פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [רלו] – ספר מנורת המאור עם פירוש

כָּל חַכְמֵי הַקַּבָּלָה וְהַמֶּחְקָר מַסְכִּימִים בְּשֶׁיֵּשׁ הִשָּׁאֲרוּת לַנֶּפֶשׁ וְזֶהוּ שְׂכַר הַמִּצְוֹת לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא, שֶׁהַמְּקֻבָּלִים מַאֲמִינִים זֶה עַל דֶּרֶךְ קַבָּלָה וְאוֹמְרִים, כִּי אִם הָאָדוֹן שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן שָׂכָר לָעוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ וְלַמִּתְעַסֵּק בַּעֲבוֹדָתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן לְמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם לְכָל אֶחָד שְׂכַר פְּעוּלָתוֹ. וְנוֹתֵן שְׂכָרוֹ בְּהִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְאָרוֹךְ וּתְמִידִי לָעוֹסְקִים בְּמִצְוֹתָיו וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתוֹ.

שיש השארות לנפש. שהנשמה היא נצחיות וחי לעולם: ויש. צדיקים אחרים שאינם צדיקים גמורים ע"כ הם מוכים בעוה"ז על עונם כדי שישאר שכרם הטוב לעוה"ב:

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁנּוֹתֵן לִבְרִיּוֹתָיו תַּגְמוּלִים אֲחֵרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּפִי הַמִּצְוָה, וּכְפִי עוֹשֵׂיהֶם, כִּי יֵשׁ חֲסִידִים זוֹכִים לִשְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת מְעַט מִזְעֵיר וְיֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁהֵם מֻכִּים וּמְעֻנִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרָם מֻשְׁלָם לָעוֹלָם הַבָּא; וְיֵשׁ רְשָׁעִים נֶעֱנָשִׁים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְיֵשׁ אֲחֵרִים מְקַבְּלִים כָּל זְכִיּוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי לְאַבְּדָם מִן הָעוֹלָם הַבָּא. וּבָרוּךְ בּוֹרֵא עוֹלָם, אֲשֶׁר סִדֵּר הַמַּעֲרָכוֹת הָאֵלֶּה וְסִדְּרָם כִּרְצוֹנוֹ וְהוּא מַשִּׂיג וְיוֹדֵעַ טַעַם כָּל אֶחָד וּמִשְׁפָּטוֹ וְסִבָּתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ. וְיֵשׁ מִצְוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קֶרֶן וּפֵרוֹת לָעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק מְפַנִּין (קכז, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה דְבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם וכו', כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק הַכְנָסַת אוֹרְחִים (סימן קפז). וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת פֵּאָה: תַּנְיָא שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם וכו', כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק גְּמִילוּת חֲסָדִים (סימן רכ).

ויש רשעים. גמורים שהם נענשים בעוה"ז ובעוה"ב ויש עוד רשעים שהקב"ה משלם שכרם המעט בעוה"ז כדי לטרדם מעוה"ב כדלקמן:

