פֶּרֶק שְׁבִיעִי [קנב] – ספר מנורת המאור עם פירוש

יְמֵי חוֹל הַמּוֹעֵד הֵם הַיָּמִים שֶׁבֵּין רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח וְרִאשׁוֹן וּשְׁמִינִי שֶׁל סֻכּוֹת. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁמִּן הַתּוֹרָה לֹא מָצִינוּ מְפֹרָשׁ שֶׁאֲסוּרִים בִּמְלָאכָה, כֵּיוָן שֶׁנִּקְרָאִים "מִקְרָא קֹדֶשׁ" רְאוּיִים הֵם לְאָסְרָם בְּמִקְצָת מְלָאכוֹת. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (יח, א): תָּנוּ רַבָּנָן: "אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר" (ש ות כג, טו), לִמֵּד עַל חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: קַל וָחֹמֶר: וּמָה רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי, שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁיֵּשׁ קְדֻשָּׁה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית יוֹכִיחוּ, שֶׁיֵּשׁ קְדֻשָּׁה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם וּמֻתָּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאָכָה, מַה לְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהֶם קָרְבַּן מוּסָף, תֹּאמַר בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קָרְבָּן מוּסָף. רֹאשׁ חֹדֶשׁ יוֹכִיחַ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף וּמֻתָּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. מַה לְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁכֵּן אֵין קָרוּי "מִקְרָא קֹדֶשׁ", תֹּאמַר בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁכֵּן קָרוּי "מִקְרָא קֹדֶשׁ", הוֹאִיל וּקְרוּיִין "מִקְרָא קֹדֶשׁ, דִּין שֶׁיְּהוּ אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה.

את חג המצות תשמור. שבעת ימים לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דרוש ביה את חג המצות תשמור וכל תשמור אזהרת לא תעשה הוא שמרהו מן המלאכה: ראשון. יום טוב הראשון והאחרון: ששת ימי בראשית. ששת ימי כל שבוע ושבוע בין שתי שבתות הן יושבין הרי קדושה לפניהם ולאחריהם: ראש חודש יוכיח. אף אתה אל תתמה על חולו של מועד וכו':

תַּנְיָא אִידָךְ: "כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא כג, לו), לִמֵּד עַל חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הָא הַכָּתוּב אוֹמֵר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" (שם שם, ד), בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אִי בָרִאשׁוֹן הֲרֵי כְבָר נֶאֱמַר: "שַׁבָּתוֹן" (שם שם, לט) וְאִי בַשְּׁמִינִי הֲרֵי כְבָר נֶאֱמַר: "שַׁבָּתוֹן" (שם)? הָא אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה.

כל מלאכת עבודה לא תעשו וכו'. וסמיך ליה שבעת ימים תקריבו אשה לה' לימד על חולו של מועד וכו' והכי דריש ביה לא תעשו שבעת ימים ובחג הסוכות כתיב דעליה קיימא הך מתני' בתורת כהנים: מקראי קודש. משמע קדשהו בעשיית מלאכה:

תַּנְיָא אִידָךְ: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת" (דברים טז, ח), מָה ז' עָצוּר אַף ו' עָצוּר. אִי מַה ז' עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה אַף ו' עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת", הַשְּׁבִיעִי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה וְאֵין ו' עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה. שֶׁלֹּא מְסָרָן הַכָּתוּב אֶלָּא לַחֲכָמִים, לוֹמַר לְךָ אֵי זֶה יוֹם מֻתָּר וְאֵי זֶה יוֹם אָסוּר, אֵיזוֹ מְלָאכָה אֲסוּרָה וְאֵי זוֹ מְלָאכָה מֻתֶּרֶת.

עצור. ממלאכה כדכתיב בהאי קרא גופיה לא תעשה מלאכה: שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים. כלומר מאחר שאמר לך הכתוב שהן עצורין ממלאכה ולא בכולן ולא פירש איזו מותרות ואיזו אסורות דע וראה שלא מסרן אלא לחכמים היודעים להבין על איזו להטיל ההיתר ועל איזו להטיל האיסור והם יאמרו איזה יום הוא יום טוב על פי ראיית הלבנה ואסור בכל מלאכה ואיזה חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה ועל חולו של מועד יגידו לך איזו מלאכה אסורה שאינה דבר האבד ואיזו מלאכה מותרת שהיא דבר האבד:

פְּרָטֵי הַמְּלָאכוֹת הַמֻתָּרוֹת אֵין זֶה מְקוֹמָן אֶלָּא בַּאֲרוֹן הָעֵדוֹת, אֲבָל זֶה הַכְּלָל, מֵאַחַר שֶׁעִקָּר אִסּוּרָן מִדְּרַבָּנָן הִתִּירוּ בָּהֶן כָּל צָרְכֵי רַבִּים וְכָל דָּבָר הֶאָבֵד, אֲפִלּוּ שֶׁל יָחִיד, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֶׂה אֻמָּן וְכָל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לַמּוֹעֵד. וְגַם הִתִּירוּ בָהֶם כָּל פּוֹעֵל שֶׁצָּרִיךְ לְהַרְוִיחַ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, וְלִשָּׂא וְלִתֵּן בִּדְבָרִים כָּאֵלּוּ וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בְצִנְעָה וּמֻבְדָּל מִימוֹת הַחוֹל, הַכֹּל כְּפִי שֶׁהוּא מְפֹרָשׁ בִּמְקוֹמוֹ כָּל דָּבָר בִּפְרָט.

