——–
א. אישה כי תזריע וילדה זכר וכו'. וידבר ה' אל משה וכו'. אדם כי יהיה בעור בשרו וכו' (יב.א . יג.א-ב)
יש להבין, מדוע נסמכה פרשת לידת האישה ודיני טומאתה לפרשת מצורע?
ב. נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן (יג.ט)
איתא בנגעים (ב.ה) – כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו.
וקשה – הרי פשוט שאין לכהן לראות נגעי עצמו, כי הרי אדם קרוב אצל לעצמו, ויש חשש שמא יחסוך לעצמו את הבושה בהיותו מצורע ולא יבדוק היטב בכדי לטהר את עצמו. א"כ צ"ב, מה החידוש בדין זה אשר הוצרכה התורה לחדשו לנו הכא?
ג. עוד יש להבין, מדוע קראה המשנה לכהן "אדם". הרי רואה הנגעים הינו כהן, והיתה צריכה המשנה לומר: כל הנגעים "כהן" רואה וכו'?
ד. והסגיר הכהן את הנתק שבעת ימים (יג.לג)
צריך להבין, מדוע צריך המצורע להסגר דווקא שבעת ימים?
ה. והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים (יג.מה)
יש להבין, מדוע בגדיו צריכים להיות פרומים, מה העניין בהחלת דין זה על המצורע?
ו. וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה (יג.מה)
יש להבין, מה העניין בפריעת הראש והזקן של המצורע?
ז. והמצורע אשר בו הנגע וכו' וטמא טמא יקרא (יג.מה)
פירש רש"י – משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו.
אולם ברמב"ם (ספה"מ עשה קי"ב) איתא לפרש, כי כל טמא צריך שיכריז על עצמו הטומאה ע"י שישים לעצמו הכרה שיוודע בה שהוא טמא, ומי שיגע בו טמא, ולכן יתרחק. והיינו, שאינו צועק ממש בפיו, אלא חובתו לעשות איזה היכר בגופו. וכלשון החינוך (מצווה קע"א): "והקריאה היא שיעשה בגופו ענין שיוכר לבני אדם שהוא טמא ויסורו ממנו".
ויש להבין, מדוע מחוייב המצורע בנוסף לעונש צרעתו, אף ש"וטמא טמא יקרא"?
ח. בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (יג.מו)
יש לידע, מדוע שלא יישאר המצורע במחנה ורק יתרחקו ממנו האנשים ד' אמות או שיישאר סגור בביתו. מדוע צריך להרחיקו ולהוציאו מחוץ למחנה?
ט. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה (יג.מו)
יש לשאול, מדוע נצרך גם לשבת מחוץ למחנה וגם להיטמא, הלא מספיק שיושב מחוץ למחנה, ומדוע אף מטמאים אותו?
פרשת מצורע
י. זאת תהיה תורת המצורע וכו'. ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות (יד.ב-ד)
פירש רש"י – לפי שהנגעים באים על לשון הרע.
ויש להבין, מדוע המצורע לוקה בכל חלקי גופו ולא רק בפיו. הרי לכאורה, אם חטא בלשונו ובפיו – צריך הוא להיענש בפיו, ומדוע נענש בכל חלקי גופו?
יא. זאת תהיה תורת המצורע ביום וכו' (יד.ב)
איתא בנדרים (סד:) – תניא, ארבעה חשובין כמת – עני, מצורע, סומא, ומי שאין לו בנים וכו'. מצורע – דכתיב: "אל נא תהי כמת וכו'".
ויש להבין, מדוע באמת, חשוב המצורע כמת?
יב. והובא אל הכהן (יד.ב)
איתא בתורת כוהנים – תניא, תורת המצורע בכהן, מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן, אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן. מניין שחיטת צפרים והזיית דם ציפור ותגלחתו בכהן? ת"ל, תורת המצורע בכהן.
ותמוה, כיצד התירה התורה שיבוא עשה דתגלחת המצורע וידחה ללא תעשה ד"לא תקיפו פאת ראשכם", ע"י שהקפידה התורה שדווקא כהן יגלח המצורע. וצ"ב, דהלא היה אפשר לקיים שניהם ע"י שנכרי יגלח את המצורע [וכן עי' בתוס' בשבועות (ג. ד"ה ועל הזקן) שהקשה מעי"ז]?
יג. ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות (יד.ד)
פירש רש"י – לפי שנגעים באין על לשון הרע (ערכין טו) שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול.
ויל"ע אכתי, מדוע דימו את פטפוט המצורע לפטפוטי הציפורים דווקא?
