פֶּרֶק שְׁבִיעִי [רמה] – ספר מנורת המאור עם פירוש

כְּשֶׁיַּעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה יְהֵא לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא כְדֵי לִטֹּל שְׂכָרָהּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי מֵאִיר: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְדַאי הוּא לוֹ; נִקְרָא רֵעַ וְאָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה וכו'. כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּרֶת אָבוֹת.

זוכה לדברים הרבה. להיות צדיק וחסיד כדלקמן: כדאי הוא לו. להיות הכל שלו: נקרא ריע. ולי מה יקרו רעיך. אהוב ישליו אוהביך וגם שלום רב לאוהבי תורתך. אוהב את המקום שעושה מאהבה אוהב את הבריות שמקרבן ומלמדן וגומלן טוב ומלבשתו התורה ענוה ומכשרתו להיות צדיק הולך בתומו ואינו עושה עול:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, ב): אָמַר רַבִּי אֲלַכְסַנְדְרַאי: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעֻזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי" (ישעיה כז, ה). וְרַב אָמַר: כְּאִלּוּ בָּנָה פַלְטֵרִין שֶׁל מַעְלָה וּפַלְטֵרִין שֶׁל מַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ" וגו' (שם נא, טז). וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּאִלּוּ מֵגִין עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ". וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: כְּאִלּוּ מְקָרֵב גְּאוּלָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (שם).

במעוזי. מעוז תורה שלום שלום תרתי זימני אחד למעלה ואחד למטה בפמליא בחיילות שרי אומות דאם יש שלום ביניהם יש שלום במלכי מטה: פלטרין. דירות מעלה ומטה כדכתיב ולנטוע שמים וליסוד ארץ:

וּכְשֶׁיַּעֲסֹק בָּהּ לִשְׁמָהּ נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (ז, א): תַּנְיָא, רַבִּי בַנָּאָה אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ תּוֹרָתוֹ נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵץ־חַיִּים הִיא" וגו' (משלי ג, יח), וְאוֹמֵר: "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׂרֶךָ" וגו' (שם שם, ח) וְאוֹמֵר: "כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה"' (שם ח, לה). אֲבָל אִם אֵינוֹ עוֹסֵק לִשְׁמָהּ הִיא לוֹ סַם הַמָּוֶת, דַּאֲמְרִינָן עֲלָהּ: וְכָל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נַעֲשֵׂית לוֹ סַם הַמָּוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" (דברים לב, ב), וְאֵין עֲרִיפָה אֶלָּא הֲרֵיגָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָרְפוּ־שָׁם אֶת־הָעֶגְלָה" וגו' (שם כא, ד).

לשמה. משום כאשר צוני ה' אלהי לא כדי ליקרא רבי:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה (סג, א): אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַאי דִּכְתִיב: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ" (משלי ג, טז)? וְכִי בִימִינָהּ אֹרֶךְ יָמִים אִיכָּא, עֹשֶׁר וְכָבוֹד לֵיכָּא? אֶלָּא, לַמַּיְמִינִים בָּהּ – אֹרֶךְ יָמִים אִיכָּא וְכָל שֶׁכֵּן עֹשֶׁר וְכָבוֹד, וְלַמַּשְׂמְאִילִים בָּהּ – עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִיכָּא, אֹרֶךְ יָמִים לֵיכָּא.

עושר וכבוד ליכא. בתמיה כיון דאיכא אורך ימים כ"ש עושר וכבוד: למיימינים. של תורה שמפשפשין טעמיהן בדקדוק ובוררן כימין המיומנת למלאכה: ולמשמאילים בה. שאין יגעים בה כל צרכן אי נמי מיימינים בה עסוקים לשמה משמאילין שלא לשמה:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק רַבִּי עֲקִיבָא (שבת פח, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: "שִׁמְעוּ כִּי־נְגִידִים אֲדַבֵּר" (משלי ח, ו)? לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לְנָגִיד? לוֹמַר לְךָ: מַה נָּגִיד זֶה יֵשׁ בּוֹ כֹחַ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה יֵשׁ בָּהֶם כֹּחַ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, כִּדְרָבָא, דַאֲמַר רָבָא: דְּאַיְמִין בָּהּ – סַמָּא דְּחַיֵּי, דְּלָא אַיְמִין – סַמָּא דְּמוֹתָא.

