פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רצ] – ספר מנורת המאור עם פירוש

כָּל בֶּן דַּעַת כַּאֲשֶׁר רוֹאֶה שֶׁקָּרֵב זְמַנּוֹ לָבוֹא לְדִין עַל קְצַת מָמוֹנוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן עַל גּוּפוֹ, לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, מִתְעוֹרֵר מְאֹד בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּמְחַפֵּשׂ בִּדְרָכָיו וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ עֵצָה מִכָּל יוֹעֵץ שֶׁיִּמְצָא, לוֹמַר לוֹ כֵּיצַד יִנָּצֵל מִן הַדִּין; עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מַה יֵּשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת כְּשֶׁבָּא יוֹם פְּקוּדָתוֹ וְדִינוֹ מִגּוּפוֹ וּבָנָיו וּמָמוֹנוֹ לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ כָּל תַּעֲלוּמוֹת, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְפָנָיו לֹא עֵדִים וְלֹא רְאָיָה, שֶׁהַכֹּל גָּלוּי לוֹ וְאֵינוֹ מוֹעִיל לְפָנָיו סַנֵּיגוֹר אַחֵר בִּלְתִּי תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים – שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לִירָא מְאֹד וּלְחַפֵּשׂ בִּדְרָכָיו וְלָשׁוּב מֵחֲטָאָיו וּלְבַקֵּשׁ עֵצָה טוֹבָה מִכָּל יוֹדֵעַ דַּעַת קֹדֶם הַגִּיעוֹ לְיוֹם הַדִּין, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בְּדִינוֹ.

וְלָזֶה צָרִיךְ לְהַקְּדִים שְׁלוֹשִׁים יוֹם לְכָל הַפָּחוֹת, כְּדֵי שֶׁיַּתְחִיל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל לְעוֹרֵר מִתַּרְדֵּמָתוֹ אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בְּכָל הַשָּׁנָה. וְעוֹד, שֶׁהוּא זְמַן שֶׁנִּתְרַצָּה בוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְחֹל עֲוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, וְצִוָּה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לַעֲלוֹת הָהָרָה לָתֵת לוֹ לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (מו): תַּנְיָא: בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: "עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה", שֶׁאָז עָלָה לְקַבֵּל לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת. וְהֶעֱבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל הַמַּחֲנֶה, מֹשֶׁה עָלָה לָהָר, שֶׁלֹּא יִטְעוּ עוֹד אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְעַלָּה בְּאוֹתוֹ שׁוֹפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה" וגו' (תהלים מז, ו). וְכָךְ הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה כָּל הַחֹדֶשׁ, כְּדֵי לְהַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ תְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר" וגו' (עמוס ג, ו) וּכְדֵי לְעַרְבֵּב אֶת הַשָּׂטָן.

בראש חודש אלול. ואותו יום היה יום שלשים של אב ותקעו בבוקר כשעלה משה להודיעם שעתה עלה בהשכמה והלילה שעבר אינו בחשבון וצריך לעכב שם ארבעים יום וארבעים לילות ולא נחשב יום אלא מעת לעת ולא יטעו לומר ביום שעלה צריך לירד ולבוא כאשר טעו בראשונים: עלה אלהים. נתעלה ונשתבח: אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. כך יחרדו מעבירות שבידם ויזכירו ביום הדין:

וְעוֹד מָצִינוּ תְּשׁוּבָה לְרַבֵּינוּ הַאי, וְזֶה נֻסְחָהּ: וּמִנְהָגֵנוּ לוֹמַר תַּחֲנוּנִים בְּהַנֵי עֲשָׂרָה יוֹמֵי בִּלְחוּד. וְשָׁמַעְנוּ דְּבִקְצַת מְקוֹמוֹת פָּרָס קַיְּמֵי מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל וְאָמְרֵי, דְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בֵּיהּ סָלִיק לָהָר זִימְנָא שְׁלִישִׁית וְנָחֵית בְּלוּחוֹת שְׁנִיּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכָל הַמּוֹסִיף לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים זְכוּת הוּא לוֹ.

בהני עשרה יומי. שבין ראש השנה ויום כפור: מקומות פרס קיימי. בארץ פרס נוהגים לעמוד בקצת מקומות מראש חודש אלול:

לְרַבִּי יִצְחָק ן' גִּיַאת זַ"ל: וְאָנוּ מִנְהָגֵנוּ כְּהַנֵי דְקַיְימִין מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל.

לְרַבֵּינוּ נִסִּים זַ"ל: הַרְבֵּה מִן הַזְּקֵנִים וּמִן בַּעֲלֵי בָתִּים שֶׁתּוֹקְעִין בַּשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל. וּמָצָאתִי עִקָּר בַּמִּדְרָשׁ: תַּנְיָא: בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה. כִּדְאִיתָא לְפָנִים.

