——–
א. לא נהגו כבוד – הכיצד?
מובא בגמרא יבמות ס"ה ע"ב:
אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם. עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ר"מ ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רבי חמא בר אבא ואיתימא רבי חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה, מה היא? אמר רב נחמן: אסכרה.
והתמיהה עולה מאליה, מה הכונה בפגמם של תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זה בזה, והלא איירי כאן באנשים רמי המעלה מתקופת התנאים, א"כ וכי ס"ד שזלזלו אחד בחבירו בדרך זו שלא נהגו כבוד זה בזה?
וראיתי בספר "אורחות מוסר" שהביא תירוץ נפלא לכך בשם הגאון רבי אליעזר לאפיאן שליט"א, ובכן פגמם של תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זה בזה, היה דוקא לצד גדלותם ורוממות נפשם, ולכך כשהבחין האחד בנקודה מסוימת – בחבירו שאינו מושלם בה, מעתה הביט בו בביטול, וממילא כמו כן זה השני שהיה מושלם בנקודה אחרת, כשהבחין בחבירו הראשון שאינו מושלם באותה נקודה מעתה הביט הוא בחבירו בביטול, והרי ידוע שאין אדם דומה לחבירו ובכל אדם ישנה נקודה שלמה ונקודה חסרה, והוא שגרם להם שהביטו בביטול זה בזה.
והדבר דומה לאומן בציור, שהנו מושלם במקצועו, הרי שמיד יסתייג מכל זיוף שיגלה בציור שיובא לפניו, וכן זה הדקדקן בקריאה ובהברה, כל זיוף בהברה ודקדוק יצרום לו באוזנו, וכן מוסיקאי שהנו רגיש לצלילים עדינים יהא קשה לו מאד לשמוע כל זיוף ולו הקטן ביותר, וכל אלו מיד יפסלו בדעתם את אשר יובא לפניהם כשאינו מושלם.
ואף שאכן לכל אחד ישנה כמו כן נקודה חסרה, אולם האדם על החסרון של עצמו יש לו די לימודי זכות על עצמו, ואין אדם רואה נגעי עצמו, ומה שכן רואה – הוא נגעי אחרים, ולצד שלימותם של תלמידי ר"ע כשהתבוננו כ"א בחסרון ובנגע של השני – הביטו בו בביטול ולא נהגו בו כבוד הראוי.
ודבר זה הוא מצוי למאד מכיוון אחר שלילי באנשים קטנים שכאשר ימצאו באדם גדול איזו הנהגה שאינה לפי כבודו, או ימצאו בו חסרון ויתכן שהחסרון הוא באמת חסרון, מיד יפסלוהו! ובעיניהם כבר לא יחשב לגדול, ולא מבינים המה שלכל אחד ישנה נקודת בחירה, שהיא נקודת חולשה אצלו שיתכן שיכשל בה, כי אצלו דרוש לנקודה זו מאמץ רב, ואם מצליח הוא להתגבר באותה נקודה פעם או פעמים מתוך עשר או עשרים פעם שנכשל באותה נקודה – לצדיק יחשב, אחר שבשבילו זו נקודה קשה מאד לפיצוח.
אלא שאצל פשוטי העם כשלון זה להגדיל את מומם של ת"ח נובע משפלותם וקנאתם וכמאמר חז"ל גדולה שנאה ששונאין ע"ה את הת"ח, אולם לגבי תלמידי ר"ע כאמור, נבע הדבר מתוך רוממותם וגדלותם, והוא שהביאם להביט בביטול על חבריהם.
ואילו התורה מחייבת אותנו שהסתכלותנו תהיה להיפך. להסתכל בנקודות החיוביות של השני ולקלסן ולפרגן לו עליהם, ולהתעלם מנגעיו וחסרונותיו. והוא הנאמר "בצדק תשפוט עמיתך", והוא החיוב לדון לכף זכות ובזה גופא, שהגם אם אכן ראית בו חסרון, תדון שזו נקודת החולשה הקשה אצלו.
וכתפילת ה"נועם אלימלך": שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם.
ובספר "מערכי לב" (עמ' קט"ז קי"ז) היטיב לבאר נקודת חולשה זו המצויה דוקא אצל השלמים.
אחת מהתקלות שעלולה לבוא מהתחזקות, ושוב התחזקות המחוייבת, היא שהופכים להיות "קפדן" על זה שאינו עומד במצב של התחזקות. הוא מרגיש את המאמץ שהוא משקיע בעבודה, הוא חש את המאמץ במחשבתו בשעת התפילה. כתוצאה מכך הוא מביט על זה שעומד סמוך אליו, ואינו מתפלל בדרך זו – במבט של ביטול וכו'. עבודתו של אדם ביחס אל השני חייבת שתהיה בהנהגה של "מעביר חטא". ההרגשה הפנימית חייבת להיות כולה חסד. ההלכה של "והוי דן את כל האדם לכף זכות" למדו מהפסוק "בצדק תשפוט עמיתך", והרי זו מצות עשה דאורייתא המורה על היחס אל השני. ההנהגה החיצונית בזה העולם, גם כלפי השני חייבת להיות תקיפה ["הוכח תוכיח"], ברם ההנהגה הפנימית חייבת להיות כולה חסד. אם גם בפנימיות ירגיש דין, את נפשו הוא מסכן וכו'. אם היה נכנס אל תוך מצבו של השני שאינו מתאמץ בתפילה, היה לו מקום גדול לדונו לכף זכות. יתכן שמסירת הנפש שלו בעצם ביאתו לישיבה, היא פי כמה מהתאמצותך אתה בתפילה. רק מתוך מחשבה זו אפשר לבוא ולחנך.
ב. לכל אדם נקודת בחירה משלו
כדי להתגבר על תופעה זו של פסילת הזולת מחמת חסרון אשר נמצא בו, יש לחדד ולאמת את הידיעה הברורה שהנה לכל אדם יש לו נקודת חולשה משלו, ועל המוצא נקודת חולשה בחבירו לדעת, שיתכן ולו היתה נקודה חלשה זו בו, יתכן והיה הרבה יותר גרוע מחבירו, וכמו שנבאר זאת בקטע הבא.
