פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [קנז] – ספר מנורת המאור עם פירוש

לְפִי שֶׁהָיוּ מֻזְהָרִים הָעָם בְּהַכְנָסַת שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם, לִשְׁבִיתַת שַׁבָּת וּלְהַדְלָקַת נֵר שַׁבָּת, תִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת לה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת תּוֹקְעִין עֶרֶב שַׁבָּת. תְּקִיעָה רִאשׁוֹנָה לְבַטֵּל אֶת הָעָם שֶׁבַּשָּׂדוֹת מִמְלָאכָה. שְׁנִיָּה לְבַטֵּל עִיר וַחֲנֻיּוֹתֶיהָ. שְׁלִישִׁית לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר. וְתוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ וְשׁוֹבֵת, דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: שְׁלִישִׁית לַחֲלֹץ תְּפִלִּין. הִטְמִין הַמַּטְמִין וְהִדְלִיק הַמַּדְלִיק וְשׁוֹהֶה כְּדֵי לִצְלוֹת דָּג קָטָן אוֹ כְּדֵי לְהַדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר וְתוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ וְשׁוֹבֵת.

שש תקיעות. אף התרועות במנין דסדר שלהם תקיעה תרועה תקיעה: לבטל. בני העיר ממלאכה והחנויות ממקח וממכר: לחלוץ תפילין. והדלקת הנר ברביעי: להדביק פת בתנור. ועדיין יש שהות כדי שיקרמו פניו של לחם שהיו ממהרין התקיעות כדי להוסיף מחול על הקודש ותוקע הרי שש: ושובת. חל שבת עליו:

וּזְמַן הַדְלָקַת הַנֵּר קֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָּה, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם: אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְשָׁמְעֵיהּ: אַתּוּן דְּלָא קִים לְכוּ בְּשִׁיעוּרָא דְרַבָּנָן, אַדְּאִכָּא שִׁמְשָׁא בְּרֵישׁ דִּקְלֵי אֲדְלִיקוּ שְׁרָגָא. בְּיוֹם הַמְעֻנָּן, בְּמָתָא חֲזוּ תַּרְנְגֹלָא, בְּדַבְּרָא חֲזוּ עוֹרְבֵי; אִי נַמֵּי אַדָּאנֵי (מין עשב).

בשיעורא דרבנן. איזה הוא בין השמשות: אדליקו. הדליקו את הנר מבעוד יום: חזו תרנגולי. היושבים על הקורות מבעוד יום וכן העורבין בשדה יושבין על האילנות: אדאני. עשב שהעלין שלו נוטין לצד החמה שחרית כפופין למזרח ובחצי היום זקופין למעלה כשהחמה באמצע השמים ולערב כפופים מאוד למערב זונ"א בלו"ם בל"א:

וְחַיָּב כָּל אָדָם לְהַדְלִיק נֵר בְּבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם (כה, ב): אָמַר רַב נַחְמָן בַּר רָבָא, אָמַר רַב: הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת – חוֹבָה, רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין עַרְבִית – רְשׁוּת: וַאֲנִי אוֹמֵר: מִצְוָה. מַאי מִצְוָה? דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב: כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי: עֶרֶב שַׁבָת מְבִיאִין לוֹ עֲרֵבָה מְלֵאָה מַיִם חַמִּין וְרוֹחֵץ בּוֹ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וּמִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב בִּסְדִינִין הַמְצֻיָּצִין וְדוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת; וְהָיוּ תַלְמִידָיו מְחַפִּין מִמֶּנּוּ כַּנְפֵי כְסוּתָן. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, לֹא כָךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: סָדִין בְּצִיצִית, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין, וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, וְאִינְהוּ סָבוּר, מִשּׁוּם כְּסוּת לַיְלָה.

חובה. כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא מקום אור כעין יומא בפ"ח דיומא: רחיצת ידים ורגלים בערב שבת. לכבוד שבת: בסדינין המצוייצין. סדינין של פשתן ובהן ציצית של תכלת כלאים אלא שמותר מן התורה דדרשינן סמוכין לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך: מחפין ממנו כנפי כסותן. שהיו להם סדינין שאינן מצוייצין: בית שמאי פוטרין. ואע"ג דציצית חובה בכל טליתות שיש לו לאדם ואפילו מונחים בקופסא הני דפשתן פטורין משום דכלאים לא שרא רחמנא דלא דריש סמוכין: ובית הלל מחייבין. דדרשי סמוכין: ואינהו סבור. שהיו אוסרין סברי נהי דהלכה כב"ה וחייבין מדאורייתא מיהא גזרו בהו משום כסות לילה שמא יהא לו כסות שמיוחד ללילות ויטיל בו ציצית ונמצא לובש כלאים שלא במקום מצוה דכסות לילה לא מחייב בציצית דכתיב וראיתם אותו וביבמות פרכינן וכי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה לפטור את החייב ומשני שב ואל תעשה שאני:

וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: "וְתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה" (איכה ג, יז), מַאי "וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי"? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: זוֹ הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת; "נָשִׁיתִי טוֹבָה", אָמַר רַבִּי יִרְמִיָּה: זוֹ בֵּית הַמֶּרְחָץ. וְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין. רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא אָמַר: זוֹ מִטָּה נָאָה וְכֵלִים נָאִים שֶׁעָלֶיהָ. אָמַר רַבִּי אַבָּא: זוֹ מִטָּה מֻצַּעַת וְאִשָּׁה מְקֻשֶּׁטֶת לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים.

