פֶּרֶק שֵׁנִי [קעח] – ספר מנורת המאור עם פירוש

כְּשֶׁהָאִישׁ וְהָאִשָּׁה אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה וּמְשַׁמְּשִׁים בְּפִיּוּס וּמְכַוְּנִין שֶׁיֵּצֵא מֵהֶם זֶרַע הָגוּן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְמַלֵּא מִשְׁאַלְתָּם וְיוֹצִיא מֵהֶם בָּנִים הֲגוּנִים. אֲבָל אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מַחֲשָׁבוֹת נָכְרִיּוֹת, מַפְסִידוֹת אֶת הַמַּעֲשֶׂה וּפוֹגְמוֹת אֶת הַזֶּרַע הַיּוֹצֵא מֵהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בִּנְדָרִים, פֶּרֶק אֵלּוּ מֻתָּרִים (כ, ב): "וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה"' (יחזקאל כ, לח). (פַּשְׁטֵיהּ דִּקְרָא נֶאֱמַר עַל בְּנֵי הַגָּלוּת, כְּשֶׁיָּבֹא זְמַן הַקֵּץ, שֶׁיִּשְׁפְּטֵם קֹדֶם בַּמִּדְבָּר.) אָמַר רַבִּי לֵוִי: אֵלּוּ תֵּשַׁע מִדּוֹת: בְּנֵי אֲנוּסָה, בְּנֵי שְׂנוּאָה, בְּנֵי נִדּוּי, בְּנֵי תְמוּרָה, בְּנֵי מְרִיבָה, בְּנֵי שִׁכְרוּת, בְּנֵי גְרוּשַׁת הַלֵּב, בְּנֵי עִרְבּוּבְיָא, בְּנֵי חֲצוּפָה. אֵינִי, וְהָא אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל אָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעְתּוֹ הַוְיָין לוֹ בָּנִים וכו', כִּדְאִיתָא בַּפֶּרֶק הַקּוֹדֵם.

בני אנוסה. שאנסה לגמרי: שנואה. שלבו על אחרת בשעת תשמיש ואמרו כשבא עליה לאו ביאה גמורה היא הואיל וכל כך שונאה אלא כזנות בעלמא הוא: בני נדוי. שבא עליה כשהוא מנודה ומנודה אסור בתשמיש: בני תמורה. שיש לו ב' נשים וכסבור בא על זה ובא על זה. לישנא אחרינא בני תמורה שהוא סבור לבא על אשה אחרת ונמצאת שהיא אשתו וקרובים לממזרות שהרי נתכוין לניאוף: בני מריבה. שמשמש במריבה: בני מריבה. אף על פי שאינו שונאה אלא שהיתה מריבה ביניהם לפי שעה: בני שכרות. שמשמש בשכרות דביאתו לאו ביאה גמורה אלא כביאת זנות היא שאין מתכוין אלא לבעול בעלמא: בני גרושת הלב. שבלבו לגרשה: בני ערבוביא. הבא על אשה אחת מבין הנשים ואין יודע על איזו מהן בא. לישנא אחרינא שבאו עליה אנשים הרבה ואין ידוע בן מי הוא. לישנא אחרינא בני ערבוביא ספק בן ט' לראשון או שבעה לאחרון. ורבינו נסים פירש המורדים והפושעים אלו בני תשע מדות שלפי שיש צד עבירות ביניהן ביצירתן הוו מורדין ופושעין: בני חצופה. בעזות פניה תובעתו בפה: כל אדם שאשתו תובעתו. כלאה וכו':

וּלְפִי שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַדָּבָר בְּפִיּוּסָהּ וְלִרְצוֹנָהּ, הִזְהִיר בַּאֲנוּסָה אֲפִילוּ בְּאִשְׁתּוֹ, כִּדְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק הַמּוֹצֵא תְפִלִּין (עירובין ק, ב): אָמַר רַמִּי בַּר חָמָא: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיָּכוֹף אֶת אִשְּׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא" (משלי יט, ב). וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל הַכּוֹפֶה אֶת אִשְּׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה, הַוְיָין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָן הֲגוּנִים. אָמַר רַב אִיקָא: מַאי קְרָאָה? "גַּם בְּלֹא־דַעַת נֶפֶשׁ לֹא־טוֹב" (שם). תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: "גַּם בְּלֹא דַעַת", זֶה הַכּוֹפֶה אֶת אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה; "וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא", זֶה הַבּוֹעֵל וְשׁוֹנֶה. אֵינִי וְהָא אָמַר רָבָא: הָרוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ בָנָיו זְכָרִים יִבְעַל וְיִשְׁנֶה? לָא קָשְׁיָא, כָּאן לְדַעַת, כָּאן שֶׁלֹּא לְדַעַת.

לדבר מצוה. היינו תשמיש שהוא מצות פרו ורבו להוליד בנים: בלא דעת נפש. בלא דעת אשתו בעל כרחה משמשה: לדעת. אשתו יבעול וישנה לבעול כשהיא מרוצה:

וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה: מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיִהְיוּ לוֹ בָנִים זְכָרִים? יַעֲשֶׂה חֶפְצֵי שָׁמַיִם וְחֶפְצֵי אִשְׁתּוֹ. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: אֵלּוּ הֵן חֶפְצֵי אִשְׁתּוֹ? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יְפַתֶּנָּה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יְשַׂמְּחֶנָה בִּדְבַר מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם" (קהלת ח, ה).

