——–
"ראיתי בני עליה והם מועטים". יש לדיק למה נקט "בני עליה", ולא אמר ראיתי מעלים והם מועטים? ונקדים ענין הידוע, שבני אדם נקראים "מהלכים" והמלאכים נקראים "עומדים", לפי שהמלאכים מדרגתם אינה נתנת לשנוי וכפי שנבראו כך מתמדת הויתם לעולם, ולא שיך אצלם לא עליה ולא ירידה, ואלו אצל בני האדם ממש להפך, כמובא ב"חובות הלבבות" שאין מצב של עמידה, אלא או שהאדם במצב של עליה ביראת ה' ועבודתו, ואם אינו בעליה הרי שהוא בירידה, כי זה כל תכלית ומעלת האדם להשיג שלמות מיום ליום ומרגע לרגע, וכל עמידה אצלו הוי ירידה מזה גופא שאינו מנצל זמנו לעליה.
אם כן, הרי שמעלת האדם השלם בהיותו עולה וממריא רק למעלה מעלה. וזה לשון הגמרא ראיתי "בני עליה", דהוא לשון הוה, שעולים ועולים ללא מעצור לדרכם, ולכך מכנים בני עליה, על שם שכל יום ויום הם במצב של עליה אחר עליה, ועל שם עליתם מעלה מעלה באפן מתמיד קרויים "בני עליה"
ובני עליה כאלו מועטים, לפי דרב בני אדם משתמשים במדת ה"הסתפקות" בענינים רוחניים ההפך מן הראוי, דמדת ההסתפקות מדה טובה לעניני עולם הזה, אבל לעניני רוחניות אסור להשתמש במדה זו, אלא כמובא בתנא דבי אליהו (כ"ה) לפיכך הייתי אומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, הרי שלגבי רוחניות יש לאדם לשאף ולהתאוות לגדולות ולנפלאות, ולצפות רק להיות עולה ועולה.
וכמו שראיתי ב"אור החיים" הקדוש, דזהו כל מפלת בני אדם שאינם עולים, אלא עולים ויורדים, וממילא נשארים לעולם פחות או יותר באותה מדרגה, לפי שבראות האדם עצמו הולך לירד תכף מתחזק ומתעלה, וכשכבר התעלה מספק במה שיש לו ואינו משתדל לעלות עוד וממילא יורד דבבני אדם אי אפשר לעמד, וממילא שוב יורד, ושוב חוזר חלילה כשיורד תכף מתחזק לעלות, ושוב יורד למדרגתו הקודמת, כך שלעולם נשארים פחות או יותר על אותם שלבים של הסלם, וכתב שם: "שבזה נתפסים תלמידי חכמים ונופלים".
ורבים תמהים ומצטערים על עצמם, על מה עשה אלקים להם ככה לפל ממדרגתם, ולהיות נענשים בכף הקלע להיות יורדים ועולים כבר בעולם הזה, ונזרקים מהקדשה והעליה לירידה ונפילה ושוב חוזר חלילה, והתמדת העליה מהם והלאה, והבני העליה המתמידים בעליתם מועטים המה מאד? והתשובה לכך מפרשת היא בדברי רבותינו במקומות רבים, אשר כל סבת ירידת בני האדם מהקדשה, היא מפסיחה על מצות "קדושים תהיו", וכמו שפרש הרמב"ן "קדש עצמך במתר לך", האכילה ושתיד, מתרת היא לאדם, אולם רבוי האכילה יותר מהצרך, או אכילת תענוגים ומעדנים המיתרים מלבד אשר מזיקים לגוף, יותר ויותר מזיקים המה לנפש, וכן גם אפן האכילה כשהיא בדרך רעבתנות וגרגרנות, ללא הכנה בקדשה כראוי, הן הנה היו לבני ישראל לצרות הנפש להיות יורדים ועולים ללא מנוח, וזהו בלא יודעים אשר עבודת האכילה שמה עבודה, ו"בכל דרכיך דעהו" כתיב, שנצטוינו לעבד ה' גם במעשינו הגופניים, לכון בהם לשם ה', ובפרט ענין האכילה אשר ממנו נעשה דמו של האדם והדם הוא הנפש. ומאכלות אסורות יוכיחו אשר נאמר בהם: "ונטמאתם בם", אל תקרי "ונטמאתם" אלא ונטמטם בם, וכידוע שאין לך מטמטם לבו ומחו של אדם כמאכלות אסורות. אלא שמאכלות אסורות בכחם להדיח את האדם לגמרי מהקדשה לסטרא אחרא, וכמו שכתב האר"י בענין יוחנן כהן גדול, ששמש שמונים שנה בכהנה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי, שהוא משום מאכל אסור שאכל. ממנו נלמד על מאכלות המתרים אלא שאוכלם ברעבתנות וביותר מכדי צרכו ובריאותו אזי גם אם לא ידח בגללם לסטרא אחרא, אבל לכל הפחות ודאי ישפיעו עליו להיותו קר מעבודת ה'.
