פֶּרֶק שֵׁנִי [רכא] – ספר מנורת המאור עם פירוש

הַהֶפְרֵשׁ שֶׁיֵּשׁ בֵּין חֶסֶד לִצְדָקָה, הַרַמְבַּ"ם ז"ל פֵּרְשׁוֹ בְּחִבּוּרוֹ הַנִּקְרָא "מוֹרֶה הַנְּבוּכִים", בְּפֶרֶק נג מִן הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, וְאָמַר, שֶׁ"חֶסֶד" עִנְיָנוֹ – הַהַפְלָגָה בְּאֵי זֶה דָּבָר שֶׁמַּפְלִיגִין בּוֹ. וְשִׁמְּשׁוּ בוֹ בְּהַפְלָגַת גְּמִילוּת הַטּוֹב יוֹתֵר. רְצוֹנוֹ לוֹמַר, כִּי לְשׁוֹן "חֶסֶד" מוֹרֶה עַל דָּבָר שֶׁהוּא יוֹתֵר מִן הָרָאוּי, לְטוֹבָה אוֹ לְהֶפֶךְ, אֲבָל בָּרֹב אֵינוֹ כָּתוּב אֶלָּא עַל טוֹבָה יְתֵירָה. וְעוֹד אָמַר: וְיָדוּעַ שֶׁגְּמִילוּת הַטּוֹב כּוֹלֵל שְׁנֵי עִנְיָנִים: הָאֶחָד מֵהֶם, לִגְמֹל הַטּוֹב לְמִי שֶׁאֵין לוֹ חֹק עָלֶיךָ כְּלָל; וְהַשֵּׁנִי, לְהֵיטִיב לְמִי שֶׁהוּא רָאוּי לְטוֹבָה יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהוּא רָאוּי. וְרֹב שִׁמּוּשׁ סִפְרֵי הַנְּבוּאָה בְּמִלַּת "חֶסֶד" הוּא בַּהֲטָבָה לְמִי שֶׁאֵין חֹק עָלֶיךָ כְּלָל. וְעַל זֶה, כָּל טוֹבָה שֶׁתַּגִּיעַ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ תִּקָּרֵא "חֶסֶד", אָמַר: "חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר" (ישעיה סג, ז). וּבַעֲבוּר זֶה, הַמְּצִיאוּת כֻּלּוֹ, רְצוֹנִי לוֹמַר, הַמְצָאַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹתוֹ, הוּא חֶסֶד, אָמַר: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג), עִנְיָנוֹ, בִּנְיַן עוֹלָם חֶסֶד הוּא. וְאָמַר יִתְבָּרַךְ בְּסִפּוּר מִדּוֹתָיו: "וְרַב־חֶסֶד" (שמות לד, ו).

ענינו ההפלגה. ענין ועסק החסד הוא נחלק לכמה מעלות ועילות: על דבר שהוא יותר מן הראוי. לאדם לעשות שצוה עליו והוא עושה יותר ממה שמצוה עליו בדברים הטובים והמצות והיינו לפנים משורת הדין: או להיפך. נקרא לפנים משורת הדין שהדין אינו להעניש לאדם כך והוא עושה כדי לגדור גדר שהשעה צריכה לכך וגם כמו חסד דאחותו ל' ערוה: למי שאין לו חק עליו. שאינו מחויב לעשות לו כזה בדין כלל וכלל: למי שהוא ראוי לטובה. שמצוה עליו שייטב עמו אבל לא כמו שהוא מטיב עמו ביותר: רצוני לומר המצאת הש"י אותו. כל דבר שבא לאדם הוא מהקב"ה שעושה עם אדם חסד חנם שאין לאדם אצלו כלום: בנין עולם. בריאת העולם עם כל בריותיו ומה שהוא מספיק להם הכל בחסד אל הוא: בספור מדותיו. בי"ג מדות שהוא רב חסד שנא' ורב חסד:

