שהייה בין אכילת בשר לחלב – א' | |||||
| באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס | |||||
| "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט) בגמרא חולין קטו, ב מובא: דבי רבי ישמעאל תנא, (שמות כג, שמות לד, דברים יד) "לא תבשל גדי בחלב אמו" ג' פעמים, אחד – לאיסור אכילה, ואחד – לאיסור הנאה, ואחד – לאיסור בישול. ומשום חומר איסורים אלו, גזרו חז"ל אף על אכילת מאכלי בשר אם מאכלי חלב באותה סעודה. נדון זה יתחלק לשני חלקים, בחלק הראשון ידון: מהם הטעמים לאיסור בשר בחלב, מהם הטעמים לחיוב השהייה אחרי אכילת בשר ונפקא מינות לטעמים אלו, והאם יש להקל לאוכל גבינה אחר בשר עוף. בחלק השני ידון: באיזה שעות מדובר – זמניות או שוות, בענין הפסק בין אכילת בשר לאכילת חלב אי הוה משעת אכילת הבשר או משעת ברכת המזון, מי שאכל בשר אך כעבור שעה שכח ובירך על מאכלי חלב ונזכר קודם שבלע האם צריך לפלוט את מאכל החלב שבפיו, ענין שיעור ההמתנה לחולה בין בשר לחלב, וביאור המנהגים: כ"ד שעות, אותו היום, ו' שעות, חמש וחצי שעות, חמש שעות, ד' שעות, ג' שעות, שעה אחת, מותר לאכול חלב מיד אם סילק השלחן ובירך, ושזמן השהייה משתנה לפי ערך היום.
טעמים לאיסור בשר בחלב נאמרו כמה וכמה טעמים לאיסור בשר בחלב, ביניהם: גנאי הוא הדבר ורעבתנות, כסוד הכלאים, לפי שהוא מטמטם את הלב, איסור בשר בחלב להרחיק מעבודה זרה, ושאין לערב כח הדין בכח הרחמים.
טעם ראשון: גנאי הוא הדבר ורעבתנות בפירוש הרשב"ם (שמות כג, יט) על הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" כתב דדרך העזים ללדת שני גדיים יחד, ורגילים היו לשחוט אחד מהם, ומתוך שרוב חלב בעזים כדכתיב ודי חלב עזים ללחמך וגו', היו רגילים לבשלו בחלב האם, ולפי ההוה דיבר הכתוב. וגנאי הוא הדבר ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים. ודוגמא זו באותו ואת בנו ושילוח הקן. וללמדך דרך תרבות צוה הכתוב.
טעם שני: כסוד הכלאים בפירוש הריקאנטי שם כתב על הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" שלפי הפשט הוא מפני האכזריות שיחלב אדם הבהמה ויבשל בו היוצא ממנה. אך זה הטעם אינו מספיק לטעם איסור בשר בחלב, ושמא כי טעמו הוא כסוד הכלאים.
טעם שלישי: לפי שהוא מטמטם את הלב ברבינו בחיי שם כתב על דרך הפשט: טעם המצוה הזאת לפי שהוא מטמטם את הלב, שהרי החלב נעשה מן הדם והדם מזגו רע ומוליד אכזריות, ואחד מטעמי האיסור שבו שאינו מקבל שנוי והתפעלות בגוף כשאר הדברים הנאכלים, ולכך טבעו הרע נשאר בתוכו מבלי שנוי. ואף על פי שנשתנה עכשיו מדם לחלב וקבל שנוי והתפעלות שהועתק לדבר אחר מכל מקום כשחוזר ומערבו עם הבשר הרי חוזר לכח הדם וטבעו הראשון כבתחילה, והתערבם יחד מטמטם הלב ומוליד גסות ותכונה רעה בנפש האוכל.
טעם רביעי: איסור בשר בחלב להרחיק מעבודה זרה בתורה שלמה (שם) הביא טעם על איסור בשר בחלב שכתב הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מח), שזה היה ענין של עבודה זרה, וכן כתבו המפרשים שהיה מנהג עבודה זרה שמבשלים ואוכלים גדי בחלב בבית תועבותם בימי חגיהם. ולכן יש לומר שהתורה קבעה את אכילת בשר בחלב ובישולו לסמל של הרחקה מעבודה זרה בכל ימי השנה, אותה המטרה ואותה המגמה שבשבילה אסרה חמץ לזמן של שבעה ימים, ישנה גם באיסור בשר בחלב, אף עלפי ששניהם היתר ומותרים זה בפני עצמו וזה בפני עצמו כמו חמץ שמותר כל השנה, צותה תורה שלא לבשלו ושלא לאכלו בתור סמל להרחקה מעבודה זרה. ועל פי זה יש להבין מה שמצינו חומרות נוראות גבי איסור בשר בחלב כמבואר בחולין קה, א דאמר מר עוקבא:אנא להא מילתא חלא בר חמרא (לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין), דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוי אכיל גבינה עד למחר כי השתא (מעת לעת). ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא אכילנא. ואין להבין מהו היסוד של חומרות כאלה, אבל להנ"ל מובן שפיר, מכיון שיסוד האיסור וטעמו הוא הרחקה מעבודה זרה אם כן כל מה שאדם מרגיש שזה הוא אצלו הרחקה משמץ של עבודה זרה, זהו בכלל מצוה.