יעשה חפצי שמים. צניעות וקדושה: ישמחנה בדבר. התשמיש בעונתה:

וּלְפִי שֶׁצָּרִיךְ שֶׁתְּהֵא כַּוָּנַת שְׁנֵיהֶם שָׁוָה, יִשְׁמֹר שֶׁתְּהֵא כַוָּנָתוֹ אֶצְלָהּ וְלֹא בְאִשָּׁה אַחֶרֶת, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם, פֶּרֶק אֵלּוּ מֻתָּרִין (נדרים כ, ב): "וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו, לט), מִכָּאן אָמַר רַבִּי נָתַן: לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם בְּכוֹס זֶה וְיִתֵּן עֵינָיו בְּכוֹס אַחֵר. וַאֲמַר רָבִינָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא אֲפִילוּ לִשְׁתֵּי נָשָׁיו.

כוונת שניהם. בתשמיש שוה כוונתו לה וכוונתה לו: לא ישתה אדם בכוס זה. שבשעה שנזקק עם אשתו לא יתן עינו באשה אחרת אפילו היא אשתו:

וּכְשֶׁמַּחֲשֶׁבֶת שְׁנֵיהֶם הִיא טוֹבָה וּלְשֵׁם מִצְוָה וְעוֹבְדִין מֵאַהֲבָה וְנוֹהֲגִין כַּדָּת וְכַהֲלָכָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁלַח בְּרָכָה בַזֶּרַע הַנּוֹלָד לָהֶם, כִּבְרָכָה שֶׁבֵּרְכוּ לִבְרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּמוֹעֵד (מועד קטן ט, א): רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַרְמָאי וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן גֵרִים תָּנוּ פָּרָשַׁת נְדָרִים בֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. אִיפְטוּר מִינֵיהּ בְּאוֹרְתָּא, וּבְצַפְרָא אָתוּ וְקָא מִיפְטְרֵי מִינֵיהּ וכו', כִּדְאִיתָא לְמַטָּה, בְּפֶרֶק בַּתְרָא מִנֵּר שִׁשִּׁי (סימן שכח). אָמְרוּ לֵיהּ: יְהֵא רַעֲוָא דְתִזְרַע וְלָא תִקְצֹר, תָּעֵיל וְלָא תָפֵיק, תָּפֵיק וְלָא תָעֵיל, לֵיחְרוּב בֵּיתָךְ וְלֵיתוּב אֻשְׁפִּיזָךְ, לִבַּלְבֵּל פְּתוֹרָךְ וְלָא תֶחֱזֵי שַׁתָּא חַדְתָּא. כִּי אֲתָא לְגַבֵּי דַאֲבוּהָ, אֲמַר לֵיהּ: לָא מִבָּעְיָא בְּרוּכֵי לָא בֵרְכָן, אֲבָל צְעוּרֵי צַעֲרָן. אֲמַר לֵיהּ: מַאי אָמְרוּ לָךְ? הָכֵי וְהָכֵי אָמְרוּ לִי. אֲמַר לֵיהּ: כֻּלְּהוּ בִרְכְתָא נִינְהוּ. תִּזְרַע וְלָא תִקְצֹר – תּוֹלִיד בָּנִים וְלָא יְמוּתוּן. תֵּיעוֹל וְלָא תָפֵיק – תֵּיעוֹל כַּלָתְךָ וְלָא יְמוּתוּן בָּנֶיךָ. תָּפֵיק וְלָא תָעֵיל – תָּפֵיק בְּנָתָךְ וְלָא יְמוּתוּן גַּבְרַיהוּ, דִּלְהַדְרוּ לְוָתָךְ. לֵיחְרוּב בֵּיתָךְ וְלֵיתוּב אֻשְׁפִּיזָךְ – דְּהַאי עָלְמָא אֻשְׁפִּיזָא הוּא וְהַהוּא עָלְמָא בַּיִת הוּא, דִּכְתִיב: "קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם" וגו' (תהלים מט, יב), אַל תִּקְרֵי "קִרְבָּם" אֶלָּא קִבְרָם. לִבַּלְבֵּל פְּתוֹרָךְ – בְּבָנִי וּבִבְנָתָא. וְלָא תֶחְזֵי שַׁתָּא חַדְתָּא – דְּלָא תָמוּת אִתְּתָךְ וְתֵיסָב אִתְּתָא אַחֲרִיתֵי. עַל הַחִבּוּר הַנָּאוֹת וְהַטּוֹב בָּאִין אֵלוּ הַבְּרָכוֹת וְדוֹמֵיהֶם.

בן גרים. מגרים היה: פרשת נדרים. ראשי המטות או מסכת נדרים: איפטור מיניה. נטלו ממנו רשות שסבורים ללכת אותו הלילה ולא הלכו בצפרא אתו לאיפטורי מיניה זמנא אחריתא: אבל צעורי צערן. תעייל ולא תיפוק משמע ליה בסחורה תעייל ולא תיפוק שתביא סחורה ולא תמכרנה תיפוק ולא תעייל הוה משמע ליה תוציא פרקמטיא ולא תשוב אליך אמר לו אבוה כך אמרו לך תעייל כלתא שדרך כלה שהולכת אצל הבעל ולא תיפוק דלא לימות בנך דהדרי נפקי כלתך ממך לבי אביהם: ליחרוב ביתך. יחרב קברך כלומר שתחיה לאורך ימים ולא תבוא לקבר למיתה: וליתוב אושפיזך. בית שאתה דר בו שתחיה ותעמוד בתוכו: דהאי עלמא. העולם הזה אושפיזא כאכסניא שסופו למות וההוא עלמא קבר הוי בית שעומד שם לעולם דכתיב קרבם והיינו קברם בתימו לעולם ברשעים כתיב שימותו ויבואו בקבר שהוא ביתם לעולם: ליבלבל פתורך. שלחנך יהא מבולבל מרוב בנים ובנות: שתא חדתא. שנה ראשונה של נשואין קרי שנה חדתא דכתיב כי יקח איש אשה חדשה:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5