ומתוך המאמרים הרבים, אעתיק לך רק מאמר אחד מדברי הרב "באר מים חיים" על התורה. (פרשת ויחי על פסוק המלאך הגואל)
הענין בעבודת בני ישראל הוא כן, כי נודע אשר עקר גרוי היצר הרע ושליטת הקלפות באדם, הוא בדברים הגופניים שמה הרגיעה שידה, גדלה ותעשה פרי, בהיות האדם עוסק בהן, ונדמה לו מה עושה בזה הלא דבר התר הוא, והוא הולך וממלא תאותו מהן בכל אות נפשו, ומרבה תאותו בהן אף שכבר היה אפשר לו לפרש מהן, הנה הוא מתאוה תאוה, פרוש שרוצה שיהיה לו תאוה לזה, ומרבה תאותו ומגרה יצר הרע בנפשיה לאכל עוד ולשתות עוד ולבעל עוד וכו', ובכל אלה לא ימצא לו בלבו שום עול בנפשו, כי יאמר התורה התירתו, והוא הוא לו תכלית סם המות ואבדן גופו ונפשו משני העולמות וכו', וכבר דברנו מזה כמה פעמים אשר כל בחינת התאוה המה שרש הקלפות הרעים, וכשאדם ממלא תאותו מהן ברצונו, הרי הוא משלך ומטל תחת יד כל הקלפות ושוב אין לבו ברשותו, כי שוב לא יוכל לעבר על תאותו גם בעברה גמורה לרב הרגלו והמשכתו אחרי התאוה, ומזה יבוא בלאט לתכלית הרשעות והרעות וכו',
ותדע נאמנה, כי אפלו אם לא יבוא לעולם לשום עברה מזה, רק זה לבד במה שממלא תאותו בדברים הגופניים ברצון נפשו, ומרבה חמדת נפשו בהן, וחומד אחריהן גם כשאינם לפניו, די לו והותר להיות חס ושלום לנצח לא יראה אור בהיר בשחקים, כי כל התאוות שרש הקלפות הן, והנמשך אחריהן אי אפשר לו לזכות באור פני מלך חיים אם לא אחר הזכוך הרבה והרבה בעולם הזה או בגיהנם, כך האדם צריך ליחד לבו ומחשבתו וכל איבריו וגידיו ודבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו, שיהיה הכל ביחוד למלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, ותמיד בעת עסקו בהן צריך שיהיה אמתיות כונתו לשם ה' וכו', וכן בזווג מקצר בדבר ומאריך, והכל כדי לשבר תאותו כפי אשר ידע לאן תאותו נוטה, אם לקצר או להאריך הוא עושה בהפך וכו'. בזה ישלך ויפל כל בחינת הגשמיות שהיא בחינת הקלפה אשר בדבר הזה, וכח ה' שבו הוא מתעלה ומתקלס למעלה.
הרי נתבאר, שאף אם לא יוסת מההתר אל האסור אלא ימשך אחר ההתר ללא הגבלה, די בזה ש"לנצח לא יראה אור בהיר בשחקים", וכבר זה יספיק סבה לדחותו מכל מדרגות הקדשה.
וכמו שראיתי באחד הספרים, שדבר זה יבחן אצל כל עין רואה – כיצד האדם מעבה את חמריותו באכילה יתרה, ומכביד את גופו כעופרת מלרוץ לעבודת ה'.
וכמו ששמעתי מהרב שלמה ברעודא שליט"א, אשר דרכו בשיחות רבות לזעק על רבוי התאוות והלוקסוס, וכן מרבה לדבר על תאות אכילה, אשר ידוע לו מה"חזון איש" שעל זה צריך לתן לב הרבה, ואף לבחורים וצעירים חל החיוב להתקדש בענין אכילה, כי זה מפתח לתורה ולקדשה ויראת שמים.