טעם חמישי, אין לערב את כח הדין עם כח מדת הרחמים עוד ראה בספר צרור המור: הטעם בזה לפי שאין ראוי לערב הכוחות אלו באלו כח הדין בכח הרחמים וכח הרחמים בכח הדין, כי הבשר הוא מדת הדין בסוד "קץ כל בשר" והחלב הוא סוד הרחמים הגמורים המלבינים עונותיהם של ישראל כאומרו כשלג ילבינו וכו'. וכעין זה בריקנטי מובא שיש עוד מפרשים כי הבשר והחלב רומזים לזרועות עולם, וכבר ידעת פירוש בשר מפסוק (בראשית ו, יג) "קץ כל בשר", והוא הבור ריק ממים ומלא נחשים ועקרבים, וידעת כי אף השם חרה בעם בעוד הבשר בין שיניהם (במדבר יא, לג), ולכן אין ראוי לערבו בבאר מים חיים שהחלב והדבש יוצאים משם באשר ה' שם, כי אין להכניס כח הטומאה בהיכל הקודש. ועיין ברבינו בחיי (שמות כג, יט) שכתב, דמצוה זו מכלל החקים היא, מכלל פרה אדומה ושעיר המשתלח, וכן דרשו חז"ל: לעתיד לבא הקב"ה מגלה להם לישראל מפני מה צותה התורה בשר בחלב ופרה אדומה ושעיר המשתלח.
מקור בגמרא לשהייה בין בשר לחלב שני דינים מובאים בגמרא חולין קה, א לגבי שהייה בין בשר לחלב, שאמר רב חסדא. דין ראשון של רב חסדא: בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: כמה ישהה בין בשר לגבינה (רש"י – בין בשר לגבינה – משמע שאכל בשר ורוצה לאכול גבינה)? אמר ליה: ולא כלום, איני, והא אמר רב חסדא: אכל בשר – אסור לאכול גבינה מיד אחר אכילת הבשר, אך אם אכל גבינה – מותר לאכול בשר מיד לאחר מכן? אלא, כמה ישהה בין גבינה לבשר? אמר ליה: ולא כלום. דין שני של רב חסדא: אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא: בשר שבין השיניים מהו (מה הדין כשנשאר רק בשר בין השיניים, ולא בפה, האם גם זה נחשב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיסירנו)? והשיב רב חסדא, קרי עליה: (במדבר יא) "הבשר עודנו בין שיניהם" (הרי התורה קוראת "בשר" לבשר בין השיניים, וממילא יש להימנע מלאכול גבינה עד שיסיר את הבשר). מבואר מדברי הגמרא, שמהדין הראשון של רב חסדא מצאנו שאין ענין להמתין בין אכילת חלב לבשר ורק בין בשר לחלב צריך להמתין, ומהדין השני של רב חסדא מצאנו שיש להמנע מאכילת גבינה אחר בשר עד שיסירנו מבין השיניים. בנוסף לזה ישנו מקור בגמרא שם לחיוב שהייה אחרי אכילת בשר, דאמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא (אני לענין זה חומץ בין יין לגבי אבי, כלומר, גרוע מאבי), דאילו אבא – כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא (כאשר היה אוכל בשר היום, לא היה אוכל גבינה עד למחר באותה שעה, שהיה ממתין מעת לעת – היינו, עשרים וארבע שעות), ואילו אנא – בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא – אכילנא (כאשר אני אוכל בשר בסעודה, באותה סעודה בלבד איני אוכל גבינה, אבל בסעודה הבאה, כבר אני אוכל). אולם, הגמרא אינה מפרטת כמה זמן שהה מר עוקבא בין הסעודות.
טעמים לחיוב השהייה אחרי אכילת בשר שני טעמים עיקריים מצאנו מפני מה יש חיוב שהייה בין אכילת בשר לאכילת חלב. רש"י בחולין קה, א כתב טעם ראשון, דמה שאסור לאכול גבינה מיד אחר בשר, הוא משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו. טעם שני להצריך שהייה בין בשר לחלב כתב הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ט' הלכה כח) מפני הבשר הנמצא בין השיניים, ומקורו מהדין השני של רב חסדא, וז"ל הרמב"ם: מי שאכל בשר בתחילה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות מפני הבשר של בין השיניים שאינו סר בקינוח.
נפקא מינות בין טעמים אלו בגוף שני הטעמים בחיוב השהייה אחרי אכילת בשר שכתבו רש"י והרמב"ם, ישנם כמה נפקא מינות לדינא ביניהם, א. בשר שבין השיניים אחר זמן השהייה אם צריך להסירו או לאו. ב. באדם הלועס לתינוק אם צריך להמתין או לאו. ועוד. בטור (יורה דעה סימן פט) כתב: אכל בשר לא שנא בהמה חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה כשיעור שמזמן סעודת הבוקר עד סעודת הערב שהוא ו' שעות. ואפילו אם שהה כשיעור, אם יש בשר בין השיניים צריך להסירו. ובתוך הזמן אפילו אין בשר בין השיניים אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך. ולפי זה הטעם אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק אין צריך להמתין דכיון שלא אכלו אינו מוציא טעם. והרמב"ם נתן טעם לשהייה משום בשר שבין השיניים, ולפי דבריו לאחר ששהה כשיעור מותר אפילו נשאר בשר בין השיניים, והלועס לתינוק צריך להמתין, וטוב לאחוז בחומרי ב' הטעמים, עכ"ל הטור. מבואר מדברי הטור שישנם שני נפקא מינות בין טעם רש"י לטעם הרמב"ם: א. אם נשאר בשר בין השיניים אחר זמן השהייה, שיטת רש"י להחמיר וצריך להסירו, כיון שהבשר עדיין מוציא שומן ומושך טעם. שיטת הרמב"ם להקל ואינו צריך להסירו לאחר הזמן, וכפי שנבאר טעמו להלן. ב. כשלעס את הבשר לתינוק, שיטת רש"י להקל דאין צריך לשהות, כיון שלא אכל אינו מוציא טעם. שיטת הרמב"ם להחמיר שצריך לשהות משום הבשר שבין השיניים. אולם עיין בש"ך (יורה דעה סימן פט ס"ק ב') שהביא בשם העיטורי זהב שאף לפי סברת רש"י יש להחמיר לשהות אף אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק, וז"ל: והעיטורי זהב כתב בתוך הזמן אפילו אין בשר בין השיניים אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומוציא טעם עד זמן ארוך ולפיכך אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק צריך להמתין אף על גב שלא אכלו מכל מקום טעם הבשר נשאר לו בפיו ומשך לו טעם שומן כאלו אכל עכ"ל, והש"ך כתב על זה שדבריו תמוהין. גם בכנסת הגדולה (שם אות יג) הביא נפקא מינה שלישית לטעמים אלו בין פירוש רש"י והרמב"ם לענין אם אוכל רק תבשיל של בשר ולא את הבשר עצמו, דלפי טעם רש"י שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך, אף באכל תבשיל של בשר ואוכל תבשיל של גבינה או גבינה עצמה, צריך שהייה, לפי שהבשר מוציא שומן ומשליכו בתבשיל, ואותו שומן נדבק בפה ומאריך בטעמו עד זמן ארוך. אבל לפי טעם הרמב"ם שהוא משום בשר שבין השיניים בתבשיל של בשר אין צריך שהייה, כיון שאין לחוש לבשר של בין השיניים. אך הוסיף דאפשר דאינו מוציא שומן ומאריך בטעמו אלא באוכל בשר עצמו אבל באוכל תבשיל של בשר אין כח בשומן הנפלט בתבשיל להאריך בטעמו עד זמן ארוך. וראה בבדי השלחן (שם, ס"ק טז) שכתב שהטועם את הבשר בלשונו ומוציאו מפיו מיד אין צריך להמתין דליכא בזה לא חשש השארת טעם בפיו ולא חשש בשר שבין השיניים, ומכל מקום צריך לקנח פיו ולהדיחו.
