – אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.
ויל"ע, הרי כבר הבטיחם ה' כי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מדוע א"כ, היה צריך לברכם שנית -"שתשרה שכינה במעשי ידיהם"? [ספר חסידים]
{כל הקושיות מתורצות ביסוד אחד }
יבואר ע"פ יסודו של הגר"א לאפיאן זצ"ל בספרו לב אליהו (פר' אמור) בעניין הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. וז"ל – ידוע שהפילוסופים היונים אמרו שתכלית האדם הוא להדבק בשכל הפועל, ולשם כך עליו לסטות לגמרי מחלקי החומר שבו ולסגף את גופו, שעי"ז יוכל להגיע לפעול בשכלו.
אולם לא כן תלמדנו התורה הקדושה, כי לא הצומות והסיגופים הם הדרך להגיע אל הנקודה הרוחנית באדם, כי אם להתבונן הרבה ולהתרגל בעבודה לשעבד כל הצרכים החומריים למטרת העליה הנפשית.
ואדרבא, כשמשתמשים בעניני העולם לשם שמים, נמצא השימוש ההוא בעצמו פועל שלימות האדם. (כ"כ הרמח"ל בספרו דרך ה') וכו'.
וכבר הכה הרמב"ן ז"ל על קודקודו של אריסטו היווני וכתב עליו: "יוצק זהב רותך לתוך פיו של אותו רשע אשר אמר כי חוש המישוש חרפה הוא לבני אדם".
כללו של דבר: לא הוריד הקב"ה את הנשמה הקדושה נשמת חיים שחוצבה מתחת כסא הכבוד לעולם הזה כדי לייסרה ולענותה, היא ניתנה לאדם כדי שיכבוש על ידה את עניני החומר, דבר שלא מצאנו אצל המלאכים שכולם רוחניים ולא אצל בעלי החיים שכולם חומריים. וזהו סוד "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וכו'"…
כך הקב"ה אמר להם לישראל: "בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו וכו'", עניין לשון תבלין שנמשלה בו התורה, בא להורות על מעלת התורה כי רבה כתבלין הנותן טעם בכל התבשיל שבקדירה, כך בכח התורה למתק ולהעלות כל מעשה חומרי להידבק בשכל, לא כפי שחשבו הפילוסופים של יוון. עכ"ל.
א"כ מבואר – כי כל מעשה, החומרי והגשמי ביותר, אם יתכוון לעשותו לשם שמים – כל מעשהו מתקדש מתעלה ונהפך להיות למעשה רוחני של דביקות בבורא יתברך, ובלבד שיתכוון לעשות המעשה לשם שמים.
{לפ"ז כל הקושיות מתורצות}
הקושיות א'. ב' וג' מתורצות – באמת, יכול אדם לעבוד כל ששת ימי השבוע בעבודה גשמית. אך בכל זאת, כל עבודתו יכולה להחשב לו כבחינת מצווה – אם יכוון במעשיו לשם שמים, לשם שלימות עבודת ה' יתברך.
וזהו שאמרה התורה: "ששת ימים תעשה מלאכה"- כי באמת, ישנה בחינת מצווה בעשיית מלאכתו הגשמית – אם יקדשה מכח כוונתו לשם שמים.
אף הוסיפה התורה, כי שמירת השבת יכולה וצריכה להיות בבחינת "לכם"- בעינוג השבת במיני מטעמים לרוב, למען היותה בבחינת "קודש".
כי אם יתכוון האדם בעינוגו הגשמי, לענג את "השבת" ולא את עצמו בלבד – בכוונו במעשיו לשם שמים – לשם עבודת ה', ממילא ככל שירבה ויטרח לשם עינוגו הגשמי בשבת כפי שחייבו הבעל המאור לנהוג בעינוג השבת, יחשב לו הדבר למעשים קדושים ונעלים, למען שלימות עבודתו את בוראו.
לפ"ז גם הקושיא הרביעית מתורצת – רצתה התורה לרמז לנו, כי על האדם לכוון בכל מעשיו לשם שמים, כאשר כל ה"מאתכם"- מעשיכם הגשמיים, יהיו "תרומה לה'"- לשם ה', למען קידוש המעשים.
לפ"ז גם הקושיא החמישית מתורצת – "כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז"- על אף היות תכשיטים אלו ראויים למקומות הטינופת. אותן נשים צדקניות, אשר כל מעשיהן היו לשם שמים (מן הסתם), וכל שימושן בתכשיטיהן היה למען סיוען לבעליהן וכו'. ממילא נחשב כי בתכשיטים אלו נעשתה בחינת מצווה, וראויים היו הם לפני ה', כי הרי קדושים הם מעיקרם, מכח עשייתם תשמיש למעשים קדושים בקידוש מעשיו לשם ה'.
לפ"ז גם הקושיות ו'. ז' וח' מתורצות – אין ראויין יותר מבין כל תרומת המקדש, יותר מן "המראות הצובאות". כי על אף שנעשו בהן מעשים גשמיים, היות וכל מעשי הנשים היו לשם שמים – לשם המשכת קיום עם ישראל וסיוען לבעליהן – כל מעשי החולין של אותן נשים נהפכו לבחינת מעשים קדושים, מכח "קידוש המעשים" אשר נהגו הן במראות.
ממילא, אין אותן המראות נחשבות שנעשו מתחילה להדיוט, כי באמת מעיקרא, נעשו הן לשם גבוה – לשם עשיית אותם מעשים קדושים של אותן נשים צדקניות.
לזה אמר לו הקב"ה למשה: קבל, "כי אלו חביבין עלי מן הכל". כי היו ראויות אותן מראות צובאות יותר מכל תרומת המשכן לפני ה' יתברך, כי אלו מראות קדושות ממעשים קדושים שנעשו בהן – תכלית עבודת ה' השלימה.
ולפ"ז גם הקושיא התשיעית מתורצת – "ויברך אותם משה"- אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. התכוון משה לברכם, כי אף במעשי ידיהם יזכו הם לכוון לעבוד את ה' לשם שמים כבחינת "מלאכת המשכן". כי מכח כוונתם הקדושה אף במעשי החולין שלהם, יתקדשו מעשיהם ויהיו למעשים קדושים כבמלאכת המשכן, וממילא "תשרה שכינה בכל מעשה ידיהם".
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אליהו יוחאי אלקיים שליט"א
אפיקי אליהו על התורה
פירושים חידושים וביאורים על דרך המוסר והדרש, תוך ביאור כולם ביסוד אחד
זכני השי"ת בטובו ובחסדו
הצב"י אליהו יוחאי אלקיים
פעיה"ק יבנה תובב"א – שנת תשע"ב לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5