פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [רכז] – ספר מנורת המאור עם פירוש

מִצְוָה עַל הַדַּיָּן שֶׁיְּהוּ שָׁוִין בַּעֲלֵי דִּינִין לְפָנָיו בְּכָל דָּבָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁבֵר לִבּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וְיִשְׁכַּח טַעֲנוֹתָיו, לְפִי שֶׁיֵּצֵא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפִרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת: יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר: אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי הַדִּין עוֹמְדִין לְפָנֶיךָ יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כְּחַיָּבִין וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כְּזַכָּאִין שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין.

כעורכי הדיינין. שלא יהא דיין אחד מדבר לפני הבעלי דינין כאילו הוא עורך להם הדין וכאשר הוא אומר כן יעשו שאר הדיינין ומכח זה יסתום טענתו פן יסבור אחד מבעלי דינים שהוא לבדו יפסוק הדין ואחרים שומעין לדבריו והוא עיקר ושמא הוא מכירו של בעל דינו ואם הוא מדבר בשאר אדם שאינו דיין יש לומר דהכי קאמר אם בא בעל דין לת"ח אחד לשאול איך דינו לפי טענתו שיאמר לפניו אל יאמר כך יהא דינך והיינו כעורכי הדיינים כאלו הדיינים עורכין לו הדין כך אומר לו הדין פסוקה כשולחן ערוך לאוכל ופן יתגלגלו הטענות לפני הדיינין ולא יפסקו הדין כמו שאמר הוא ויתרעמו על הדיינין וירדפו הדיינין וירבו במחלוקת ועוד פן יאמר לו שלא יזכה בטענותיו וילמוד על ידו טענות אחרים שקרם כמו שילמד מדבריו: כחייבין. אבל לא כזכאין דאז אינו חוקר אחר הרמאות ואינו יוצא הדין כהוגן ואע"פ שמכיר שאחד הוא איש ישר אל יאמר בדעתו בודאי זה דובר אמת וזה שקר על זה נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות והוא רואה לפנים ולא ללבב ופניהם שוים ובמשיח ה' אמר לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח כי אם בחכמת הקב"ה יבין וידע מי זכאי ומי חייב אבל הדיין מחויב לדון כדין התורה ולא לדעתו ושכלו: שקבלו עליהם את הדין. וזה פורע לו אל תאמר גזלן הוא שרצה לגזול שמא המקבל גזלן הוא או שמא זה הלוה לו ולזה נשכח ושניהם צדיקים וכן אם שניהם נשבעין שמא זה יודע בודאי שחייב לו וזה אינו יודע:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת (ל, א): תָּנוּ רַבָּנָן: "וְעָמְדוּ שְׁנֵי־הָאֲנָשִׁים" (דברים יט, יז), מִצְוָה בְּבַעֲלֵי דִּינִין שֶׁיַּעַמְדוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שָׁמַעְתִּי, שֶׁאִם רָצוּ בֵית דִּין לְהוֹשִׁיב שְׁנֵיהֶם – מוֹשִׁיבִין. וְאֵיזֶהוּ אָסוּר? שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב, אֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ: "קַצֵּר דְּבָרֶיךָ".

שיעמדו. דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב היינו בעלי דינין: ואחד יושב. שלא יראה חבירו שמכבדין אותו יותר ממנו ויסתתמו דבריו: ואחד אומר לו קצר דבריך. אע"פ שמרבה בדברים שלא לצורך:

אַף־עַל־פִּי־כֵן אִם אֶחָד מִבָּעֲלֵי הַדִּינִין הוּא חָבֵר, אוֹ אֵשֶׁת חָבֵר, רַשַּׁאי הַדַּיָּן לַעֲשׂוֹת לוֹ הִדּוּר בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יְבִינֵהוּ בַּעַל דִּינוֹ וְלֹא יִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתָיו, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם, בְּפֶרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת: רַב עוּלָא בְּרֵיהּ דְּרַב עִלָּאִי הֲוָה לֵיהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. שָׁלַח לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב נַחְמָן: עוּלָא חַבְרֵנוּ, עָמִית בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת. אָמַר: אַמַאי שָׁלַח לִי לִחְנוּפֵי לֵיהּ? הָדַר אֲמַר: לְמִשְׁרֵי תִּגְרֵיהּ; אִי נַמֵּי, לְשׁוּדָא דְּדַיָּנֵי.