ביאור בטעמי רש"י ורמב"ם הטור (יורה דעה פט) כתב שלפי הטעם שהביא רש"י (בד"ה אסור לאכול גבינה) שחיוב השהייה אחרי אכילת בשר לפני שיאכל גבינה הוא משום שמנונית הבשר שטעמה נשאר זמן רב, אזי אם מצא אחר כך בשר בין שיניו, צריך הוא להסירו. וביאור הדבר, כי לפי רש"י פסקו זה של רב חסדא על בשר שנשאר בין השיניים הוא ענין נפרד מן הפסק הקודם של חיוב השהייה (אף על פי שרב חסדא אמר את שניהם), והוא קשור לתקנת חכמים שאין לאכול בשר או גבינה אם פירורים מהמאכל האחר עדיין בפיו, ויש לעשות קינוח והדחה כדי להסירם, אך אמצעיים אלה לא יועילו להסרת הטעם של שמנונית הבשר, ולכן יש להמתין לפני אכילת הגבינה. יוצא לפי זה ששני פסקיו של רב חסדא, טעם הבשר הנמשך (הדין הראשון) ומציאת בשר בין שיניו (הדין השני), לכל אחד מהם החומרא שלו: הראשון: שאם אכל בשר חייב להמתין הזמן הנדרש ולא יועילו קינוח והדחה. השני: שאם מצא בשר בין שיניו צריך להסירו ולקנח ולהדיח, ולא תועיל המתנת זמן. אמנם, לרמב"ם יש דרך אחרת בסוגיא, ולדעתו שני פסקיו של רב חסדא הם ענין אחד: היינו שאומר רב חסדא שטעם ההמתנה אחרי אכילת בשר הוא משום הבשר שנשאר בין השיניים, שלאחר שש שעות כבר מעוכל הוא אפילו בהיותו בפה (פרישה על הטור שם – כנראה על ידי כח העיכול של הרוק), ואינו משום שמנונית הבשר שטעמה נשאר זמן רב. קינוח והדחה אינם מועילים להסיר בשר שנשאר תקוע בין השיניים, אלא רק לפירורי בשר הנשארים בפה. ועיין עוד בפרי תואר (יו"ד סי' פט) שכתב על מה שהקשה הפרי חדש מסברתו דלא מסתבר ליה דבשר שבין השיניים מתעכל בו' שעות, שהנסיון יכחיש סברתו שבהמשך שש שעות נסרח הבשר ההוא ולא ישאר בו טעם כל עיקר. ועיין עוד בב"ח (שם אות א' ד"ה אכל בשר) מה שביאר בשיטות רש"י והרמב"ם. ובכנסת הגדולה (שם אות י) כתב דמדברי ריב"ה משמע דדוקא כשיודע שיש בשר בשיניים צריך להסירו אבל בסתם אינו חושש, אבל הרשב"א כתב בחדושיו בשם בה"ע דאם חושש לבשר שבין שיניו אפילו שהה צריך להוציא ומכל מקום היכא דאין חושש אין צריך לבדוק. (רש"ל בפרק כ"ה סימן ט'). וראה עוד בבדי השלחן (שם ס"ק יא) שכתב דמי שרגיל אצלו כן הרבה שהבשר נתחב בין שיניו אולי יש לו לנקר שיניו תמיד אחר אכילת בשר, וצריך עיון. ושם בבדי השלחן (ס"ק יב) כתב דנראה שאין לו לבולעו דאז יצטרך להמתין עוד ו' שעות לפי הטעם הראשון שחיוב השהייה אחרי אכילת בשר לפני שיאכל גבינה הוא משום שמנונית הבשר שטעמה נשאר זמן רב, ואף שהוא רק דבר מועט הא לא חילקו חכמים בזה בין רב למעט.
