פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [קכא] – ספר מנורת המאור עם פירוש

כְּשֶׁהָאָדָם נֶהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּשׁוּם פָּנִים חַיָּב לְבָרֵךְ לַאֲדוֹן הַכֹּל, אֲשֶׁר כָּל הַהֲנָאוֹת בָּאוֹת מִטּוּבוֹ. וְאִם נֶהֱנֶה בְּלֹא בְרָכָה, מָעַל, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין (ברכות לה, א): תָּנוּ רַבָּנָן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְרָכָה. וְכָל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְרָכָה, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם. חָכָם מַאי עָבֵיד לֵיהּ, הָא עָבְדֵּיהּ לְאִיסוּרֵיא? אֶלָּא אָמַר רָבָא: יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם מֵעִקָּרָא וִילַמְּדֶנוּ בְּרָכוֹת, שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי מְעִילָה. וְאַמַאי קָרֵי לֵיהּ מָעַל? לְפִי שֶׁכָּל מִי שֶׁאוֹכֵל בְּלֹא בְרָכָה לַשֵּׁם, נִרְאֶה שֶׁהוּא חוֹשֵׁב שֶׁבָּאָה לוֹ בַּחֲרִיצוּתוֹ וְאֵינוֹ כֵן, כִּי הַכֹּל בָּא מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבָזֶה מָעַל.

מעל. כנהנה מן ההקדש: בחריצותו. בחכמתו ובחריפותו הגיע לזה:

וְעוֹד, שֶׁקֹּדֶם בְּרָכָה הוּא קֹדֶשׁ וּמוֹעֵל בּוֹ כְּמוֹ בְקֹדֶשׁ וּלְאַחַר בְּרָכָה זָכָה בוֹ מֵאֵת שֻׁלְחַן הַשֵּׁם שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ וְנַעֲשָׂה שֶׁלּוֹ, לְפִיכָךְ הַנֶּהֱנֶה בְלֹא בְרָכָה מוֹעֵל כְּמִי שֶׁאָכַל קֹדֶשׁ בְּלֹא פִדְיוֹן. וְהָכֵי מִסְתָּבְרָא, מִדַּאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְרָכָה מָעַל כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהלים כד, א). רַבִּי לֵוִי רָמֵי: כְּתִיב: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ", וגו', וּכְתִיב: "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי־אָדָם" (שם קטו, טז)? לָא קַשְׁיָא, כָּאן קֹדֶם בְרָכָה, כָּאן לְאַחַר בְּרָכָה.

וְהָכֵי נַמֵּי מִסְתַּבְּרָא, מִדַּאֲמְרִינָן עֲלָהּ (שם) וְאַף בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין קב, א): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְרָכָה כְּאִלּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין־ פָּשַׁע" וגו' (משלי כח, כד). וְאֵין אָבִיו אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֲלוֹא־הוּא אָבִיךְ קָּנֶךָ" (דברים לב, ו). וְאֵין אִמּוֹ אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח). מַאי "חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית" (שם כח, כד)? חָבֵר הוּא לְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁהִשְׁחִית אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

גוזל. להקב"ה את ברכתו: וכנסת ישראל. שחוטא בזה שלא ברך ועי"כ הפירות לוקין: אין פשע. לפי שהוא מיקל רואין האחרים ולומדין ממנו לעשות כן ליהנות מן העולם בלא ברכה ולכך נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית לירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישראל כך הוא חוטא ומחטיא וכן בכל העבירות שאחרים רואין ממנו ועושין גם הם כך:

וּכְמוֹ שֶׁתִּקְּנוּ בְּרָכָה לְפָנֶיהָ כָּךְ תִּקְּנוּ בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ. וְטוֹב לְסָמְכָהּ לִנְטִילָה אַחֲרוֹנָה, כְּדַאֲמְרִינָן בִּירוּשַׁלְמִי (ברכות א, א): אָמַר רַב: שָׁלֹשׁ תְּכִיפוֹת הֵן: תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה, דִּכְתִיב: "וְסָמַךְ וְשָׁחַט" (ויקרא א, ד־ה). תֵּכֶף לִגְאֻלָּה תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" (תהלים יט, טו) וְסָמִיךְ לֵיהּ: "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה" (שם כ, ב). תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה, דִּכְתִיב: "שְׂאוּ־יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת־ה"' (שם קלד, ב).

וטוב לסמכה. אותה ברכה אחרונה לאומרה מיד אחר שנטל ידיו במים אחרונים אחר אכילתו:

וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן יֵשׁ לָהּ סְמָךְ מִן הַתּוֹרָה, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ (ברכות מח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מִנַּיִן לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" וגו' (דברים ח, י). "וּבֵרַכְתָּ" זוֹ בִּרְכַּת הַזָּן; "אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ" (שם) זוֹ בִּרְכַּת הַזִּמּוּן; "עַל־הָאָרֶץ" (שם) זוֹ בִּרְכַּת הָאָרֶץ; "הַטֹּבָה" (שם) זוֹ בִּרְכַּת נֶחָמָה; "אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ" (שם) זוֹ "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב".

