——–
בפרק זה אבוא בהרהור והגיון הראוי ללב טהור, שיתבונן בו האדם טרם יחשכו כוכבי נשפו, כי אז את הנעשה כבר לא יהא להשיב, שהרי "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת".
ואדבר בלשון "עצמי", כי כן ראוי לכל אדם בר דעת להתבונן עם עצמו.
ואף כי יודע אני שלא יהא נעים לקורא לחשוב מחשבות מסוג זה שאכתוב, ולא רק שלא נעים יהא לו לקראותם אלא רוב בני אדם אף ישנאום ויברחו מלחשוב עליהם, אולם לאן יש לברוח? מה נעשה שעדיף להכנס ל"אי נעימות" – בסך הכל, ולהתבונן זמן מה במחשבות שלא כל כך נעים להתבונן בהם מאשר להגיע למצב של אי נעימות נצחית שאין לה מנחם, ואין לה תיקון, הלא עדיף עתה לשבת בנוח ובמתינות במצב של אפשרות לתיקון, מלשבת אחר כך במצב עגום לנצח עם חרטה ונהימה שאין מי שישקיטנה וישככנה.
בן כמה שנים הנני היום? כמחצית משנות חיי או אף רובם ולפחות חלק ניכר מהם כבר מאחורי, כמה שנים כבר נשאר לי לחיות, הלא ימי שנותינו בהם שבעים שנה, וגם המה כצל עובר, הלא כמו אתמול זוכר אני את הבר מצוה ואת החתונה והשנים מאז עברו כצל עוף הפורח.
וגם אם אגיע לשנים אלו של השבעים או השמונים האם אדע היאך יעברו עלי שנים אלו, בבריאות או בחולי, בישוב או בטירוף, בעושר או בעוני, בשמחה או בדכאון, האם אחפוץ בחיים או אגעל בהם, האם יחפצו בי קרובי או ימאסוני ויגעלו ממני, מה אראה או מה אשמע בשנים אלו בשורות טובות או רעות, ולפחות האם יעברו עלי שנים אלו במעשה או בשעמום הקשה מהכל, האם יהא לי זמן לתקן את עצמי ולהשלים את החסר לי בתורה ומצוות, על מה אני בוטח?! באיזה הגיון דוחה אני מיום ליום את חובתי כלפי בוראי, הלא גם עד היום ישבתי פעמים רבות ועשיתי חשבון נפש עם עצמי, והבנתי שעלי לתקן עצמי במדות ובתאוות מסוימות, האם יישמתי את זה?! הלא דחיתי את העבודה מיום ליום, והיצר היתל בי בבטחון שוא שעוד יש זמן ואחיה ואתקן עצמי, והנה עברו עשרות שנים, האם התקדמתי במשהו?!
הנה רואה אני את חברי, יש מהם – בלי עין הרע עובדי ה' בכל כוחם, עמלים בתורה ובתיקון המידות, ויש מהם בטלנים המעבירים את חייהם בהבלי עולם הזה, למה שאהא אני מאותם מפסידי עולמם, למה שלא אהיה גם אני מבין אלו שהשכילו לקנות עולמם.
ובכן יש לי שאלה לשאול את עצמי, האם יש לך נכון להיום – "ביד" משהו, האם אני יכול היום לבוא לפני הבורא עם משהו "אחד" ביד מושלם כפי כוחי, הלא מתבונן אני, אמנם הרבה מצוות עשיתי, הרבה מעשים טובים עשיתי, ואכן נכון הוא: היו פעמים והתפללתי טוב… היו פעמים ועשיתי מעשה חסד גדול… היו פעמים ולמדתי טוב… היו פעמים והתגברתי על יצרי בשבירת תאווה מסוימת… היו פעמים והתגברתי על מידה רעה מסוימת, אולם הכל היה בגדר "עובר ושב", בסך הכל הלא אין לי "חתיכה הראויה" לבוא ולהתכבד בה לפני הבורא, ולומר לו: יש לי דבר אחד שבו הייתי – כפי כוחי – מושלם, כי שמתי כל כוחי בו, אין לי להצביע ולו לא אפילו על פרט אחד.
ובכן מוכן אני כהיום להיכנס לפני בית דין של מעלה?! הלא אעמוד שם בוש ונכלם, ללא תורה כראוי, ללא חסד כראוי, ללא זהירות כראוי, ללא זריזות כראוי, ללא נקיות כראוי, ללא טהרה כראוי, ללא קדושה, ללא יראת חטא, ללא תפילה כראוי, ללא שבת כראוי, הכל אצלי פגום ולוקה בחסר, וכל זה עוד בחלק העשה טוב, מה בחלק הסור מרע? כמה מדות רעות מאחורי? כעס, גאוה, הרהורי עבירה, מראות אסורות, שקר, אונאה, גזל- ב"היתר" או באיסור, זלזול בכבוד הבריות, אכזריות, קמצנות, דברים בטלים, לשון הרע, רכילות, ועוד ועוד.