אֲבָל הַגְּמוּל הַנֶּאֱמָן הוּא לָעוֹלָם הַבָּא. וְלָזֶה הֵבִיאוּ רַבּוֹתֵינוּ רְאָיוֹת בְּרוּרוֹת לְאֵין תַּכְלִית מִתּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְהוּא רָמוּז בִּתְחִלַּת הַתּוֹרָה בִּשְׁמוֹת בְּנֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנִּכְתְּבוּ שְׁמוֹתָם לִרְמֹז אֵיךְ הֵם מִתְחַלְּפִים מִינֵי בְּנֵי אָדָם, כִּי יֵשׁ מֵהֶם שֶׁמִּתְעַסְּקִים בִּקְנִיַּת קַרְקָעוֹת וּדְבָרִים קַיָּמִים – הִמְשִׁילָם לְקַיִן, וְאוֹתָם שֶׁמִּתְעַסְּקִין בַּאֲסִיפַת מִטַּלְטְלִין וּמָמוֹנוֹת וְתַעֲנוּגִים, שֶׁהֵם הַבְלֵי עוֹלָם – הִמְשִׁילָם לְהֶבֶל, וְאוֹתָם שֶׁהֵם מִתְעַסְּקִין בִּדְבָרִים שֶׁהֵם יְסוֹד הָעוֹלָם וּבְרִיאָתוֹ וְקִיּוּמוֹ וְהִשָּׁאֲרוּתוֹ – הִמְשִׁילָם לְשֵׁת, דִּכְתִיב: "כִּי־הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן" וגו' (תהלים יא, ג), וְעַל כֵּן לֹא נִתְקַיְּמָה הַמְּצִיאוּת הַגַּשְׁמִית כִּי אִם בְּשֵׁת, וְהוּנַח לוֹ שֵׁם בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, לְהָעִיד בוֹ אֶל הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹנָה, לְהַרְאוֹתֵנוּ כִּי כְּשֵׁם שֶׁנִּתְקַיְּמָה לוֹ הַמְּצִיאוּת הַגַּשְׁמִית כָּךְ נִתְקַיְּמָה לוֹ הַמְּצִיאוּת הָרוּחָנִית, רוֹצֶה לוֹמַר, הַהִשָּׁאֲרוּת, וְעַל זֶה נֶאֱמַר עָלָיו שֶׁנּוֹלַד בְּצֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוּ כְּצַלְמוֹ" (בראשית ה, ג), מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר עַל הָאֲחֵרִים, וְגַם בָּאֲחֵרִים נֶאֱמַר "וַתֵּלֶד", לְפִי שֶׁבָּאִים מִצַּד הָאִשָּׁה, שֶׁהִיא הַחֹמֶר, וְעַל שֵׁת נֶאֱמַר "וַיּוֹלֶד", שֶׁבָּא מִן הָאִישׁ, שֶׁהוּא הַצּוּרָה. וְעַל כֵּן מִי שֶׁלּוֹבֵשׁ בְּמִדּוֹת הַצּוּרָה שֶׁהִיא הַנֶּפֶשׁ, רוֹדֵף אַחַר הַמִּצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אוֹמְרִים הַתּוֹרָנִיִּים, שֶׁהֵם הַמְקֻבָּלִים, שֶׁנּוֹתֵן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם.

אבל הגמול הנאמן. עיקר שכר גמולו נשאר לו לעוה"ב למי ששם אמונתו והבטחתו בהאל הנאמן לקיים הבטחתו: ודברים קיימים. וקין הוא לשון קנין וקנין נאמר על הקרקעות דכתיב שדות בכסף יקנו: המשילם לשת. שקיים מצות שהעולם עומד עליהם ושכרו הוא שמור לעוה"ב וזה כי השתות ר"ל יסוד העולם יהרסון הרשעים והשתות היינו לשון שת יסוד העולם: המציאות הגשמית. שכל זרע קין נאבד מן העולם ולא נשאר ממנו כלום רק מנח שהוא מזרע שת נתיסד העולם: השארות. הרוחנית נשמות קדושים שיש להם שארית לעולם: ויולד בדמותו כצלמו. לשון זכר כמו שהוא אדם היה צדיק כן נולד זה שת והיה צדיק: שהוא הצורה. ויולד לשון זכר שהוא נותן צרוה בזרע כשהוא מזריע על זרע אשה ואע"ג שבכל הזכרים כן הוא מכל מקום נאמר על האחרים ותלד כאילו האשה נותנת הכל חומר וצורה על שגברו החומר על הצורה אבל שת גבר צורתו שהיה מן אדם על החומר של האשה וכאילו הוא כולו צורה והיינו יצר טוב ע"כ בהם כתיב ותלד בו וכתיב ויולד: שכר טוב בעמלם. יש לנו בקבלה על ידי אמונת תורתנו הקדושה יש לנו ראיות ברורות על שכר המצות:

אֲבָל הַפִּילוֹסוֹפִים, שֶׁהֵם חַכְמֵי הַמֶּחְקָּר, בֵּרְרוּ אֲמִתַּת הִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ בַּחֲקִירָה וְעִיּוּן וּבִרְאָיוֹת מוֹפְתִּיּוֹת בְּרוּרוֹת הַמְחַיְּבוֹת הַהִשָּׁאֲרוּת הַנִּצְחִי לְאוֹתָם הַמּוֹצִיאִים שִׂכְלָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל וְקוֹנִים שִׂכְלָם לְהִדָּבְקוֹ בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל. וְלֹא בִּידִיעָה בִּלְבָד אָמְרוּ, אֶלָּא כְּשֶׁיְּהֵא הַמַּדָּע עִם מִדּוֹת טוֹבוֹת הַמַּשְׁאִירוֹת לְשִׂכְלוֹ. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ הַפִּילוֹסוֹפִים: כִּי בַמַּדָּע וּבַמַּעֲשֶׂה תִּדָּבֵק הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן. וְאָמַר אֲרִסְטוֹ: אֵין הַחֵפֶץ הַמְבֻקָּשׁ לָדַעַת בִּלְבַד, אֶלָּא לָדַעַת וְלַעֲשׂוֹת וְלִהְיוֹת חֲסִידִים נִקְשָׁרִים בַּדָּתוֹת. וְאָמַר אַפְּלָטוֹן: הָרוֹצֶה לִקְנוֹת הַפִילוֹסוֹפִיָּא הַטְּהוֹרָה יְתַקֵּן מִדּוֹתָיו. נִמְצָא, שֶׁכֻּלָּם מוֹדִים שֶׁהַחֵפֶץ – לָדַעַת וְלַעֲשׂוֹת וְשֶׁמַּתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא.

המחייבות ההשארות הנצחי. ר"ל שאף אם לא היה לנו בקבלה ואף לא כתיב שום שכר ועונש בתורה השכל מחייב שיהיה כן וכמו שאמר למעלה במלך ב"ו כל שכן בהקב"ה שישלם שכר טוב לעושי רצונו מי שישכיל בשכלו שיש תועלת ושכר ורצון הקב"ה לעבדו וללמוד תורתו ומקיימי מצותיו והיינו שפועלין בשכל ומה שחשב בעצמו הוציא מכח מחשבתו אל הפועל ללמוד בתורה ומה שלמד הוא מקיים ומדבק עצמו באהבת ה' אז הוא קונה שכל על שכלו וזהו שכל הקנוי שקונה לו שכל יותר על שכלו הראשון: הרוצה לקנות הפלסופיא הטהורה. עיקר החכמה העליונה להשכיל עד למעלה ר"ל לאהבת ה' ולהידבק בו צריך לקיים כל מה שלמד כמאמר החכמים לא המדרש עיקר אלא המעשה וכל זה שהוא כן חקרו המחקרים הם שדרשו וחקרו על דרך האמת שהדין והטבע נותן כזה מכ"ש השופט כל הארץ לא יעשה משפט בודאי ישלם לאדם כפעולתו ומי שהוא צדיק ורע לו הוא גורם לעצמו שאינו צדיק גמור והקב"ה עשה הכל לטובת האדם לשמור לו שכרו לעוה"ב וכל מי שרוצה שייטיב לו הקב"ה גם בעוה"ז יקיים מצות שאוכל מפירותיהן בעוה"ז וקרן קיימת לעוה"ב ואל יסיר מחשבתו לעולם מהקב"ה אף כשהוא מתעסק במלאכה וישמור עצמו בטהרה יזכה גם לדברים העליונים ע"י רוח הקודש להשיג אמתתם:

עַל כֵּן הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא שָׂמוּ לִבָּם לִשְׂכַר הָעוֹלָם הַזֶּה, בְּיוֹדְעָם כִּי גֹדֶל הַשָּׂכָר הוּא הִשָּׁאֲרוּת לָעוֹלָם הַנִּצְחִי. וְכֵן מָצִינוּ בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין קא, א): אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ תַלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. אָמַר לָהֶם: חֵמָה עַזָּה יֵשׁ בָּעוֹלָם. הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא, אָנוּ בוֹכִין וְאַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם: לָמָּה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: סֵפֶר תּוֹרָה שָׁרוּי בְצַעַר – וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם: לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֶת רַבִּי, שֶׁאֵין יֵינוֹ מַחְמִיץ וְאֵין דִּבְשׁוֹ מַדְבִּישׁ וְאֵין שַׁמְנוֹ מַבְאִישׁ וְאֵין פִּשְׁתָּנוֹ לוֹקֶה, אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא, חַס וְשָׁלוֹם, קִבֵּל רַבִּי עוֹלָמוֹ; וְעַכְשָׁו שָׂמֵחַ אֲנִי. אָמַר לֵיהּ: עֲקִיבָא, חִסַּרְתִּי מִן הַתּוֹרָה כְּלוּם? אֲמַר לֵיהּ: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ" וגו' (קהלת ז, כ). תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁחָלָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ וכו', כִּדְאִיתָא לְקַמָּן, פֶּרֶק ד מֵחֵלֶק יִסּוּרֵי יָחִיד (סימן שא).