מה נגיד. מלך ושרים: דאיימין בה. למיימינים בה עוסקים בכל כחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשמש ביד ימינו שהיא עיקר:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל (עב, ב): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר־שָׂם מֹשֶׁה" (דברים ד, מד)? זָכָה – נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים, לֹא זָכָה – נַעֲשֵׂית לוֹ סַם הַמָּוֶת. וְהַיְנוּ דַאֲמַר רָבָא: דְּאַיְמִין בָּהּ – סַמָּא דְּחַיֵּי, דְּלָא אַיְמִין בָּהּ – סַמָּא דְּמוֹתָא. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן רְמֵי: כְּתִיב: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵב" (תהלים יט, ט) וּכְתִיב: "אִמְרַת ה' צְרוּפָה" (שם יח, לא)? זָכָה – מְשַׂמַּחְתּוֹ, לֹא זָכָה – צוֹרַפְתּוֹ לְמִיתָה.

סם חיים. וסם מות כי נעלם מן סם בגמטריא סם. לא זכה שלומד רק להתגדל ולהתגדר צורפתו כמ"ש וצרפתים כצרוף את הכסף:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָיָא קוֹרֵא (יז, א): מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּרַב: תַּכְלִית חָכְמָה – תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים; שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּבוֹעֵט בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ (וברבו) וּבְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "רֵאשִׁית חָכְמָה" וגו' (תהלים קיא, י). לְ"לוֹמְדֵיהֶם" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא, "לְעֹשֵׂיהֶם", לָעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ וְלֹא לָעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נוֹחַ לָהֶם שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ.

מרגלא. דבר זה היה רגיל בפיו תכלית חכמה עיקר של תורה שיהא עמה תשובה ומעשים טובים: העושין שלא לשמה נוח להם שלא נבראו. פירשו שאינו לומד כדי לקיים אלא לקנטר:

עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ וְלֹא לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ וְלֹא לְהַנּוֹת גּוּפוֹ מִמֶּנָּה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ד מֵאָבוֹת: רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְלֹא קַרְדֹּם לַחְתֹּךְ בָּהֶם. וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף, הָא לָמַדְתָּ כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם.

אל תעשם עטרה. שלא תאמר אלמד בשביל שאקרא רבי ויושיבוני ראש אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא ולא קרדום כמי שחוטב עצים בשכר כך אינו עוסק בתורה אלא כשבא לו שכר ממנה אלא יעסוק בתורה בין שבא לו שכר בין שאין בא לו שכר ושכר מלמדי תינוקות ופסק הדיינין טרחת בטולם מותר: ודאשתמש בתגא. שמשמש בכתר תורה שלומד להנאתו כדי ליטול שכר ולפני עצמו לא ילמד אם אין מרויח בה חלף עבר מן העולם קודם זמנו:

וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים, פֶּרֶק קוֹנָם (סב, א): תַּנְיָא: "לְאַהֲבָה אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ל, כ), שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם: אֶקְרָא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְאוּנִי חָכָם, אֶשְׁנֶה כְּדֵי שֶׁיִּקְרְאוּנִי רַבִּי, אֶשְׁנֶה כְּדֵי שֶׁאֶהְיֶה זָקֵן וְאֵשֵׁב בִּישִׁיבָה, אֶלָּא לְמֹד מֵאַהֲבָה וְסוֹף הַכָּבוֹד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: "קָשְׁרֵם עַל־גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל־לוּחַ לִבֶּךָ" (משלי ג, ג) וְאוֹמֵר: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי־נֹעַם" וגו' (שם ג, יז) וְאוֹמֵר: "עֵץ־חַיִּים" וגו' (שם שם, יח).

