פֶּרֶק שֵׁנִי }}[קצ] – ספר מנורת המאור עם פירוש

מִי שֶׁהוּא עָשִׁיר חַיָּב לָתֵת צְדָקָה כְּפִי מָמוֹנוֹ וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן כּוֹפִין אוֹתוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא (ח, ב): אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהָ: מְמַשְׁכְּנִין עַל הַצְּדָקָה אֲפִילוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. אֵינִי, וְהָא כְּתִיב: "וּפָקַדְתִּי עַל כָּל־לֹחֲצָיו" (ירמיה ל, כ) וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֲפִילוּ גַּבַּאי צְדָקָה? לֹא קַשְׁיָא, הָא דְּאָמִיד הָא דְּלָא אָמִיד. כִּי הָא דְּרָבָא אַכְּפְיֵהּ לְרַב נָתָן בַּר אַמֵּי וְאַפֵּיק מִינֵיהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּזֵי לִצְדָקָה.

אפילו בערב שבת. שיש פתחון פה לבעל הבית לומר שהוא טרוד לצורך שבת: ופקדתי וגו'. משמע דאסור לכפאן: אמיד. עשיר מותר לכפאו:

וְגַם כֵּן מַה שֶּׁעָשָׂה רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי טַרְפוֹן, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה: אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי טַרְפוֹן, שֶׁעָשִׁיר גָּדוֹל הָיָה וּמִיָּמָיו לֹא נָתַן מַתָּנוֹת רַבּוֹת לָעֲנִיִּים. פַּעַם אַחַת מְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר לוֹ: רְצוֹנְךָ שֶׁאֶקַּח לְךָ עִיר אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם. מִיָּד עָמַד רַבִּי טַרְפוֹן וְהֵבִיא אַרְבַּעַת אֲלָפִין דִּינָרֵי זָהָב. וּנְטָלָם רַבִּי עֲקִיבָא וְחִלְּקָם לָעֲנִיִּים. לְיָמִים מְצָאוֹ רַבִּי טַרְפוֹן, אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, הֵיכָן הָעֲיָרוֹת שֶׁלָּקַחְתָּ? תְּפָשׂוֹ בְּיָדוֹ וְהוֹלִיכוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהֵבִיא תִּינוֹק וְסֵפֶר תְּהִלִּים בְּיָדוֹ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵיהֶם וְהָיָה קוֹרֵא וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל פָּסוּקּ: "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים" (תהלים קיב, ט). וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: וְרַבִּי טַרְפוֹן, "פָּתֹחַ תִּפְתַּח" (דברים טו, יא) לֵית לֵיהּ? אֶלָּא, אִין הֲוָה יָהִיב. וְרַבִּי עֲקִיבָא אַמַאי אַכְּפְיֵהּ? אֲמַר לָךְ: לְפוּם גַּמְלָא שִׁיחֲנָא, אֲזַל רַבִּי עֲקִיבָא יְהַב שְׁלִישׁ לַעֲנִיִּים וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים חִלְּקָם לְמַתְנֵי וּלְעוֹסְקֵי בְּאוֹרַיְתָא וּלְסַפְרַיָא. כִּדְאַשְׁכְּחֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הֵיכָן אֱמוּנָתָךְ? אֲמַר לֵיהּ: קָנִיתִי לָךְ בְּהוּ. אֲמַר לֵיהּ: וּמָה עִיסְקָא? כְּלוּם טָבָא הוּא? אֲמַר לֵיהּ: טָבָא הוּא שַׁפִּיר עַד דְּלֵית סוֹף. עֵילֵהּ לְבֵית מִדְרְשָׁא. אֲמַר לֵיהּ: הֵיכָן הוּא? אֲמַר לֵיהּ: גַּבֵּי דָּוִד מַלְכָּא דְיִשְׂרָאֵל הוּא, דִּכְתִיב: "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים". אֲמַר לֵיהּ: אַמַאי עֲבֶדֶת הָכֵי? אֲמַר לֵיהּ: וְלָא יָדַעְתָּ שֶׁנַּקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּלֵי מֵילַת הָיוּ מַצִּיעִים לוֹ תַּחְתָּיו וּבָאִים עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וְנוֹטְלִין אוֹתָן – וַאֲפִילוּ הָכֵי מִשּׁוּם דְּלָא עָבַד כִּדְאִבָּעֵי לֵיהּ אִיעֲנַשׁ. אֲמַר לֵיהּ: הָכֵי קָא אַמֵינָא לָךְ: אַמַאי לָא עֲבֶדֶת מִרְעוּת נַפְשָׁאִי. אֲמַר לֵיהּ: כְּלוּם עֲבִידְנָא אֶלָּא מְדִילָךְ. אֲמַר לֵיהּ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: גָּדוֹל הַמְעַשֶּׂה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם" (ישעיה לב, יז).