יכול לקום בבקר להתפלל בכונה גדולה ולטעם משהו פת שחרית, ולילך לישיבה ללמד בהתמדה, ובבואו הביתה לארוחת הצהרים, וממלא כרסו ברעבתנות ובמנה כפולה ומשלשת "ויאמר שנו וישנו ויאמר שלשו וישלשו" מנה ועוד מנה, ולבסוף מנה אחרונה וכו' וכו', יראה ויתבונן תכף איך שכל הקדשה שספג בשעות הבקר פגה וברחה ממנו, ואחר הצהרים כבר הולך ללמד ללא חשק וכו', תפלת מנחה וערבית אצלו ללא כונה, והוא בדוק ופשוט.
ובפרט כשהאכילה דרך רעבתנות ללא הכנה דקדשה, הרי שהברכות נחטפות ונבלעות יחד עם המאכל, ואמירת הברכות לא מבעיא שנאמרות ללא כונה אלא אף בבליעת מלים ואותיות, והרי כל תקון הנפש וקדשתו של האדם תלוי בתפלותיו ובברכותיו, ובפרט ברכות הנהנין שהזהיר האר"י מאד לאמרם בכונה, וממש סכנה הוא לנפש האומרם ללא כונה, ועוד שם, שכל עקר עלית האדם והשגותיו במדרגות הקדשה תלוי באמירת ברכות הנהנין בכונה.
ובזה אמרתי רמז, "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא וגו' בפיך ובלבבך לעשותו", הקדשה ומעלותיה אינם נמצאים בשמים, דהינו שרוצה להשיגם דרך תפלות בכונה ובהתלהבות, ולא מעבר לים היא שרוצה להשיגם על ידי תורה שנמשלה למים, אלא את מדרגות הקדשה ישיג על ידי "בפיך ובלבבך" – שישמר פיו ממאכלות אסורות ומיתרות, ואת לבבו מתאוות העולם הזה, ואזי יזכה להיות מבני עליה להיות עולה ועולה בית אל.
ומובא בספר "מקום מקדש" להגר"ח סינואני זצוק"ל:
"שבירת הסטרא אחרא בזמן הזה על השלחן, שהוא כמזבח, הוא על דרך מה שכתבו הספרי יראים, כי מי שמכסיק באמצע אכילה בעודו בגברות התאוה לאכל, וכובש תאותו וכונתו לשם שמים, נחשב לו כאלו התענה יום שלם, כי זוהי שבי-רת הסטרא אחרא בעקר, ועל ידי כן היא נכנעת ונשברת, והקדשה מתגברת. ועשיה זו עוונות מכפרת, ומגדלין דסטרא אחרא הורסת ועוקרת, וניצוצין קדישין מלקטת ובוררת, וכל העולמות כלם מקשרת וחוברת, ואת הנשמה מקדשת ומטהרת, זאת חקרנוה כן היא מדה נבחרת".
כתב ה"חזון איש" בקבץ אגרות: לזהר מאד מאד מאכילת תענוג. ואם בטמאת הגוף יש ראשון לטמאה ויש אב הטמאה ויש אבי אבות הטמאה, בטמאת הנפש של מלוי התאוה באכילת תענוג, מתאחד ראשון לטמאה ואב הטמאה ואבי אבות הטמאה. דבר זה הוא מן השכלים מאד ומעכבים את למודו, כדאמרו במדרש והובא בתוספות כתבות (קד, א) עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גוכו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. ואמרו (גיטין ע, א) סעודתך שהנאתך הימנה – משך ידך הימנה. עד כאן.