וּמִלַּת "צְדָקָה" הִיא נִגְזֶרֶת מִ"צֶּדֶק" וְהוּא הַיֹּשֶׁר, וְהַיֹּשֶׁר הוּא שֶׁהִגִּיעַ לְכָּל בַּעַל חֹק לְחֻקּוֹ וְלָתֵת לְכָל הַנִּמְצָא מִן הַנִּמְצָאִים כְּפִי הָרָאוּי לוֹ. וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ, מַה שֶּׁאָדָם נוֹתֵן מִמָּמוֹנוֹ לְעָנִי הַדָּחוּק בְּפַרְנָסָתוֹ, שֶׁהוּא מְחֻיָּב עָלָיו, נִקְרָא "צְדָקָה". אֲבָל מַה שֶּׁאָדָם נוֹתֵן מִמָּמוֹנוֹ יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לוֹ, וְגַם לְמִי שֶׁאֵינוֹ עָנִי כָּל־כָּךְ, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל עַתָּה לְהִתְפַּרְנֵס מִשֶּׁלּוֹ; וְגַם מַה שֶּׁאָדָם מְסַיֵּעַ מִגּוּפוֹ לַחֲבֵרוֹ; וְגַם לְעָשִׁיר וּלְחוֹלֶה וּלְחָתָן וּלְמֵת, אוֹ לְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּעֲשִׂיָּתוֹ נִקְרָא "חֶסֶד", לְפִי שֶׁהִיא צְדָקָה הַנַּעֲשֵׂית בְּמִדַּת חֶסֶד בְּלִי שׁוּם חִיּוּב.

לכל בעל חק. לכל הנברא שצריך לדבר שהוא חיותו וחוקו בין המזון לאדם ולבעלי חיים שאמר המשורר הטריפני לחם חוקי או לצמחים או לדומם הצריך לגדולתם ולקיומם:

וְעַל צְדָקָה כָּזֹאת, שֶׁהִיא גְמִילוּת חֲסָדִים, אָמַר: "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי־חֶסֶד" (הושע י, יב). כִּדְאָמְרִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקַמָּא (יז, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בַּנָּאָה: מַאי דִּכְתִיב: "אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל־כָּל־ מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל־הַשּׁוֹר" וגו' (ישעיה לב, כ), כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק יג מֵחֵלֶק צְדָקָה (סימן רא). וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (ה, ב): מַאי דִּכְתִיב: "אַשְׁרֵיכֶם" וגו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, נַמֵּי הָתָם.

זרעו לכם לצדקה וגו'. קרא לזריעה צדקה. ואת החסד קרא קציר וטובה קצירה מזריעה:

וּגְמִילוּת חֶסֶד הִיא גְּדוֹלָה מִן מִצְוַת הַצְּדָקָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה (מט, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֲסָדִים יוֹתֵר מֵהַצְּדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה" וגו', אָדָם זוֹרֵעַ, סָפֵק אוֹכֵל סָפֵק אֵינוֹ אוֹכֵל, קוֹצֵר – וַדַּאי אֹכֵל. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין הַצְּדָקָה מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא לְפִי גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "קִצְרוּ לְפִי־חֶסֶד". תָּנוּ רַבָּנָן: בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֲסָדִים יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה, שֶׁהַצְּדָקָה בְּמָמוֹנוֹ, גְּמִילוּת חֲסָדִים בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ; וּצְדָקָה לָעֲנִיִּים, גְּמִילוּת חֲסָדִים בֵּין לָעֲנִיִּים בֵּין לָעֲשִׁירִים; צְדָקָה לַחַיִּים, גְּמִילוּת חֲסָדִים בֵּין לַחֲיִּים בֵּין לַמֵּתִים.

אדם זורע וכו'. שמא אינו אוכל שמא לא יצמח או ילקה בשדפון וברד: אלא לפי גמילות חסדים שבה. הנתינה היא צדקה והטורח הוא חסד לנותנה להגון ולהוליכה לביתו ובצינעא וטורח ליתן לו מזונות ובגד ללבוש וליתן לו בעת שמצוי לעני לקנות צרכו וכן בכל דבר שישכיל שהוא יותר בו טובת העני והיודע מחשבות ישלם לו כפי מעשיו וזה הוא השכר שקוצר אז בחסד הזה בזריעת צדקתו: גמילות חסדים בין בגופו בין בממונו. כגון מספיד למת נושאו קוברו משמח חתן וכלה מלוה חבירו בדרך משתדל לפניו בדבריו הצריך לו והוא בין לעניים בין לעשירים. בממונו מלוה לעשיר בעת הצריך לו או משאיל לו כליו ובהמה:

וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חֶסֶד בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד־עוֹלָם עַל־יְרֵאָיו" (תהלים קג).