חז"ל אמרו (במ"ר כ, כב): על ארבעה דברים נגאלו אבותינו ממצרים, שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא שינו את לבושם, ולא היה אחד מהם פרוץ בעריות. נתבונן, הכי יש בהספד על אדם חרדי מן השורה לשבחו שלא שינה שמו ולבושו ולשונו, הלא מעלות אלו הינם אדרבא, משפילות את האדם לאמר: אלו המעלות שהיו בו ותו לא?!אלא ברור הוא שכל אדם נידון לפי ענינו יש אדם שכאשר נשבחנו שלא שינה לבושו לשונו ושמו לזלזול גדול יחשב לו, וכגון אדם שנולד בחממה חרדית וכל משפחתו קהילתו וסביבתו חרדים, מה שבח יש לו בזה.
ולעומתו אדם שגדל בין הנכרים או במקומות חילונים, ועכ"ז שמר על ג' דברים אלו, לכבוד גדול יחשב לו.
וראה בזה דבריו הנפלאים של המכתב מאליהו (ח"א 113-114):
יש אשר יתחנך האדם להרבה מן הטוב עד שהוא בטוח בו מן היצה"ר, ונמצא שנקודת בחירתו היא בענינים יותר גבוהים. למשל, מי שנתחנך בחינוך התורה בין צדיקים ואנשי מעשה, יועיל לו החינוך אשר נקודת בחירתו לא תהיה בעשיית עבירה במעשה או במניעת מצוה מעשית, אלא בדקות עבודת הלב והכונה. ויש אשר יתחנך בין רשעים, פחותים, וגנבים, אצלו לא תהיה בחירה כלל אם לגנוב או לחדול. ויתכן אשר נקודת בחירתו תהיה רק כשיזדמן לו לרצוח נפש בעת שיתפס בגניבתו, ושם היא מלחמת יצריו, כי זוהי האמת אשר יבחין בה על פי יצר הטוב שלו במדרגתו, ובעצת יצרו הרע יתעלם ממנה. נמצא שאין החינוך משנה כלל בעצם ענין הבחירה, אלא רק את מקום נקודתה, וכל אדם משעת יצירתו ניתן בו הכח אשר יוכל להכיר האמת שידע, לפי ערכו, ולדבק בה ולא להתעלם ממנה אפילו בפני הדמיונות של חשבונות שקר. ואין הפרש בזה בין אם חינוכו הגביה את מקום נקודת בחירתו או השפילו, כי כח הכרת האמת אשר ידע, שוה הוא בכל המצבים.
מעתה, כל אדם יש לו בחירה במקום נקודת בחירתו, אבל מקום הנקודה מוכן הוא מקודם, אם ע"י בחירותיו הקודמות אשר הוא בעצמו השיב על ידן את נקודת בחירתו למעלה או למטה, ואם ע"י הסיבות אשר ניתנו לו מן השמים, ששמוהו בסביבה שנתחנך בה מילדותו טרם ידע עוד טוב ורע. [ולמה שינה השי"ת בין אדם לאדם, אשר הקדים לזה סיבות אשר ישיבו את נקודת בחירתו במקום גבוה שבצדקות, ואת השני קבע בתוך עמקי הטומאה? זה יובן למעיין במאמר "צדיק ורע לו"] עכ"ד.
כללו של דבר, "נקודת הבחירה" של כל או"א שונה משל חבירו ואין איתנו יודע עד מה, מכיון שהענין של "נקודת הבחירה" תלוי בתנאים שהעמיד לפניו הבורא ית"ש וכאו"א הותקן עם תנאים אחרים, מצד מיזוג כוחות, או תנאים סביבתיים וכדומה, ממילא, אי אפשר לשפוט ולהעריך את עבודת הזולת עד כמה שאין לנו היכולת לדעת אל נכון באיזה מדרגת נסיונות הוא עומד, והיכן נמצא ה"נקודה" בה נמצאת המערכה שלו בעבודת ה'.
נתבונן, לאדם שאין לו מצפון מלגנוב, וכגון שנולד להורים גנבים, וכל סביבתו אנשי גזל, גם מאחד כזה דורש הבורא משהו עתה, והוא שלפחות כשהנו גוזל שלא ירצח נפש. כלומר, עתה, כשזו מדרגתו של איש שפל זה, הנדרש ממנו הוא רק כפי מדרגתו – שלא ירצח!
ג. תועלת הידיעה שלכל אדם חולשה משלו
וידיעה זו חשובה למאד ויש בה כמה תועליות. האחד שיסתכל האדם בעין חיובית על זולתו וידונו לכף זכות, והשנית, לגבי האדם עצמו שלא ישבר, ולא תחלש דעתו בראותו שהפער בינו לבין חבריו גדול, וכי חבריו הינם מצליחים הרבה יותר ממנו, אולם כשידע שלכל אחד תפקיד משלו – ישמח בחלקו.
בספר "אורחות מוסר" מביא את דבריו הנפלאים של הגר"א דסלר בתוספת ביאור, והנה דבריו:
ד. משלו הקולע של הרב דסלר זצ"ל
וכמה קולע הוא משלו של הרב דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו ח"א ע' 22-23): אם חבורת אנשים באו לכבד מלך בו"ד, וכולם ינאמו בנוסח אחד ממש, איך ירגיש בעצמו הנואם השני וכש"כ האחרון ביודעו שלא הוסיף כלום על כל הקודמים? ע"כ הוסיף השי"ת בחסדו לברוא כל אדם בכחות והתמזגויות אחרים וגם יצה"ר שלו מלחמתו שונה, וממילא גם קדוש ה' שלו שונה מאשר עשו חבריו, ובכן יש לכל או"א חלק מיוחד לעוה"ב שהוא שלו ממש ולא קדמו אחר בו, ויש לכאו"א נחת רוח ואושר שלמים בשכרו.
