פֶּרֶק שֵׁנִי [קלט] – ספר מנורת המאור עם פירוש

מִנְּיַן גָּלוּת מִצְרַיִם הָיָה אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה מֵהַיּוֹם שֶׁנִּגְזֵרָה הַגְּזֵרָה, אֲבָל מֵהַיּוֹם שֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם הָיָה מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנָה. וּסְמָכוּהוּ לְמִלַּת "רְד"וּ" (בראשית מב, ב). וְעִם כָּל זֶה, הַשִּׁעְבּוּד הַקָּשֶׁה לֹא הָיָה עַד מוֹת יוֹסֵף, כִּי מָצִינוּ שֶׁאַחֲרֵי שֶׁנִּפְטַר יַעֲקֹב הָלְכוּ בָנָיו לְקָבְרוֹ עִם יוֹסֵף אֲחִיהֶם בְּכָבוֹד גָּדוֹל וּבְרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים לְהַנִּיחוֹ בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה לָהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְסוֹטָה (יג, א): יוֹסֵף זָכָה לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּבֹאוּ עַד־ גֹּרֶן הָאָטָד" (בראשית נ, י). וְכִי גֹּרֶן יֵשׁ לוֹ לָאָטָד? אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מְלַמֵּד שֶׁהִקִּיפוּהוּ כִּתְרֵי מְלָכִים לַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, כְּגֹרֶן זֶה שֶׁמּוּקָף בְּאָטָד, שֶׁבָּאוּ בְנֵי עֵשָׂו וּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה. תָּנָא: כֻּלָּן לְמִלְחָמָה בָאוּ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ כִתְרוֹ שֶׁל יוֹסֵף תָּלוּי בַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, נָטְלוּ כֻלָּם כִּתְרֵיהֶם וּתְלָאוּם בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. תָּאנָא: שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה כְתָרִים נִתְּלוּ בַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב וכו', כִּדְאִיתָא הָתָם.

באטד. גדר שעושים מן הקוצים סביב לגורן שלא יכנסו לשם בני אדם: שלשים וששה כתרים. י"ב נשיאים דישמעאל וכ"ג דעשו וכתרו של יוסף הרי ל"ו:

וְכָל הַמִּצְרִיִּים נָהֲגוּ כָבוֹד לְיִשְׂרָאֵל עַד מוֹת יוֹסֵף, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם (יא, א): "וַיָּקָם מֶלֶךְ־חָדָשׁ (שמות א, ח), רַב אָמַר: חָדָשׁ מַמָּשׁ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְזֵרוֹתָיו. מָאן דַּאֲמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ, דִּכְתִיב "חָדָשׁ", מָאן דַּאֲמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְזֵרוֹתָיו, דְּלָא כְתִיב "וַיָּמֹת וַיִּמְלֹךְ". מַאי "אֲשֶׁר לֹא־יָדַע אֶת־יוֹסֵף" (שם)? דַּהֲוָה דָמִי כְּמָאן דְלָא יָדַע לֵיהּ. "וַיֹּאמֶר אֶל־עַמּוֹ" וגו' (שם שם, ט), תָּאנָא: הוּא הִתְחִיל בָּעֵצָה תְּחִלָּה לְפִיכָךְ לָקָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְכָה וּבְעַמְּךָ" וגו' (שם ז, כט).

דלא כתיב וימת. מלך מצרים וימלוך אחר תחתיו:

"הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ" (שם א, י), לָהֶם מִבָּעֵי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא; בּוֹאוּ וְנִתְחַכֵּם לְמוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. בַּמֶּה נְדוֹנֵם? נְדוֹנֵם בָּאֵשׁ, כְּתִיב: "כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט" (ישעיה סו, טז); נְדוֹנֵם בַּחֶרֶב – "וּבְחַרְבּוֹ אֶת־כָּל־בָּשָׂר" (שם)? בּוֹאוּ וּנְדוּנֵם בַּמַּיִם, שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי־ נֹחַ" (שם נד, ט). וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים שֶׁעַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל עַל אֻמָּה אַחַת מֵבִיא, אִי נַמֵּי, הוּא אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל הֵם בָּאִים וְנוֹפְלִים לְתוֹכוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ" (שמות יד, כז). וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (שם יח, יא)? בַּקְּדֵרָה שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ. וּמִמַּאי דְהַאי "זָדוּ" לִישְׁנָא דְּבִשּׁוּלֵי הוּא? דִּכְתִיב: "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד" (בראשית כה, כט).