עמית. עמיתנו חברנו בתורה ובמצוות: אמר. רב נחמן למאי שלח לי הא מלתא לחנופי ליה שמא להחניפו בתמיה: למשרי תיגריה. אם באו שני דינין ואחד מהן של ת"ח הוי פוסק אותו תחלה ופטור אותו מלפניך תיגרא דברי ריבות ודין שלו שרי ליה התירו ופטור ליה: לשודא דדיינא. יש דין שאינו תלוי בראיות עדים ולא בשבועה אלא במה שלב הדיינים נוטה לזכות ולחיוב כגון הנך דכתובות ההוא דאמר נכסי לטוביה ואתו אחר מותו שני טוביה ואמרי' התם שודא דדיינא למי שהדיין רואה שהוא ראוי לתת לו מתנה והוא יותר אוהבו אף כאן כך שלח לי אם הדין תלוי בשודא דדיינא זה ראוי לזכותו שחכם וצדיק הוא שודא לשון השלכה כדמתרגמי' ירה בים שדי בימא:

וַאֲמְרִינָן (שם ל, ב): דְּבֵיתְהוּ דְּרַב הוּנָא הֲוָה לָהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אֲמַר הֵיכֵי אֵעֲבֵיד? אֵיקוֹם מִקַמָּהּ – מִסְתַּתְּמִין טַעֲנְתֵּיהּ דְּבַעַל דִּינָהּ; לָא אִיקוּם מִקַמָּה – אֵשֶׁת חָבֵר הֲרֵי הִיא כְחָבֵר. אָמַר לֵיהּ לְשַׁמְעֵיהּ: אַפְרַח בַּר אַוְוזָא וְשָׁדִי עִילָאֵי.

דביתהו דרב הונא. אשת רב הונא: אשת חבר. אשת ת"ח: כחבר. כת"ח עצמו דצריך לכבדה: אפרח בר אווזא. ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפי האווזא הפורח ובא עלי:

וַאֲמְרִינָן (שם): אֲמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דְּאִית לֵיהּ דִּינָא "בַּהֲדֵי עַם הָאָרֶץ מוֹתְבִינָן לֵיהּ לְצוֹרְבָא מֵרַבָּנָן, וּלְעַם הָאָרֶץ אֲמְרִינָן לֵיהּ: תִּיב. וְאִי קָאִי לֵית לָן בָּהּ. רַב בַּר שְׁבַאי הֲוָה לֵיהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא, אוֹתְבֵיהּ וְאוֹתְבֵיהּ נַמֵּי לְבַעַל דִּינֵיהּ אֲתָא שְׁלוּחָא בָּטַשׁ בֵּיהּ וְאוֹקְמֵיהּ לְעַם הָאָרֶץ – וְלָא אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא: תִּיב. וְהֵיכֵי עֲבֵיד הָכֵי, וְהָא מִסְתַּתְּמִין טַעֲנְתֵּיהּ דְּהַאִיךְ? אָמַר: מֵימַר אֲמַר; אִיהוּ קָא אוֹתְבָן, שְׁלוּחָא הוּא דְּלָא אִיפַיֵיס מִינָאִי.

בטש. בעט בע"ה שיעמוד ושוב לא אמר ליה רב פפא לע"ה שישב כשעמד: מימר אמר. העם הארץ בלבו רב פפא אמר לי לישב ומה לי בשליח ולא יסתום טענותיו ע"י כן: דלא אייפיס מינאי. לא עשיתי לו טובה על כן אינו אוהבי:

וַאֲמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בְּהַדֵּי הַדָּדֵי, לָא נִיקְדוֹם צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן וְנֵיתוֹב קַמֵּיהּ דְּדַיָּנָא, מִשּׁוּם דְּמֶחֱזֵי כְּמָאן דִּמְסַדֵּר טַעֲנְתֵּיהּ. וְלָא אֲמָרָן, אֶלָּא דְּלָא קָבִיעַ לֵיהּ עִידְנָא, אֲבָל קָבִיעַ לֵיהּ עִידְנָא לֵית לָן בָּהּ.