חמה עזה יש בעולם. על עצמו היה אומר שכעס עליו המקום והכביד חליו: שכל זמן שאני רואה את רבי שאין יינו מחמיץ וכו'. כלומר שהיתה הצלחה בכל מעשיו אמרתי קבל רבי את עולמו כל שכרו קבל בעוה"ז: ועכשיו. שכרו משתמר לעוה"ב לכך אני שמח:

וְגַם מָצִינוּ מַה שֶּׁאֵרַע לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא וּלְרַבָּה בַּר אֲבוּהָ, בִּהְיוֹת נָקֵל בְּעֵינֵיהֶם כָּל טוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה כְּנֶגֶד הַקַּלָּה שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּא, כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּהַקְדָּמָה רִאשׁוֹנָה (סימן א).

וַאֲפִילוּ מִצְוָה אַחַת שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בָעוֹלָם הַזֶּה הוֹלֶכֶת לְפָנָיו בָּעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (ה, א) וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה (ג, ב): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה מְקַדַּמְתּוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ" וגו' (ישעיה נח, ח).

וְאָמְרִינָן נַמֵּי הָתָם פֶּרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (ד, ב) אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" וגו' (דברים ז, יא)? הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם, הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא הַיּוֹם לִטֹּל שְׂכָרָם. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי (שם דף ב): כָּל מִצְוֹת שֶׁעוֹשִׂין יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה בָּאוֹת וּמְעִידוֹת אוּמוֹת הָעוֹלָם בָּהֶן לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ" וגו' (ישעיה מג, ט), "יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ", אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; "יִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת" (שם), אֵלּוּ אוּמוֹת הָעוֹלָם.

ישמעו. אומות העולם את העדות שמצות מעידות עליהם ויאמרו אמת דין הוא כך שראויין ישראל להצטדק:

וְגַם מָצִינוּ דְּמַעֲשִׂים טוֹבִים מְבִיאִים לָאָדָם לָעוֹלָם הַבָּא, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁלֵם בִּדְבָרִים אֲחֵרִים, כִּדְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ (תענית כב, א): רַב בְּרוֹקָא חוֹזָאָה הֲוָה קָאֵי בְּשׁוּקָא דְּבֵי לַפּט (שם מקום). אֲתָא אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לָטוֹב, אִיתְחֲזֵי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מִי אִיכָּא בְּהַאי שׁוּקָא בַּר עָלְמָא דְּאָתֵי? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אַדְהָכֵי אֲתָא הַהוּא גַבְרָא דְסַיֵּים מְסַאנֵי אוּכְמֵי וְלָא אָמֵי חוּטֵי בְּצִיצִיתָא. אֲמַר לֵיהּ: הַאי בַּר עָלְמָא דְּאָתֵי הוּא. קָארֵי לֵיהּ וְלָא אֲתָא לְגַבֵּיהּ. אֲזַל לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי עוֹבְדָךְ? אֲמַר לֵיהּ: זַנְדוּקָא אֲנָא (פירוש: שומר בית האסורין) וַאֲסַרְנָא גַּבְרֵי לְחוּד וְנָשֵׁי לְחוּד וְרָמֵינָא פּוּרְיָאִי בְלֵילְיָא בֵּן גַּבְרֵי לְנָשֵׁי, כִּי הֵיכֵי דְלָא לִיתְעַבֵיד אִיסוּרָא. וְכִי חֲזֵינָא בַּת יִשְׂרָאֵל דְיָהַבֵי גוֹיִם בָּהּ עֵינַיהוּ טְרַחְנָא וּמְסַרְנָא נַפְשָׁאִי עֲלָהּ וּמְצִילְנָא לָהּ. זִמְנָא חֲדָא אִיתְרַמָאֵי נַעֲרָה מְאוֹרָסָה, בָּעוּ לְמֵינְסָא. אֲתָאִי דְרוּדְיָא דְּחַמְרָא (שמרים של יין אדום כדם), שַׁדָּאִי לָהּ בְּשִׁפּוּלָא (בשולי בגדיה) וַאֲמִינָא לְהוּ: דִּיסְתְּנָא הִיא (נדה היא). אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא סַיֵּימֶת מְסָאנֵי אוּכְמֵי? אָמַר לֵיהּ: מִתְאַבִּלְנָא עַל יְרוּשְׁלֵם. וּמַאי טַעְמָא לָא רָמֵית חוּטֵי בְּצִיצִיתָא? אָמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכֵי דְלָא לֵידַע דִּיהוּדָאָה אֲנָא; וְכִי הֲוָאֵי מִלְתָא דְּצִנְעָה וּבָעוּ לְמִגְזַר גְּזֵירְתָא, מְגַלּוּ לִי וַאֲמִינָא לְהוּ לְרַבָּנָן וּבָעוּ רַחֲמֵי וּבְמַטְלֵי לֵיהּ לְהַאי גְּזֵירְתָּא. וּמַאי טַעְמָא כִּי קָרִיתָךְ לָא אַתֵית לְגַבָּאֵי? אָמַר: בְּהַהִיא שַׁעְתָּא שְׁמָעִית דַּהֲווּ גָּזְרֵי גְּזֵירְתָא וַאֲמִינָא: אֵישְׁמַע וְאֶשְׁלַח לְהוּ לְרַבָּנָן, דְּלִבָּעֵי רַחֲמֵי עֲלָהּ דְּמִלְתָא. אַדְהָכֵי אָתוּ אַחֲרִינֵי. אֲמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ: הַנֵּי נַמֵּי בְּנֵי עָלְמָא דְּאָתֵי נִינְהוּ. אָמַר לְהוּ: מַאי עוֹבְדַייכוּ? אָמְרוּ לֵיהּ: אַנְשֵׁי בְּדִיחֵי אֲנָן, כִּי חֲזֵינָן אִינַישׁ דַּעֲצִיבָא דַּעְתֵיהּ מְבַדְּחִינָן לֵיהּ; אִי נַמֵּי, כַּד חֲזֵינָן בֵּי תְרֵי. דְּאִית לְהוּ תִּיגְרָא בְּהַדֵּי הַדָדֵּי טְרְחִינָא וַעֲבִידְנָא שְׁלָמָא בְּהַדַּיהוּ.

