פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [שכה] – ספר מנורת המאור עם פירוש

לְפִי שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁלוֹם בֵּין הַחֲבֵרִים, וְגַם בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, צִוּוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּדְבָרִים הַמְסַבְּבִים אַהֲבָה וְשָׁלוֹם וְהִזְהִירוּ מֵהַדְּבָרִים המּוֹנְעִים הַשָּׁלוֹם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ו, ב): אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: כָּל הָרָגִיל לִיתֵּן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ וְיוֹם אֶחָד לֹא נָתַן, עוֹבֵר מִשּׁוּם "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים לד, טו); וְאִם נָתַן לוֹ שָׁלוֹם וְלֹא הֶחֱזִיר לוֹ שָׁלוֹם נִקְרָא גַּזְלָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם" (ישעיה ג, יד).

בדברים המסבבים. שהם סבה וגרם שיהיה לאדם שלום ואהבה עם הבריות: בערתם הכרם. בערתם מישראל שהם כרם ה' צבאות גזלת העני בבתיכם והלא אף גזילת העשיר גזילה היא אלא גזילת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא השיב על שלומו:

וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם, פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא (יז, א): מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּאַבַּיֵּי: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה וּבְמַעֲנֶה רַךְ, מֵשִׁיב חֵמָה וּמַרְבֶּה שָׁלוֹם עִם אֶחָיו וְעִם קְרוֹבָיו, וַאֲפִילוּ עִם גּוֹי בַשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה וּמְקֻבָּל עַל הַבְּרִיּוֹת. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא הִקְדִּימוֹ אָדָם שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וַאֲפִילוּ גּוֹי בַּשּׁוּק.

מרגלא. דבר זה היה רגיל בפיו לומר ערום ביראה להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו מענה רך שיהיו דבריו בנחת עם הבריות בסבר פנים יפות בלשון חיבה ואהבה ומשיב חמה אם חבירו ירגוז עליו בדברים קשים ידבר הוא כנגדו התנצלות ויצדיק כנגדו שלא כן הוא וישיב החמה מחבירו והוא לא יבא לידי חמה ויחזרו אוהבים זה את זה מה שאין כן אם היה משיב גם בחמה אז תתגבר חמת חבירו עליו ויבואו לידי שפיכות דמים ובזה שמשיב חמתו משיב גם חמת חבירו כדי שיהא אהוב למעלה שלא יגרום טורח לבית דין של מעלה לדון אותו ביסורים קשים ולהביא חורבן גלות בעולם ולהסתלקות השכינה ולהיות רשע שנאמר עליו אין שלום אמר ה' לרשעים ואם כך הוא מדת הרעה כמה גדולה גורם מדת הטובה לו ולכל העולם ומקובל על הבריות שדבריו נשמעים וישימוהו עליהם לשר ולאדון ויברכו אותו כל רואיו:

וְגַם אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת גִּיטִין, פֶּרֶק הַנִּזָּקִין, בַּמִּשְׁנָה, עַל דְּבָרִים רַבִּים "מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם": כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן, אַחֲרָיו לֵוִי, אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל; מְעָרְבִין בְּבַיִת יָשָׁן – מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. בּוֹר שֶׁהוּא קָרוֹב לְאַמָּה מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן – מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים יֵשׁ בָּהֶן גֶּזֶל – מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם; וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גֶּזֶל גָּמוּר. [מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן יֵשׁ בָּהֶן גֶּזֶל – מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גֶּזֶל גָּמוּר]. עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, מַה שֶׁתַּחְתָיו גֶּזֶל – מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם; וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גֶּזֶל גָּמוּר. אֵין מְמַחִין עֲנִיֵּי גוֹיִים בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה – מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר, אֲבָל לֹא תִבְרֹר וְלֹא תִטְחֹן עִמָּהּ; אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ נָפָה וּכְבָרָה וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמְרַקֶּדֶת עִמָּהּ בִּזְמַן שֶׁהִיא טְמֵאָה, אֲבָל לֹא בִזְמַן שֶׁהִיא טְהוֹרָה, אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל אֶת הַמַּיִם לֹא תִגַּע עִמָּהּ, שֶׁאֵין מַחְזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. וּמַחְזִיקִין יְדֵי גוֹיִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם.