מתנות רבות. שהיה נותן צדקה מעט ולא מתנה מרובה: שאקח לך עיר אחת. ורבי טרפון סבר שיתן לו עצה הגונה ליקח עיר שירויח בה: פזר נתן לאביונים. שמחויב ליתן צדקה לפזר ממון הרבה לזכות לשכר גדול כמו שמסיים הקרא וצדקתו עומדת לעד: פתוח תפתח. דכתיב בתורה שיתן צדקה לעניים הרבה וכופל לשון לית ליה בתמיה ולמה לא היה נותן צדקה: ורבי עקיבא. מאחר שיהב ר' טרפון למה היה כופה לר' טרפון ליתן צדקה: לפום גמלא. כמו שיש כח בגמל לישא משאות נותנים עליו וכן ר' טרפון היה עשיר גדול ויכול ליתן הרבה: כדאשכחיה. חוזר למעלה כך היה תחלת הענין כדאשכחיה ר' טרפון לרבי עקיבא א"ל היכן אמונתך שאמרת לקנות לי: ומה עסקי. ומה הוא המקח טוב או רע: אמר ליה. ר' טרפון אמאי עבדת הכי לקחת ממני מעות וחלקתם לעניים וכי אני לא נותן צדקה: מרעות נפשאי. מרצוני היה לך להודיעני ואני נותן לך: א"ל. רבי עקיבא ומאי אכפת לך הלא מה שנתתי משלך הוא ואני עשיתי משום שכר המעשה שנאמר והיה מעשה היינו מי שגרם לאחר שיתן:

נִמְצָא, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּפִי מָמוֹנוֹ נֶעֱנָשׁ, כִּדְגָרְסִינָן בִּכְתֻבּוֹת, רֹאשׁ פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה (סו, ב): מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהָיָה יוֹצֵא מִירוּשָׁלַיִם וְהָיוּ תַלְמִידָיו מְהַלְּכִין אַחֲרָיו. רָאָה אִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים בֵּין רַגְלֵי בְּהֶמְתָּן שֶׁל עַרְבִיִּים. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ נִתְעַטְּפָה בִּשְׂעָרָהּ וְעָמְדָה לְפָנָיו וְאָמְרָה לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, בַּת מִי אַתְּ: אָמְרָה לוֹ: בִּתּוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן אֲנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, וּמָמוֹן שֶׁל בֵּית אָבִיךְ הֵיכָן הוּא? אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, לָא כְּדֵין מַתְלִין מִתְלַיָא בִּירוּשָׁלַםִ: מְלַח מָמוֹן חָסֵר, וַאֲמְרֵי לָהּ: חֶסֶד. אָמַר לָהּ: וְשֶׁל בֵּית חָמִיךְ הֵיכָן הוּא? אָמְרָה לֵיהּ: בָּא זֶה וְאִבֵּד אֶת זֶה. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, זָכוּר אַתָּה כְּשֶׁחָתַמְתָּ עַל כְּתֻבָּתִי? אָמַר לָהֶם לְתַלְמִידָיו: זָכוּר אֲנִי, כְּשֶׁחָתַמְתִּי עַל כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ וְהָיִיתִי קוֹרֵא בָּהּ: אֶלֶף אֲלָפִים דִּינָרֵי זָהָב שֶׁל בֵּית אָבִיהָ, חוּץ מִשֶּׁל בֵּית חָמִיהָ. בָּכָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאָמַר: אֲשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁבִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין כָּל אוּמָה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹסְרָן בְּיַד אוּמָה שְׁפָלָה; וְלֹא בְּיַד אוּמָה שְׁפָלָה בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִילוּ בְּיַד בְּהֶמְתָּן שֶׁל אוּמָה שְׁפָלָה וכו'.