קשרם. על אצבעותיך כלומר לא תכוין להנאתך אלא כדי שיהו שגורין בפיך והוסיף על זה ואמר ענדם על גרגרותיך ואח"כ הביא ראיה שסוף הכבוד לבא שנאמר דרכיה דרכי נועם ואומר ותומכיה מאושר:

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עֲשֵׂה דְבָרִים לְשֵׁם פֹּעֲלָן וְדַבֵּר בָּהֶם לִשְׁמָן. אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְלֹא קַרְדֹם לַחְתֹּךְ בָּהֶם. וְקַל וַחֹמֶר: וּמַה בֵּלְשַׁצַּר שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ אֶלָּא בִּכְלֵי קֹדֶשׁ, שֶׁנַּעֲשׂוּ כְלֵי חוֹל, נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם; מִי שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

לשם פועלן. לשם הקב"ה שפעלם וצוה עליהם ודבר בהן לשמן לשם שמים שתהא כל כוונתך לשמים: נעקר מן העולם. שנאמר ביה בליליא קטיל בלשצר והם היו חול שנאמר ובאו בה פריצים שהוציאו מבהמ"ק כיון שבאו ביד פריצים וחללוה שנעשו חול ואעפ"כ נהרג עליהם בלשצר:

וְכֵן מָצִינוּ לְרַבִּי טַרְפוֹן, כִּי לְפִי שֶׁנִּצֹּל מִן הַמִּיתָה בִּשְׁבִיל תּוֹרָתוֹ נִצְטָעֵר כָּל יָמָיו, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: רַבִּי טַרְפוֹן אֲשְׁכְּחֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא, בִּזְמַן שֶׁהֻקְפְּלוּ רֹב הַמִּקְצוֹעוֹת, דְקָא אָכֵיל. אַחְתֵּיהּ בְשַׂקָּא וְשַׁקְלֵיהּ וְאַמְטֵיהּ לְמִשְׁדֵי בְנַהֲרָא. אָמַר: אוֹי לוֹ לְטַרְפוֹן שֶׁזֶּה הוֹרְגוֹ. שָׁמְעֵיהּ אִיהוּ, שָׁבְקֵיהּ וַעֲרַק. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל: כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטָעֵר עַל דָּבָר זֶה; אָמַר: אוֹי לִי שֶׁנִּשְׁתַּמַּשְׁתִּי בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה. דַּאֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם; קַל וָחֹמֶר: וּמַה בֵּלְשַׁצַּר שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי קֹדֶשׁ, שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּלֵי חוֹל – שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבָאוּ־בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ" (יחזקאל ז, כב), כֵּיוָן שֶׁפָּרִיצִים בָּאוּ נַעֲשׂוּ חוֹל – נֶעֱקַר מִן הָעוֹלָם, דִּכְתִיב: "בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא" (דּניאל ה, ל); הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁהוּא קַיָּם לְעוֹלָם וָעֶד – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְזֶה הַמַּעֲשֶׂה כָתוּב בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה יוֹתֵר בְּקֹצֶר. לְלַמְּדֵנוּ שֶׁלֹּא יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה אֶלָּא לִשְׁמָהּ וְאַל יִטֹּל מִמֶּנָּה הֲנָאָה בָּעוֹלָם הַזֶּה יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהִתִּירָה תוֹרָה.

בזמן שהוקפלו רוב המקצועות. בזמן שכבר חתכו מן השדות רוב התאנים ואז לוקחין הסכינים שחתכו בהם ומקפילים אותם בבגד ובנרתקים ומצניעין אותם לשנה הבאה סכינים הם מקצועות ועל שם הסכין קרא לתאנים ג"כ מקצועות דהכי אשכחן דקרי קרא לסכינין מקצועות דכתיב יעשהו במקצועות ותנינן הוקפלו רוב המקצעות אותן תאנים שנשתיירו מותרות משום גזל שנתיאשו מהן הבעלים ופטורים מן המעשר דהפקר נינהו על כן אכלם ר' טרפון ומשום שבשאר שנים היו גונבין התאנים מהם סבור שהוא גנבו ג"כ: בשקא. להשליכו לנהר ואמר ר"ט אוי שזה ממית לר' טרפון ואז הלך והניח לו בעבור שהוא ת"ח: אוי לי. על שאמרתי ר"ט אני דמשמע בשביל תורתי יניח לי ונהניתי מתורתי:

וְעִם כָּל זֶה, טוֹב לוֹ לְהַתְחִיל וְלִכָּנֵס בַּלִּמּוּד אֲפִילוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁאַחַר שֶׁיָּבִין הָאֱמֶת יַחֲזֹר לְהִתְעַסֵּק בָּה לִשְׁמָהּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין קה, ב) וּבְמַסֶּכֶת הוֹרָיוֹת, בְּפֶרֶק כֹּהֵן מָשִׁיחַ (י, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת אֲפִילוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָה בָּא לִשְׁמָהּ; שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב זָכָה וְיָצְתָה מִמֶּנּוּ רוּת. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא: רוּת, בִּתּוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן בֶּן בְּנוֹ שֶׁל בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב הָיְתָה.

ארבעים ושתים קרבנות. שבעה פרים ושבעה אילים שלשה פעמים הרי מ"ב:

וְעִם כָּל זֶה הֶפְרֵשׁ גָּדוֹל יֵשׁ בֵּין לִשְׁמָהּ בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ (נ, ב): רָבָא רְמֵי: כְּתִיב: "כִּי־גָדֹל עַד־שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ" וגו' (תהלים נז, יא), כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּהַקְדָּמַת הַנֵּר הַשְּׁלִישִׁי (סימן עח).

כי גדול עד שמים. בעושים שלא לשמה וכתיב מעל שמים לעוסקין לשמה:

וּכְשֶׁיַּעֲסֹק בָּהּ לִשְׁמָהּ מֵאַהֲבַת הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא יָרוּץ לְשָׁמְעָהּ מִפִּי כָּל קוֹרֵא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ו, ב): אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ כִּי הֲוָה חֲזֵינָא לְרַבָּנָן דְּקָא מְרַהֲטֵי לְפִרְקָא בְּשַׁבַּתָּא, אֲמֵינָא: קָא מְחַלְלֵי רַבָּנָן שַׁבָּתָּא; כֵּיוָן דִּשְׁמָעַנָּא לְהָא דַאֲמַר רַבִּי תַנְחוּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר הֲלָכָהאֲפִילוּ בְּשַׁבָּת, דִּכְתִיב: "אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג" וגו' (הושע יא, י), אֲנָא נַמֵּי רְהִיטְנָא. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַגְרָא דְּפִרְקָא – רִיהֲטָא. אָמַר אַבַּיֵּי: אַגְרָא דְּבֵי כַלָּה – דּוֹחְקָא. וַאֲמַר אַבַּיֵּי: אַגְרָא דִּשְׁמַעְתָא – סְבָרָא. אָמַר רַב פַּפָּא: אַגְרָא דְּבֵי טָמְיָא – שְׁתִיקוּתָא. אָמַר רַב אַשֵּׁי: אַגְרָא דְּתַעֲנִיתָא – צְדַקְתָּא. אָמַר מַר זוּטְרָא: אַגְרָא דְּבֵי הִלּוּלָא – מִילֵי; אַגְרָא דְּהֶסְפֵּדָא דַּלּוֹיֵי קָלָא.

לפרקא. לשמוע הדרשה: מחללי רבנן שבתא. דאמר מר אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת שנאמר אם תשיב משבת רגלך: אגרא דפרקא. עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם הוא שכר הריצה שהרי רובם אינם מבינים להעמיד הגרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר לימוד: אגרא דבי כלה. דרשה שדורשין בשבת שלפני הרגל שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל: אגרא דשמעתא סברא. שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר: אגרא דתעניתא צדקתא. שנותנין צדקה לערב לפרנסת עניים שהתענו בו ביום: אגרא דבי הילולא. חתונה: מילי. דברים לשמח חתן וכלה בדברים: דלויי. להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש שיבכו השומעים:

וְגַם כֵּן אַל יִשְׂתָּרֵר בָּהּ לְהוֹרוֹת, קֹדֶם שֶׁיְּהֵא רָאוּי לְהוֹרָאָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יט, ב) וּבְמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל (כב, א): אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב: "כִּי־רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִּים כָּל־ הֲרֻגֶיהָ" וגו' (משלי ז, כו)? "כִּי־רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה", זֶה תַלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה; "וַעֲצֻמִים כָּל־הֲרֻגֶיהָ", זֶה תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה. וְעַד כַּמָּה? עַד אַרְבָּעִין שְׁנִין. אֵינִי, וְהָא רָבָא אוֹרֵי? שָׁאנֵי רָבָא, דְּלֹא הֲוָה כְוָּתֵיהּ.

כי רבים חללים הפילה. באשה זרה משתעי ותלמיד שאינו נוהג עצמו כשורה קרי ליה נמי הכי: זה תלמיד שלא הגיע וכו'. הפילה לשון נפל שלא כלו לו חדשיו כן זה שמורה קודם זמנו: ועצומים. לשון עוצם עיניו שסוגרים פיהם ואינם מורים לצרכי הוראה: ועד כמה. הוי ראוי להוראה: איני והא רבא אורי. וכל שנותיו אינן אלא ארבעים: שאני רבא. דאם שוה בחכמה לגדול העיר מותר להורות או שאין זקן ממנו בעיר ורבא אין כמותו בעיר הוי:

וְגַם אַל יִקְרָאֶנָּה כְמִין זֶמֶר לִטֹּל בָּהּ צֶוֶת וְלֹא לִשְׂחֹק בָּהּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין קא, א) וּבְפֶרֶק קַמָּא דְּמַסֶּכֶת כַּלָּה: הַקּוֹרֵא פָּסוּק מִשִּׁיר הַשִּׁירִים וַעֲשָׂאוֹ כְמִין זֶמֶר וְכֵן הַקּוֹרֵא פָּסוּק בְּלֹא זְמַנּוֹ מֵבִיא רָעָה לָעוֹלָם, שֶׁהַתּוֹרָה חוֹגֶרֶת שַׂק וְעוֹמֶדֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֶרֶת: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשָׂאוּנִי בָנֶיךָ כְּכִנּוֹר שֶׁמְּנַגְּנִים בּוֹ גּוֹיִים לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם כֵּן, מַה יַּעֲשׂוּ בָנַי בִּזְמַן שֶׁהֵם שְׂמֵחִים? אוֹמֶרֶת לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֵם יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה וּבַמִּשְׁנָה וּבַתַּלְמוּד וּבַהֲלָכוֹת וּבְאַגָּדוֹת; וְאִם עַמֵּי הָאָרֶץ הֵם יַעַסְקוּ בְּהִלְכוֹת פֶּסַח בְּפֶסַח וּבְהִלְכוֹת עֲצֶרֶת בַּעֲצֶרֶת וּבְהִלְכוֹת הֶחָג בֶּחָג. הֵעִיד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: כָּל הַקּוֹרֵא פָסוּק אֶחָד בִּזְמַנּוֹ מֵבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה־טּוֹב" (משלי טו, כג).

ליטול בה צוות. כשאדם לבד וביקש דבר להיות לו לחבר וריע כמו חברותא נקרא צוות והוא משורר דברי תורה כדרך אדם יושב בטל מתחיל לשורר: שיר השירים ועושה אותה כמין זמר. בניגון אחר שאינו נקוד בה ועושה אותה כמין שיר אע"פ שמשיר השירים הוא ועיקרו שיר אסור לעשות כמין שיר אלא בקריאתו: הקורא פסוק. בבית המשתאות בלא זמנו במסב על יינו עושה שחוק בדברי תורה וקורא פסוקים בקול רם לשחק בהם בני המשתה אבל אם אמרו בזמנו על המשתה כגון שהוא יום טוב ונוטל כוס בידו ואומר עליו דברי הגדה ופסוקים מענינו של יום מביא טובה לעולם:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5