בשביל זה גם סביבת כל אדם היא כראוי לפי ענינו, וכפי אותו קדוש ה' אשר עליו לקדש. יש אשר עליו לעמוד בנסיון העושר והנאות העוה"ז, שלא יתגשם בם עד שישכח את יוצרו לגמרי, וכמש"כ "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה'" וגו'. ויש אשר עליו לסבול את נסיון העוני וצרות רבות ואעפ"כ לא יהרהר אחר מדותיו ית' ע"כ.
כל אחד ואחד הוא יחיד בעולם ביחס לכבוד שמים המיוחד שאותו יכול לגלות רק הוא לבד ואין בלתו. יש מי שעובד את השי"ת עם מיזוג של כוחות ומדות כאלו והשני עם מיזוג אחר, יש מי שעובד את השי"ת עם כשרון גדול שניחן בו ויש מי שעובד את השי"ת בלי אותה רמת כשרון – והרבה עבדים למלך הכבוד.
זהו בחינת "עולמו" המיוחד של כל אדם ואדם.
יש בידיעה זו כדי לתת עידוד רב לכל מי שמרגיש שמיזוג כוחותיו ומדותיו, או כשרונותיו, חלשים משל אחרים, אבל מכל מקום, הוא במצבו המיוחד ובתכונות נפשו המיוחדים, יכול לגלות כבוד שמים בעולם מה שאף אחד אחר בעולם אינו יכול לעשות.
במח שלך, ובלב שלך ובמדות שלך…
מסופר על רבי נפתלי אמסטרדם זצ"ל שאמר פעם לרבו הגרי"ס זצ"ל: אילו היה לי את ה"מח" של השאגת אריה ואת ה"לב" של בעל היסוד ושורש העבודה ואת ה"מדות" של הרבי, או אז, יכולתי לעבוד את ה' כראוי…
אמר לו הגרי"ס זצ"ל: נפתלי, נפתלי, ב"מח" שלך! ב"לב" שלך! וב"מדות" שלך! עליך לעבוד את ה' ולהיות מי שאתה צריך להיות – ולהצליח.
מפני מה בכה רבי זושא זצ"ל לפני מותו?
וכן מספרים על הרבי ר' זושא זצ"ל שבכה לפני הסתלקותו. שאלו אותו: מפני מה אתה בוכה? ענה רבי זושא ואמר: אינני בוכה מתוך פחד שמא ישאלוני בעוה"ב מדוע לא הייתי כמו משה רבינו ע"ה…
אני מפחד ממה שישאלוני – מדוע לא היית רבי זושא!
תפקידו של רבי זושא בעולם אינו לבנות את עולמו של "משה רבינו"! תפקידו הוא לבנות את עולמו של "רבי זושא"!…
ה. עולם הפוך ועולם ברור
הגמרא במסכת פסחים (דף נ' ע"א) מספרת על רב יוסף בריה דר' יהושע בן לוי דאיתנגיד – כי הדר א"ל אבוה: מאי חזית? אמר ליה: עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה. א"ל: בני, עולם ברור ראית.
וקשה, מה היתה תמיהתו של רבי יוסף? וכי לא ידע רב יוסף שבעוה"ז ישנם אנשים הנראים כצדיקים ואין הם צדיקים באמת, ובעוה"ב הם אמורים להיות למטה? וכי לא ידע רב יוסף שכאן בעוה"ז ישנם צדיקים נסתרים שאין מחשיבים אותם כלל והם בעולם הבא אמורים להיות למעלה? הכי על זה היה צריך אביו להשמיע "עולם ברור ראית"?
וראיתי מביאים בשם אור ישראל אדונינו הגרי"ס זצ"ל שאמר דהכוונה, כי כל אדם צריך שיעבוד את השי"ת לפי כוחותיו שחננו הקב"ה, ולפי מצבו שנמצא בו, ושיתעלה באופן האפשרי ביותר לפי מצבו, ולפי זה יתכן בשני אנשים, שאמנם האחד גדול מחבירו בתורה או בעבודה, אבל השני התעלה לעומת זה ועבד את ה' בכל כוחותיו שחננו השי"ת, והראשון לא ניצל כראוי את כוחותיו או כשרונותיו כפי שחננו הקב"ה, נמצא דאף שהראשון גדול מחבירו, אבל לעומת זה השני עבד את השי"ת בכל כוחותיו ומדותיו שחננו השי"ת, ובזה הוא עולה על חבירו שלא עבד ולא התעלה לפי כוחותיו, ועל כוונה זו כיוון במה שאמר שראה עליונים למטה ותחתונים למעלה, היינו בני אדם שהם עליונים בתורה ועבודה, אבל לא התעלו כפי מדת כוחותיהם ומידותיהם ולפי מצבם ואפשרותם, ולכן הם נמצאים בדרגא יותר נמוכה, וחבריהם שהם קטנים מהם, אבל התעלו לפי מדת כוחותיהם באופן היותר נעלה, הם נמצאים יותר עליונים, כיון שעבדו את השי"ת לפי מיטב כוחותיהם. עכ"ד.
ו. משל נאה הממחיש את ביאורו של הגרי"ס זצ"ל
ועל דרך משל: אם יהיו ב' אנשים בעוה"ז, אחד למד את כל הש"ס מאה פעמים והשני למד את הש"ס רק פעמיים.
מי מביניהם "עליון" ומי ביניהם "תחתון"?
בודאי שמי שלמד מאה פעמים הוא "עליון" יותר ממי שלמד רק פעמיים.
ואף על פי כן, יתכן, שבעולם הבא יהיה זה האיש שלמד מאה פעמים "למטה" ואילו השני שלמד פעמיים יהיה "למעלה". כי המודד הקובע בעולם הבא, הוא, האם מיצה האדם בעוה"ז את יכולתו, וזה מה שיקבע את מדרגתו של האדם בעוה"ב. אם אותו אדם שלמד את הש"ס מאה פעמים היה יכול ומסוגל מצד הכוחות שלו, הרקע שלו, התנאים הנסיבות, עולם הנסיונות שלו, ללמוד מאתיים פעמים את הש"ס – אזי בעוה"ב הוא יהיה "תחתון"! ואילו אותו האיש שלמד את הש"ס רק פעמיים, אילו לא היה מסוגל ליותר מכך – הרי שמיצה את כל יכולתו, ובעוה"ב הוא יהיה "עליון".