לא כדין מתליא. וכי לא כך היו מושלים משלים בירושלים: מלח ממון חסר. הרוצה למלוח ממונו כלומר לגרום לו שתתקיים ממונו יחסרנו בצדקה תמיד וחסרונו זה קיומו: ואמרי לה חסד. שיעשה ממנו חסד: בא זה. של בית אבא שלא עשו צדקה כראוי וכלה ממונו ובא זה ואיבד זה לפי שנתערב עמהם: חוץ משל בית חמיה. תוספת שהוסיף לה החתן: ביד בהמתן. שהיתה מלקטת שעורים כדלעיל:

וּמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן – גָּדוֹל שְׂכַר הַכּוֹפֶה אוֹתוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבָתְרָא (ט, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל הַמְעַשֶּׂה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד־עוֹלָם" (ישעיה לב, יז). אֲמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מְחוֹזָא: עֲשׂוּ אַהֲדָדִי, כִּי הֵיכֵי דְּלֵיהֱוֵי לְכוּ שְׁלָמָא דְּמַלְכוּתָא.

מעשה הצדקה. טורח המעשה את חבריהם מדלא כתיב והיתה הצדקה שלום ומעשה לשון כפייה: עשו. כפייה שיתנו לצדקה שלא יבא המלך ויכפה ליתן לו כדאמר ואזיל:

וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן בָּאִין אוּמוֹת הָעוֹלָם וְנוֹטְלִין אוֹתוֹ, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ: וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם אָדָם נוֹתֵן שִׁקְלוֹ וּמִתְכַפֵּר לוֹ וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם בָּאִין אוּמוֹת הָעוֹלָם וְנוֹטְלִין אוֹתוֹ בִּזְרוֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת" (שם נח, ז). וְאָמַר מַר עוּקְבָא: אַף־עַל־פִּי־כֵן נֶחְשָׁב לָהֶם לִצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךָ שָׁלוֹם וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה" (שם ס, יז).

ועניים מרודים. על שלא נתן צדקה לעניים קרא להם עניים מרודים שכופין ליתן להם באונס שלא נתן ברצון הטוב לעניי ישראל: נחשב להם לצדקה. ויש להם כפרה על ידם:

וְהַנּוֹתְנָהּ לְעָנִי הָגוּן נִצּוֹל מִן הַגּוֹיִים הַנּוֹטְלִין בִּזְרוֹעַ, כִּדְדָרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם (בבא בתרא י, א): כְּשֵׁם שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כָּךְ חֶסְרוֹנוֹ שֶׁל אָדָם קָצוּב לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה. זָכָה – "הֲלֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ" (שם נח, ז), לֹא זָכָה – "וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת". בְּנֵי אַחָתֵּיהּ דְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּןזַכַּאי חָזָא לְהוּ בְּחֶלְמָא דִּמְחַסְרֵי שְׁבַע מֵאוֹת דִּינְרֵי. עַשִׂינְהוּ וְשָׁקַל מִנַּיּהוּ לִצְדָקָה. פָּשׁ גַּבַּיהוּ שִׁבְסַר דִּינְרֵי. כִּי מָטָא מְעַלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי, שָׁדוּר דְּבֵי קֵיסָר – שַׁקְלִינְהוּ. אֲמַר לְהוּ: לָא תִּדְחַלוּ, הָכֵי חֲזָאֵי לְכוּ בְחֶלְמָא וְשִׁבְסַר הוּא דְּפָשׁ גַּבַּיכוּ. אָמְרוּ לֵיהּ: אַמַאי לָא אֲמֶרֶת לָן דְּנוֹתְבִינְהוּ? אֲמִינָא, כִּי הֵיכֵי דְתִעַבַד מִצְוָה לִשְׁמָהּ.