טעם נוסף לחיוב השהייה אחרי אכילת בשר בנוסף לטעם רש"י שחיוב השהייה אחרי אכילת בשר לפני שיאכל גבינה הוא משום שמנונית הבשר שטעמה נשאר זמן רב, וטעם הרמב"ם לשהייה משום בשר שבין השיניים, הביא הפלתי (שם ס"ק ג') טעם שלישי לשהייה והוא שהשהייה קשורה לעיכול הבשר, וז"ל: נראה דזהו אם להמתין שעה חדא או שש שעות נחלקו בענין עיכול כי עיין באו"ח (סימן קפד) במגן אברהם (ס"ק ט') דתחלת עיכול הוא לערך שעה וחומש וסוף עיכול ששה שעות, והמקילים חשבו דהוי בשיעור תחלת עיכול לענין ברכת המזון דתו אין צריך לברך ברכת המזון, אם כן אף לענין זה כבר נתעכל והלך לו ולכך מותר לאכול וכמעט מסתברין טעמיהם. והמחמירים הולכים בתר סוף עיכול והוא ששה שעות כמו שכתב המגן אברהם שם ולכך צריך המתנה ששה שעות וזה ברור. בתשובות והנהגות (חלק א' סימן תלא) נשאל, אם אכל בשר בלילה וישן וקם בבוקר ורוצה לשתות קפה עם חלב והוא עדיין קודם שש שעות מהו. ובתשובתו הביא מספר ויעש אברהם שכתב בשם הגה"ק האדמו"ר רבי אברהם מטשכנוב ששיעור שש שעות היינו לעיכול, ושינה גורם עיכול ולא צריך שש שעות, ושמע שאחד מגדולי הוראה פסק כן להלכה למעשה, ויש לתמוה שלא ראו הספר זכרון למשה עם הנהגות החתם סופר שהורה בתחילה להתיר, והכין לעצמו חלב לקפה לשתות בבוקר ונשפך, ומזה הבין שאין הדין כן, ולכן מאז פסק דלא פלוג עיי"ש, ומי הוא אשר יהין לפסוק נגד עמוד הוראה כמותו, אבל הניח בצריך ביאור דלא בשמים היא לפסוק הוראות בסימנים מן השמים. ונראה שבעלמא אי אפשר לפסוק ממעשה, ורק ההלכה קובעת, אבל גאוני ישראל בעלי רוח הקודש כמו החתם סופר, הרגישו שזהו סימן, וביררו שוב ההלכה וראו פנים לאסור ולכן שינה פסק דינו, ויש לסמוך עליו. עכ"ד התשובות והנהגות. ועיין עוד בדברי הצרור המור (שם), שהביא סברא להחמיר אף באכילת בשר אחר אכילת חלב כמו דין שהייה של אכילת חלב אחר אכילת בשר, על פי הפסוק "לא תבשל" ולא אמר "לא תאכל" לרמוז לנו כפי חכמי האמת כי אסור לאכול בשר ואחר כך חלב וכן אסור לאכול חלב ואחר כך בשר ודינם שוה לענין השיעור שהוא עד שיתעכל המזון שבמעיו כמו שש שעות שהוא זמן מסעודה לסעודה כי הבשול האמור כאן על בישול האיצטומכא הוא בענין שלא יתבשלו הבשר והחלב באיצטומכא בזמן אחד וכו'. ולפי שיש אצטומכא מאחרת העיכול, ליראי ה' ולחושבי שמו אין לאכול גבינה ובשר ביום אחד וכל שכן בשר וגבינה וכן נוהגים המדקדקים במצות ואנשי מעשה. וראה בחק יעקב (או"ח סי' תצד ס"ק יא) בשיעור עיכול לענין בשר בחלב. ומה שכתבו חכמי האמת אולי כוון לדברי הזהר (ח"ב קכה): דכל מאן דאכיל האי מיכלא דאתחבר כחדא בשעתא חדא או בסעודתא חדא, ארבעין יומין וכו' וגרים לאתערא דינין בעלמא וכו'. ובים של שלמה (חולין קה, א) ובש"ך (יו"ד סי' פט ס"ק טז) וברכי יוסף (שם) ובדרכי תשובה (שם) וכן במנחה בלולה כתב כדברי הצרור המור בשם בעלי הקבלה ובמאור עינים (עמ' תיח). ולפי דברי הצרור המור צידד בתורה שלמה דיש מקום לבאר מה שמבואר בחולין שם שהמתין אביו של מר עוקבאמעת לעת בין בשר לחלב על פי מה שמבואר בברכות נג, ב כמה שיעור עיכול אמר ר"י כל זמן שאינו רעב, ולפי זהיש לומר דאבא של מר עוקבא היה דרכו לאכול פעם אחת במעת לעת ולא היה רעב מקודם וממילא ששיעור עיכול אצלו נמשך מעת לעת מה שאצל סתם בני אדם השיעור שש שעות. אמנם דבריו צריכים עיון, שהרי אם כל מה שהמתין אביו של מר עוקבא מעת לעת היא משום ששיעור עיכולו היה מעת לעת, לפי זה צריך ביאור מה שאמר מר עוקבא שהוא חומץ בן יין, דהרי ממה שאביו לא אכל עד למחרת היה רק משום שעיכולו נמשך זמן רב, ומה שהיה מר עוקבא אוכל יותר מפעם אחת ביום היה רק משום שעיכולו יותר מהר משל אביו, ואם כן מה אמר מר עוקבא על עצמו שהיה חומץ בן יין, וצריך ביאור בזה.