גדר ה"עולם ברור" תלוי במיצוי חובתו של האדם ב"עולמו"!
ז. דבריו הנפלאים של רבי אהרון הגדול מקרלין זצ"ל
רבי אהרן הגדול מקרלין זצ"ל כותב באגרת: אברהם אבינו אם ירצה להתחלף עמי, לא הייתי רוצה. מהו בעצם אברהם אבינו. צדיק בעל מדרגות, ואני – איש פשוט, ואם אני אתחלף לי עם אברהם אבינו הוא נעשה לו איש פשוט ואני אעשה בעל מדרגה, אבל בשמים לא יתווסף כלום, רק לי, מה שאעשה בעל מדרגה, הרי שוב לי ולעצמי, וכל "לי" אין לרצות, זה לצורך "עצמי" ואין לרצות בכך. ע"כ.
כלומר, הרי סוף סוף יהיה להקב"ה בעולמו רק "אברהם אבינו" אחד ו"רבי אהרן הגדול" אחד, א"כ מאי נפק"מ לו להקב"ה מי יהיה "אברהם אבינו" ומי יהיה "רבי אהרון הגדול" הרי אם יתחלפו "אברהם אבינו" ו"רבי אהרן הגדול" בשמים לא יתווסף כלום!
התפקיד של "רבי אהרן הגדול" להיות כמו שרבי אהרן הגדול צריך להיות הוא – לא פחות חשוב בעיני השי"ת מתפקידו של "אברהם אבינו" להיות כמו שאברהם אבינו צריך להיות.
ח. מדת הענווה
לאור מה שנתבאר במאמרינו זה תתבאר הנהגת מדת הענוה: כי מי שהוא למשל, למדן גדול, מ"מ כלפי חבירו הפחות ממנו צריך לנהוג בענוה ובכניעה, בחושבו, שאע"פ שהוא עצמו בודאי גדול מחבירו, מ"מ אפשר שחברו מיצה את כוחותיו יותר ממנו, וממילא בערכי העוה"ב השני גדול ממנו.
וכן ראיתי להגר"ח מואלוז'ין בספרו "רוח חיים" (אבות פ"ד מ"א) ז"ל: והנה עיקר ענוה וכו' שגם בלבבו יחשוב שאינו נחשב לכלום נגד הפחות באנשים. שאף אם חכם הוא וירא בעיניו, עכ"ז אולי לפי שכלו ותכונתו לא עמל ולא טרח כראוי. והפחות שבאנשים לפי שכלו ותכונתו אולי עמל הרבה יותר והתכשר במלאכתו יותר מדאי עכ"ל.
חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך
ויסוד זה הינו תמצית מדת הענוה המבוארת באגרת הרמב"ן: "וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך" – "כל – אדם"?
"גדול ממך"?
"בעיניך"?
מה פירוש הדבר?
אלא, שאפילו שברור לך שאתה אכן גדול ממנו, אולם "בעיניך" יהא הוא גדול ממך, כי יתכן שהוא ממצה את כוחותיו ומבצע את תפקידו בעולם יותר ממך.
ו"חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד" – וכמשנ"ת.
ט. במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו
כתב בספר "בית אב" (ע' ת"ד): אכן עם כל ענוותנותו צריך שידע האדם כוחותיו שחננו הבוית"ש ושלגדולות נוצר, כמו שהשביעהו המלאך לנשמה קודם שתרד לעולם – שיהיה צדיק, ושיאמין שאם יעמול בתורה לפי כוחותיו יכול להתגדל, יגעת ומצאת, ואסור לו לזלזל בעצמו שזה גורם לו רפיון והתחברות עם פחותים, אלא ידע כל בן ישראל גודל נשמתו ושלגדולות נוצר, ויגבה לבו בדרכי ד', וכמוש"א במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו, וכמו שענה מרן החזו"א זצ"ל כששאלתיו אם הוא יודע שהוא גדול הדור, והשיב: אני יודע, וכששאלתיו אם כן איך יתכן גודל ענוותנותו והכנעתו לכל אדם, וענה לי "כי יודע אני שאם אדם אחר היו לו הכחות האלה ודאי היה זוכה לשלימות!"
הנה לך לראות כמה הסתכלותו של הבורא שונה לחלוטין מהסתכלותן של בני אדם בהאי עלמא דשקרא.
אנו נשבח אדם שלא כעס מעולם, ונאמר עליו שהנו צדיק שמעולם לא הקפיד ואילו אדם שכועס פעם בחודש או פעמיים בחודש, לא יזכה מאתנו לשבח זה של צדיק על שאינו מקפיד, ואילו למעלה הדבר יתכן שיהיה בהיפך, וכגון זה שלא כעס מעולם הנו אדם שטבעו קר ומזגו ואופיו קשה לכעוס, ומה החידוש שאינו כועס, ואילו השני נוח לכעוס, ובשבילו שהנו כועס ב' פעמים בחודש לגבורה גדולה תחשב.
וכמו כן אדם עשיר גדול שנותן צדקה הרבה, ולעומתו אדם מן השורה שיכולתו ליתן הינה פחותה בהרבה, אולם יתכן ודוקא הוא האחרון יחשב בשמים ל"בעל צדקה", אחר שלפי מאמציו והשתדלותו עושה הוא הרבה יותר מן העשיר שנותן אומנם הרבה, אולם אינו מתאמץ בכך ויכול הוא ליתן הרבה יותר. וכיוצא.
י. מתוך שלא נוהגין כבוד נוצרת שנאה
במדרש הגירסא על סיבת מותן של תלמידי ר"ע, הוא מפני שהיו צרי עין זה לזה. ובשער הכוונת להאריז"ל נאמר אף יתר על כן: שהיו שונאין זה לזה (סוף דף פו' שם).