יד. וגילח את כל שערו (יד.ח)
יש לשאול, מדוע צריך המצורע לגלח כל שערו ולעבור על עשה דלא תקיפו [שנעשה ע"י כהן]. דיש להבין כיצד מתירים איסור זה במצורע?
טו. עוד יש להבין, מדוע בכלל מחויב הוא לגלח כל שערו?
טז. וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן וגו' ולא יטמא כל אשר בבית (יד.לו)
יל"ע, מצד איזה דין נטמא הבית, הרי בית אינו מטמא כלים אלא רק בטומאת אוהל – בשהיית מת בבית?
{כל הקושיות מתורצות ביסוד אחד}
יבואר ע"פ יסודו של המשגיח הג"ר ירוחם ממיר זצ"ל בספרו דעת תורה בעניין דיבור האדם. וז"ל – כח הדיבור וענינו, סודו ונפלאתו של דבור האדם, נורא עד מאוד, הלא הוא כל מעלתו ויתרונו על הבהמה, "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז) תרגום אונקלוס: "לרוח ממללא", הנה כל ענין הדבור הוא מנשמת חיים אשר נפח באפיו, ומדיליה נפח, חלק אלו-ה, להבין ולהשכיל, והכל בכח הדבור.
ברוח ממללא – כל כולם, והנה זה האדם ביקר נמשל כבהמות נדמה, כי זלזל דבורו ושמו לפטפוט בעלמא, כפטפוטי צפרים, אשר לא בשם דבור תקרא אותם, אלא רק כצפצוף קול בעלמא.
מאין זה בא ריבוי השיח בדברים בטלים והבלים ללא כל תועלת? ללא כל חכמה ושכל? הלא הוא מאשר נתרוקן מכל סוד הדבור בעצם, על זולתנו אנו רואים זאת בנקל, ולפעמים אני מרגיש זה גם בעצמי, איך שבריבוי דברים אובדים באמת כל כבוד ותפארת האדם.
והנה זה המדבר לשון הרע, הלא גדול עוונו מאוד, וחומרו אף יותר מג' עבירות, כלשון התוספתא מובא בפירוש המשניות להרמב"ם (אבות א, יז): "ולשון הרע כנגד כולם". והנה התורה העמידה לנו כאן את האדם בדמות הגנות שלו, מצד דברנותו ופטפטנותו, כנראה שזה היא התביעה היותר חזקה, תביעה על עיקר חינוכו של האדם. הוא לא אנושי הוא! פה מופקרת ולא מגודלת בכלל, דיבוריו דיבורי ציפורים, לא ממין האדם כלל, כי אם ממין הבעלי חיים, ואם אדם אין כאן, מה כאן?!.
הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות ג, י) על מאמר רבי דוסא בן הרכינס בד' דברים שמוציאים את האדם מן העולם וביניהם גם שיחת הילדים, מבאר וכותב "שאלו הדברים מונעין ומבטלין מעלת האדם עד שיצא מן העולם והוא אבד". נורא מאוד להתבונן כי האובד מעלת האדם מאבד הכל. עכ"ל.
א"כ מבואר – כי חייב האדם להיזהר בדיבורו, שהרי כל מהות האדם הינה בהיותו "מדבר", ואם פוגם הוא בדיבורו נחשב הוא "כחיה", שהרי ירד מדרגת מדבר, ואף נחשב הוא כמת אשר איבד את עיקר חיותו.
{לפ"ז כל הקושיות מתורצות }
הקושיא הראשונה מתורצת – נסמכה פרשת לידת האישה לפרשת המצורע. לרמז לנו, כי מצורע חשוב כמת – וכאילו לא נולד. היות ואיבד הוא את כל מהותו כאדם, בפוגמו "באדם-המדבר" שבו בהחשיבו כמת וכחיה – אשר היה מוטב לו אילו לא נולד. לזה נסמכה פרשת המצורע מיד לאחר פרשת לידת האישה.
לפ"ז גם הקושיות ב' וג' מתורצות – חידשה התורה בפרשתנו, כי אין הכהן רואה נגעי עצמו, [לא מפני נגיעת עצמו בדבר, אלא] מפני שאיננו בכלל "אדם", אלא כחיה הוא, וחיה איננה יכולה לראות נגעי עצמה – שהרי איננה בכלל תורת שיפוט וראיית נגעים.
לזה מובן ג"כ, מדוע קראתו המשנה "אדם" ולא "כהן". היות ורצה התנא ללמדנו, כי הפסול איננו משום שהינו "כהן"- ויש חשש שלא ידקדק בדינו. אלא מפני "שאינו בתורת אדם", לכך נקט התנא "אדם" ולא כהן.
