פֶּרֶק שִׁשִּׁי [קנא] – ספר מנורת המאור עם פירוש

אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה מִינִין הֵן מְפֹרָדִין בְּטַעַם וּבְרֵיחַ כְּמוֹ קְהַל יִשְׂרָאֵל, כִּי הָאֶתְרוֹג יֵשׁ לוֹ טַעַם וָרֵיחַ וְדוֹמֶה לְצַדִּיק וְחָכָם, שֶׁמְּרִיחִין בְּנֵי אָדָם רֵיחַ מַעֲשָׂיו וְחָכְמָתוֹ, הוּא הַפְּרִי לִלְמֹד מִמֶּנּוּ בְּנֵי אָדָם. וְזֶהוּ הַשָּׁלֵם שֶׁבַּכֹּל, עַל כֵּן הוּא רִאשׁוֹן בַּמִּקְרָא וְנִטָּל יְחִידִי, לְפִי שֶׁהָאָדָם כָּזֶה הוּא יְחִידִי בְדוֹרוֹ. וְהַלּוּלָב עוֹשֶׂה פֵרוֹת וְאֵין לוֹ רֵיחַ, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ חָכְמָה בְּלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים. וְהַהֲדַס יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְאֵין בּוֹ אֹכֶל, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים בְּלִי חָכְמָה אֶלָּא בְּהֶרְגֵּל מִדּוֹת טוֹבוֹת. וְהָעֲרָבָה אֵין בָּהּ טַעַם וְלֹא רֵיחַ, כְּגוֹן אוֹתָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן נִקְבָּצִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וּמִתְפַּלְּלִים בְּיַחַד וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתָם.

בלי חכמה. בלא תורה אלא בהרגל מדות טובות שהוא נפש טוב והרגיל עצמו לעשות טוב:

וְהָכֵי גַרְסִינָן הָתָם בְּוַיִּקְרָא רַבָּא: (ל, יב): "פְּרִי עֵץ הָדָר" (ויקרא כג, מ), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה אֶתְרוֹג זֶה יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְיֵשׁ בּוֹ אֹכֶל, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם בַּעֲלֵי תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, "כַּפֹּת תְּמָרִים" (שם), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מַה תְּמָרָה זוֹ יֵשׁ בָּהּ אֹכֶל וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם בַּעֲלֵי תוֹרָה וְאֵין בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים; "וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת" (שם), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מַה הֲדַס יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְאֵין בּוֹ אֹכֶל, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה; "וְעַרְבֵי נָחַל" (שם), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מַה עֲרָבָה זוֹ אֵין בָּהּ טַעַם וְלֹא רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְאַבְּדָם אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא יַעֲשׂוּ כֻלָּן אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ. וְאִם עֲשִׂיתֶם כֵּן אֲנִי מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל־אֶרֶץ יְסָדָהּ" (עמוס ט, ו). לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם" (ויקרא כג, מ).

שנאמר הבונה בשמים מעלותיו. אימתי הוא מתעלה כשישראל הן אגודה אחת שנאמר: ואגודתו על ארץ יסדה. לפיכך משה מזהיר אגודה אחת ברמז של לולב שנאמר ולקחתם לכם וגו':

וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת, פֶּרֶק הַקּוֹמֵץ רַבָּה (כז, א): אַרְבָּעָה מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב יֵשׁ מֵהֶן שֶׁעוֹשִׂין פֵּרוֹת וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין פֵּרוֹת. אָמְרָה תוֹרָה, שֶׁיִּהְיוּ זְקוּקִין זֶה לָזֶה. לִדְרֹשׁ שֶׁתַּלְמִידֵי חֲכָמִים זְקוּקִין לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל בַּעֲלֵי בָתִּים, שֶׁיִּנָּצְלוּ מִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנִיּוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק גִּיד הַנָּשֶׁה (חולין צב, א): אָמַר רַבִּי לֵוִי: אֻמָּה זוֹ כְּגֶפֶן נִמְשְׁלָה; זְמוֹרוֹת שֶׁבָּהּ אֵלּוּ בַּעֲלֵי בָתִּים, אֶשְׁכֹּלוֹת שֶׁבָּהּ אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, עָלִין שֶׁבָּהּ אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ, קְנוֹקָנוֹת שֶׁבָּהּ אֵלּוּ רֵיקָנִין שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. וְהַיְנוּ דְּשָׁלְחוּ מִתָּם: לִבָּעוּ רַחְמֵי אִתְכָּלַיָּא עַל עָלַיָּא, דְּאִלְמָלֵא עָלַיָּא לָא מִתְקַיְּמִין אִתְכָּלַיָּא. כְּלוֹמַר, שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַל בַּעֲלֵי בָתִּים אֲשֶׁר מְכִינִים לָהֶם כָּל צָרְכָּם.