לא ניקדום. ליתיב לפני הדיין קודם שבא בעל דינו ואפי' יושב ושותק: דמחזי כמאן דמסדר. ליה טענתיה וגורם שיחשדוהו שמטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא: קביע ליה עידנא. שהדיין הוא רבו ולומד אצלו ויש לו קביעות ללמוד:

וַאֲמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דְיָדַע סַהֲדוּתָא וְזִילָּא בֵּיהּ מִילְתָא לְמֵיזַל קַמֵּיהּ דַּיָּנָא דְּזוּטָר מִינֵיהּ – לֹא לֵיזֵיל. אֲמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: אַף אֲנָן נַמֵּי תַּנִינָן: מָצָא שַׂק אוֹ קֻפָּה אוֹ כָּל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטּוֹל, הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל. וְהַנֵּי מִילֵי בְּמָמוֹנָא, אֲבָל בְּאִסּוּרָא, "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה"' (משלי כא, ל), כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב.

שאין דרכו ליטול. אם היה שלו הרי זה לא יטול אינו מוזהר עליו בלא תוכל להתעלם שנאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו: והני מילי. דאמרינן דאין החכם הולך להעיד דזילא ליה מילתא לילך ולהסהיד ופטור בעדות ממון: אבל באיסורא. כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד חכם זה יודע שבעלה חי אין חכמה חשובה לנגד ה' וצריך לילך לשם ולהעיד:

רַב יֵימַר הֲוָה יָדַע לֵיהּ סַהֲדוּתָא לְמַר זוּטְרָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַמֵּימַר – אוֹתְבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַרֵי לְאַמֵּימַר: וְהָא אֲמַר עוּלָא: מַחְלֹקֶת בְּבַעֲלֵי דִּינִין. אֲבָל בְּעֵדִים דִּבְרֵי הַכֹּל בַּעֲמִידָה? אֲמַר לֵיהּ: הַאי עֲשֵׂה וְהַאי עֲשֵׂה, וַעֲשֵׂה דִּכְבוֹד תוֹרָה עָדִיף.

האי עשה. ועמדו: והאי עשה. את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים:

וְצָרִיךְ לְהַחְמִיץ אֶת הַדִּין קֹדֶם שֶׁיַּחְתְּכֶנּוּ, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם, בְּרֵישׁ פִּרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת: הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין (ז, ב): דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: מִנָּא הָא מִילְתָא דְּאָמְרוּ רַבָּנָן "הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין"? דִּכְתִיב: "לֹא־ תַעֲלֶה בְמַעֲלוֹת עַל־מִזְבְּחִי" וגו' (שמות כ, לג)וְסָמִיךְ לֵיהּ: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" (שם כא, א).

להחמיץ. כלומר שלא יפסקו הדין אא"כ שנושאין ונותנין היטב בדבר עד שברור להן בבירור גמור בלי פקפוק שהדין כן ע"כ לא ימהרו לפסוק כמו החומץ שלא ימהר להחמיץ עד אחר זמן מה וזה הוו מתונין שתמתינו מלפסוק הדין עד שתגמרו היטב בדין אמת: הוו מתונין בדין. הוו רגילין בהמתנתו כדי לעיין בו יפה קודם שתחתכוהו: דכתיב ולא תעלה במעלות. בפסיעות גדולות:

וּכְשֶׁהַדַּיָּן יְהֵא כַוָּנָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם וְיִהְיוּ בַּעֲלֵי דִּינִין שָׁוִין בְּלִבּוֹ וִיפַשְׁפֵּשׁ לְבָרֵר הַדִּין עָל בּוּרְיוֹ, בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה יְסַיְּעוּהוּ לְהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ וִיהֵא שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם.

ויהיו בעלי דינין שוין בלבו. של דיין שאין לנטות כוונתו לאחד יותר מחבירו: בית דין של מעלה. שנאמר והיה ה' עם השופט:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5