ומובא בספר "נתיבות שלום" בענין קדשת האדם במתר לו:
"אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי" (תהלים קכא) מצינו שתי בחינות שנקראו בשם הר: מי יעלה בהר ה' (שם כד), והיצר הרע, שאמרו חז"ל (סוכה נב.) נדמה כהר. והאדם אשר קרבת אלקים ודבקותו יחפץ, עומד בין שני ההרים, הוא משתוקק לעלות בהר ה', והוא ביד מנול נמסר, היצר הרע הנדמה כהר בוער באש עד לב השמים, ועיניו נשואות אל ההרים בצפיה מאין יבא עזרי. כל ימיו מתרוצץ ונלחץ הוא בין נפש אלק ממעל המשתוקקת לאלקות, וכאיל תערג על אפיקי מים כן נפשו תערג אליך אלקים, ויערב לו ידידותיך מנפת צוף וכל טעם, אותם רגעים עלאיים שמרגיש בהם אהבתו יתברך ערבים המה לו מכל תענוגים גשמיים, ובין הנפש הבהמית, השוכנת בתוך החמר הגופני, ומושכתו לתאוות בהמיות. ועל דרך משל, הוא כמו בטיסה לחלל שצריכים להשתחרר מכח משיכת כדור הארץ בכדי לטוס אל על, אך כחות כבירים דרושים לזה, להתנתק מתחום כח המשיכה של הארץ, ורק אז יכולים להתרומם מעלה מעלה. והוא כמרמז בפסוק (בראשית ד) "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ", הינו אם תגביר בך את כח הטוב הוא הנפש אלק ממעל על נפש הבהמית שלך – שאת, תתרומם אז מעל כח המשיכה החמרית ותעלה להר אלקים, ואם לא תיטיב, הינו אם חס ושלום תתגבר בך הנפש הבהמית, ההר הבוער כאש – הרי לפתח חטאת רבץ. והוא על פי דאיתא בזהר הקדוש דא פתחא דגופא, אשר שם נחש כרוך על עקבו, ועקר כח התגברותו היא במדה זו, להוריד את האדם לדיוטא התחתונה וכמרמז בפסוק (שם ג) "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב"
בעת שהאדם שקוע בעניני ראש, החצי העליון של קומת האדם, משכן המח והלב, בו נדמה למלאך, וחלק אלק ממעל, שם ידו של האדם על העליונה. אבל ואתה תשופנו עקב, בעסקו בעניני עקב, באברים ממדור התאוות, !שם שלטון נפש הבהמית התאונית, וכמרמז בתבת ע'ק'ב', ראשי תבות ק'דש ע'צמך ב'מתר, שאם אין לו שלטון להאחז באסור תחלה, מוצא לו הנחש מקום אחיזתו בעניני התר, ומשם מבצר את שלטונו. והנחש הכרוך על עקביו, מטיל בו ארס המפעפע ועולה עד מחו ולבו, ומבלבל דעותיו והשקפותיו, וכל תשוקת לבבו רק רע כל היום. וככה הם טלטולי גברא בחינת: "יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג" (תהלים קז) י מלא זעזועים ומשברים קשים ומרים, המעמידים את קיומו הרוחני בסכנה. וכמו אניה בים סוער, שאם יהיה נקב בתחתית האניה כלה הולכת ושוקעת, גם הוא על ידי הפגמים מהפתח חטאת רובץ, נטבע כלו ביון מצולה. והיא בעית הבעיות בחייו הרוחניים של האדם, כמו דאיתא ב"פרי הארץ" (פ חיי שרה), שעקר העבודה היא ההתקשרות אליו יתברך בכל מדה ומדה, כי הנה יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואם אתמול הפילו והתגבר עליו ורוח ה' נחה עליו להתקשר אליו יתברך באותה מדה, אף על פי כן מתנקש עליו היצר באפן יותר קשה להפילו ברשתו, ורק אם מתחזק האדם כל כך עד שיוצא לחרות מלהשתמש באותה מדה לעצמו, ולא יהנה בה כי אם בהשתמשו בעבודת בוראו, רק אז יניח היצר הרע מאתו וכו', ואפן זה נקרא גאלה ובנין בית המקדש בימיו. עין שם דבריו הקדושים.
וזו גם התשובה על שאלת "אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", שמרמז בזה על פי הכתוב (דהי"א כט) "לך ה' הגדלה והגבורה וגו' כי כל בשמים ובארץ", המכון כנגד מדת יסוד, ותרגומו דאחיד בשמיא ובארעא (זח"א לא), ופרשו רבותינו הקדושים, דהינו שאין הבדל אצלו אם עוסק בעניני שמיא או בענינים ארציים, הכל הוא בלתי לה' לבדו. וזו בחינת עושה שמים וארץ, שעניני שמים ועניני ארץ שוים אצלו, כלם הם מעם ה'. המלחמה בזה היא דומה על דרך משל, למבצר חזק החולש על כל המדינה, שכל העצות לא יועילו עד שישתלטו על המבצר ההוא, להכניעו. כמו כן באדם, עקר מבצר היצר הרע בגופו של האדם הוא ואתה תשופנו עקב, ולפתח חטאת רבץ, שמתבצר בענין תאוות של פתחא דגופא, ואז גם אם עוסק בתורה ועבודה אין בטחון לחייו הרוחניים כל עוד המבצר נתון בידי הסטרא אחרא. נמצא שיסוד היסודות בעבודת ה' הוא להכניע את מבצר התאוות, שיהיה קדש לה', וזאת היא בחינת גאלה ובנין בית המקדש, לחזק באדם את המבצר הזה, ולהפך הענינים הארציים שיהיו שמימיים קדש לה'.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
תפארת ישראל
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5