שיטות הראשונים בהבנת דברי הגמרא נחלקו הראשונים בדברי רב חסדא (בדין הראשון) שאמר שאם "אכל בשר – אסור לאכול גבינה, גבינה – מותר לאכול בשר". וכן נחלקו בביאור דברי מר עוקבא שאמר: "אנא – בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא – אכילנא", שכאשר הוא אכל בשר בסעודה, באותה סעודה בלבד הוא לא אכל גבינה, אבל בסעודה הבאה, היה אוכל. ובהבנת דברי הגמרא יש לבאר בשני אופנים, האופן הראשון להקל: פירש בזה רבינו יעקב ז"ל דכולה מיירי בלא קינוח ובלא נטילת ידים אבל אם קינח ונטל ידיו אף על פי שאכל בשר מותר לאכול גבינה, ולא הוזכרו שהייה מסעודה לסעודה אלא למי שלא קינח, ועובדא דמר עוקבא לפי שלא היה יכול לקנח פיו, אי נמי דעביד הכי ממדת חסידות, ולפי שלא היה מפריז כל כך בחסידות אביו קרי נפשיה חלא בר חמרא. (מובא בחידושי הריטב"א חולין קה, א). כן הוא שיטות רבינו תם והבה"ג שמובאות בתוספות חולין קד, ב (ד"ה עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא) ד"אכל בשר אסור לאכול גבינה" היינו בלא נטילה וקינוח אבל בנטילה וקינוח שרי. וביאור "אכל גבינה מותר לאכול בשר" אף בלא נטילה וקינוח. ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי היינו בלא נטילה וקינוח אי נמי מחמיר על עצמו היה. ועיין עוד תוספות בחולין קה, א (ד"ה לסעודתא אחריתא אכילנא) שביאר דברי מר עוקבא שאמר: "אנא – בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא – אכילנא": דלאו בסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית אלא אפילו לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן. וראה בבדי השלחן (שם ס"ק כג) שמפרש ד"סילוק" היינו שמסיר מעל השלחן כל המאכלים דבזה הוי היכר שאכילת הגבינה היא כסעודה אחרת. אופן שני בהבנת הגמרא הוא להחמיר, כדברי הרשב"א (חולין קה, א) שכתב: דהא דאמרינן "כמה ישהה בין בשר וגבינה", פירש הרב אלפס ז"ל אפילו בשקנח והדיח פיו, והא דאמר רב חסדא "אכל בשר אסור לאכול גבינה" אפילו בקנוח הפה ובנטילת ידים קאמר עד שישהה מעת לעת, ו"אכל גבינה מותר לאכול בשר" בקינוח הפה קאמר, ואי יממא הוא בלא נטילת ידים ואי ליליא הוא בנטילת ידים, וכן פירש רבינו חננאל וז"ל: ולא מצינו מי שהתיר לאכול גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת אלא מר עוקבא דאכל בשר בסעודה אחת ובסעודה אחרת גבינה ואמר על עצמו דבהא מלתא חלא בר חמרא אנא ואי אפשר להתיר בפחות מזה והבשר של בין השיניים בשר גמור הוא עכ"ל. נמצא פסק הלכה לדברי רבינו חננאל והרב אלפסי דבשר בהמה ואחר כך גבינה צריך לשהות לפחות מעת לעת, והוא שיעור שש שעות כמו שכתבו הרמב"ם והרב בעל העיטור, ולא יספיק תוך זמן זה קנוח הפה ונטילת ידים לפי שאין הבשר של בין השנים ושל בין החניכים מתעכל בפחות מכן ובשר של בין השיניים בשר הוא דכתיב "הבשר עודנו בין שיניהם", ונראין דברי הרב בעל העיטור שכתב דאם חושש בשר בין שניו ואפילו שהה צריך להוציאה. ועיין שם עוד שהביא הרשב"א את שיטת המקילים, בשם בה"ג, רבינו יעקב, והר"ז הלוי, וכתב דלפי דבריהם אין הפרש בין בשר ואחר כך גבינה ובין גבינה ואחר כך בשר אלא שזה אין צריך קנוח הפה וזה צריך קינוח הפה, והראשון נראה עיקר. ודחה הרשב"א את דברי המקילים, דאלמלא כן לא היה מר עוקבא קורא עצמו בכך חומץ בן יין, (נראה דרוצה לומר שאין להרחיק הקולא של מר עוקבא מן החומרא של אביו כל כך, מן הקצה אל הקצה, ולפחות היה שוהה עד הערב), ועוד ד"אסור" דאמר רב חסדא ("אכל בשר אסור לאכול גבינה") לגמרי משמע לומר שאין לו תקנה ולכולי עלמא משמע ולא מדת חסידות, ועוד נראה ראיה מוכרחת דעל כרחין הא דאיבעיא מיניה רבי אסי מר' יוחנן "כמה ישהה" אפילו בשנטל ידיו וקנח פיו קאמר דאי לא לא הוה אמר ליה ר' יוחנן "ולא כלום" דלכולי עלמא נטילת ידים בעינן בין גבינה לתבשיל, אלא על כרחך "כמה ישהה" אפילו לאחר נטילת ידים קאמר אפילו הכי קאמרינן ד"אכל בשר אסור לאכול גבינה" אלמא בין בשר לגבינה לא אפשר בלא שיהוי. וכן ברמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ט' הלכה כח) פסק כשיטת המחמירים וז"ל: מי שאכל בשר בתחילה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות מפני הבשר של בין השיניים שאינו סר בקינוח. וראה בטור (אורח חיים סימן קעג) שהביא בתחילתו את שיטת המקילים בשם הבה"ג שכתב, שהאוכל בשר מותר לאכול אחריו גבינה מיד על ידי קינוח ונטילה והאוכל גבינה מותר לאכול בשר מיד אף בלא קינוח ונטילה. אך כתב הטור בהמשך דבריו בשם אביו הרא"ש, דלא נהגו העולם כן אלא נוהגין שלא לאכול גבינה אחר הבשר אפילו הוא בשר עוף ואין לשנות המנהג הלכך אין לאכול גבינה אחר הבשר עד שישהה כשיעור מזמן סעודת הבקר עד זמן סעודת הערב ואם יש בשר בין השיניים צריך להסירו. ובשר אחר גבינה מותר מיד על ידי קינוח והדחת פיו ונטילת ידים ואם הוא יום ורואה שידיו נקיות אין צריך נטילה. (ועיין עוד בטור יורה דעה סימן פט).