וּבַעֲבוּר שֶׁהַמְלַמֵּד לַאֲחֵרִים לְשֵׁם שָׁמַיִם עוֹשֶׂה עִמָּהֶם חֶסֶד, אֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב, "פִּיהָ פָּתְחָה בְּחָכְמָה וְתוֹרַת־חֶסֶד עַל־לְשׁוֹנָהּ" (משלי לא, כו)? וְכִי יֵשׁ תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד וְתוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חֶסֶד? לִלְמֹד, זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חֶסֶד; לִלְמֹד וּלְלַמְּדָהּ, זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד.

וְכָל דָּבָר שֶׁנִּקְרֵאת גְּמִילוּת חֲסָדִים אִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּצִנְעָה הוּא מֻבְחָר, כִּדְאִיתָא הָתָם: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב, "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה ה"' וגו' (מיכה ו, ח)? "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" (שם), זֶה הַדִּין; "וְאַהֲבַת חֶסֶד" (שם), זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים; "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת" (שם), זוֹ הוֹצָאַת הַמֵּת וְהַכְנָסַת כַּלָּה. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לַעֲשׂוֹת בְּפַרְהֶסְיָא אָמְרָה תּוֹרָה: "הַצְנֵעַ לֶכֶת", דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהֵעָשׂוֹת בְּצִנְעָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

והצנע לכת. זו הוצאת המת והכנסת כלה דכתיב בהו לכת טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה ושם צריך הצנע לסעוד במדה נאה ולשמוח במדה נאה ולא להנהיג קלות ראש בעצמו וי"א אם צריך לגבות להוצאת המת ולהכנסת כלה יעשו בסתר שלא יביישהו ולא לימא קמי מאן דלא ידע דעבדיה: דברים שדרכן להעשות בצינעא. כגון צדקה הניתנת לעני בסתר שאין צריך להודיע לשום אדם מה שאין כן במת ובכלה לפי שאחרים מתעסקין בהם ויודעין השאר משל מי והיינו דאמר ר' אלעזר דכל מילי בעו צניעותא והוא הדין לד"ת כלל הדבר כל צדקות האדם יעשה לשם שמים ויעלים צדקתו מהבריות בכל מה דאפשר לו וזה והצנע לכת עם אלהיך ואז שכרו כפול ומכופל ועוד יש לומר דברים שדרכן לעשות בפרהסיא כגון המתעסק בקבורת המת ובטהרתו שצריכין לגלות גופו ולטהרו ולראות בכל מקום שיהא נקי מכל לכלוך ואין בושת במת אע"פ כן יעסקו עמו בצניעות שלא לגלות ממנו דבר שאין ראוי לגלות מבשרו בחייו ומאד מאד יזהרו המטהרים המת מדבר זה וכל מה שאפשר לכסותו יכסה בו ולא יחשוב הלא מת הוא ואין מרגיש בדבר ויעסוק בו להפשיטו בחזקה כמו שעוסקין בבהמה בודאי אינו מרגיש המת בגופו מה שאדם עושה לו אחר מותו אף אם אחתכנו או ישרפנו אע"פ שמרגיש בצער העונש מה שנגזר עליו מן השמים מכל מקום הוא לועג לרש חרף עושהו ונשמתו משוטטת שם ורואה ושומע כל מה שעושים ומדברים עליו ואם הוא צדיק כמה נשמות הקדושים עמו ע"כ יעסקו עמו כאילו הוא חי והשכינה שורה שם ולזה נאמר והצנע לכת עם אלהיך כמ"ש הכל יודעין כלה למה נכנסת לחופה והמנבל פיו אפילו נחתם לו גזר דין של ע' שנים לטובה נהפכה עליו לרעהעל כן יזהרו מאד בטהרת המת כי כשם שהם מטהרין המת לגופו ומלבישין אותו כך מטהרין ומלבישין למעלה נשמתו ומלבושיו למעלה הם מצותיו לכל אבר וגיד מצוה ללבש בו ונקרא אותו מלבוש חלוקא דרבנן וכשם שהוא מטהר ומלביש המתים יטהרו וילבישו נשמתו למעלה לעת מצוא בזכות מצוה זו:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5