פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [קפג] – ספר מנורת המאור עם פירוש

דָּבָר בָּרוּר וְיָדוּעַ, כִּי כְפִי מָזוֹן כָּל דָּבָר כֵּן יִהְיֶה הַגּוּף הַנִּזּוֹן, וּלְפִיכָךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרַחֵם עַל בְּנֵי נֹחַ, הִתִּיר לָהֶם בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת נִזּוֹנִים מִתְּבוּאַת הָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה מִיצִירַת אָדָם עַד אוֹתוֹ זְמָן; אֲבָל בִּרְאוֹתוֹ כִּי מְזוֹן הָאָדָם בִּהְיוֹתוֹ מִתְּבוּאַת הָאָרֶץ, כְּמוֹ בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים, לֹא יִהְיֶה הַמָּזוֹן סוֹעֵד כָּל כָּךְ לְקִיּוּם הַגּוּף וְגַם לֹא יְהֵא הַדָּם רָאוּי כָּל כָּךְ לְעוֹרֵר חִיּוּת לַנֶּפֶשׁ לְהַשְׂכִּיל, עַל כֵּן הִתִּירָה תוֹרָה לָאָדָם לֶאֱכֹל וְלִזּוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים הָאֲחֵרִים.

נִמְצָא שֶׁהָיָה רְצוֹנוֹ, שֶׁיְּהֵא כָּל דָּבָר נִזּוֹן מֵהַדָּבָר שֶׁהוּא תַּחְתָּיו וְנִמְצְאוּ הַרְכָּבוֹת הָעוֹלָם עוֹלוֹת כְּסֵדֶר. כִּי הַמְּקוֹרוֹת שׁוֹאֲבִים וְנִזּוֹנִין מֵאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת, וְהַצְּמָחִים מִן הַמְּקוֹרוֹת וּמֵהַיְסוֹדוֹת, וּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים מֵהַצְּמָחִים וְהַמְּקוֹרוֹת וְהַיְּסוֹדוֹת, וְחַי הַמְדַבֵּר נִזּוֹן וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשֶׁאֵינָן מְדַבְּרִים וּצְמָחִים וּבַמְּקוֹרוֹת וּבַיְסוֹדוֹת. וְגַם הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּגּוּף נִזּוֹן וּמִשְׁתַּמֵּשׁ וּמִתְקַיֵּם כְּחַי הַמְדַבֵּר, שֶׁהוּא נִזּוֹן מִכָּל הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים וּבְכֹחוֹ וּבְהַשָּׂגָתוֹ וּבִפְעֻלּוֹתָיו יוֹצֵא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. נִמְצָא, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים נַעֲשִׂים לִמְזוֹן זוּלָתָם, אוֹתָם שֶׁהֵם לְמַעֲלָה מֵהֶם, עַד שֶׁהוֹלְכִין מֵעִלּוּי לְעִלּוּי עַל לְמַעֲלָה.

הרכבות העולם. כל מה שהוא בעולם הוא מורכב זה על זה ומעורב זה בזה אף שאין ניכר המעורב רק מין אחד והן מינין הרבה מעורבים כמו קמח ומים ומלח נבלעו כולם בקמח ואין ניכר רק העיסה כן הד' יסודות אש רוח מים ועפר שהם בכולם ואינו ניכר והאחד מורכב וחשוב מחבירו כמו אש מרוח ורוח ממים ומים מעפר והם בארבעה דברים שהם חי ומדבר וצומח ודומם: כי המקורות. כל דבר שהוא מקור להיוצא ממנו כמו מהארץ יוצא צמחים ובהארץ הם הד' יסודות ונמצא הצמחים יניקתם מן האדם עם הד' יסודות והאדם האוכל הבהמות שהיא ניזון מהם והם יסודותיה מקור הארץ מהד' יסודותיה כל הכח ויניקה בא באדם: מהצמחים. ניזונין בעלי חיים הבהמות והחיות האוכלים עשב השדה מהמקורות ומהד' יסודות שבהם ואדם אוכל הבהמה שאוכל הצמחים: וגם השכל שבגוף. הוא שכל חיוני שנברא בו לגופו כמו הבהמה ועל ידי המזונות שאדם אוכל הוא בכוחו בגופו ובאבריו ויכול לפעול כל מה שצריך לו והוא קיומו וחיותו כי אי אפשר לו לחיות בלא מזון ונמצא כל כח הנבראים באדם שאוכלים אותם:

וּכְשֶׁהָיָה רְצוֹן הַבּוֹרֵא לְהַבְדִּילֵנוּ מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וְלָתֵת לָנוּ תּוֹרָה קְדוֹשָׁה וּמִצְוֹת וְחֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים וּלְטַהֲרֵנוּ מִזֻּהֲמַת הַנָּחָשׁ, שֶׁהוּא טִנּוּף הַתַּאֲווֹת, וְלַעֲשׂוֹתֵנוּ עַם חָכָם וְנָבוֹן; וּבִרְאוֹתוֹ כִּי יֵשׁ מָזוֹן שֶׁמּוֹלִיד דָּם עָכוּר וְעָב וְטָמֵא כָמוֹהוּ וְיֵשׁ מָזוֹן שֶׁמּוֹלִיד דָּם זָךְ וְנָקִי וְטָהוֹר כָּמוֹהוּ – הִבְדִּילָנוּ בְּתוֹרָתוֹ מִכַּמָּה מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁאָסַר עָלֵינוּ מִכַּמָּה טְעָמִים. וּבָרוּךְ יוֹדֵעַ נִסְתָּרוֹת אֲשֶׁר לְפָנָיו גָּלוּי טַעֲמֵי כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁלֹּא לְחִנָּם אֲסָרָם עַל עַמּוֹ אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ.

וּמִן הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם הוּא, שֶׁאָסַר חֵלֶב וְדָם אֲפִילוּ מֵהַטְּהוֹרִים, בַּעֲבוּר שֶׁמְאַטְמִין אֶת הַלֵּב. וְאָסַר הַחַיּוֹת וְהָעוֹפוֹת הַדּוֹרְסִין, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהֵם מֵעִזִּים פְּנֵיהֶם לִדְרֹס כְּמוֹתָן. וְאָסַר אַרְנֶבֶת וְשָׁפָן וַחֲזִיר וְדוֹמֵיהֶם, בִּשְׁבִיל שֶׁסּוֹתְמִין דַּרְכֵי הַתְּבוּנָה. וְאָסַר דָּגִים, שֶׁאֵין לָהֶם סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּעֲבוּר שֶׁגְּדֵלִים וְנִזּוֹנִים בַּמַּיִם הָעֲכוּרִים. וְאָסַר שִׁרְצֵי הָאָרֶץ וְהַמַּיִם, לְפִי שֶׁמּוֹלִידִין מִינֵי חֲלָאִים קָשִׁים וְרָעִים. סוֹף דָּבָר, לְפָנָיו הוּא גָלוּי טַעַם כָּל דָּבָר. וְעַל כֻּלָּם אָמַר: "וְלֹא־תְשַׁקְּצוּ אֶת־נַפְשׁוֹתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף" (ויקרא כ, כה). גִּלָּה, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים אֵלּוּ הָאֲסוּרִים, נִתְעָבִים וְנִמְאָסִים וְעוֹשִׂים דָּם רָע מוּכָן לְכַמָּה פֻּרְעָנִיּוֹת וּמְשַׁקְּצִין הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ.

שמאטמין. מסתתמין הלב וגורמין לסתימת השכל: כמותן. כמו שהם עזי פנים לכך דורסין ואוכלין:

וּמֵאַחַר שֶׁדָּם הָאָדָם נֶהְפַּךְ לְטִפַּת הַזֶּרַע, שֶׁהוּא יְסוֹד וּבִנְיָן לַוָּלָד הַנּוֹלָד מֵאוֹתוֹ חִבּוּר, נִמְצָא כִּי כְפִי מְזוֹן הָאָבוֹת יְהֵא טֶבַע הַבָּנִים. וְאוּלַי כִּי לָזֶה סָמְכָה תוֹרָה לְפָרָשַׁת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וְלַפָּסוּק "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר" וגו' (שם יא, מז) סָמוּךְ לוֹ: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ" (שם יב, ב), לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהַמָּזוֹן הַמְטֻנָּף מוֹלִיד דָּם עָכוּר בְּאוֹכְלוֹ וּמַזִּיק לוֹ, יוֹתֵר הוּא מַזִּיק וּמַשְׁחִית לַזֶּרַע הַנּוֹלָד מֵאוֹתָה טִפָּה שֶׁנִּבְנוּ כָּל יְסדוֹתָיו עָלֶיהָ. וְעַל כֵּן סָמַךְ גַּם כֵּן מִצַּד אַחֵר פָּרָשַׁת נְגָעִים, לְהוֹדִיעֵנוּ, שֶׁאִלּוּ יִבָּדֵל הָאָדָם מִן הַמַּאֲכָלוֹת הָרָעִים הַוְיָן לוֹ בָנִים הֲגוּנִים וּטְהוֹרִים וְאִם לָאו, הֲרֵי נְגָעִים גְּדוֹלִים וְקָשִׁים מִתְחַדְּשִׁים עָלָיו וְגַם עֲלֵיהֶם, מִצַּד טִפַּת הַזֶּרַע שֶׁהָיְתָה מִדַּם הַמַּאֲכָל הַמְּשֻׁקָּץ.

שנבנו כל יסודותיו. כל אברי הולד מאותו הטפה נתיסדו:

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאָסְרָה תוֹרָה כַּמָה מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וְהִנִּיחָה כַּמָּה דְבָרִים מֻתָּרִים, יֵשׁ הֶפְרֵשׁ גָּדוֹל בֵּין הַמֻּתָּרִים, בִּבְרִיאוּת וּבְחֹזֶק וּבְכָל דָּבָר, כְּפִי שֶׁכָּתְבוּ חַכְמֵי הַטֶּבַע; לוּלֵי שֶׁהַתּוֹרָה בְּחָמְלָה עַל עַמּוֹ לֹא רָצְתָה לִגְזֹר עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לַעֲמֹד בָּהּ, עַד שֶׁמֵּרֹב אַהֲבָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁאָסַר לָהֶם – לְפִי שֶׁלִּפְעָמִים מִתְאַוִּים בְּנֵי אָדָם לְאָכְלָם – הִתִּיר לָהֶם כַּדּוֹמֶה לָהֶם, לְפִי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בְּנַפְשָׁם הַמִּתְאַוָּה עֲלֵיהֶם רֹשֶׁם וּדְאָגָה בְּשֶׁיּוּכַל לָבֹא מֵאוֹתָהּ סִבָּה חֹלִי בָּאָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ הָרוֹפְאִים; וְעַל כֵּן הִתִּיר לָהֶם בְּדוֹמֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת חֻלִּין, פֶּרֶק כָּל הַבָּשָׂר (קט, ב): אָמְרָה לֵיהּ יַלְתָּא לְרַב נַחְמָן: כָּל מַה שֶּׁאָסַר לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּנֶגְדּוֹ הִתִּיר לָנוּ: אָסַר דָּמָא, שְׁרָא כַּבְדָּא; אָסַר חֵלֶב בְּהֵמָה, שְׁרָא חֵלֶב חַיָּה; אָסַר חֲזִיר, שְׁרָא מוֹחָא דְּשִׁבּוּטָא (מין דג); אָסַר גְּרִיתָא (עוף טמא), שְׁרָא לִישְׁנָא דְּכַוְרָא; אָסַר דַּם נִדָּה, שְׁרָא דַּם טֹהַר; אָסַר אֵשֶׁת אִישׁ, שְׁרָא גְּרוּשָׁה בְּחַיֵּי בַּעֲלָה; אָסַר אֵשֶׁת אָח, שְׁרָא יְבָמָה; אָסַר גּוֹיָה, שְׁרָא יְפַת תֹּאַר – בָּעֵינָא לְמֵיכָל בִּשְׂרָא בְּחַלְבָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְשַׁמָּעֵיהּ: זִיל זְוִיקוּ לָהּ כַּחֲלֵי (פירוש: תנו לה כחל בשפוד).