עשרות בשנים עברו וחלפו, והיצר מנפנף מעלי בנצחון ובהתלוצצות באומרו: הנה מה נשאר לי כבר לעבוד עם הבטלן הזה, השנים שלו כבר עברו ברובם, עוד מעט ויותר לי דמו לסלקו מן העולם, ויהא נצחוני עליו נצחון מושלם, והוא שאומר דוד המלך ע"ה: "אלקי בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי" דהיינו שלא ישמחו אויבי בסוף ימי, ויעלצו בנצחונם, "אל ישמחו לי אויבי שקר", "אל יאמרו בלענוהו", ועוד פסוקים מעין אלו.
כל חיי עברו בירידות ועליות, והפרוץ מרובה על העומד, ובפרט בתפילות וברכות המזולזלות ללא כוונה וללא מורא, וביטול תורה עולה על כולנה באופן נורא ואיום, מה יש לי?! מה נשאר לי?! כמה הקפדות כמה כעס הקפדתי וכעסתי בימי חיי, ולא הבנתי שבעצם כשאני כועס אני מתמרד על הנהגת ה' ומערער ומהרהר עליו, ולוחם בזעף ובזעם בהנהגתו כלפי שהיא בעצם לטובה, ומתחצף להתמרד להתכחש – ולפחות להתעלם מאלוקותו ושליטתו עלי.
אזי עם מה יש לי לבוא ולהתפאר לפניו? עם כסף וזהב???! עם ביזנס…?! עם עורמה ופקחות של עסקים…?! עם אוכל ושתיה שהצלחתי לבלוע בשפע ומן המובחר…?! עם כמה מאות עופות שאכלתי משך חיי ועם כמה מאות ק"ג בשר…?! עם שינה מרובה של שעות נוספות…?! עם בילוי של ימים ולילות בפטפוטי דברים בטלים לשה"ר, רכילות…?! [וכל אלו העוונות המה הרגילים בכל יום, שאדם דש בעקביו, על אחת כמה וכמה אם נמצאים באדם עוונות חמורות, וחמורות שבחמורות] למתי אני מחכה, ולמי אני מחכה, הלא אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשו אימתי?!
ואם סובר אני שמא לא אמות כי אחיה ואזכה בקרוב לקבל פני משיח ואם כן מה לי לפחד מיום המיתה, ובפרט שהנה כל הסימנים לבואו בקרוב התממשו והרי הוא עומד אחר כותלנו, ואם כן ממה יש לי לירא? כמה טעות יש לי בזה, שהרי הנה מצינו בגמרא (חגיגה ד' ע"ב) גבי שמואל הנביא שהיה ירא וחדר כאשר העלוהו באוב שמא הנה והגיע יום הדין הגדול והנורא וקרא למשה שיעיד עליו שקיים מה שכתוב בתורה, אם כן הרי גם לאלו שיזכו לגאולה מחכה יום דין גדול ונורא שאף שמואל הנביא פחד ממנו, וכפי משפטו של האדם מיום דין הגדול והנורא כן יהא מצבו לנצח גם לאחר הגאולה.
ובכן, האם אבד סברי ונכזבה תוחלתי, הלא במצבי היום – ערום יצאתי מבטן אמי כן ערום אשוב לקברי – ערום מתורה ומצוות, ערום ממידות טובות, ערום מישרות, ומאידך אבוא עטוף בבגדים צואים של טומאות עוונותי ומידותי הרעות וביטול תורה עלית על כולנה, מגושם במעבה החומריות מתוך גסות רבה ועידון הגוף באכילה ויתר עונגי הגוף כטיול, בילוי, מלבושים, תכשיטי ובישום הגוף, רבוי השינה ובפרט בשבתות וימים טובים שלא ניתנו אלא לעסוק בהן בתורה, שנות נעורי עברו עלי במעשי נערות כדי בזיון וקצף, בשנות העמידה הנני טרוד ומטורף ממאורעות החיים ללא ישוב הדעת לחשוב ברצינות לקדם את עצמי, ואם כן אנה אני בא במצב שכזה.
ובאמת מחשבות שכאלה מדאגת יום המיתה מחויבות המה, כדאיתא במשנה אבות (פ"ג מ"א) הסתכל בשלושה דברים וכו', ובני אדם טומנים פניהם בקרקע ומתעלמים מזכרון יום המיתה והלא יש בו עצה נפלאה לנצח היצר, כדאיתא בגמ' (ברכות ה' ע"א) ע"פ "רגזו ואל תחטאו וכו"', לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע, נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה, הרי שהוא פתרון המועיל יותר מהכל, וראיתי לכך מעשה נורא מהגרי"ח זוננפלד זצ"ל (מובא בספר "הזהרו בכבוד חבריכם" עמ' שטז): שהעיד על עצמו: מיום הגיעי לארבעים שנה, לא הסחתי דעתי מהיום האחרון.