כהן קורא ראשון. כי היכי דלא ליתו לאנצויי תקינו להו רבנן האי סידרא. דכיון דתקנתא דרבנן היא תו לא מצינן לשנויי ולמימר אנא קרינא ברישא: מערבין בבית ישן. בני חצר שרגילין ליתן עירוב החצר בבית אחד אין משנין את מקומו ליתנו בבית אחר מפני דרכי שלום: בור שהוא קרוב לאמה. אמת המים המביאה מים מן הנהר לשדות ורגילין לעשות בורות שאם תיבש האמה ימלאו מן הבור וישקו השדות ומרגילין מי האמה לבור עד שיתמלא ותקנו חכמים שיתמלאו הבורות שבשדות העליונות ראשון שהן קרובין למוצא האמה ואחר כך יתמלאו התחתונים וכשהראשון ממלא סוכר את האמה עד שיתמלאו וכן השני והשלישי זה אחר זה מפני דרכי שלום שלא תהא מחלוקת ביניהם אני סוכר ראשון דהא תקנתא דרבנן הכי ואף על פי שאינו דין: מצודות חיה ועופות. מדאורייתא כל כמה דלא מטי לידיה אף על פי שמטי למצודתו לאו גזל הוא אם בא אחד ולקחם ובגמרא מפרש לה במצודות שאין להם תוך דליקני לו כליו ור' יוסי אומר גזל גמור מדבריהם וטעמא דר' יוסי בכולהו דקסבר עשו מפני דרכי שלום את שאינו זוכה לקנות קנין גמור כזוכה: עני המנקף. חותך כמו ונקף סבכי היער וכמו ונשאר בו עוללות כנוקף זית כיון שהעני החזיק באילן זה ליקח לו השכחה שבו אין עני אחר רשאי ללקוט באותו אילן אפילו מתחתיו של אילן: החשודה על השביעית. לשמור פירות שביעית ולהצניעם מן הביעור ואילך אבל לא תבור ולא תטחן עמה לסייעה מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה תבור לשון בורר שבוררין הרע מן היפה ושמא מן פירות שביעית הוא: אשת חבר. אשת ת"ח: ומרקדת עמה. מנפה עמה בכברה ועל שם כשמנפין מרקד ומתגלגל התבואה בכברה קוראין אותו מרקדין בזמן שאשת חבר טמאה דכיון דבימי טומאה אינה רגילה ליגע בטהרות לא חיישינן שמא תטיל אשת עם הארץ לתוך פיה של אשת חבר דבר שאינו מעושר אבל בזמן שהיא טהורה לא תסייע לאשת עם הארץ דכיון שהיא נוגעת באוכלין חיישינן שמא תתן אשת עם הארץ לתוך פיה של אשת חבר דבר שאינו מעושר: אבל משתטיל את המים. בקמח לא תגע בו אשת חבר לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה וקא מיטמאה מחמת כלים של עמי הארץ שהם טמאים וכל דבר שבאו עליו מים מיד הוכשר לקבל טומאה אם נגע בכלי טמא וזו מסייעתה לגלגל ואסור לגרום טומאה לחלה: לא אמרו. שהתירו להשאילם כלים ולסייעם שלא בשעת עבירה בעצמה אלא מפני דרכי שלום: ומחזיקין ידי עובדי כוכבים ומזלות. הכא משמע מסייען ממש לחרוש ולחפור ובגמרא אמר רק בדבור כמו שאומרין לעושי מלאכה העוברים עליהם תחזקנה ידיכם ושואלין בשלומם כל הימים אפילו ביום אידם ולא חיישינן דלמא אזיל ומודה ואף על פי שמטיל על עובדי כוכבים ומזלות שם שמים שהשלום שמו של הקב"ה:

גַּם מָצִינוּ תְּנָאִים שֶׁהִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהִנְחִיל לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ, וְגַם אַחֵרִים הַנִּקְרָאִים "תְּנָאֵי בֵית דִּין", וְכֻלָּם הֵם לְדַרְכֵי שָׁלוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְבֶּה בְּיִשְׂרָאֵל קְטָטָה וְתַחֲרוּת, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק מְרֻבֶּה (פ, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: עֲשָׂרָה תְנָאִים הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁמַּרְעִין בְּחוּרְשִׁין וּמְלַקְּטִין עֵצִים מִשְּׂדוֹתֵיהֶם וּמְלַקְּטִין עֲשָׂבִים מִכָּל מָקוֹם וכו'. כִּדְאִיתָא הָתָם.

שמרעין. בהמות בחורשין בכל היערות אפילו היא של יחיד ומלקטין עשבים לבהמות:

וּכְדֵי לְהוֹסִיף בֵּין יִשְׂרָאֵל שָׁלוֹם וְאַהֲבָה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, שֶׁאִם יִתֵּן אֶחָד מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּשַׁבָּת (י, ב): אָמַר רָבָא בַּר מְחַסְיָא, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרִיָּה, אָמַר רַב: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות לא, יג). תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: "לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם", אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִיתְנָהּ לְיִשְׂרָאֵל, לֵךְ וְהוֹדִיעֵם. מִכָּאן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: הַנּוֹתֵן פַּת לְתִינוֹק צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאִמּוֹ. מַאי עָבֵיד לֵיה? אָמַר אַבַּיֵּי: דְּשָׁאֵיף לֵיהּ מִשְׁחָא וּמָלֵי לֵיהּ כֻּחְלָּא, וְהָאִידְנָא דְּחַיְישִׁינָןלִכְשָׁפִים, אָמַר רַב פַּפָּא, דְּשָׁאֵיף לֵיהּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. אֵינִי וְהָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֹשֶׁה לֹא־יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שם לד, כט)? לָא קָשְׁיָא, הָא בְּמִילְתָא דַעֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי, הָא בְּמִילְתָא דְלָא עֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי. וְהָא שַׁבָּת מִילְתָא דַעֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי הוּא? מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא עֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי.

צריך להודיעו. מתן פלוני אתן לך וזהו דרך כבוד דשמא יתבייש לקבלה ומתוך כך מתרצים בדברים ואינו בוש בדבר וכן אם נתנה בביתו שלא מידיעתו צריך להודיעו שמידו באה לו שמתוך כך יהא אוהבו שנאמר לדעת כי אני ה' להודיעם אני בא שאני רוצה לקדשם: דשאיף ליה. ישפשפנו מאותו מין שנתן לתינוק: דעבידא לאגלויי. מי נתנו לו: מתן שכרה וכו'. והוא הודיעם על ידי משה בעל פה מה שכרה ותוספות פירשו דוקא מתנה שנותן על ידי אהבה שאין המקבל מתבייש אבל הנותן צדקה שחבירו מתבייש מתן בסתר יכפה אף:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5