ציורים של הלכות רכילות – ו – ספר חפץ חיים

וְעַתָּה נַחְזֹר לְבָאֵר מַה שֶּׁהִתַּרְנוּ בִּתְחִלַּת סָעִיף ד', אִם הֶחָתָן יֵשׁ לוֹ חֶסְרוֹנוֹת עֲצוּמִים, כִּי יֵשׁ נָפְקָא מִנַּה {הבדל} בֵּין הַחֶסְרוֹנוֹת. דְּהַיְנוּ, אִם הַחִסָרוֹן הוּא מִצַד חֳלִי גּוּפוֹ, וְהַמְחֻתָּן אֵינוֹ מַכִּיר אוֹתוֹ, מִצַד שֶׁהוּא דָּבָר פְּנִימִי אֲשֶׁר לֹא נִגְלָה לַכֹּל, פָּשׁוּט הוּא, דְּאֵין עַל הַמְגַלֶּה עִנְיָן זֶה ((ז)) חֲשַׁשׁ אִסוּר רְכִילוּת, אַךְ שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ בָּזֶה ((ח)) הַפְּרָטִים הַנַּ"ל בִּכְלָל ט' סָעִיף ב', וּבֵאַרְתִּים פֹּה בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים.

וְעוֹד יֵשׁ אֹפֶן שֵׁנִי, דְּצָרִיךְ לְגַלּוֹת לוֹ, הַיְנוּ, אִם נִשְׁמַע עַל הֶחָתָן, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶפִיקוֹרְסוּת, חַס וְשָׁלוֹם, ((ט)) צָרִיךְ לְגַלּוֹת לוֹ, וְעַל זֶה נֶאֶמְרוּ סְמוּכִין: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶיךָ", אֲבָל "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".

אֲבָל אִם הַחִסָרוֹן הוּא מִצַד מִעוּט חָכְמַת הַתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, אֵין לְגַלּוֹת לוֹ, דְּאִיהוּ דְּאַפְסִיד אֲנַפְשֵׁה {הפסיד את עצמו}, דְּהָיָה לוֹ לְהוֹלִיכוֹ אֵצֶל בַּעֲלֵי תּוֹרָה, שֶׁיְּנַסוּ אֶת כֹּחַ חָכְמָתוֹ וִידִיעָתוֹ, עַד הֵיכָן מַגַּעַת, (וְאִם עָשָׂה כֵן, הֵם צְרִיכִים לוֹמַר הָאֱמֶת, כִּי מִשְּׁנֵי הַצְדָדִים ((י)) נִתְרַצוּ בַּדָּבָר לְכַתְּחִלָּה), וּמִדְּלֹא עָשָׂה כֵן נִתְרַצָה בַּדָּבָר.

(וּלְבַד כָּל אֵלֶּה, מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהַתִּיר זֶה, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת בְּאוֹנָאַת חֲבֵרוֹ, שֶׁהַשַּׁדְכָנִים מְרַמִים אֶת הַמְחֻתָּן, צָרִיךְ שֶׁיְּשַׁעֵר מִתְּחִלָּה, כִּי מָעוֹת הַנְּדוּנְיָא וְהַסְפָּקַת הַמְזוֹנוֹת וּלְבִישַׁת הַבְּגָדִים, שֶׁהַמְחֻתָּן מַבְטִיחַ, הוּא דָּבָר אֲמִתִּי שֶׁלֹּא יְכַזֵּב בּוֹ, דְּבִסְתָם אֵין לְמַהֵר וּלְהַתִּיר דָּבָר זֶה, כִּי עֵינֵינוּ רוֹאוֹת, כִּי הַרְבֵּה מֵהֶם אֵין מְקַיְּמִים, וְאִם כֵּן תּוּ לֹא שַׁיָּךְ בּוֹ אוֹנָאָה, כִּי כְּמוֹ שֶׁהֶחָתָן מְרַמֶה לְהַמְחֻתָּן, כֵּן הַמְחֻתָּן מְרַמֵהוּ, וְיָצָא זֶה בָּזֶה. וּלְבַד כָּל זֶה צָרִיךְ גַּם כֵּן בָּזֶה כָּל הַפְּרָטִים הַכְּתוּבִים לְמַעְלָה בִּכְלָל ט' סָעִיף ב').

(ז) חשש איסור רכילות. והיינו אפילו אם הצד השני אינו שואלו בענין זה.

(ח) הפרטים הנ"ל. ומפני שהקלקול יותר מצוי בענינים אלו לכן אחזרם כאן בהדיא ובמעט תוספות.

א. שיתברר אצלו מתחלה כי דבר זה הוא בכלל חולי הגוף, לאפוקי אם הוא רק חלוש בטבעו (כענין שאמרו קצירי ומריעי רבנן) אינו בכלל חולי.

ב. שלא יגדיל את ענין המחלה יותר ממה שהיא.

ג. שיכוין לתועלת המחותן, ולא מצד שנאת החתן. ובזה הפרט נכלל עוד ענין אחד, שיתבונן מתחלה אם תבוא תועלת מדיבורו, לאפוקי אם הוא משער שלא ישמע לו וישתדך עמו. ודבר זה מצוי מאוד בעניני השידוך כאשר כתבנו לעיל בכלל ט' בבמ' ח ס"ק ד'.

(ט) צריך. ובזה אין צריך שום פרט, דפרט הראשון שיתבונן אם הוא ענין רע, פשוט דאינו שייך בזה. ופרט השני שלא יגדיל את העולה יותר ממה שהיא, ג"כ אינו שייך בזה, דאפילו אם יש בו ח"ו מעט מן המעט מזה ג"כ יצא מכלל עמיתך. אך צריך ליזהר, שאם הוא בעצמו אינו יודע מזה דבר, רק שמע, שלא יאמר שהוא יודע בעצמו בו אפיקורסות, דהלא אפילו הוא בעצמו אינו מותר רק לחוש לו ולאחריני, ואיך יאמר שהוא יודע בעצמו. ופרט הג' שיכוין לתועלת, ופרט הד' אם יכול לסבב בעצה אחרת, ג"כ אינו שייך בזה, וכנ"ל בחלק א' בכלל ח' ס"ה עי"ש.

(י) נתרצו בדבר. אך גם בזה צריכים המנסים להתיישב היטב לפי ענין השידוך עד איזה גבול צריכה להגיע הידיעה שלו בתורה, ושלא יגדילו את חסרון ידיעתו יותר ממה שהוא, דאי לאו הכי עלול מאוד שיכשלו בלאו דלשה"ר דאורייתא עי"ז.

לזכות נשמת רבנו ישראל מאיר הכהן בן דובורושה זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל ולזכות כל ישראל החיים ומתים..

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מו"ל ששמו שמור במערכת תורת אמת

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5