פֶּרֶק שְׁמִינִי [קנג] – ספר מנורת המאור עם פירוש

יוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת נִקְרָא בְּשֵׁם "עֲצֶרֶת", לְפִי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: עָצַרְתִּי אֶתְכֶם לְפָנַי, כְּמֶלֶךְ שֶׁזִּמֵּן בָּנָיו לִסְעוּדָה לְיָמִים קְצוּבִים, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּן, אָמַר: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, עִכְּבוּ עִמִּי יוֹם אֶחָד, שֶׁקָּשָׁה עָלַי פְּרֵדַתְכֶם, כִּדְאִיתָא בְּוַיִּקְרָא רַבָּא.

כיון שהגיע זמנן. לילך שכל ימי הסעודה היה קצוב להם:

וְגַם דָּרְשׁוּ בַּפָּסוּק: "תֶּן־חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה' (קהלת יא, ב), "תֵּן־חֵלֶק לְשִׁבְעָה', אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג; "וְגַם לִשְׁמוֹנָה', זֶה חַג שְׁמִינִי עֲצֶרֶת.

תן חלק. לכבד היום טוב ולשמוח בו באכילה ושתיה לשם מצוה:

וְגַרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא (ל): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: רְאוּיָה הָיְתָה עֲצֶרֶת שֶׁל חַג לִהְיוֹת רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, כְּשֵׁם שֶׁהָעֲצֶרֶת רְחוֹקָה מִן הַפֶּסַח חֲמִשִּׁים יוֹם, וּמָשְׁלוֹ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְמֶלֶךְ שֶׁבָּאת לוֹ שִׂמְחָה וְהָיוּ לוֹ בָנוֹת נְשׂוּאוֹת בְּמָקוֹם קָרוֹב וּבָנוֹת נְשׂוּאוֹת בְּמָקוֹם רָחוֹק, אֵלּוּ שֶׁהֵן נְשׂוּאוֹת בְּמָקוֹם קָרוֹב, דְּאִית בְּיוֹמֵיהּ דְּיֵיזְלוּן וְיֵיתוּן, וְאֵלּוּ שֶׁהֵן נְשׂוּאוֹת בְּמָקוֹם רָחוֹק, דְּלֵית בְּיוֹמָא דְּיֵזְלוּן וְיֵיתוּן. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אֲנִי וְאַתֶּם נִשְׂמַח בְּיוֹם אֶחָד. כָּךְ בְּפֶסַח, עַל־יְדֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצְאִין מִן הַחֹרֶף אֶל הַקַּיִץ, לְפִיכָךְ הִיא רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, דְּאִית בְּיוֹמֵיהּ דְּיֵיזְלוּן וְיֵיתוּן, אֲבָל בַּחַג, עַל־יְדֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין מֵהַקַּיִץ לַחֹרֶף, קָשָׁה לָהֶם טַרְחוּת דְּרָכִים, אֵינָהּ רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, דְּלֵיתָא בְּיוֹמָא דְּיֵיזְלוּן וְיֵיתוּן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי וְאַתֶּם נִשְׂמַח בְּיוֹם אֶחָד, הָכָא נַמֵּי אָמַר: "עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, לה) וּלְהַלָּן אָמַר: "עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז, ח). וּכְתִיב: "זֶה־הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהלים קיח, כד), רוֹצֶה לוֹמַר, עִמּוֹ.

להיות. שמיני עצרת חמשים יום אחר החג: דאית ביומיה. כלומר ימים מועטין שבקרוב הם דרים ובמהרה יכולין לבוא ולחזור לביתם: נשמח ביום אחד. ואחר כן תלכו כי לא בקרוב ימים יכולין לבוא אלי: יוצאין מן החורף. אחר הפסח מתחיל הקיץ והדרכים מתוקנים ויכולין לחזור לעלות לרגל בחג השבועות בתוך חמשים יום מה שאין כאן בחג שמתחיל עת הגשם והדרכים מקולקלים על כן צוה הקב"ה לעשות יום שמיני של חג מיד אחר החג ולא אחר חמשים יום כדי שהקב"ה ישמח עם ישראל יום אחד וזה שאמר עצרת לכם וכתיב עצרת לה' שניהם יחד בשמחה וכן נשמחה בו עמו עם הקב"ה ישראל בשמחה:

כָּתַב הָרַמְבַּ"ן, בְּפָרָשַׁת "אֱמוֹר אֶל הַכֹּהֲנִים": וְעַל־ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, "שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת־הַשָּׁמַיִם" (שמות לא, יז), וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי הוּא שַׁבָּת וְאֵין לוֹ בֶּן זוּג וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בַת זוּגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת הָאָרֶץ". וְהִנֵּה הִיא שְׁמִינִי עֲצֶרֶת, כִּי שָׁם נֶעֱצָר הַכֹּל. וְצִוָּה בְּחַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בִּקְדֻשָּׁה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, כִּי כֻלָּם קְדוֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'. וּמָנָה מִמֶּנּוּ תִּשְׁעָה וְאַרְבָּעִים יוֹם וְהַשָּׁבוּעוֹת כִּימֵי עוֹלָם. וְקִדֵּשׁ יוֹם שְׁמִינִי, כִּשְׁמִינִי שֶׁל חַג וְהַיָּמִים הַסְּפוּרִים בֵּינְתַיִם כְּחוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד בֵּין הָרִאשׁוֹן וְהַשְּׁמִינִי בֶּחָג. וְהוּא יוֹם מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁהֶרְאָם בּוֹ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמְעוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וּלְכָךְ יִקְרְאוּ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת "עֲצֶרֶת", כִּי הוּא כְּיוֹם שְׁמִינִי שֶׁל חַג, שֶׁקְּרָאוֹ הַכָּתוּב כֵּן. וְזֶהוּ מַאֲמָרָם: שְׁמִינִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא, לְעִנְיָן פז"ר קש"ב. וְתַשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן הוּא, כִּי גַם הוּא אֲצִילוּת הָרִאשׁוֹנִים וְאֵינוֹ בְּאַחְדוּת שֶׁלָּהֶם. וּלְכָךְ יַזְכִּיר בְּפָרָשַׁת "כָּל הַבְּכוֹר" שְׁלֹשָׁה רְגָלִים: חַג הַמַּצּוֹת וְחַג הַשָּׁבוּעוֹת – וְחַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, וְלֹא יַזְכִּיר הַשְּׁמִינִי, כִּי שָׁם אָמַר: "יֵרָאֶה כָל־זְכוּרְךָ". עַד כָּאן. וּמִי שֶׁיָּבִין שׁוּם דָּבָר בַּהֲוָיוֹת יַשְׂכִּיל וְיִמְצָא הָאֱמֶת.