ואין בזה סתירה להנאמר ביבמות ס"ב: "שלא נהגו כבוד זה בזה" כי התוצאה משלא נהגו כבוד זה בזה הוא שהיו צרי עין זה לזה, ומצרות עין באו אף לידי שנאה, וכמו שיבואר. רואים אנו בחוש, אדם שיש עליו קנאים וצרי עין, הרי שכאשר יברח מהם ויכסה עצמו ממקנאיו, וישתמט להתחבאות מצרי עין הצרים עליו, הרי שאז דוקא יגביר את עומק שנאתם וצרות עינם של מקנאיו, כי בכך מראה הוא שאדרבא הוא מחזיק רק מעצמו, ומבטל בלבו לאלו המקנאים בו, ועל כך יחרה אפם ביותר ויגבירו קנאתם וצרות עיניהם בו.
ולכך מה עליו לעשות? אדרבא, להשפיל עצמו אל מקנאיו, לפרגן להם, לשבחם בנקודות מסוימות שיש בהם ואין בו, ולתת להם תחושה שהנו מחשיבם, ואולי אף הוא מקנא בהם באי אלו נקודות, ורק בכך תתקרר קנאתם, ולא כמו שהעולם נוהג, שכאשר נפגשים במקנאים וצרי עין, טורקים עליהם הדלת ומתעלמים מהם, ומפגינים את חששם מהם, כי בזה אדרבא מגבירים הקנאה.
והוא אשר קרה אצל תלמידי ר"ע, אכן לגודל רוממותם וגדולתם לא יכלו לסבול חסרון בשלמות אצל חבריהם, אלא שמתוך כך לא כבדו זל"ז, ובכך שדרו אחד לשני: שאין אני אוחז בך ובהצלחותיך, ובכך גרמו שהנפגע נהיה צר עין לזה שפגע בו, כי חש הוא שפוגע זה מחשיב רק את עצמו ואינו נותן שום ערך לזה הנפגע, ובכך נהפך הנפגע לצר עין בפוגע, כי איך יוכל להעריך את הצלחת זה שפגע בו, בו בזמן שזה שפגע בו אינו נותן שום ערך להצלחותיו שלו, ומתוך הצרות עין באו אף לשנאה.
יא. העדר האהבה מביאה לראות חסרונות והתוצאה היא צרות עין וקנאה
ביארנו לעיל לגבי תלמידי ר"ע שהנהגתם נבעה דוקא לגודל רוממותם, אלא שהנהגה מוטעית זו יכלה להימנע אילו האהבה בין החברים היתה מושלמת, הרי שהיה כאן גדר: על כל פשעים תכסה אהבה.
איש באחיו, או אב בבנו, פחות יבחינו בחסרונות אחד בשני, ויותר יביטו במעלות, והסיבה היא: "על כל פשעים תכסה אהבה".
כשישנה אהבה אמיתית הרי שמכסה ומעלימה היא על הפשעים הגם שישנם. ומביאה להתבונן בעיקר במעלות.
כשחסרה האהבה מתעוררת הקנאה והתחרות, שהרי הנה אב לא מקנא בבנו, ורב לא מקנא בתלמידו, כשישנה נתינה היוצרת אהבה בין אחד לשני, מסלקת היא את הקנאה. או כמו כן כל אוהבים בטבע כמו איש ואחיו, בן ביחס לאביו – אין מקום לקנאה.
ועל כך זעק ר"ע כשראה שמתו לו 24,000 תלמידים: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", ירד ר"ע לעומק ושורש הסיבה, מדוע לא נהגו כבוד זה לזה מפני העדר האהבה ביניהם.
יב. התיקון לקלקול ראית החסרונות – אמונה באהבת ה' לכל אחד ואחד
ובכן עדיין, יש לנו להבין ולהשכיל היאך משיגים מדה זו של אהבת רעים כראוי, ולהינצל לא רק משנאה, אלא אף מהעדר אהבה שכבר יש בה כדי להביא לאסונות גדולות, וכגון מציאת מומין, חוסר כבוד זל"ז וכיוצא.
וראיתי בזה את דבריו הנפלאים של הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל (מובא בספר "אורחות המוסר") וכדבריו ממש כן הוא בדברי "נתיבות שלום" להרב מסלונים וכמו שיתבאר להלן.
וקודם שנצטט דבריהם נבאר כוונתם בכללות.
העצה להסיר השנאה, ולהגביר האהבה גם בזה אשר גילינו בו חסרונות, הוא להאמין ולידע כי כולנו בניו של מקום, והקב"ה אוהב לכל עמו ישראל, ויש לכל יהודי באשר הוא תפקיד, ובתפקידו זה הנה הוא עושה רצון ה' והוא אהוב עליו, וגם אם במהלך תפקידו זה יש לו מחדלים, עדיין הבורא לא התיאש ממנו, ואם הבורא ממתין לו לתשובה, ולמילוי תפקידו, הרי מכאן ראיה שיש לבורא חפץ באיש הזה, ומי אנו שנעז לבא אחר המלך ולהטיל דופי ושנאה באיש ההוא.
וכידוע אמרת הבעש"ט: "מי שאוהב לאדם באמת אוהב כמו כן את בנו של אהובו". וכאן ישנה קנה מידה נוקבת לאדם למדוד את מידת אהבתו לה', והוא היאך ועד כמה אוהב הוא לבניו של ה'.
ובמדה זו הצטיינו ר"מ ורשב"י מהחמישה תלמידים שהותיר ר"ע, וגילו לנו היאך יש להסתכל על כל אדם באשר הוא.
הנה ר"מ אמר (קידושין לו): ישראל, בין בזמן שעושין רצונו של מקום ובין בזמן שאין עושין רצונו של מקום – קרויין בנים.
כאן חידד לנו ר"מ את הפתרון למדה רעה זו שבשבילה מתו קודמיו – 24,000 תלמידי ר"ע, ובכן מה הפתרון? לנהוג כבוד זה בזה, ולא לזלזל בשני בשביל חסרון שמצאת בו, והוא: כולנו בניו ואהוביו של מקום, וא"כ האיך תעיז לרדת מאהבתך כלפי חברך בשביל איזה חסרון שמצאת בו, ואחר שלה' חפץ בו גם כשאינו עושה רצונו של מקום שהרי גם אז נחשב הוא לבן ה', וכמו כן חידד עצה זו רשב"י, באומרו: יכולנו לפטור את כל העולם כולו מן הדין. דהיינו, יש בכחי לראות אדם עם חסרונות ומ"מ לפוטרו, והוא מתוך למוד זכות שיש לי ללמד עליו, והלימוד זכות צריך להיות באמת ולא רק לשם מעלת וחשיבות לימוד זכות ואילו לבו בל עימו להיות אמיתי גם בלבו ללמד זכות.