תמצית השיטות – אכילת חלב אחר בשר בהמה בגוף יסוד המחלוקת דאיתא בחולין קה, א דאחר בשר אסור לאכול גבינה עד סעודה אחרת, דעת המחמירים דהיינו מכדי זמן סעודת הבקר עד סעודת הערב (ויש שביארו שהוא ו' שעות), וסברת המקילים דמיד כשסילק ובירך נחשב כבר סעודה אחרת. בין המקילים – רבינו יעקב, רבינו תם, בה"ג, וכן הוא דעת הראבי"ה, המרדכי, רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים (סימן קמט) ובעל המאור, שסוברים שאפילו לאלתר מותר דלא פלוג רבנן, רק שהצריכו סילוק השלחן וברכה אחרונה, וביניהם שהצריכו קינוח והדחה, וכן יש שהחמירו והצריכו סילוק השלחן וברכה אחרונה וגם קינוח והדחה, ובנוסף לזה נטילת ידים. בין המחמירים – הרמב"ם, רא"ש, רשב"א, רבינו חננאל, רי"ף, וכן הוא דעת בעל העיטור, שפירשו דהא דאמר רב חסדא "אכל בשר אסור לאכול גבינה" אפילו בקינוח הפה ובנטילת ידים קאמר, עד "סעודתא אחריתא" דהיינו מזמן סעודת הבוקר עד זמן סעודת הערב ובפחות משיעור זה אין לאכול גבינה אחר בשר.
אכילת גבינה אחר בשר עוף בגמרא בחולין (קד, ב) תאני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, כלומר דרך הפקר שאינו נזהר לקנח פיו וליטול ידיו ביניהם. ועל פי דברי הגמרא הללו, אף בין המחמירים לשהייה בין בשר בהמה לחלב, יש שהקילו לענין אכילת גבינה מיד אחרי אכילת בשר עוף, וזה משום שהם מפרשים "עוף וגבינה" בגמרא כאן כפשטו היינו עוף ואחר כך גבינה.
דעת המקילים הרשב"א בחולין (קה, א) כתב דלענין עוף ואחר כך גבינה לדברי הרמב"ן ז"ל דינו כדין גבינה ואחר כך עוף ולעולם נאכלין באפיקורן בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים בין ביום ובין בלילה. ובריטב"א (שם) כתב לענין עוף וגבינה אפילו אכל עוף בתחילה מותר לאכול גבינה באותה סעודה בין ביום ובין בלילה בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים, והוא הדין לבשר חיה למאי דקיימא לן בשר חיה מדברי סופרים, ואגרא חדא מינייהו נקט ונקט עוף דשכיח טפי, אי נמי דסבירא ליה כרבי יוסי הגלילי דבשר חיה מדאורייתא, ולית הלכתא כוותיה, ולא כדברי רבינו תם ז"ל שפירש דוקא עוף שאינו נדבק לחיך כל כך, אבל חיה דינה כבהמה, ואינו נכון.
דעת המחמירים המאירי בספרו מגן אבות (ענין ט' חולין קד, ב) כתב: תאני אגרא (חמוה דרב אבא) עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, כלומר דרך פרסום ושאין צריך ליזהר לקנח את הפה בין זה לזה או ליטול את ידיו אלא אוכל בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים. ומכל מקום דוקא גבינה ואחריה עוף, הא אם אכל עוף תחילה, אינו מחליט ההיתר לאכול בשר, ואף על פי שהקדים בלשון עוף לגבינה לאו דוקא שאכל עוף, אלא מתוך שהוא בא עכשיו לאכול את העוף אחר שאכל את הגבינה הוא מזכירו תחילה, ומכל מקום הגבינה אכל תחילה. וראיה ראשונה לזה, שאיסור גבינה אחר בשר נלמד מהפסוק "הבשר עודנו בין שניהם" (במדבר יא, לג), וכל שלא שהה כשיעור שהזכרנו לא נתעכל במקומו ושם בשר עליו ונמצא אוכל את שניהם ביחד, ואם כן כל שאכל עוף תחילה היאך מתירין גבינה אחריו. ואפילו בקינוח הפה ונטילת ידים, והרי בשר התחוב בין השיניים אין קנוח מעבירו ונמצאו נאכלים ביחד. ראיה שניה שבאכילת גבינה תחילה נאמרה, שהרי סמכו לשמועה זו (שם) רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי אייתי ליה גבינה אכל ואייתי ליה בשרא ואכל לא משא ידיה, כלומר אלא שקנח את הפה לבד, ואקשו ליה והא תני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא, ושני ליה ההיא בלילא הא ביממא, מחזא קא חזינא, ולמדת להדיא דעוף וגבינה דקתני אגרא פירושו גבינה ואחר כך עוף, כמעשה של רב יצחק בגבינה ובשר. ראיה שלישית, דאף רב חסדא אמר בסוגיא זו (חולין קה, א) אכל בשר אסור לאכול גבינה, והרי סתם אמרה לא שנא עוף ולא שנא בהמה ופירושו אף בקינוח. על פי דברים אלו כתב המאירי: דנמצא כלל הדברים שכל מאכל בשר בין של בהמה בין של עוף אינו אוכל גבינה אחר כך עד שיעברו שש שעות או חמש שהוא שיעור שבין סעודה לסעודה, שאף אם היה בשר בין השיניים כבר נתעכל במקומו, ואין קנוח ונטילה נזכרים בזה כלל, שאם בתוך השיעור אינו מועיל, ואם לאחר השיעור אינו צריך. אולם הוסיף בין דבריו דנראה להקל עוד שאף באכל עוף תחילה אף על פי שצריך שהייה, אינו צריך שש שעות, אלא כל שסעודה לסעודה, אפילו בקירוב זמן הואיל וסילק ועקר שהוא מתעכל בנקל ונפקע שם בשר מעליו. אך ברמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ט' הלכה כח) החמיר להצריך דוקא "כמו שש שעות" שהייה בין עוף לחלב, וכתב וז"ל: מי שאכל בשר בתחילה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות מפני הבשר של בין השיניים שאינו סר בקינוח. ומפרש הבית יוסף (יורה דעה סימן פט) בגוף דברי הרמב"ם שמחמיר שיש לשהות אף אחרי עוף, מדגרסינן בחולין (קד, ב) תאני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, כלומר דרך הפקר שאינו נזהר לקנח פיו וליטול ידיו ביניהם ומפרש הרמב"ם דבאוכל גבינה ואחר כך עוף מיירי דאילו אכל עוף תחילה אסור לאכול אחריו גבינה ושלא כדברי הרמב"ן שכתבו הרשב"א (תורת האדם ב"ג ש"ד פז סוע"א) והר"ן (לז, א ד"ה עוף) שסובר דאפילו עוף ואחר כך גבינה שרא אגרא. וזה לשון הרשב"א בתורת הבית (הקצר ב"ג ש"ד פו, א) אכל עוף או חיה יש מי שהורה שאוכל אחריהם מיד גבינה בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים ואין דבריהם מחוורים וגדולי המחברים אסרוהו כאוכל אחר בשר הבהמה, אבל אם אכל גבינה תחילה אוכל אחריה עוף או חיה בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים ולזה דעתנו נוטה וכזה ראוי להורות עכ"ל.