ברכת הזן. ברכה ראשונה של ברכת המזון שמסיים ברוך אתה ה' הזן את הכל: את ה' אלהיך זו ברכת הזימון. שצריך לזימון לברך בשלשה וכן בי' דאת לרבות בא: על הארץ. זו ברכת הארץ נודה לך ה' אלהינו על הארץ וכו': הטובה. זו ברכת נחמה רחם ה' אלהינו וכו': אשר נתן לך. זו הטוב והמטיב ברכת האל אבינו דכתיב ביה הטוב והמטיב לכל:

אֵין לִי אֶלָּא לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ" מִשָּׁעָה שֶׁנָּתַן לָךְ. רַבִּי אוֹמֵר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" זוֹ בִּרְכַּת הַזָּן, אֲבָל בִּרְכַּת זִמּוּן מִן "גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי" (תהלים לד, ד) נָפְקָא. "עַל־הָאָרֶץ", זוֹ בִּרְכַּת הָאָרֶץ, "הַטֹּבָה" זוֹ "בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם" וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" (דברים ג, כה). וְ"הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ. וְאֵין לִי אֶלָּא לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן? אָמַרְתְּ קַל וָחֹמֶר: כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ, כְּשֶׁהוּא רָעֵב לֹא כָל שֶׁכֵּן. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "וּבֵרַךְ אֶת־לַחְמְךָ וְאֶת־מֵימֶיךָ" (שמות כג, כה), אַל תִּקְרֵי "וּבֵרַךְ" אֶלָּא "וּבָרֵךְ". וְאֵימָתַי קָרוּי לֶחֶם? קֹדֶם שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ.

גדלו. שנים אתי שלש: הטוב והמטיב ביבנה תקנו. על הרוגי ביתר שלא נסרחו עד שניתנו לקבורה: כשהוא שבע. מצוה לברך ולהודות על שבעו כשהוא רעב והוא בא להפיק את רעבונו ע"י ברייתו של הקב"ה לא כ"ש שזה צריך לברך להקב"ה יותר: אינו צריך. לקל וחומר זה אלא וברך את לחמך ברך את לחמך:

רַבִּי נָתַן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ [וגו'] כִּי־הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח" (שמואל־ א ט, יג). וְכָל כָּךְ לָמָּה? אָמַר רַב: מִכָּאן שֶׁהַנָּשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בְּיָפְיוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבוֹהַּ מִכָּל־הָעָם" (שם שם, ב). רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִכָּאן שֶׁאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֵרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא.

כי הוא יברך הזבח. ואח"כ יאכלו הקרואים למדך שטעון לברך לפני אכילה על הזבח הוא אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הזבח והיכן צונו והבשר תאכל: וכל כך למה. היו הנשים מאריכות דבריהן בדברם עם שאול: שאין מלכות נוגעת בחברתה. לפי ששמואל היה מנהיג את ישראל ושאול היה נוטל את השררה משדבר שמואל אליו ואורך דברים עכב לפי שעה:

וְאֵין לִי אֶלָּא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִנַּיִן? אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: קַל וָחֹמֶר: לְחַיֵּי שָׁעָה מְבָרֵךְ, לְחַיֵּי הָעוֹלָם לֹא כָל שֶׁכֵּן. רַבִּי חִיָּא בַּר נַחֲמָנִי, תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ" וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: "וְאֶתְּנָה לְךָ לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה" (שמות כד, יב). רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: וּמִנַּיִן שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֲשֶׁר נָתַן לָךְ ה' אֱלֹהֶיךָ" דַּיָּנְךָ, בְּכָל דִּין שֶׁדָּנְךָ, אַחַת מִדָּה טוֹבָה וְאַחַת מִדָּה שֶׁל פֻּרְעָנוּת. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "הַטֹּבָה", "טוֹבָה" זוֹ תּוֹרָה וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם" וגו' (משלי ד, ב); "הַטּוֹבָה" זוֹ "בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם", וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" (דברים ג, כה).

מדה טובה. כלומר לעולם צריך האדם לברך להקב"ה על כל מה שיבא לו בין רע בין טוב אז גם הרעה טובה היא לו ותורה מדה טובה היא וצריך לברך עליה:

וְלֹא בַּהֲנָאַת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אַף בַּהֲנָאַת הָרֵיחַ, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין (ברכות מג, ב): אָמַר רַב חִסְדָּא בַּר טוֹבְיָא אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ הַטּוֹב? שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ" (תהלים קנ, ו), אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְלֹא הַגּוּף? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה רֵיחַ.

וְגַם כְּשֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ לְאַחַר זְמַן, אוֹ יִשְׁמַע בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת כְּשֶׁמְּקַבֵּל הֲנָאָה, כָּל אֵלּוּ וְהַדּוֹמֶה לָהֶם יְבָרֵךְ לָאֵל יִתְבָּרַךְ, שֶׁהַכֹּל בְּיָדוֹ וּבְמַאֲמָרוֹ.

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5