ועל דרך האמת. שיש בו פירוש על דרך הקבלה מלבד הפשוטה שבת אין לו זוג ליום א' יש יום ב' ליום ג' יום ד' ליום ה' יום ו' ונתן הקב"ה ישראל לבן זוגו שנאמר ואת הארץ לרבות כנסת ישראל שנאמר כי תהיו אתם ארץ חפץ ארץ החיים ועלו במחשבה מקדם וזה הארץ לפנים יסדת וארץ היינו הגוף שנברא מהארץ ונשמה נרמז באת השמים חשבון נשמה ועל כן ישראל שומרים שבת וזהו ושבתה הארץ שבת לה' ועיקר התגלות שמירת שבת היא ע"י הארץ בשמיטה ויובל וזה ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות ונקרא שבת הארץ הכל לז' כמו שבת וכן קיום הארץ עד ז' אלפים ואז יהיה שבת וישראל קבלו עליהם השבת במרה ועי"כ נתן הקב"ה את התורה לעסוק בה ביום מנוחה וזהו שאמרו נעשה מה שקבלו היינו שבת ועל ידה נשמע לקבל התורה וע"כ אמר זכור ושמור והיא מצוה ראשונה לתועלת האדם בעשרת הדברות וע"כ ישראל בת זוגו ובזה גמר הבריאה ועיקר קיום הבריאה הוא על ידי הארץ והיינו שבת וזה הארץ יראה ושקטה בנעשה ונשמע כדאמרינן: והנה היא שמיני עצרת. ישראל הם השמיני שיום השבת הוא השביעי והם הזוג שלה כי שם נעצר הכל הקב"ה וישראל ושבת כי השמיני נקרא עצרת וישראל הם שמיני לשבת ועל ידה קיום העולם כדאמרינן ועדות להקב"ה ועי"כ השכינה נעצר בישראל: כי כלם קדושים. כל ימי השבעה של פסח הם לבד להקב"ה וישראל וכל ערל לא יאכל בו מה שאין כן בשבעת ימי הסוכות שהיה גם חלק בקרבנות לשבעים אומות: ומנה. מפסח מ"ט ימים עם השבועות שצריך גם כן למנות כל שבוע כימי עולם כסדר של העולם שבעה ימים הם שבוע אחד: וקדש יום שמיני. אחר שמנה מ"ט יום שהם שבעה שבועות וכל שבוע שבעה ימים ויום השמיני אחר סוף השבוע השביעי הוא שבועות וקראו עצרת כמו עצרת של חג שהוא יום שמיני של חג ושבועות הוא שמיני של פסח: והימים הספורים. בין פסח לשבועות אע"פ שהם מ"ט ימים מ"מ הם נמנין לשבוע ושבוע שהוא ז' ימים כז' ימי המועד בסוכות ויום השמיני עצרת כך שבועות עצרת לפסח וע"כ צוה הקב"ה למנות להראות שהוא שייך לפסח כעצרת דחג אך למה עצרת דחג סמוך ועצרת דפסח רחוק פירשנו למעלה: והוא יום מתן תורה. ח' דחג הוא כיום הח' דשבועות שהוא מ"ת להקב"ה וישראל כך יום שמיני של חג היה להקב"ה ולישראל ולא יתערב זר ביניהם כי לא הקריבו קרבן ביום השמ"ע לשם אומה כמו בז' ימים של חג רק לה' ולישראל: לענין פז"ר קש"ב. פייס והוא שהכהנים היתה עבודתם בחג חוזרין חלילה וביום הח' היה הגורל מחדש מי שיעבוד. זמן שאומרים שהחיינו. רגל בפני עצמו שאומרים יום שמיני חג עצרת ולא חג הסוכות ויש אומרים על שעולה למנין אבילות לשבעה ימים. קרבן שלא היו מקריבין בו אלא פר אחד נגד ישראל ולא במדרגת שאר הימים שהיו פוחתין והולכין בו שמדרגת ע' פרים נגד האומות. שיר בפני עצמו שיר מיוחד היה ללוים למנצח על השמינית. ברכה שמברכין המלך שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך: ותשלומין דראשון הוא. יום הח' כי הוא נאצל מן הראשונים פי' הוא אצילות סמוך אצל ימים הראשונים והוא עיקר החג ואינו כאחדות שלהם כימים הראשונים של חג כי הוא קדוש לה' ולישראל לבדו: כי שם אמר. בשלש רגלים בפ' ראה חג הסוכות שבעת ימים וכו' משום שאמר יראה כל זכורך שהם במדת זכר ושמיני העצרת במדת נקבה שמקבלין בו ישראל השפע הטובה וברכה לכל השנה: ומי שיבין שום דבר בהוויות. בסוד הקבלה והספירות יבין האמת מהדברים האלו כמו שהוא בלבוש אור יקרות בענין זה:

יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לִקְרוֹת קֹהֶלֶת בְּיוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת, לְפִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: "תֵּן־חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה' (קהלת יא, ב), אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג וּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת. וְעַל כִּי שְׁלֹמֹה, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בֶּחָג אֲמָרוֹ בְּהַקְהֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל־יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת וגו' הַקְהֵל אֶת־הָעָם" (דברים לא, יב). וְכָתוּב: "וַיִּקָהֲלוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה [וגו'] בְּיֶרַח" וגו' (מלכים־א ח, ב) וְאָז אָמְרוּ, עַל כֵּן יִתָּכֵן לְאָמְרוֹ בֶּחָג.

וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הֶחָלִיל (סוכהנה, ב): אָמַר רַבִּי לֵוִי: הַנֵּי שִׁבְעִים פָּרִים כְּנֶגֶד מִי? כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת. פַּר יְחִידִי לָמָּה? כְּנֶגֶד אֻמָּה יְחִידָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשׂוּ לוֹ עֲבָדָיו סְעוּדָה. לַיּוֹם הָאַחֲרוֹן אָמַר לְאוֹהֲבוֹ: עֲשֵׂה לִי סְעוּדָה קְטַנָּה כְּדֵי שֶׁאֶהֱנֶה מִמְּךָ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹי לָהֶם לָאֻמּוֹת, שֶׁאִבְּדוּ וְאֵינָן יוֹדְעִין מַה אִבְּדוּ; שֶׁבִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עֲלֵיהֶם וְעַכְשָׁיו מָאי מְכַפֵּר עֲלֵיהֶם?