גַּם מָצִינוּ שֶׁנּוֹהֲגִים לְהִתְעַנּוֹת בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְסָמַךְ מִמִּדְרָשׁ תַּנְחוּמָא: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיוֹם הָרִאשׁוֹן" (ויקרא כג, מ) וְכִי רִאשׁוֹן וַהֲלֹא ט"ו הוּא? אֶלָּא רִאשׁוֹן לְחֶשְׁבּוֹן עֲוֹנוֹת. מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁחַיֶּבֶת מַס לַמֶּלֶךְ [וְלֹא נָתְנוּ לוֹ. הָלַךְ עָלֶיהָ בְּחַיִל לִגְבּוֹתוֹ. כְּשֶׁנִּתְקָרֵב אֵלֶיהָ כַּעֲשֶׂרֶת פַּרְסָאוֹת יָצְאוּ גְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה לִקְרָאתוֹ וְאָמְרוּ: אֵין לָנוּ מַה לִּתֵּן. הִנִּיחַ לָהֶם שְׁלִישׁ. כֵּיוָן שֶׁנִּתְקָרֵב יוֹתֵר יָצְאוּ בֵינוֹנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ. וְהִנִּיחַ לָהֶם שְׁנֵי שְׁלִישִׁים. כֵּיוָן שֶׁנִּתְקָרֵב עוֹד יוֹתֵר יָצְאוּ כָּל בְּנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ. וְהִנִּיחַ לָהֶם הַכֹּל. כָּךְ הַמֶּלֶךְ – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֵי הַמְּדִינָה – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמְּסַגְּלִים עֲוֹנוֹת כָּל הַשָּׁנָה; עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַגְּדוֹלִים מִתְעַנִּין, וּמְוַתֵּר לָהֶם שְׁלִישׁ עֲוֹנוֹתֵיהֶם; בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים הַבֵּינוֹנִיִּים מִתְעַנִּים, וּמְוַתֵּר לָהֶם שְׁנֵי שְׁלִישִׁיּוֹת; וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים הַכֹּל מִתְעַנִּים וּמְוַתֵּר לָהֶם הַכֹּל. בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עוֹסְקִין בְּמִצְוַת סֻכָּה וְלוּלָב וְאֵינָן עוֹשִׂין עֲוֹנוֹת. לְכָךְ קוֹרֵא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן: "רִאשׁוֹן לְחֶשְׁבּוֹן עֲוֹנוֹת".

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁמִּתְעַנִּין בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה – רוֹחֲצִין וּמִסְתַּפְּרִין וְלוֹבְשִׁין בְּבִגְדֵי לָבָן. כִּי מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ: אָמַר רַבִּי סִימוֹן: כְּתִיב "כִּי מִי־גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ" וגו' (דברים ד, ז), רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמְרֵי: אֵי זוֹ אוּמָה כְּאוּמָה זוֹ שֶׁיּוֹדַעַת אָפְיָהּ שֶׁל אֱלֹהֶיהָ, (פירוש: מנהגיו ודיניו). בְּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּין לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים וּמְגַדֵּל זְקָנוֹ וְאֵינוֹ חוֹתֵךְ צִפָּרְנָיו, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ דִּינוֹ יוֹצֵא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל אֵינָם כָּךְ, לוֹבְשִׁים לְבָנִים וּמִתְעַטְּפִים לְבָנִים וּמְגַלְּחִים זְקָנָם וְחוֹתְכִין צִפָּרְנֵיהֶם וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, לְפִי שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם נֵס].

וְגַם מָצִינוּ תְּשׁוּבָה לַגָּאוֹן זַ"ל: וְזֶה נֻסְחָהּ: וּלְהִתְעַנּוֹת בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כָּךְ אָנוּ רוֹאִין יָפֶה שֶׁלֹּא לְהִתְעַנּוֹת, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ פַּרְנְסֵי יִשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹנִים לְיִשְׂרָאֵל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה: "לְכוּ אִכְלוּ [מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ] מַמְתַּקִּים" וגו' (נחמיה ח, י). וְכֵן בְּשַׁבָּת שׁוּבָה אֵין אָנוּ רוֹאִין שֶׁיִּתְעַנֶּה, שֶׁהֲרֵי תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁהוּא תַּעֲנִית חֲמוּרָה לֹא רָאוּ לְקָבְעָהּ בְּשַׁבָּת אֶלָּא דָּחוּ אוֹתָהּ. וַאֲפִילוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְהַשְׁלִים תַּעֲנִית נִסְתַּפְּקוּ כַּמָּה דוֹרוֹת, עַד שֶׁנֶּחְתְּכָה הֲלָכָה: מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים.

וּכְהַהִיא אָמְרִינָן בִּירוּשַׁלְמִי: רַבִּי יַעֲקֹב הֲוָה מָפְקֵד לְסָפְרַיָא: מָאן אֲתָא מִשְׁאַל לְכוֹן, אַתּוּן אָמְרֵי לֵיהּ: בַּכֹּל מִתְעַנִּין, חוּץ מִשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּפוּרִים. וּבַגְּמָרָא דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים דִּידָן (פא, א) אָמְרִינָן: וּמַה עִנּוּי, שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים – עָנַשׁ, מְלָאכָה, שֶׁנּוֹהֶגֶת בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, אֵינוֹ דִּין שֶׁיֵּעָנֵשׁ. שְׁמַע מִינָהּ לָא מִתְעַנִּין לָא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים.

מפקיד לספריא. לת"ח אם יבוא אדם לשאול אם יצום בו ביום: ענש. עליו כרת אם לא יתענה ביום כפור:

וּמִכָּאן תְּשׁוּבָה לַמִּתְעַנִּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל תְּשׁוּבָה, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִין שֶׁתּוּכַל לִהְיוֹת תְּשׁוּבָה בְּלֹא תַעֲנִית, וְהִיא אֵינָהּ אֶלָּא אַחַת מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה. וְהַדְּרָכִים הָאֲחֵרִים הֵם יוֹתֵר עִקָּר.

והיא. התענית הוא דרך אחד מתשובה ע"כ אין מתענין בראש השנה רק תענית חלום אם הוא ביום ראשון צריך להתענות שני ימים כל ימיו ואם הוא ביום שני יתענה כל ימיו יום שני בלבד ואין צריך למיתב תענית לתעניתו:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5