אמר ליה. רב ברוקא לאליהו מי איכא בהאי שוקא וכו': מסאני אוכמי. מנעלים שחורים היו ברגליו שלא כדרך היהודים ולא רמי חוטי לא הטיל ציצית בבגדו: אמר ליה. אליהו לרב ברוקא האי בר עלמא דאתי הוא: קארי ליה. רב ברוקא לההוא גברא ולא אתי לגביה: רמינא פוריא וכו'. מטיל אני מטתי בין אנשים לנשים: דיהבי גוים בה עינייהו. עליה בעלים של בית הסוהר: איתרמאי נערה וכו'. דהואי בבית הסוהר: עבידנא שלמא. שהן דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב הבאת שלום בין אדם לחבירו:

וְגַם מָצִינוּ שֶׁהַמִּצְוֹת מַצִּילוֹת אַף לְפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת חֲגִיגָה (כז, א) וּבְמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּין (יט, א): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֲפִילוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, קַל וָחֹמֶר מִמִּזְבַּח הַזָּהָב: וּמַה מִּזְבַּח הַזָּהָב, שֶׁאֵין עָלָיו אֶלָּא כָּעֳבִי דִינָר זָהָב וְיֵּשׁ כַּמָּה שָׁנִים שֶׁאֵין הָאוּר שׁוֹלֵט בּוֹ, פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּלֵאִין מִצְוֹת כָּרִמּוֹן, דִּכְתִיב: "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ" (שיר הישרים ו, ז), אֵלּוּ הָרֵיקָנִין שֶׁבָּךְ, שֶׁמְלֵאִים מִצְוֹת כָּרִמּוֹן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. עַל כֵּן כָּל בֶּן דַּעַת יִתְבָּרֵר בְּמִצְוֹת וּבְמעֲשִׂים טוֹבִים וְיִנָּצֵל מֵעָנְשָׁהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם וְיִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא.

אלא כעובי דינר זהב. שהמזבח שנתנו עליו מחבת אש עם הקטורת היה משה תמה עליו אי אפשר שלא ישרף העץ תחתיו ואמר לו המקום כך דרכו של אש של מעלה שאש אוכלת אש הוא ואינו מכלה כדכתיב והסנה איננו אוכל: כרמון. שהיא מלאה זגין מבפנים:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5