——–
צרוף יִהִוִהִ
(ד) וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל-הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת-הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל-הַכָּבֵ֔ד עַל-הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה: וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּאדִי עֲלֵיהֶן דִי עַל גִסְסַיָאוְיָת חִצְרָא דְעַל כַּבְדָא עַלכָּלְיֵתָא יֶעְדִנַהּ:(ה) וְהִקְטִ֨יר אֹתָ֤ם הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה אָשָׁ֖ם הֽוּא: וְיַסֵיק יָתְהוֹן כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא קוּרְבָּנָאקֳדָם יְיָ אֲשָׁמָא הוּא:
אשם הוא. עד שינתק שמו ממנו. למד על אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו, אף על פי שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח, אם שחטו סתם, אינו כשר לעולה קודם שנתק לרעיה. ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו, כמו שדרשו הוא, הכתוב בחטאת, לפי שאשם לא נאמר בו אשם הוא, אלא לאחר הקטרת אמורין, והוא עצמו שלא הקטרו אמוריו כשר:
(ו) כָּל-זָכָ֥ר בַּכֹּֽהֲנִ֖ים יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵֽאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא: כָּל דְכוּרָא בְּכַהֲנַיָא יֵיכְלִנֵהּ בַּאֲתַרקַדִישׁ יִתְאֲכָל קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא:
קדש קדשים הוא. בתורת כהנים הוא נדרש:
(ז) כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר-בּ֖וֹ ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה: כְּחַטָאתָא כַּאֲשָׁמָא אוֹרַיְתָא חֲדָא לְהוֹןכַּהֲנָא דִי יְכַפֵּר בֵּהּ דִילֵהּיְהֵי:
תורה אחת להם. בדבר זה: הכהן אשר יכפר בו. הראוי לכפרה חולק בו, פרט לטבול יום ומחסר כפורים ואונן:
(ח) וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת-עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה: וְכַהֲנָא דִמְקָרֵב יַת עֲלַת גְבַרמְשַׁךְ עֲלָתָא דִי יְקָרֵב לְכַהֲנָאדִילֵהּ יְהֵי:
עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה. פרט לטבול יום ומחסר כפורים ואונן שאינן חולקים בעורות:
(ט) וְכָל-מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכָל-נַֽעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל-מַֽחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה: וְכָל מִנְחָתָא דִי תִתְאֲפֵי בְּתַנוּרָאוְכָל דְתִתְעֲבֵד בְּרִדְתָּא וְעַל מַסְרֵיתָאלְכַהֲנָא דִמְקָרֵב יָתַהּ דִילֵהּ תְּהֵי:
לכהן המקריב אתה וגו' . יכול לו לבדו, תלמוד לומר לכל בני אהרן תהיה. יכול לכלן, תלמוד לומר לכהן המקריב, הא כיצד לבית אב של אותו יום שמקריבין אותה:
(י) וְכָל-מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה-בַשֶּׁ֖מֶן וַֽחֲרֵבָ֑ה לְכָל-בְּנֵ֧י אַֽהֲרֹ֛ן תִּֽהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו: (פ) וְכָל מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח וּדְלָאפִילָא לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תְּהֵיגְבַר כַּאָחוֹהִי:
בלולה בשמן. זו מנחת נדבה: וחרבה. זו מנחת חוטא ומנחת קנאות שאין בהן שמן:
(יא)  שלישי  וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַֽיהוָֹֽה: וְדָא אוֹרַיְתָא דְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִייְקָרֵב קֳדָם יְיָ:(יב) אִ֣ם עַל-תּוֹדָה֘ יַקְרִיבֶ֒נּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב | עַל-זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן: אִם עַל תּוֹדְתָא יְקָרְבִנֵהּ וִיקָרֵבעַל נִכְסַת תּוֹדְתָא גְרִיצָן פַּטִירָןדְפִילָן בִּמְשַׁח וְאֶסְפּוֹגִין פַּטִירִין דִּמְשִׁיחִיןבִּמְשָׁח וְסוּלְתָּא רְבִיכָא גְרִיצָן דְפִילָןבִּמְשָׁח:
אם על תודה יקריבנו. אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים קז כא. כב) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה. אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן: והקריב על זבח התודה. ארבעה מיני לחם חלות, ורקיקין, ורבוכה, שלשה מיני מצה, וכתיב (פסוק יג) על חלת לחם חמץ וגו' , וכל מין ומין עשר חלות, כך מפורש במנחות (עז א) . ושעורן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות, עשרים עשרון: מרבכת. לחם חלוט ברותחין כל צרכו:
(יג) עַל-חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל-זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו: עַל גְּרִיצָן דִלְחֵם חָמִיעַ יְקָרֵבקוּרְבָּנֵיהּ עַל נִכְסַת תּוֹדַת קוּדְשׁוֹהִי:
יקריב קרבנו על זבח. מגיד שאין הלחם קדוש קדשת הגוף להפסל ביוצא וטבול יום ומלצאת לחלין בפדיון, עד שישחט הזבח:
(יד) וְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכָּל-קָרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת-דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה: וִיקָרֵב מִנֵהּ חַד מִכָּל קוּרְבַּןאַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְכַהֲנָא דְיִזְרַקיָת דַם נִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִילֵהּיְהֵי:
אחד מכל קרבן. לחם אחד מכל מין ומין יטול תרומה לכהן העובד עבודתה, והשאר נאכל לבעלים ובשרה לבעלים, חוץ מחזה ושוק שבה, כמו שמפורש למטה (פסוקים כט. לב) תנופת חזה ושוק בשלמים. והתודה קרויה שלמים:
(טו) וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קָרְבָּנ֖וֹ יֵֽאָכֵ֑ל לֹֽא-יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד-בֹּֽקֶר: וּבְשַׂר נִכְסַת תּוֹדַת קוּדְשׁוֹהִי בְּיוֹםקֻרְבָּנֵהּ יִתְאֲכֵל לָא יַצְנַע מִנֵהּעַד צַפְרָא:
ובשר זבח תודת שלמיו. יש כאן רבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת ארבעה עשר, שיהיו נאכלין ליום ולילה: ביום קרבנו יאכל. וכזמן בשרה זמן לחמה: לא יניח ממנו עד בקר. אבל אוכל הוא כל הלילה, אם כן למה אמרו עד חצות, כדי להרחיק אדם מן העברה:
(טז) וְאִם-נֶ֣דֶר | א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קָרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת-זִבְח֖וֹ יֵֽאָכֵ֑ל וּמִֽמָּ֣חֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵֽאָכֵֽל: וְאִם נִדְרָא אוֹ נְדַבְתָּא נִכְסַתקֻרְבָּנֵהּ בְּיוֹמָא דִי יְקָרֵב יָתנִכְסְתֵיהּ יִתְאֲכֵל וּבְיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּדְאִשְׁתָּאַרמִנֵהּ יִתְאֲכֵלּ:
ואם נדר או נדבה. שלא הביאה על הודאה של נס, אינה טעונה לחם ונאכלת לשני ימים, כמו שמפורש בענין: וממחרת והנותר ממנו. בראשון יאכל. וי"ו זו יתרה היא, ויש כמוה הרבה במקרא, כגון (בראשית לו כד) ואלה בני צבעון ואיה וענה, (דניאל ח יג) תת וקדש וצבא מרמס:
(יז) וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף: וּדְאִשְׁתָּאַר מִבְּסַר נִכְסָתָא בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָהבְּנוּרָא יִתּוֹקָד:(יח) וְאִ֣ם הֵֽאָכֹ֣ל יֵֽ֠אָכֵ֠ל מִבְּשַׂר-זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֘ לֹ֣א יֵֽרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵֽחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִֽהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָֽאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֹנָ֥הּ תִּשָּֽׂא: וְאִם אִתְאֲכָלָא יִתְאֲכֵל מִבְּסַר נִכְסַתקוּדְשׁוֹהִי בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה לָא יְהֵילְרַעֲוָא דִמְקָרֵב יָתֵהּ לָא יִתְחַשֵׁבלֵהּ מְרָחָק יְהֵי וֶאֱנַשׁ דְתֵכוּלמִנֵהּ חוֹבֵהּ יְקַבֵּל:
ואם האכל יאכל וגו' . במחשב בשחיטה לאכלו בשלישי הכתוב מדבר. יכול אם אכל ממנו בשלישי יפסל למפרע, תלמוד לומר המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפסל, ואינו נפסל בשלישי. וכן פרושו בשעת הקרבתו לא תעלה זאת במחשבה, ואם חשב פגול יהיה: והנפש האכלת ממנו. אפלו בתוך הזמן עונה תשא:
(יט) וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר-יִגַּ֤ע בְּכָל-טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כָּל-טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר: וּבְסַר קוּדְשָׁא דִי יִקְרַב בְּכָלמְסָאָב לָא יִתְאֲכֵל בְּנוּרָא יִתּוֹקָדוּבְסַר קוּדְשָׁא כָּל דִי דְכֵילְקוּדְשָׁא יֵיכוּל בְּסַר קוּדְשָׁא:
והבשר. של קדש שלמים אשר יגע בכל טמא לא יאכל: והבשר. לרבות אבר שיצא מקצתו, שהפנימי מתר: כל טהור יאכל בשר. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (דברים יב כז) ודם זבחיך ישפך וגו' והבשר תאכל, יכול לא יאכלו שלמים אלא הבעלים, לכך נאמר כל טהור יאכל בשר: והבשר כל טהור יאכל בשר. כלומר כל מה שאסרתי לך בחטאת ואשם, שאם יצאו חוץ לקלעם אסורין, כמו שכתוב (ו ט) בחצר אהל מועד יאכלוה, בבשר זה אני אומר לך כל טהור יאכל בשר אפלו בכל העיר:
(כ) וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר-תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַֽח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַֽיהוָֹ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ: וֶאֱנַשׁ דִי תֵכוּל בִּסְרָא מִנִכְסַתקוּדְשַׁיָא דִי קֳדָם יְיָ וְסוֹבְתֵהּעֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמַּהּ:
וטמאתו עליו. בטמאת הגוף הכתוב מדבר, אבל טהור שאכל את הטמא, אינו ענוש כרת, אלא באזהרה והבשר אשר יגע בכל טמא וגו' (פסוק יט) . ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה, אלא חכמים למדוה בגזרה שוה. שלש כריתות אמורות באוכלי קדשים בטמאת הגוף, ודרשוה רבותינו בשבועות (ז א) אחת לכלל ואחת לפרט ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד, שלא נאמר אלא על טמאת מקדש וקדשיו:
(כא) וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי-תִגַּ֣ע בְּכָל-טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙ א֣וֹ | בִּבְהֵמָ֣ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּכָל-שֶׁ֣קֶץ טָמֵ֔א וְאָכַ֛ל מִבְּשַׂר-זֶ֥בַֽח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לַֽיהוָֹ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ: וֶאֱנַשׁ אֲרֵי תִקְרַב בְּכָל מְסָאָבבְסוֹאֲבַת אֱנָשָׁא אוֹ בִּבְעִירָא מְסָאֲבָאאוֹ בְּכָל שִׁקְצָא מְסָאָב וְיֵיכוּלמִבְּסַר נִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִי קֳדָםיְיָ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמַּהּ:(כב) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלֵיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר:(כג) דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כָּל-חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָרכָּל תְּרַב תּוֹר וְאִמַר וְעִזָאלָא תֵיכְלוּן:(כד) וְחֵ֤לֶב נְבֵלָה֙ וְחֵ֣לֶב טְרֵפָ֔ה יֵֽעָשֶׂ֖ה לְכָל-מְלָאכָ֑ה וְאָכֹ֖ל לֹ֥א תֹֽאכְלֻֽהוּ: וּתְרַב נְבִילָא וּתְרַב תְּבִירָא יִתְעֲבֵדלְכָל עִבִדְתָּא וּמֵיכַל לָא תֵיכְלוּנֵהּ:
יעשה לכל מלאכה. בא ולמד על החלב שאינו מטמא טמאת נבלות: ואכל לא תאכלהו. אמרה תורה יבוא אסור נבלה וטרפה ויחול על אסור חלב, שאם אכלו, יתחיב אף על לאו של נבלה, ולא תאמר אין אסור חל על אסור:
(כה) כִּ֚י כָּל-אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִ֨ן-הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָֽאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ: אֲרֵי כָל דְיֵכוּל תַּרְבָּא מִןבְּעִירָא דִי יִקָרְבוּן מִנַהּ קוּרְבָּנָאקֳדָם יְיָ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא דִיתֵיכוּל מֵעַמַּהּ:(כו) וְכָל-דָּם֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה: וְכָל דְמָא לָא תֵיכְלוּן בְּכֹלמוֹתְבָנֵיכוֹן דְעוֹפָא וְדִבְעִירָא:
בכל מושבתיכם. לפי שהיא חובת הגוף ואינה חובת קרקע, נוהגת בכל מושבות, ובמסכת קדושין בפרק א' (לז א) מפרש למה הצרך לומר: לעוף ולבהמה. פרט לדם דגים וחגבים:
(כז) כָּל-נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר-תֹּאכַ֣ל כָּל-דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ: (פ) כָּל אֱנָשָׁא דִי תֵיכוּל כָּלדְמָא וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמַהּ:(כח) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר:(כט) דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת-זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙ לַֽיהֹוָ֔ה יָבִ֧יא אֶת-קָרְבָּנ֛וֹ לַֽיהוָֹ֖ה מִזֶּ֥בַח שְׁלָמָֽיו: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָרדִמְקָרֵב יָת נִכְסַת קוּדְשׁוֹהִי קֳדָםיְיָ יַיְתִי יָת קֻרְבָּנֵהּ לָקֳדָםיְיָ מִנִכְסַת קוּדְשׁוֹהִי:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5