ונתחכם למושיען. נבקש לנו חכמה כנגדו במה נדונם שלא יכול לדוננו בו שידענו דרכיו שמודד בו והוא מדה כנגד מדה לדור המבול ולאנשי סדום: כי באש ה' נשפט. וכן יגמול לנו: נדונם במים. כל הבן הילוד וגו': שבשלו. ל' ויזד יעקב נזיד:

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי סִימַאי: שְׁלֹשָׁה הָיוּ בְאוֹתָהּ עֵצָה: בִּלְעָם וְאִיּוֹב וְיִתְרוֹ. בִּלְעָם שֶׁיָּעַץ – נֶהֱרַג; אִיּוֹב שֶׁשָּׁתַק – נִדּוֹן בְּיִסּוּרִין; יִתְּרוֹ שֶׁבָּרַח – זָכוּ בָנָיו וְיָשְׁבוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעֲבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית־רֵכָב" (דברי הימים־א ב, נה). וּכְתִיב: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים" (שופטים א, טז).

באותה עצה. הבה נתחכמה לו: יושבי יעבץ. תלמידי יעבץ אדם גדול בתורה היה כדכתיב ויקרא יעבץ לאלהי ישראל אם ברך תברכני בתורה והרחבת את גבולי בתלמידים וגו' ויבא אלקים את אשר שלא: תרעתים. מפרש בספרי ששמעו תרועה בהר סיני ל"א תרעתים על שם שהיו יושבין בשערי ירושלים: שמעתים. ששמעו מצות אביהם דבבני יונדב בן רכב משתעי קרא והם היו מבני בניו של יתרו כדמפרש ואזיל המה הקינים: שוכתים. על שם שיושבין בסוכות דכתיב ונשב באהלים וקרי להו משפחות סופרים דהיינו סנהדרין וכן תרעתים זקני שער:

"וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ" (שמות א, י). "וְעָלִינוּ מִן הָאָרֶץ" מִיבָעֵי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: כְּאָדָם שֶׁמְּקַלֵּל עַצְמוֹ וְתוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּחֲבֵרוֹ.

ועלינו מן הארץ מיבעי ליה. הם יגרשונו מן הארץ מאי ועלה מן הארץ הלואי שיצאו שונאיהם מארצם הואיל ויראים מפניהם:

"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים" (שם שם, יא). "עֲלֵיהֶם" מִבָּעֵי לֵיהּ? תָּאנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מְלַמֵּד שֶׁהֵבִיאוּ מַלְבֵּן וְתָלוּ לְפַרְעֹה בְּצַוָּארוֹ וְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאוֹמֵר: אִיסְטְנִיס אֲנִי, אוֹמְרִים לוֹ: כְּלוּם אַתָּה אִיסְטְנִיס יוֹתֵר מִפַּרְעֹה? "שָׂרֵי מִסִּים", שֶׁמֵּשִׂים לְבֵנִים. "לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם" (שם). "עַנּוֹתָם" מִבָּעֵי לֵיהּ? לְמעַן עַנּוֹתוֹ לְפַרְעֹה בְּסִבְלוֹתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

מלבן. כעין דפוס שעושין בו הלבנים שממלאין אותו טיט ומחליקן והיא הלבינה ותלו לפרעה וכו' מי שאמר אסטניס מפונק אני איני יכול לעשות מלאכה מאוסה כזו: שרי מסים. דבר שמשים רידוי של שומה שמרגילים ומשים אותו לעבודה אותו המלבן שתלו לו היה לישראל רידוי של השמה ר"ל לא שרים ממש דא"כ הוה ליה למימר ויפקוד מאי וישם אלא השמה היינו מעשה שמעשה זו גרם לישראל לעשות לבנים בכפיה ובעל כרחם: למען ענותו. לפרעה בסבלותם של ישראל שיטו שכמם לסבול עול המלאכה:

"וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה" (שם). רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר, שֶׁמְּסַכְּנוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן; וְחַד אָמַר, שֶׁמְּמַסְכְּנוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן, דַּאֲמַר מַר: כָּל הָעוֹסֵק בְּבִנְיָן מִתְמַסְכֵּן. "אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס" (שם). רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: פִּתֹם שְׁמָהּ וְלָמָה נִקְרָא שְׁמָה רַעַמְסֵס? שֶׁרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מִתְרוֹסֵס (פירוש: נופל וחוזרין ובונין והוא נופל); וְחַד אָמַר: רַעַמְסֵס שְׁמָהּ וְלָמָהּ נִקְרָא שְׁמָהּ פִּתֹם? שֶׁרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן פִּי תְהוֹם בּוֹלְעוֹ.

שמסכנות את בעליהן. של אותן הערים שמאותה העבודה נסכנו מצרים שעל ידם נטבעו בים: שממסכנות. מדלדלות כתיב וינצלו את מצרים ובשביל עבודה זו הוא דאירע להם לשלם לישראל עבודתם והוא הדין נמי כל בנין של אדם מביאין לעניות. ומסכנות לפעמים הבנין נופל וממית: פי תהום בולעו. נבלע בארץ:

"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שם שם, יב). "כֵּן רַבּוּ וְכֵן פָּרְצוּ" מִבָּעֵי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. "וַיָּקֻצוּ" (שם). מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דּוֹמִים בְּעֵינֵיהֶם כְּקוֹצִים.

כן ירבה וכן יפרוץ. צווי לעתיד שירבו ויפרצו: כן רבו וכן פרצו מבעי ליה. דהוא עבר ומשמע אף בקושי שיעבוד רבו אלא רוח הקדש מבשרתן לישראל ואומר למצרים אין מועיל עצתכם כן ירבה וכן יפרוץ: ויקוצו. היה דומה להם כאלו עיניהם וגופם מלאות קוצים:

"בְּפָרֶךְ" (שם שם, יג). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּפֶה־רַךְ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אוֹמֵר: בִּפְרִיכָה. "וַיְמָרֲרוּ אֶת־ חֲיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל־עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה" (שם שם, יד). אָמַר רָבָא: בִּתְחִלָּה "בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים", לְבַסּוֹף "וּבְכָל עֲבֹדה בַּשָּׂדֶה". "אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךָ" (שם). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי, שֶׁהָיוּ מַחֲלִיפִין מְלֶאכֶת הַנָּשִׁים לָאֲנָשִׁים וּמְלֶאכֶת אֲנָשִׁים לַנָּשִׁים.

בפה רך. משכום בדברים ובשכר עד שהרגילם בעבודה: בפריכה. בשברון הגוף ומתנים בחזקה: את כל. לרבות מלאכת אנשים ונשים וכו' והוא קשה שלא היו רגילין בכך:

וּלְפִי שֶׁאָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו, שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לוֹקֶה בַּמַּיִם, גָּזַר גְּזֵרַת הַיְאוֹר, כְּדַאֲמְרִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין קא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה רָאוּ וְלֹא רָאוּ. וְאֵלּוּ הֵן: נְבָט וַאֲחִיתֹפֶל וְאִיצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה. נְבָט רָאָה שֶׁיָּצָאת אֵשׁ מֵאַמָּתוֹ וְסָבַר הוּא דְמָלַךְ. וְלָא הִיא, דְּיָרָבְעָם הוּא דְנָפַק מִינֵיהּ. אֲחִיתֹפֶל רָאָה שֶׁפָּרְחָה צָרַעַת בְּאַמָּתוֹ וְסָבַר הוּא דְמָלַךְ. וְלָא יָדַע דְּבַת שֶׁבַע הִיא דְּנָפַק מִינָהּ שְׁלֹמֹה. וְאִיצְטַגְנִינֵי פַרְעֹה מַאי הִיא? דַּאֲמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: "הֵמָּה מֵי מְרִיבָה" (במדבר כ, יג)? "הֵמָּה", שֶׁרָאוּ אִיצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה וְטָעוּ, רָאוּ שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל הוּא לוֹקֶה בְמַיִם וְעָמְדוּ וְגָזְרוּ: "כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב). וְלֹא יָדְעוּ שֶׁעַל מֵי מְרִיבָה הוּא לוֹקֶה.