וְאַף־עַל־פִּי־כֵן יִזָּהֵר כָּל אָדָם שֶׁלֹּא יָקֵל בְּעֵינָיו שְׁבִיתַת חוֹל הַמּוֹעֵד בְּכָל יְכָלְתּוֹ, שֶׁחָמוּר עָנְשׁוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בִּפְסָחִים, פֶּרֶק עַרְבֵי פְסָחִים (קיח, א) וּבְמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין (כג, א): אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא־תַעֲשֶׂה־לָּךְ" (שמות לד, יז) וּסָמִיךְ לֵיהּ: "אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר" (שם שם, יח).

המבזה את המועדות. העושה מלאכה בחול המועד שהיא אסורה לו ואינו נוהג בה קצת קדושה לכבדה באכילה ושתיה יותר משאר ימי החול: את חג המצות תשמור. שבעת ימים ונלמד מיניה איסור מלאכה בחול המועד והיינו כל שבעת ימים:

וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל חוֹל הַמּוֹעֵד מֵחַג הַסֻּכּוֹת נִקְרָא יוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה. וְלֵיל שְׁבִיעִי נִקְרֵאת לֵיל הַחוֹתָם, לְפִי שֶׁבַּחַג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם וְהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הֶחָתוּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהִיא גַּם כֵּן חוֹתָם חַיֵּי בְּנֵי אָדָם. וּרְמָזוֹ הָרַמְבַּ"ן, בַּפָּסוּק: "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" (במדבר יד, ט). וְכֵן עַמָּא דָּבַר. וּמַרְבִּין בִּסְעוּדָתוֹ כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב וּמוֹסִיפִין בּוֹ מִזְמוֹרִים וְנֵרוֹת וְנוֹטְלִים בּוֹ עֲרָבָה חֲדָשָׁה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. וּפְלִיגֵי בָּהּ בְּפֶרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה (סוכה מד, א). אִיתְּמַר: רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד אָמַר: עֲרָבָה יְסוֹד נְבִיאִים; וְחַד אָמַר: עֲרָבָה מִנְהַג נְבִיאִים. וַאֲסִיקְנָא: אָמַר אֵיבוּ: אֲנָא הֲוָה קָאִימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֱלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק וְאַיְיתֵי הַהוּא גַבְרָא עֲרָבָה לְקַמֵּיהּ, חָבִיט חָבִיט וְלָא בָרֵךְ, קָסָבַר מִנְהַג נְבִיאִים הוּא. וְעַל כֵּן אֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ. וַאֲסִיקְנָא, דְּרַב שֵׁשֶׁת דַּאֲמַר שִׁעוּרָא אֲפִלּוּ עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד וְשֶׁאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב, אֶלָּא בַּעֲרָבָה חֲדָשָׁה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְשָׁמַעְתִּי, שֶׁיֵּשׁ בָּה סְגֻלַּת שְׁמִירָה לַמִּתְכַּוֵּן בָּהּ, בְּסַכָּנַת דְּרָכִים. וְהַכֹּל כְּפִי כֹשֶׁר מַעֲשָׂיו וְטוּב כַּוָּנָתוֹ וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן.

וליל שביעי. ליל הושענא רבה נחתם הגזר דין על מה שנגזר בחג מהגשם: חותם חיי בני אדם. שמראין לאדם מה שנגזר עליו ביום הדין ע"י צלו שרואה בליל הושענא רבה באור הלבנה מה שנחסר מצלו בבואה דבבואה ודבר זה פשוט בזוהר: וכן עמא דבר. כלומר כן נוהגין לראות בצלו כי אמת הוא: יסוד נביאים. הוא תקנות נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי שהיו מתקנים תקנות לישראל מאנשי כנסת הגדולה: מנהג נביאים. הנהיגו את העם ולא תקנו להם ונפקא מינה דלא בעי ברכה דליכא למימר וצונו דאפילו בכלל לא תסור ליתא: איבו. אבוה דרב: חביט. לשון נענוע והכאה: מנהג נביאים הוא. בגבולין ולא יסוד נביאים הלכך אינה צריכה ברכה: ושאין אדם יוצא ידי חובתו. בהושענא רבה שהוא יום לקיחת ערבה בפני עצמה ולחבוט אותה ויש נושאין אצלם העץ מה שנשאר להם מחבטתם ואומרים שהיא סגולה לנושאה כונתם היא טובה להחזיק תועלת המצות מכל מקום הבוטח בה' אין למעלה ממנו וחסד יסובבנו:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5