פסק הלכה לפי שיטת השו"ע כתב הבית יוסף (אורח חיים סימן קעג) דלדעתו מה שנהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל לא מטעם גדר וסייג הוא שנהגו כן אלא משום דסבירא להו כדעת הרמב"ם (עי' מאכ"א פ"ט הכ"ח) שמפרש דהא דאמר רב חסדא "אכל בשר אסור לאכול גבינה" אפילו בקינוח הפה ובנטילת ידים קאמר. והוסיף שם שהעולם נהגו כדברי הרמב"ם וכן פסק הרשב"א בתורת הבית (ארוך ב"ג ש"ד פו, ב). וכתבו הרמב"ם (שם) והרשב"א (שם פז, ב) ששיעור זה צריך להמתין אפילו אחר בשר עוף. אכן השולחן ערוך (יורה דעה סימן פט סעיף א') סתם וכתב שיש לשהות "שש שעות" ולא כתב כהרמב"ם "כמו שש שעות" וז"ל: אכל בשר, אפילו של חיה ועוף (ש"ך – שהם מדרבנן), לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות. ואפילו אם שהה כשיעור, אם יש בשר בין השיניים, צריך להסירו (כתב הר"ן דאין צריך שהייה ו' שעות מאותו זמן שמסירו אלא מאכילה וכתוב בת"ח (כלל עו דין א') דהוא הדין לענין המנהג בהמתנת שעה – ש"ך ס"ק ג'). והלועס לתינוק, צריך להמתין. והגיה הרמ"א שם: ואם מצא אחר כך בשר שבין השיניים, ומסירו, צריך להדיח פיו קודם שיאכל גבינה (הר"ן פכ"ה). ועיין עוד בש"ך (שם ס"ק ד').
פסק הלכה לפי שיטת הרמ"א פסק הרמ"א שם לענין שהייה בין אכילת בשר לאכילת חלב, דיש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעות, רק מיד אם סלק ובירך ברכת המזון, מותר על ידי קנוח והדחה (תוס' ומרדכי פכ"ה והגהות אשיר"י והג"ה מיימוני פ"ט דמ"א וראבי"ה). והמנהג הפשוט במדינות אלו, להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אחר כך גבינה. מיהו צריכים לברך גם כן ברכת המזון אחר הבשר (ע"פ הארוך והגהות ש"ד), דאז הוי כסעודה אחרת, דמותר לאכול לדברי המקילין. אבל בלא ברכת המזון, לא מהני המתנת שעה. ואם מצא בשר בין שיניו, אחר השעה, צריך לנקרו ולהסירו (ד"ע ממשמעות הר"ן הנ"ל). ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות. וכתב הש"ך (שם ס"ק ה') שטעם פלוגתתן דאיתא בגמרא בחולין דאחר בשר אסור לאכול גבינה עד סעודה אחרת ודעת סברא הראשונה דהיינו מכדי זמן סעודת הבקר עד סעודת הערב שהוא ו' שעות וסברת היש אומרים דמיד כשסילק ובירך מיקרי סעודה אחרת. וכתב מהרש"ל שם דלכולי עלמא אם לא סילק ובירך אפילו כל היום כולו אסור דהא בעינן סעודה אחרת והרבה בני אדם מקילין בזה וטעות הוא בידם עכ"ל, ומה שכתב הרמ"א אבל בלא ברכת המזון לא מהני המתנת שעה הוא לאו דוקא דאין הכי נמי דכל היום כולו אסור עד שסילק ובירך. עוד כתב הש"ך (שם ס"ק ו') דנראה דאם אכל בשר בלא סעודה צריך לברך ברכה אחרונה מקודם ובלאו הכי לא הוה סילוק. ואם מצא בשר בין שיניו, אחר השעה, צריך לנקרו ולהסירו, דצריך הדחה וקינוח הפה אבל ודאי אם לא מצא בשר בין שיניו דהמנהג בהמתנת שעה סגי אפילו בלא קינוח והדחה.