חסרונו של אדם. הפסד שעתיד להפסידו על כן יתן לעניים ויזכה לזכות שנחשב לו הצדקה שנתן לחסרון שנגזר עליו: חזא להו. ר' יוחנן חלם עליהם במוצאי יום הכפורים דמחסרים באותה שנה שבע מאות דינרין: עשינהו. כפינהו רבן יוחנן בן זכאי שיתנו המעות לצדקה: פש גבייהו. נשאר גבייהו בערב ראש השנה שבעה עשר דינרין שלא נתנו לצדקה מאותן שבע מאות דינרין: ואמר להו. ר' יוחנן לא תדחלו אל תיראו להפסיד יותר כי אותן י"ז נשאר אצלכם ולא יותר: אמאי לא אמרת לן. מתחילה שכך חלמת שהקיסר יקח ממנו והיינו נותנין לך לצדקה אם הצדקה הוא במקומו כאילו נתנו לקיסר טוב לנו ליתן לצדקה: דתעביד מצוה לשמה. אם אמרתי לכם לא הייתם נותנים לשם צדקה אלא בשביל גזירת חלומי שיתנו לקיסר:

וְהַצְּדָקָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכֻלָּן – הַנּוֹתֵן תְּבוּאָה בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת, שֶׁהָעֲנִיִים רְעֵבִים וְהָאוֹצָרוֹת אֲמוּדִין וּצְדָקָה זֹאת עוֹמֶדֶת לָעַד, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם (יא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּמוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ שֶׁבִּזְבֵּז אוֹצְרוֹתָיו וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתָיו, שֶׁהָיוּ לוֹ, בִּשְׁנֵי בַצֹּרֶת. וְחָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו וְאָמְרוּ לוֹ: אֲבוֹתֶיךָ גָנְזוּ אוֹצָרוֹת וְהוֹסִיפוּ עַל שֶׁל אֲבוֹתָם וְאַתָּה מְבַזְבֵּז אוֹצְרוֹתֶיךָ וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתֶיךָ. אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתַי גָּנְזוּ אוֹצָרוֹת לְמַטָּה וַאֲנִי גָּנַזְתִּי אוֹצָרוֹת לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" וגו' (תהלים פה, יב); אֲבוֹתַי גָּנְזוּ אוֹצָרוֹת בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם וַאֲנִי גָּנַזְתִּי בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ" (שם פט, טו), אֲבוֹתַי גָּנְזוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה פֵרוֹת וַאֲנִי גָּנַזְתִּי בְּמָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה פֵרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי־טוֹב כִּי־פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ" (ישעיה ג, י); אֲבוֹתַי גָּנְזוּ אוֹצְרוֹת מָמוֹן וַאֲנִי גָּנַזְתִּי אוֹצְרוֹת נְפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם" (משלי יא, ל): אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לַאֲחֵרִים וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה" (דברים כד, יג) וְאוֹמֵר: "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ" וגו' (ישעיה נח, ח).

והאוצרות אמודים. למכור התבואה ביוקר: במונבז המלך. בנה של הילני המלכה מזרע החשמונאים: אמת מארץ תצמח. אף משמים נשקף הצדק לשלם גמול נשקף מביט כמו נשקפה ותיבב כלומר זכות הצדקה מביט ומסתכל למטה: מכון כסאך. גניזתו תחת מכון כסאך: במקום שעושה פירות. והקרן קיימת לעולם הבא והפירות אוכל בחייו שנאמר כי פרי מעלליהם יאכלו: אוצרות נפשות. שנאמר ולוקח נפשות חכם בהאי קרא כתיב:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5