ועל כך ראיתי בספר שו"א שמביא מעשה בחסידים שישבו ולימדו זכות על עם ישראל, וגער בהם רבם, ואמר להם שלימוד זכות צריך להיות באמת ולא רק לשם המצוה של לימוד זכות, כי הפה והלב צריכין להיות שווין בלימוד זכות על עם ישראל, ואם אדם מלמד זכות על יהודי רק בשביל המעלה שיאהבנו ה' וירבה בשכרו על שהנו מלמד זכות על בניו ואילו לבו בל עמו. הרי שזו קטגוריא ולא סנגוריא, שכן הקב"ה בוחן לבות, ויודע שזה מדבר בשבח בניו לשם תועלתו שלו, הירצה?!
יג. לפתח הרגש של אהבת הבריות
והיאך אפשר ללמד זכות באמת – פיו ולבו שווין, רק כאשר ישנה אהבת ישראל באמת לאהוב רעהו כבנו או כאחיו.
ובזה נצטיינו רשב"י ור"מ, שבודאי כשאמר ר"מ ישראל קרויים בנים גם כשאין עושין רצונו של מקום, ובודאי כשאמר רשב"י יכולני לפטור העולם כולו, לא אמרו זאת רק מהשפה ולחוץ חלילה אלא מתוך אהבת ישראל אמיתית, ופיהם ולבם שווה.
והנה לך לשונו של הגה"צ רבי אייזיק שר זצ"ל (לקט שיחות מוסר ח"ב מאמר אבילות ימי הספירה):
ואיך בא חסרון במדת האהבה? – מפני העדר הרגש האמיתי בחובת אהבת הבריות. ובאמת מפורשים הדברים בדברי הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך אני ד'" (ויקרא י"ט י"ח) – היינו דטעם חיוב האהבה ויסוד לדבר הוא נעוץ בהכרה כי "אני ד'" – אני אביכם שבשמים, אבל כל ישראל וכולכם בנים למקום, על כן מצוה אותנו האב לאהוב איש את אחיו מתוך הכרה ברורה כי כולנו בני אב אחד אנחנו. וכאשר באים לידי הרגשה זו בדעת ובהשכל ומבינים את היסוד הגדול הזה כי כולנו בני אב אחד – בנים למקום ברוך הוא, או אז מגיע החיוב לטעת את הרגשי המושכלות ברגש המוחשי ממש ולמלא את הלב באותה הרגשה "טבעית" של אהבת איש את אחיו. בלא טעם בסיסי זה אין יסוד ל"אהבה" המחוייבת הלזו, ורק אחר ההכרה היסודית הזו של "אני ד'" ו"בנים אתם לד' אלוקיכם" (דברים י"ד א) ימלאו גלי ה"אהבה" את חדרי הלב במדה גדושה אשר תפרוץ חוצה ותקיים במילואו ובשלימותו את צו התורה: "ואהבת לרעך כמוך".
וכיון שפסקה הנבואה בתקופת בית שני, נחלשה בעטיה האמונה המורגשת, החושית, והרי היא בקרב העם בגדר אמונה במושכלות, אשר איננה כל כך ממוששת בחוש וברגש. וזהו שכתב המאירי דמכיון שפסקה הנבואה נסתבב להם חטא זה דשנאת חנם, והיינו חסרה אצלם הרגשה חושית של אחוה זו, ולא נמצאת בהם אהבת רעים אמיתית בשלימותה, וכפי מעלתם הנשגבה של בני אותו הדור נחשב להם העדר האהבה השלימה ל"שנאת חנם".
והוא גם הביאור בתביעה הנוראה על תלמידי רבי עקיבא – "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". והינו, דכיון שמתקופת בית שני ואילך לא נחה רוח הנבואה על בני אדם, לפיכך חדלה התחושה הרגשית בחיובי האחוה והאהבה בין איש ובין רעהו ומשום כך "לא נהגו כבוד זה לזה" ונענשו על שהיה להם ליטוע בלבם נטעי נאמנים של "אהבת רעים" בשלימות, מתוך הכרה כי כולם בנים למקום ורצונו של האב שיכבדו האחים זה את זה ע"כ מדברי רבי אייזיק שר זצ"ל.
זהו ביאור עצתו, הדרכתו, והוראתו של ר"ע, לחזק את הרגשת החביבות של ישראל מתוך חיזוק ההכרה ש"בנים אתם לה' אלוקיכם". – וכמו שהאב חפץ שישרור כבוד הדדי בין בניו ויחס נאות והולם גם מצד הבנים המוצלחים יותר כלפי הבנים המוצלחים פחות, כ"ש וק"ו לגבי אבינו שבשמים שהוא הוא היוצר והוא הוא הבורא שברא בנים בעלי כוחות גדולים יותר ובנים בעלי כוחות נמוכים – כמה יש לגלות אהבת הזולת מפני שכולנו "בני אב אחד אנחנו".
ויסוד ועיקר ימי הספירה לעבוד על הכלל הגדול הזה שדוקא בני עליה שזכו להתקרב אל הקודש פנימה שלא יבוזו חלילה, ולא יזלזלו במדריגת הפחותים מהם כי זהו מסודות אלוקינו ומסתרי היצירה האלוקית שלא כל הנפשות שוות ולכאו"א תפקיד ותכלית מיוחדת לפי מה שהוא בעולמו של הקב"ה וכאו"א קיבל כוחות ותנאים המתאימים למה שנדרש ממנו וכו'. – על כן יש לחשוב תמיד שאילו היה איש פשוט מקבל הכוחות שלי ואני הייתי מקבל הכוחות של איש פשוט מי יודע היכן היתה מדריגתי בעבודת ה' וקרבת אלוקים – ודי בזה למשכיל וכנ"ל.