האם צריך גם קינוח והדחה כן בדרכי משה הארוך (יו"ד סימן פט אות ז') הביא את שיטת המרדכי (ריש כל הבשר) והתוספות (חולין קה, א ד"ה לסעודתא) שפירשו דמותר לאכול גבינה אחר אכילת בשר אפילו לאלתר אם סלקו וברכו, דלא פלוג רבנן וכן כתב ראבי"ה (סי' אלף קח) עכ"ל. ובביאור אורח מישור (על הדרכי משה הארוך שם אות ג') כתב, דעל פי זה כתב הרמ"א בהגהותיו "ויש אומרים דאין צריך להמתין ו' שעות אלא מיד אם סילק ובירך ברכת המזון מותר על ידי קינוח והדחה" עכ"ל. והלחם חמודות(דף ריח) השיג על הרמ"א הלא לסברא זו דסומכין על הלכות גדולות ורבינו תם וראבי"ה לא בעינן ולא כלום עכ"ד. והיינו שלפי שיטת המקילים לא צריכים קינוח והדחה אחר אכילת הבשר כלל, ורק בסילוק וברכת המזון אחר בשר מותר לאכול גבינה, ואיך אז הצריך הרמ"א קינוח והדחה בנוסף לסילוק וברכת המזון. וכתב על זה באורח מישור שם, דישרים הם דרכי הרמ"א עיין שם יישובו. ובהמשך דבריו כתב דלכן העיקר נראה פשוט דראבי"ה סבר דאם אינו ממתין רק אוכל מיד אם סילק ובירך בעי קינוח והדחה דבמה יצא טעם הבשר מפיו ויותר טוב היה לקנח ולהדיח לחוד ממה שיברך ברכת המזון ולא יקנח וידיח דאם לא כן יהיה קיל יותר בשר וגבינה מגבינה ואחר כך בשר. אכן בבדי השלחן (שם ביאורים ד"ה מותר על ידי קנוח והדחה) הביא מספר יד יהודה דלדיעה זו דמסעודה לסעודה המוזכר בגמרא חולין קה, א היינו על ידי סילוק וברכת המזון משמע דלא בעי קינוח והדחה (כפי הדיעה שבהמתנת שש שעות אין צריך קינוח והדחה) אבל מכל מקום דעת הרמ"א שאין לסמוך על דיעה זו לחוד אלא בצירוף דיעה השלישית בהאי ענינא שהוא דעת הבה"ג והרבינו תם שבתוספות (חולין קד, ב ד"ה עוף וכו') דסגי בקינוח והדחה ונטילת ידים בין בשר לגבינה אף בלא שום המתנה וסילוק (ובין גבינה לבשר אין צריך כלום זולת נטילת הידים).
סיכום הענין שני טעמים עיקריים מצאנו מפני מה יש חיוב שהייה בין אכילת בשר לאכילת חלב. רש"י בחולין קה, א כתב טעם ראשון, דמה שאסור לאכול גבינה מיד אחר בשר, הוא משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו. טעם שני להצריך שהייה בין בשר לחלב כתב הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ט' הלכה כח) מפני הבשר הנמצא בין השיניים. הפלתי (שם ס"ק ג) הביא טעם שלישי לשהייה והוא שהשהייה קשורה לעיכול הבשר, וז"ל: נראה דזהו אם להמתין שעה חדא או שש שעות נחלקו בענין עיכול כי עיין באו"ח (סימן קפד) במגן אברהם (ס"ק ט') דתחילת עיכול הוא לערך שעה וחומש וסוף עיכול ששה שעות, והמקילים חשבו דהוי בשיעור תחלת עיכול לענין ברכת המזון דתו איןצריך לברך ברכת המזון, אם כן אף לענין זה כבר נתעכל והלך לו ולכך מותר לאכול וכמעט מסתברין טעמיהם.והמחמירים הולכים בתר סוף עיכול והוא ששה שעות כמו שכתב המגן אברהם שם ולכך צריך המתנה ששה שעות וזה ברור. נחלקו הראשונים בדברי רב חסדא בגמרא חולין קה, א שאמר, "אכל בשר – אסור לאכול גבינה, גבינה – מותר לאכול בשר". וכן נחלקו בביאור דברי מר עוקבא שאמר: "אנא – בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא – אכילנא", שכאשר הוא אכל בשר בסעודה, באותה סעודה בלבד הוא לא אכל גבינה, אבל בסעודה הבאה, היה אוכל. בהבנת דברי הגמרא יש לבאר בשני אופנים, האופן הראשון להקל: פירש בזה רבינו יעקב ז"ל דכולה מיירי בלא קינוח ובלא נטילת ידים אבל אם קינח ונטל ידיו אף על פי שאכל בשר מותר לאכול גבינה, ולא הוזכרו שהייה מסעודה לסעודה אלא למי שלא קינח, ועובדא דמר עוקבא לפי שלא היה יכול לקנח פיו, אי נמי דעביד הכי ממדת חסידות, (מובא בחידושי הריטב"א חולין קה, א). אופן שני בהבנת הגמרא הוא להחמיר, כדברי הרשב"א (חולין קה, א) שכתב: דהא דאמרינן "כמה ישהה בין בשר וגבינה", פירש הרב אלפס ז"ל אפילו בשקנח והדיח פיו והא דאמר רב חסדא "אכל בשר אסור לאכול גבינה" אפילו בקנוח הפה ובנטילת ידים קאמר עד שישהה מעת לעת, ו"אכל גבינה מותר לאכול בשר" בקינוח הפה קאמר. כתב הבית יוסף (אורח חיים סימן קעג) דלדעתו מה שנהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל לא מטעם גדר וסייג הוא שנהגו כן אלא משום דסבירא להו כדעת הרמב"ם שמפרש דהא דאמר רב חסדא "אכל בשר אסור לאכול גבינה" אפילו בקינוח הפה ובנטילת ידים קאמר. אכן בשולחן ערוך פסק להחמיר שיש לשהות "שש שעות" וז"ל: אכל בשר, אפילו של חיה ועוף (ש"ך – שהם מדרבנן), לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות. ואפילו אם שהה כשיעור, אם יש בשר בין השיניים, צריך להסירו, והלועס לתינוק צריך להמתין. ופסק הרמ"א שם, דיש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעות, רק מיד אם סלק ובירך ברכת המזון, מותר על ידי קנוח והדחה. והמנהג הפשוט במדינות אלו, להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אחר כך גבינה. מיהו צריכים לברך גם כן ברכת המזון אחר הבשר (ע"פ הארוך והגהות ש"ד), דאז הוי כסעודה אחרת, דמותר לאכול לדברי המקילין. אבל בלא ברכת המזון, לא מהני המתנת שעה. אולם בסוף דבריו כתב הרמ"א דיש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות. | |||||
|
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…