נבט ראה שיצאת אש ממנו. וסבר שמראה על המלוכה והוא יהיה מלך ולא ראה שפיר שטעה ואש מרמז על האש המחלוקת שנחלקת מלכות בית דוד על ידו וכן צרעת דאחיתופל נרמז על דוד שהיה מצורע ששה חדשים וסבר שיפסוק המלוכה מדוד ויבוא לו: שעל מי מריבה. בעון מי מריבה שאמר שמעו נא המורים כעס ובא לידי טעות שהכה בסלע ונענש שלא יכנס לארץ ישראל:

וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק קַמָּא דְּסוֹטָה (יב, ב): אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב "הֵמָּה מֵי מְרִיבָה"? "הֵמָּה", שֶׁרָאוּ אִצְטַגְנִינֵי פַרְעֹה וְטָעוּ. וְהַיְנוּ דְקָאָמַר מֹשֶׁה: "שֵׁשׁ־ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ" (במדבר יא, כא), אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: בִּשְׁבִילִי נִצַּלְתֶּם כֻּלְכֶם. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אָמַר: אוֹתוֹ הַיּוֹם כ"א בְּנִיסָן הָיָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם בְּיוֹם זֶה יִלְקֶה בְיוֹם זֶה! רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁשָּׁה בְסִיוָן הָיָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד לְקַבֵּל תּוֹרָה בְּהַר סִינַי בְּיוֹם זֶה יִלְקֶה בְיוֹם זֶה!

בשבילי. וזה שש מאות רגלי כלומר בשבילי כמו ויברך ה' אותך לרגלי: בשבילי נצלתם כולכם. כיון שנשלך משה למים פסק הגזירה כדאיתא שם: שירה על הים. בכ"א בניסן היה כדתניא בסדר עולם ויסעו מרעמסס לסוכות ומסוכות לאיתם ומאיתם לפי החירות הרי ג' ימים וברביעי ויוגד למלך מצרים כי ברח העם חמישי וששי רדפו מצרים אחריהם ליל שביעי ירדו לים שנא' ויאר את הלילה בשחרית אמרו שירה ויום השביעי היה ויו"ט האחרון של פסח היה:

וַאֲמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי סִימַאי: שְׁלֹשָׁה הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה בְּפֶרֶק זֶה.

וְכָל זֶה הָיְתָה סִבָּה אֱלֹהִית, כְּדֵי שֶׁיִּגְדַּל מוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְיִגְבַּר לִבּוֹ וְיִהְיֶה רָאוּי וְהָגוּן לִהְיוֹת מוֹשִׁיעַ וּלְדַבֵּר כָּל מִצְוֹת הַשֵּׁם בְּלִי אֵימָה. וְלֹא יְהֵא גָּדֵל בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, בְּעַבְדוּת וּבְשִׁפְלוּת.

ולא יהא גדל בחומר ובלבנים וכו'. וקשה והא שבט לוי לא היו בשעבוד וי"ל אף שלא היה משעבדם לעבודה הם מעצמם עזרו לישראל מכח רחמנות ואם לא היה משה בבית המלך ולבושו מבני מלך היה מתלכלך בטיט גם הוא לעזור להם:

וּכְשֶׁהוּטַל בַּיְאוֹר הִמְתִּינָתוֹ מִרְיָם אֲחוֹתוֹ שָׁעָה אַחַת בִּשְׂפַת הַיְאוֹר לָדַעַת מַה יֵּעֲשֶׂה לוֹ. וּבִזְכוּת זֶה נִתְעַכְּבוּ בַעֲדָהּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְעָה יָמִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּסוֹטָה (ט, ב): מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמֹשֶׁה שָׁעָה אַחַת וכו', כִּדְאִיתָא בְּפִרְקָא קַמָּא מֵחִבּוּר זֶה (סימן ב).

וּבִשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם (יא, ב): דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, שֶׁבְּשָׂעָה שֶׁהָיוּ יוֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מַיִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְמִין לָהֶם דָּגִים בְּכַדֵּיהֶן וְשׁוֹאֲבוֹת מֶחֱצָה מַיִם וּמֶחֱצָה דָגִים. וּבָאוֹת וְשׁוֹפְתוֹת שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, אַחַת שֶׁל חַמִּין וְאַחַת שֶׁל דָּגִים. וּמוֹלִיכוֹת אוֹתָן אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן לַשָּׂדֶה וְרוֹחֲצוֹת אוֹתָם וְסָכוֹת אוֹתָם וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָם וּמַשְׁקוֹת אוֹתָם וְנִזְקָקוֹת לְבַעֲלֵיהֶן בֵּין שְׂפַתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם־תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׂפַתָּיִם" (תהלים סח, יד). וּבִשְׂכַר "אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׂפַתָּיִם", זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְבִזַּת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף" (שם). וְכֵיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת בָּאוֹת לְבָתֵּיהֶן; וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעַ עֵת הַלֵּידָה הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ" וגו' (שיר השירים ח, ה).

ושופתות. כשמושיבין את הקדרה על הכירה קרי ליה שפיתה: אחת של חמין. לרחוץ רגלי בעליהן בשדה: בין שפתים. בין מצרי השדות מקומות צנועים מצד גבול השדה גבוה מכאן ומכאן וחריץ באמצע: יונה. ישראל שנאמר יונתי תמתי: בשדה. כדי שלא ירגישו בהם המצריים: עוררתיך. לצאת ממעי אמך חבלה לשון חבלי לידה:

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ מִשְּׁמֵי מָרוֹם וּמְנַקֶּה אוֹתָם וּמַשְׁפִּיר אוֹתָם כְּחַיָּה זוֹ שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶדֶת אוֹתָךְ לֹא־כָרַת שָׁרֵךְ" וגו' (יחזקאל טז, ד). נוֹתֵן לָהֶם שְׁנֵי עִגּוּלִים (פירוש: כעין ככר עגול), אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן וְאֶחָד שֶׁל דְּבָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע" וגו' (דברים לב, יג). וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִים בָּהֶם אוֹיְבִים בָּאִים לְהוֹרְגָן וְנַעֲשָׂה לָהֶם נֵס וְנִבְלָעִין בַּקַּרְקַע וּמְבִיאִין שְׁוָרִים וְחוֹרְשִׁים עַל גַּבֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל־גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים" (תהלים קכט, ג). וּלְאַחַר שֶׁהוֹלְכִים מְבַצְבְּצִין וְיוֹצְאִין כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה" וגו' (יחזקאל טז, ז). וְכֵיוָן שֶׁמִּגַּדְלִים בָּאִים עֲדָרִים עֲדָרִים לְבָּתֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי" וגו' (שם), אַל תִּקְרֵי "בַּעֲדִי עֲדָיִים", אֶלָּא, בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים. וּכְשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם הֵם הִכִּירוּהוּ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב).

ומשפיר. לתקן כמו שחיות עושין לתינוקות ליישב את אבריהם ולתקנם שניתקו מצער הלידה: לא כרת שרך. לא היו לך מילדות לחתך טבור הולד: עגולים. כעין דדים עגולים: רבבה כצמח השדה. גדלים מן הארץ כצמח השדה: לבתיהם. לבית אביהם: הם הכירוהו. שראו שכינתו כבר ואמרו זה אלי שעשה לנו מה שנא' למעלה ואנוהו:

וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם (ל, ב) תָּנוּ רַבָּנָן: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם וכו'.

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5