יד. קשה תרבות רעה – יותר ממלחמת גוג ומגוג
ועל פי הנזכר יבואר דברי רשב"י: "קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג".
שכן הנה יש להבין מה עניין תרבות רעה למלחמת גוג ומגוג, וכמו כן מה קשה היא התרבות רעה יותר ממלחמת גוג ומגוג, שכל השומעה אוחזו פחד ורעדה מאימת אותה מלחמה.
ועוד קשה, הגמרא שם למדה זאת מפסוק, שכן במלחמת גוג ומגוג לא נאמר "מה רבו צרי" כמו שנאמר זאת גבי אבשלום שהיה ה"תרבות רעה" בתוך ביתו של דוד, ויש להבין, אמנם לא נאמר בלשון הכתוב גבי מלחמת גוג ומגוג – "מה רבו צרי", אולם הלוא במציאות כן רבים יהיו צרינו אז באותה מלחמה, ואם כן מה בכך שלא נאמר זאת בפסוק?
ונקדים הסבר למהות מלחמת גוג ומגוג, מהו עיקרה של מלחמה זו?
סיפר הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל:
המשגיח רבי יחזקאל לוינשטין זצ"ל היה משמיע "ועד" לאברכי הכולל. פעם אחת סיפר ששמע שה"חפץ חיים" אמר כי תהיה מלחמה שניה שכנגדה מלחמת העולם הראשונה תיראה כמו משחק.
אימה ופחד נפלו על כל השומעים – ואני העזתי לשאול את המשגיח, תוך בקשת מחילה: בשביל מה צריכים לדבר דברים כה קשים? צריכים להתפלל אחרי המלחמה שהייתה שלא יבוא גזר דין כזה, ולמה לומר דברים כאלה?
המשגיח נעשה נלהב כעמוד אש, ואמר: אתה בכלל לא הבנת במה מדבר ואל מה התכוון ה"חפץ חיים" בדברים אלה. ה"חפץ חיים" התכוון בעיקר לכך שיהיה חשך באמונה. החשכה באמונה שהייתה במלחמת עולם הראשונה הייתה משחק מול החשכה באמונה שהייתה במלחמת העולם השניה, והחשכה באמונה שתהיה במלחמה שלישית – כל מה שהיה קודם ייראה כמשחק, ואנחנו נמצאים כעת בעיצומה של המלחמה הזו! בהשתלשלות הסתר הפנים הזה ממלחמה למלחמה, שולחים גם קצת רובים – אבל לא זה הוא העיקר של המלחמה. (מספר "שאל אביך ויגדך")
הראנו לדעת שעיקר מהות מלחמת גוג ומגוג תהא מלחמה על האמונה.
ידוע הוא כי עם ישראל ידע מלחמות רבות על קיומו, ובפרט על קיום דתו ואמונתו, בחלק מהמלחמות ניצחנו בנסים ונפלאות וכמו בנס החשמונאים, בנס פורים המפרסמים, ועוד ניצחונות במלחמות רבות שעברו עלינו במשך הדורות וניצלנו באופנים שונים. ובחלק מהמלחמות גם אם לא ניצחנו במובן הפיזי, אולם ניצחנו בכוח הנפש – למסור נפשנו על קידוש ה', ומסרנו עצמנו להריגה ולמיתות משונות. המלחמות על דתנו היו מול אויבים ושונאים, ידענו את שנאתם לדת, וכמו כן ידענו מה המוטל עלינו לעשות במלחמות שכאלו מבלי הרבה להתלבט בכל מיני ספקות, והברירה הייתה אחת, להילחם! על כל הסכנות הנשלכות מכך, או לנצח או למות מות גיבורים על קידוש ה'.
מלחמת גוג ומגוג הרי היא המסומנת כמסוכנת שבמלחמות לעמוד על דתנו ואמונתנו ולהשרד כנאמנים לה'. כמבאר לעיל, וכמו שרואים אנו במו עינינו מלפני כמה עשרות שנים ועד היום את אשר אירע כאן על ידי השלטון החילוני, כמה דורות נכחדו מאמונתם הם ובניהם ונכדיהם, ומספרם של דורות אלו שברובם כבר ישני עפר – כבר הגיע לעשרות מיליונים, אם כן שש מיליונים שנהרגו בשואה באמת משחק ילדים לעומת עשרות המיליונים שנפחו נשמתם מאז קום המדינה ועד עתה, והנה דברי החפץ חיים אמת ויציב.
השווה שבכל המלחמות הנזכרות הוא שידענו כאמור שמלחמתנו עם עוינים ושונאים את הדת וחכמי התורה, בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית, ויודעים היינו היטב, תפקידנו במצב מלחמה שכזו – להילחם! על כל הסכנות שיצאו לנו מכך, אם זה שבשביל כך יעזיבו אותנו ממקור פרנסתנו, אם זה שבשביל כך נהיה ללעג ולמיאוס, ואפילו אם נצטרך בשביל כך להיות מגורשים מארצנו, ואפילו למות מות קדושים.
אמנם כאשר המדובר בבנינו הסוטים מדרך ה', בנים שיוצאים נגד דרך חנוך הוריהם, סוג מלחמה כזו לא הכרנו מעולם, ריבונו של עולם! היאך מגיבים במלחמה כזו – בנים נגד אבות, מצד אחד חייבים אנו להגן על כבוד שמים, למחות, לאיים, ופשוט להילחם על כבוד ה', ומאידך הרי אלו בנינו, וחייבים אנו להיזהר שהשלכות המלחמה לא תהיינה בעלת תוצאות הפוכות, ולשם כך נדרש להפך: להגן עליהם, לעודד, לקרב, להתאפק מלמחות על כבוד שמים המחלל על מנת שלא לאבד את הבנים לגמרי, כי אז עלול להתחלל שם שמים על ידם פי כמה, כידוע שבגישה לא נכונה לתופעת ה"נשירה" הורסים יותר, ומביאים את הבנים והבנות למרדנות לנקמה, והתוצאות נוראות רח"ל.