יש מהן שעושין פירות. אתרוג ותמרים: שאינן עושין פירות. הדס וערבה: שיהו זקוקין. כלומר כולם יהיו כאחת: אומה זו. ישראל כגפן נמשלה שנא' גפן ממצרים תסיע: זמורות שבה אלו בעלי בתים. דמה הזמורה הזו מוציאה לולבים ועלים ופרי והוא עיקר הגפן כך בעלי בתים גומלי חסד ומחזיקים ידי עניים ומפזרים ממון למלכות בשביל אחיהם ומתקיימים על ידם: עלין שבה. סובלין הריח ומגינים על האשכולות שלא יכם שרב ושמש ורוחות כך עמי הארץ חורשים וזורעים וקוצרים מה שתלמידי חכמים אוכלים: קנוקנות. הם הרכים שבראשי הגפנים דלא חזו למידי: אתכליא על עליא. האשכול על העלין:

וְכָל הַמְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ כְּהִלְכָתָהּ כְּאִלּוּ מַקְרִיב קָרְבָּן בִּזְמַנּוֹ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה (סוכה מה, א): אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כָּל הַמְקַיֵּם לוּלָב בַּאֲגֻּדוֹ וַהֲדַס בַּעֲבוֹתוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו עוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִסְרוּ־חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (תהלים קיח, כז). וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ (סוכה מה, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַמְּחוֹזִי מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַמּוּכְסִי: כָּל הָעוֹשֶׂה אִסּוּר לֶחָג בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה, כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִסְרוּ" וגו'.

אסרו. אגודה של לולב: בעבותים. בהדס שהוא עבות של ג' בדין קליעה: עד קרנות. הרי הוא לכם כמתן דמים שבקרנות המזבח: איסור לחג. אגודה לחג באכילה ושתיה שקורא לחג עונג במאכל ומשתה ויש אומרים יום שלאחר החג אסרו בעבותים בבהמות עבות ושמינות:

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁמִּן הַתּוֹרָה לֹא הָיְתָה מִצְוַת לוּלָב אֶלָּא יוֹם אֶחָד, זוּלָתִי בַּמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו' וּשְׂמַחְתֶּם" וגו' (ויקרא כג, מ), מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ, בְּפֶרֶק לוּלָב הַגָּזוּל (סוכה מא, א): מִנָּא לָן דְּעַבְדִינָן זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דַּאֲמַר קְרָא: "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם־ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ" (ירמיה ל, יז), מִכְּלָל דְּבָעְיָא דְּרִישָׁה.

זולתי במקדש. אך בבית המקדש לבד היו נוטלין כל שבעה ולא בשאר מקומות שבא"י:

וּתְנַן בְּפֶרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה (מה, א): בְּכָל יוֹם וָיוֹם מְקִיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִים: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא" (תהלים קיח, כה). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: "אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא". אוֹתוֹ הַיּוֹם מְקִיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין לָנוּ, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ, מִזְבֵּחַ מְקִיפִין אֶת הַתֵּבָה. וּבִירוּשַׁלְמִי אִיתָא: זֵכֶר לִירִיחוֹ. וְסֵדֶר יוֹם הַשְּׁבִיעִי אִיתֵיהּ בַּפֶּרֶק הַבָּא.

אני והו. בגימטריא אנא ה' וגם הוא שם אחד משבעים ושתים שמות הכתובים בג' מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח ויסע וגו' ויבא בין מחנה וגו' ויט משה את ידו וגו' ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות הן ומהן שם המפורש אות ראשון של פסוק ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרון וכן בזה הסדר כולן השם הראשון והו וי"ו של ויסע ה"א דכל הלילה וי"ו דויט ושם השלשים ושבע הוא אני אל"ף דמאחריהם ונו"ן ראשון דהענן בחשבון של מפרע ויו"ד דרוח קדים: ואותו היום. השביעי שהוא הושענא רבה: איתא זכר ליריחו. שמקיפין שבעה פעמים כמו שהיו מקיפין שבעה פעמים את העיר יריחו:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5