ותזנח. נעזב: נשיתי. נשכחתי: הדלקת נר בשבת. שלא היה להם ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה:

וּכְשֶׁהַכֹּל עָרוּךְ בְּטוֹב מִבְּעוֹד יוֹם וְהַנֵּרוֹת דּוֹלְקוֹת יָפֶה לִכְבוֹד שַׁבָּת, הָאֵל יִתְבָּרַךְ יַתְמִיד בְּטוּבוֹ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ (שבת קיט, ב): תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי מַלְאָכִים מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ, אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רָע. מָצָא נֵרוֹ דָלוּק וְשֻׁלְחָנוֹ עָרוּךְ וּמִטָּתוֹ מֻצַּעַת, מַלְאָךְ טוֹב אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ וּמַלְאָךְ רָע עַל כָּרְחוֹ עוֹנֶה "אָמֵן"; וְאִם לָאו, מַלְאָךְ רָע אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא כָּךְ בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת וּמַלְאָךְ טוֹב עַל כָּרְחוֹ עוֹנֶה "אָמֵן".

יתמיד בטובו. יתן לו תמיד כן לכל שבת ושבת:

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת הִיא חוֹבָה מֻטֶּלֶת עַל הַנָּשִׁים, כִּדְאָמְרִינָן בְּשַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (לא, ב): עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵידָתָן: עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בְּנִדָּה וּבְחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר; וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְמָרָא: בִּשְׁעַת לֵידָתָן מַאי טַעֲמָא וכו' – חַיָּב אָדָם לִזְכֹּר לָהּ בַּדָּבָר וּלְהַזְהִירָהּ בּוֹ בְּעֵת הַצָּרִיךְ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בַּפֶּרֶק הַנִּזְכָּר (לד, א): שְׁלֹשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה: עִשָּׂרְתֶּן, עֵרַבְתֶּן, הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר. וַאֲמְרִנָן עֲלָהּ: מִנָּא הַנֵּי מִילֵי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּאֲמַר קְרָא: "וְיָדַעְתָּ כִּי־שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא" (איוב ה, כד).

בשעת לידתן. משום דאיתרע מזלה מזומנת פורענותה לבא: עם חשכה. שאם ימהר להזכיר מבעוד יום יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות: עשרתן. פירות האילן לסעודת שבת שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר דשבת עונג אקרי וכל שהוא הוי עונג: ערבתן. עירובי תחומין וחצירות והני תרי שייכי למימרינהו בלשון שאלה דשמא כבר עשו אבל בנר לא שייך הדלקתם דדבר הנראה לעין הוא:

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: אַף־עַל־גַּב דְּאָמוּר רַבָּנָן שְׁלֹשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת, אִבָּעֵי לֵיהּ לְמֵימְרִינְהוּ בְּנִיחוּתָא, כִּי הֵיכֵי דְלִקַּבְּלָן מִינֵיהּ. אָמַר רַב אַשֵּׁי: אֲנָא לָא שְׁמִיעַ לִי הָא דְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא וְקִיַּמְתֵּיהּ מִסְּבָרָא.

וְלֹא יַטִּיל עַל זֶה וְלֹא עַל דָּבָר אַחֵר אֵימָה יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, דְּגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּגִיטִין (ו, ב): אָמַר רַב חִסְדָּא: לְעוֹלָם אַל יַטִּיל אָדָם אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁהֲרֵי פִּלֶּגֶשׁ בְּגִבְעָה הִטִּיל עָלֶיהָ בַּעֲלָהּ אֵימָה יְתֵרָה וְהִפִּיל כַּמָּה רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ סוֹף בָּא לִידֵי שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת: גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְחִלּוּל שַׁבָּת.

גלוי עריות. כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה: שפיכות דמים. כי הא דפלגש בגבעה או פעמים שבורחת מפניו ונופלת באחת הפחתים או מגשר. וחילול שבת פעמים שמדלקת נר או מבשלת משחשיכה מפני אימתו והוא אינו יודע:

וְהַזָּהִיר בְּנֵר שַׁבָּת יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (כג, ב): רַב הוּנָא הֲוָה רָגִיל דְּחָלִיף אַפִּיתְחָא דְּאָבִין נַגָּרָא, חֲזָא דַּהֲווּ רְגִילֵי בִּשְׁרָגֵי, אָמַר: תְּרֵי גַבְרֵי רַבְרְבֵי נָפְקֵי מֵהָכָא. נָפַק מִינַייהוּ רַב אִידֵי בַּר אָבִין וְרַב חִיָּא בַּר אָבִין.

והזהיר בנר. דכתיב כי נר מצוה ותורה אור על ידי נר מצוה בא אור דתורה והוי ליה בנים תלמידי חכמים: דאבין נגרא. חרש עצים: בשרגא. דשבת:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5