רבי שמעון בר יוחאי שחזה ברוח קודשו את עצמת מלחמת גוג ומגוג על כל השלכות סכנת האמונה שבה, הוא כמו כן ראה אותה כפחות מסוכנת מהתמודדות עם תרבות רעה בתוך ביתו של אדם. ואפשר עוד אולי לומר שרבי שמעון בר יוחאי כיוון על תרבות רעה שתהא כמו כן בתקופת עקבות משיחא, שאז ישנה נבואת חז"ל: חצפא יסגי בן קם באביו וכו', שאז עצמת קושי התרבות רעה בתוך ביתו של אדם תהא בעלת משנה תוקף.
ועל כך ראיתי משפט נפלא מובא בספר "פרשת הכסף" מהרה"ק שר שלום מבלז שהיה אומר: בעקבות משיחא חנוך הבנים יהיה קשה כניסיון עקדת יצחק, והביאור הוא לפי דברינו יבוא על נכון, אברהם אבינו ע"ה ניסיונו בעקדה היה כמו כן על אותו עיקרון, מצד אחד, נצרך הוא לשמוע בקול ה' ולציית למאמרו לעקוד את בנו, ומאידך מפסיד הוא בכך את בנו, שהנה מעתה לא יהא לו ממשיך דרך לעבודת ה' וכל עמלו ויגיעו של כל השנים לקרב אנשים תחת כנפי השכינה יורד לתוהו.
וכן הוא כאן, מצד אחד עלינו להגן על כבוד שמים, ומאידך להיזהר שלא להפסיד את הבנים. זו מלחמה קשה ומסובכת יותר ממלחמת גוג ומגוג.
ומה הפתרון למלחמה זו, להביט בדברים הטובים ובמעלות של בנינו גם כשהינם במצב של תרבות רעה, ולמצוא בהם נקודות טובות ובכך לרוממם אצל עצמם ואצל עצמנו לבלתי נתיאש מהם מקוצר רוח, ולבלתי לייאשם מתקוה טובה, ועבודה זו לא קלה היא.
הרי שהביאור בדבר רשב"י קשה תרבות רעה לא כמו שמבינים העולם, שקשה הוא המציאות של בעית תרבות רעה, אלא הקשה שבדבר הוא להביא את בעיה זו לפתרונה, זהו הקושי, כי נצרך לכך אהבה וקירבה, ושלא להביט בחסרון – כפגמן של תלמידי ר"ע. ולראות גם באדם השלילי ביותר את מעלותיו, וללמד עליו זכות על חסרונותיו, ומתוך כך לקרבו, להבין לנפשו, ורק בכך נציל אותו מרדת שחת וזוהי עבודה קשה כמבואר. אולם בה תלוי כל ההצלחה להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
וביותר יהא בנותן טעם דברי רשב"י "קשה תרבות רעה וכו' יותר ממלחמת גוג ומגוג", הטעם שהוא יותר, לפי שהרבה יותר קשה להסתבלן לאדם בראותו את בנו בקלקול מאשר זר, אדם יכול לראות זר מקולקל, ולקרבו ולעוטפו בחום ובאהבה, קל לאדם למצוא בבן חבירו נקודות טובות ומתוכן להסתבלן עמו ולא ליאש עצמו ממנו, אולם האדם עם בנו לרוב נחיצות רצונו שבנו יהא כשורה, אין לו סבלנות עמו, ומריב עמו במריבה גדולה, וכועס ורוגז עליו כידוע, וקשה לו לעודדו מתוך מציאת נקודות טובות שבו, שכן האב חפץ בתוצאות מיידיות.
לכך קאמר רשב"י שיותר הקשה הפתרון בבעית הקלקול בתוך הבית יותר ממלחמת גוג ומגוג שהיא בחוץ. שהיא מלחמת האמונה כאמור עם הזרים בחוץ, עמהם יכון האדם הרבה יותר בנקל לילך בדרך הרצויה של אהבה וחום לקרבם, למצוא בהם נקודות טובות וכיוצא, ויתכן אצלו הרבה סבלנות עמהם.
אולם הרבה יותר קשה כאשר המדובר בבנו ובתו של אדם, שאז הקנאות וחוסר הסבלנות, והרצון לראית תוצאות מידיות מעביר את האב או האם על ישוב דעתם, ודוחקים המה במלאכתם למהר את בניהם ובנותיהם לסור מדרכם הרעה, ולא יבחלו בנקיטת כל מיני דרכים שיתכן הרבה פעמים שתוצאותיהם אף הרסניות. ועל כן הקושי הוא שגם עמהם ילכו בסבלנות ובאהבה לקרבם לעבודת ה', והוא רק מתוך שלא יביטו על חסרונם, וידונו אותם לכף זכות, ויתבוננו היאך מסכנים הם, וקשה עליהם ההתמודדות בנקודת הבחירה שלהם, וזהו גורלם ותיקונם.
והעובדא לכך שקלקולם כמעט ומעל נקודת בחירתם, שהנה כבר בגיל ה"טפש-עשרה" – כשעדיין הבן או הבת מחוסרי יציבות לחלוטין בהשקפה ובכבישת יצרים – כבר אז מתנפל עליהם היצר בפראות כארי על טרפו, ונועץ בהם צפרניו ומטיל בהם את ארסו – ארס הזוהמה והחטא, והמה כשכורים ילכו אחריו, נתבונן, מאין יקחו אלו כוחות לבלום את יצריהם בגיל כזה, בטפשות כזו, ובנסיונות כאלו שיש היום, כמה זכות יש לנו ללמד עליהם, ועל אף אכזבותינו עלינו לנהוג עמהם ברחמים ובסבלנות, וכבר הוצאתי בס"ד על פתרון בעיה זו קונטרס בשם "את עמלנו".
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל בר לבב – אהבת ישראל
מגוון מפורט של מקרים רבים בחיי היום יום הגוררות בסיבתן את עוון "שנאת חינם" עם עצות בחונות ומנוסות להסרת השנאה והחדרת האהבה
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5