יש הפרש. בין המאכלים המותרים לאכול יש בהם שהם רעים לאכול אותם ולמה התירם הקב"ה שאם יתאוה לטעום דבר טמא יטעום באלו שטעמם כן ומשום הטעם הם רעים מכל שכן דבר טמא עצמו והמתאוה אם אינו אוכל יבא לידי חולי על כן יפיק טעמו בהיתר: מוחא דשיבוטא. מין דג ומוח שלו טעם חזיר בו וכבד טעם דם בו: לישנא דכוורא. הלשון של אותו דג כטעם עוף הטמא הזה: דם טוהר. מ' לזכר ופ' לנקבה שנאמר תשב בדמי טהרה: זויקולה. לצלות כחל דדי בהמה שטעם בשר וחלב בה:

וְכָל זֶה הָיָה בְּרַחֲמָנוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים, כֵּיוָן שֶׁהֵם בְּנוּיִים מֵחֹמֶר וְצוּרָה וְכָל אֶחָד יֵשׁ לוֹ כֹּחַ מִתְאַוֶּה, שֶׁחוֹמֵד לֶאֱכוֹל וְלִטְעֹם כָּל מַאֲכָל, וְגַם שֶׁטִּבְעֵי בְנֵי אָדָם שֶׁיּוֹתֵר מִתְאַוִּים בִּדְבָרִים שֶׁהֵם מֻזְהָרִים עֲלֵיהֶם, עַל כֵּן הִתִּיר לָהֶם דֻּגְמָתָם לְיַשֵּׁב וְלָנוּחַ בָּהֶם כַּוָּנָתָם.

אֲבָל נִשְׁאָר דַּעַת מַשְׂכִּיל, בְּאוֹתָם שֶׁיִּבְחֲרוּ הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה וְיַחְפְּצוּ לִהְיוֹת טְהוֹרִים וּפְרוּשִׁים, שֶׁיִּמְאֲסוּ אֲפִילוּ מִקְּצַת דְּבָרִים הַמֻתָּרִים, שֶׁאֵינָם רְאוּיִים כָּל כָּךְ לִבְרִאוּת הַגּוּף, לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא וּלְנַקּוֹת הַדָּם וּלְצִלּוּל הַשֵּׂכֶל, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעוּ לְמַעֲלַת הַקְּדוֹשִׁים אַנְשֵׁי שֵׁם. כִּי אֶחָד מֵהָעֲנָפִים שֶׁתָּלוּי בוֹ הַדָּבָר הוּא בִזְכוּת הַמַּאֲכָלִים, שֶׁכְּבָר אָמְרוּ חַכְמֵי הַטֶּבַע, כִּי הַחַיָּה שֶׁהַמֹּר נִמְשָׁךְ מִמֶּנָּה, מַאֲכָלָהּ "אֶלְסַנְבַּל". נִמְצָא, כִּי כְּפִי טֶבַע הַמָּזוֹן יִמָּשֵׁךְ גּוּף הַנִּזּוֹן, אַף־עַל־פִּי שֶׁכְּבָר יֻצַּר וְנִתְגַּדֵּל בְּטֶבַע אַחֵר. וְכָל שֶׁכֵּן מְזוֹנוֹת הָאָב וְהָאֵם, שֶׁבָּא מֵהֶם דָּמָם וְנֶהְפָּךְ הַדָּם לְזֶרַע, שֶׁיְּסַיֵּעַ הַמָּזוֹן לְטֶבַע הַוָּלָד.

כי החיה. שבא ממנה המור שמריח משום שהיא אוכלת עשב המריח פיז"ם ק"ץ בל"א: אף על פי. שיש באדם וכן בכל חי טבע אחר כשאוכל אותו מאכל הוא מקבל טבעו של פעולת המאכל:

וְגַם הַמָּזוֹן שֶׁתֹּאכַל הַמְעֻבֶּרֶת כְּשֶׁנִּזּוֹן בּוֹ הָעֻבָּר יְסַיֵּעַ לְטִבְעוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק אַף־עַל־פִּי (ס, ב): דְּאָכְלָה חַרְדְּלָא הֲווּ לָהּ בָּנֵי זִילְזְלָנֵי, דְּאָכְלָה תֻּחְלֵי הֲווּ לָהּ בָּנֵי דִילְנֵי, דְּאָכְלָה מוֹנִינֵי הֲווּ לָהּ בָּנֵי מוֹצִיצֵי עֵינָא, דְּאָכְלָה גַּרְגּוּשְׁתָּא הֲווּ לָה בָּנֵי מְכוֹעָרֵי, דְּשָׁתְיָא שִׁיכְרָא הֲווּ לָהּ בָנֵי אוּכְמֵי, דְּאָכְלָה בִישְׂרָא וְשָׁתְיָא חַמְרָא הֲווּ לָהּ בָּנֵי בְרִיאֵי, דְּאָכְלָה בֵּיעֵי הֲווּ לָהּ בָּנֵי עֵינָנֵי, דְּאָכְלָה כַוָּרֵי הֲווּ לָהּ בָּנֵי חֲנִינֵי, דְּאָכְלָה כַּרְפְּסָא הֲווּ לָהּ בָּנֵי זִיוְתָאנֵי, דְּאָכְלָה כֻסְבַּרְתָּא הֲווּ לָה בָּנֵי בִיסְרָאנֵי, דְּאָכְלָה אֶתְרוֹג הֲווּ לָהּ בָּנֵי רֵיחָנֵי. בְּרַתֵּיהּ דְּשָׁבוֹר מַלְכָּא אָכְלָה בָה אִימְתָּא אֶתְרוֹגָא וַהֲווּ מַסְקֵי לָה לְקַמֵּיהּ דַּאֲבוּהָ בְּרֵישׁ רֵיחָנֵי.

בני זילזלני. רעבתנין זולל וסובא: תחלי. מין ירק כרשין. ויש אומרים תמרים שלא בישלו הוו לה בני דילפני עיניהם זולפות מים תמיד: מוניני. הרגילה לאכול דגים קטנים הוו לה בני מוציצי עיניו פורחות ונעות תמיד: גרגושתא. אדמה שעושין ממנה כלי חרס בנים מכוערים אין להם פרצוף פנים נאה: בני אוכמי. שחורים: בני בריאי. חזקים בכח: דאכלה ביעי. ביצים בני עיניני עיניהם גדולות: כורי. דגים בני חניני בעלת חן: כרפסא. מין ירק זיותני זיוום ותוארם יפה: כסברתא. מין זרע והוא גליאנד"ר בל"א בני בישרני בעלי בשר: בני ריחני. מריחים כאתרוג: בריש ריחני. שהיתה מריחה יותר מבשמיו:

לָמַדְנוּ, שֶׁהָרוֹצֶה לְהוֹלִיד בָּנִים הֲגוּנִים וּבְרִיאִים יִבְחַר הָרָאוּי וְהַנָּקִי מִן הַמְּזוֹנוֹת. וַאֲפִילוּ מֵאוֹתוֹ הָרָאוּי אַל יִקַּח כְּדֵי מִלּוּי הַגּוּף, רַק דָּבָר בֵּינוֹנִי שֶׁיּוּכַל הַטֶּבַע לְטָחֲנוֹ וְיִתְהַפֵּךְ לְדָם נָקִי וְטָהוֹר, כִּי בִּהְיוֹת הַמַּאֲכָל מוּסָף בָּאִצְטוֹמְכָא, אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּהְיֶה מִן הַדְּבָרִים הַהֲגוּנִים, הִנֵּה רִבּוּיוֹ יִגְרֹם שֶׁלֹּא יְהֵא נִטְחָן כָּרָאוּי לְהוֹלִיד דָּם זַךְ וְיִפְסַד בָּאִצְטוֹמְכָא וְיַחֲזֹר רָע וּמְטֻנָּף יוֹתֵר מֵאוֹתוֹ שֶׁבָּא מֵהַדְּבָרִים הַגַּסִּים. וְעַל כֵּן רָאוּי לִזָּהֵר בְּאֵיכוּת וּבְשִׁעוּר.

באיכות. איך ואיזה מאכל הוא הטוב וכשיעור ואפילו הכי לא יאכל יותר מכשיעור שדרך לאכול ולא יזיקו:

וְאִם מָצִינוּ בְּכָל אָדָם שֶׁמִּתְעַנֶּה כַּמָּה תַּעֲנִיּוֹת וְיִסְבֹּל כַּמָּה עִנּוּיִים וְסִגּוּפִים לְמַעַן חַיֵּי גוּפוֹ וְחַיֵּי בָנָיו, מַה יַּעֲשֶׂה בַּמּוּסָר הַזֶּה, שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם עִנּוּי. וְהָאִישׁ הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְיִבְחַר הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ, יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסִיף לֶקַח.

שום עינוי. כשיאכל טוב המאכל ודי ספוקו:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5