ובכן, חשבתי ואתבונן האם לא השאיר הקדוש-ברוך-הוא לי ולאשר כמוני פינה להתגדר בה לעשות לנו זכר ושארית לנצח על ידה, שיהיה מה שיהיה – איזה מידה אחת לפחות לאחוז בה במסירות ובעקביות, איזה שבירת תאווה אחת לשוברה ולסלקה לגמרי מאתנו, איזו הנהגה טובה שיש בה כדי להתכבד לאחוז בה מבלי להרפות ממנה.
והגם כי אנו בדור יתום שדלונו מאד, אולם עם כל זה אין הגיון שאבדה תקוותנו מלהיות אף לנו תיקון באיזה דרך שהיא, ובכן עלינו להתבונן מהי הדרך שהותיר לנו בוראנו לצעוד בה ולעלות דרכה במסילה העולה בית אל.
עוד שבתי ואתבונן,
אכן דורנו דור תהפוכות, דור שהתמורות חולפות על הכלל ועל הפרט מעת לעת ממש. מי היום יציב במשהו, הלא מאמר "ראיתי בני עליה והם מועטים" (סוכה מו) נאמר עוד לפני אלפי שנים, ואם אז הוגדרו בני עליה כמעטים, מה נאמר היום בירידת הדורות.
היום תכפו ותקפו עלינו הנסיונות הגרויים והפיתויים מה שלא היו מעולם, היום מצוי הוא להרוס ולאבד בזמן מועט עמל של זמן רב, מבלי שיטרח הרע כל כך בעבודתו, היום בנקל ממש מצליח הרע לחבל ולהרוס גם חלקות טובות, וכל זה הוא מחמת השליחים המרובים שיש לו – בני ברית ושאינם בני ברית המפוזרים בכל פינה ממש המשתפים פעולה עמו ללכוד נשמות קדושות וטהורות ולהפילם לבאר שחת.
ומי מדבר על התפעלות והתרגשות בעבודת ה' כמה יקרת המציאות היא בימינו, הלא רוב ככל שומרי תורה ומצוות קשה עליהם להשיג איזשהו טעם ורגש בעבודה בתפילה ובתורה.
בעלי מידות וכובשי תאוות כמה קשה עבודתם עליהם, הירידות והעליות הלא המה מנת חלקם מעת לעת ממש.
ההסתר פנים הנו במלואו מרבוי הצרות החוליים והאסונות השונות, העניות וקשי אופני הפרנסה, בעיות שלום הבית, קשיי הצעירים והצעירות בשידוכיהן, חינוך הילדים, סטיית הבנים והבנות מדרך ה' שרבו למאד בימינו, הלא כל אלה נטלו מאתנו לכאורה את ההתבוננות והמחשבה, ובודאי את האמונה והתקוה לתיקון עצמנו. הלא כבר כמעט ואיבדנו את בטחוננו בהשלמת תיקוננו.
ואם כן אחזור ואצווח את הצווחה העולה מאליה, וכי לא הותיר לנו הקדוש-ברוך-הוא אופן להשלים תכליתנו בעולמנו על אף כל החושך השורר בחיצוניות ובפנימיות, היאך השאיר הקדוש-ברוך-הוא דור שלם ללא רועה, שהרי עיקר קושי ירידת הדורות הוא בכך שנסתרו מאתנו הרועים, ואנו כצאן התועה במדבר המלא שוחות ובורות.
אולם, חלילה, לא יעשה כן אלוקינו להותירנו מבלי הותיר לנו שריד ופליט שיהיה לנו בו שם כגדולים אשר מעולם בארץ המה, ובודאי השאיר והשאיר לנו ביד עבדיו הנביאים בהישג יד ממש נתיב העולה במסילה בית א-ל להשלים בו עצמנו שלימות גמור גם במצבנו עתה.
ובכן, הנה אין זה סוד שישנו פתרון אחד שנותר לנו כדי לגאול את עצמנו, ובאם נתחזק בו כולנו נזכה לגאולה כללית, ובאם לאו, לפחות, כל יחיד ויחיד שיאחז בפתרון זה יגאל נפשו ויצילנה מרדת שחת.
פתרון זה הוזכר בגמרא מכות כ"ב ע"א: בא חבקוק והעמידן על אחת: "וצדיק באמונתו יחיה".
ומחובתנו להעמיק בפתרון זה, לחדדו, לשננו, ולתת את נפשנו ומאודנו בפתרון זה אחר וכל הבעיות הקשות של הכלל והפרט בדורנו זה עקבות משיחא תלוי בפתרון זה – האמונה, ועל כן בפרק הבא נעמוד בעיון הראוי להבין את נחיצותו של נתיב זה – נתיב האמונה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
נר לרגלי
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5