לפ"ז גם הקושיא הרביעית מתורצת – סופר המצורע שבעת ימים, היות ורוצה התורה שירגיש כביכול – כאבל על עצמו, בהיותו כאדם מת – כי איבד הוא את כל מהות חיותו בפגמו בדיבורו, לכן סופר המצורע דווקא שבעת ימים כאבל אשר סופר שבעת ימים לאבלותו. בהיותו כביכול, מתאבל על עצמו.
לפ"ז גם הקושיות ה', ו', ז' וח' מתורצות – מחוייב המצורע לנהוג בעצמו דינים מיוחדים, אשר מהותם הינה למען עשייתו עצמו כמהות פגם חטאו אשר פגם בדיבורו, ובהורדת עצמו לדרגת "חי".
לכן, מחויב הוא שיהיו בגדיו פרומים ואף עליו לגדל פרע שיער, מפני שנחשב הוא כחיה, ו"חיה"- איננה לובשת בגדים, ואף כולה מלאה שיער.
אף מחויב הוא, ש"וטמא טמא יקרא"- בהשמיעו כי הינו טמא ויפרשו ממנו. או [לרמב"ם:] בעשייתו איזה היכר בגופו. כי צריך הוא להשמיע לכל, כי איננו "אדם" בדרגת מדבר, אלא בחטאו בלשונו הינו כעת בבחינת "חיה", ואל למראהו החיצוני להטעות האחרים. לזה בנוסף לצרעתו צריך הוא ש"וטמא טמא יקרא".
אף מחויב הוא לצאת מביתו הנח, ולשבת מחוץ למחנה, מבודד מכל בן אדם – כחיה, אשר מקומה מחוץ למחנה. מפני שאיבד הוא את מהות האדם "המדבר שבו", ולכן עליו לנהוג בעצמו דיני "חיה".
לפ"ז גם הקושיא התשיעית מתורצת – דין המצורע בנוסף לשהייתו מחוץ למחנה, שאף טמא הוא כטומאת מת בנוסף לכל דיניו, היות ונחשב הוא כמת – מפני שאיבד ממהות חיותו – בפגמו בדיבורו, לכן חלה עליו חלות טומאה כמת והינו טמא ומטמא.
פרשת מצורע
לפ"ז גם הקושיא העשירית מתורצת – לוקה המצורע בכל גופו ולא רק בפיו, היות וכשפגם בפיו, לא פגם רק בפיו, אלא פגם בכל מהותו כאדם-מדבר, לכן לוקה הוא בכל גופו.
לפ"ז גם הקושיא הי"א מתורצת – מצורע חשוב כמת, היות ואיבד את כל מהות חייו כאשר פגם באדם המדבר שבו, כי כל מהות "האדם" שבו נפגמה.
לפ"ז גם הקושיות י"ב, י"ד וט"ו מתורצות – היות ונחשב המצורע כחיה, ממילא בחיה אין בעיה של "לא תקיפו פאת ראשכם"- לכן מותר להקיף פאת המצורע ואף אפשר לעשות זאת ע"י כהן ולא ע"י גוי, שהרי לכהן מותר לגלח "חיה".
כעת מובן, מדוע מגלח את כל שערותיו, כי רוצים להראות למצורע כי הינו בזוי כחיה, אשר אפשר בין רגע לגלח את כל שערותיה, ואין מתחשבים בה אם יגרם לה בושה בכך.
לפ"ז גם הקושיא הי"ג מתורצת – דימתה התורה את פטפוט המצורע לפטפוט הציפורים דווקא. כדי ללמדנו, כי אותו מצורע אשר פגם בדיבורו ואנושיותו -"במדבר" שבו, גרם לעצמו להיחשב "כחיה" וכציפורים שאין בהן את מעלת "המדבר". ממילא אין הבדל בין פטפוט הציפורים לפטפוט המצורע, שהרי שניהם באותה הדרגה.
ולפ"ז גם הקושיא הט"ז מתורצת – בבית המנוגע אף הכלים נטמאים מדין טומאת מת, כי מצורע חשוב כמת מכח פגימתו באדם המדבר שבו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אליהו יוחאי אלקיים שליט"א
אפיקי אליהו על התורה
פירושים חידושים וביאורים על דרך המוסר והדרש, תוך ביאור כולם ביסוד אחד
זכני השי"ת בטובו ובחסדו
הצב"י אליהו יוחאי אלקיים
פעיה"ק יבנה תובב"א – שנת תשע"ב לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5