הני שבעים פרים. שהיו מקריבין בימי החג מלבד יום השמיני: כנגד שבעים אומות. לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם לפי שנידונין בחג על המים: פר יחידי. של שמיני: שאהנה ממך. אין לי הנאה וקורת רוח בשל אלו אלא בשלך: שאבדו. שחרבו ביהמ"ק ועל ידי כן אבדו כפרתם:

וַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַרְבִּין בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּשִׂמְחָה בְּיוֹם זֶה לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְפִי שֶׁהָיָה הַיּוֹם מְיֻחָד לְשַׂמֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל עִם אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הֶחָלִיל בַּמִּשְׁנָה (שם נא, א): חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, וְהַלְּוִיִּים בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבְכָל כְּלֵי שִׁיר בְּלִי מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת, הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן עוֹמְדִים הַלְּוִיִּים בְּשִׁיר. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא (נג, א): תָּנוּ רַבָּנָן: יֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים: "אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶׁלֹּא בִּיְּשָׁה אֶת זִקְנוּתֵנוּ", אֵלּוּ חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה. וְיֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִים: "אַשְׁרֵי זִקְנוּתֵנוּ שֶׁכִּפְּרָה עַל יַלְדוּתֵנוּ", אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה. אֵלּוּ וְאֵלּוּ אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָטָא; וּמִי שֶׁחָטָא – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמְחֹל לוֹ.

באבוקות של אור. זורקין אותם כלפי מעלה ומקבלין אותם ויש שבקיאין לעשות כן בד' אבוקות או בשמונה וזורק זו ומקבל זו וזורק זו ומקבל זו: חמש עשרה מעלות. אורך המעלה ברוחב העזרה ורוחב המעלה חצי אמה ורומה חצי אמה: חמש עשרה מעלות. שיר המעלות בתהלים: שעליהן. על המעלות עומדין הלוים בשיר לשמחת בית השואבה אבל דוכן לשיר הקרבן אצל המזבח היה ודוכן בנין שעומדין עליו הלוים נקרא דוכן: יש מהם אומרים. היינו תשבחות שמשבחין הקב"ה על כך: שלא ביישה. שלא עברנו עבירה בילדותנו לבייש את זקנתנו: אלו חסידים. כל חסיד הוא חסיד מעיקרא:

תַּנְיָא, אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן: כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה אוֹמֵר: אִם אֲנִי כָּאן – הַכֹּל כָּאן וְאִם אֵין אֲנִי כָּאן – מִי כָּאן? וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ: אִם אַתָּה תָבֹא לְבֵיתִי אַף אֲנִי אָבֹא לְבֵיתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּכָל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת־שְׁמִי" וגו' (שמות כ, כא). וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָהּ: תַּנְיָא, אָמְרוּ עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה נוֹטֵל שְׁמוֹנֶה אֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר בְּיָדוֹ אַחַת וְזוֹרְקָן כְּלַפֵּי מַעֲלָה וְזוֹרֵק אַחַת וּמְקַבֵּל אַחַת וְאֵין אַחַת נוֹגַעַת בַּחֲבֵרְתָּהּ. וְהָיָה נוֹעֵץ שְׁנֵי גוֹדְלָיו בָּאָרֶץ וְנוֹשֵׁק אֶת הָרִצְפָּה וְזוֹקֵף, מַה שֶּׁאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְזוֹ הִיא קִדָּה. עַד שֶׁאָמְרוּ שָׁם עַל שִׂמְחָה זוֹ: תָּנוּ רַבָּנָן: מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית־הַשּׁוֹאֵבָה לֹא רָאָה שִׂמְחָה מֵעוֹלָם.

אם אני כאן הכל כאן. דורש היה לרבים שלא יחטאו ואומר בשמו של הקב"ה אם אני כאן הקב"ה, הכל כאן כל זמן שאני חפץ בבית הזה ושכינתי שרויה בו יהא כבודי קיים ויבואו הכל כאן ואם תחטאו ואסלק שכינתי מי יבא כאן: שני גודליו. של שתי ידיו ונשען עליהם עד שנאחז ונושק את הרצפה לקיים מה שנא' כי רצו עבדיך את אבניה: וזו היא קידה. האמורה בכתובים דאמר מר קידה על אפים אין לו להשתטח להגיע לארץ גופו אלא פניו בלבד מי שיודע ויכול לעשות כן ובדורו של ר' שמעון לא היה אחד מעומדי עזרה יכול לעשות כן אלא הוא:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5