פֶּרֶק רִאשׁוֹן [קעז] – ספר מנורת המאור עם פירוש

הָאֵל יִתְבָּרַךְ צִוָּה עַל מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה שְׁתֵּי פְעָמִים: הָאַחַת לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ וְהַשֵּׁנִי לְנֹחַ. וְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה הִזְהִיר גַּם כֵּן, שֶׁלֹּא יִגְרַע מֵעוֹנָתָהּ. הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְכַוָּנַת מִצְוָה זוֹ וְלֹא לְתַאֲוָה, זוֹ הַכַּוָּנָה הַטּוֹבָה שֶׁבְּכֻלָּן.

וְהַכַּוָּנָה הַשְּׁנִיָה הִיא לְתִקּוּן הַוָּלָד כְּשֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד מְזֹרָז, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת נִדָּה פֶּרֶק הַמַּפֶּלֶת (לא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה חֲדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים תַּשְׁמִישׁ קָשֶׁה לָאִשָּׁה וְקָשֶׁה לַוָּלָד, אֶמְצָעִיִּים קָשֶׁה לָאִשָּׁה וְיָפֶה לַוָּלָד, אַחֲרוֹנִים יָפֶה לָאִשָּׁה וְיָפֶה לַוָּלָד, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ נִמְצָא הַוָּלָד מְלֻבָּן וּמְזֹרָז. תָּאנָא: הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְיוֹם תִּשְׁעִים כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. מִנָּא יָדַע? אָמַר אַבַּיֵּי: "שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה"'. וְגַם זֹאת הַכַּוָּנָה נִרְאֶה שֶׁהִיא מְסַיַּעַת לְמִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה.

קשה לאשה וקשה לולד. מפני שהולד דר במדור התחתון: שמתוך כך. הזרע מלבן את הולד מגיעוליו: מזורז. חזק ובריא: ליום תשעים. לשליש ימים של עיבור הוי חיותו שבא חיות לולד וקשה לו אז התשמיש: מנא ידע. שירחק מתשמיש הא לא ידע אימת מעברא: שומר פתאים. אנחנו כפתאים ולא ידעין איך נעשה שנהי' נזהרין והקב"ה שומר אותנו ויצילנו מנזק:

וְהַשְּׁלִישִׁית, אֲפִילוּ בְּלֹא זֶה וְזֶה, אֶלָּא שֶׁהִיא מִשְׁתּוֹקֶקֶת אֵלָיו וּמַכִּיר בָּהּ שֶׁמִּתְרַצָּה בַּדָּבָר וְהִיא מִתְקַשֶּׁטֶת לְפָנָיו כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן דַּעְתּוֹ בָהּ, אוֹ בְּעֵת צֵאתוֹ לַדֶּרֶךְ אוֹ בְּבוֹאוֹ מִן הַדֶּרֶךְ, שֶׁמִּשְׁתּוֹקֶקֶת אֵלָיו, גַּם זֶה מַתַּן שָׂכָר יֵשׁ בּוֹ וְהוּא צֹרֶךְ הָאִשָּׁה וַהֲנָאָתָהּ וְנִכְלָל בְּמִצְוַת עוֹנָתָהּ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (יבמות סב, ב): כָּל הַיּוֹדֵעַ בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא יְרֵאַת שָׁמַיִם וְאֵינוֹ פוֹקְדָהּ נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָדַעְתָּ כִּי־שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ" וגו' (איוב ה, כד). וַאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: חַיָּב אָדָם לִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָדַעְתָּ כִּי־שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ" וגו'. וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא מֵהָתָם נָפְקָא: "וְאֶל־אִישֶׁךָ תְּשׁוּקָתֵךְ" (בראשית ג, טז), מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת אֶל בַּעֲלָהּ כְּשֶׁיֵּצֵא לַדֶּרֶךְ? לֹא נִצְרְכָה, אֶלָּא לִלְמֹד סָמוּךְ לְוִסְתָּה. וְכַמָּה? אָמַר רָבָא: עוֹנָה. וְהַנֵּי מִילֵי לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מִטְרִיד.

ואינו פוקד. בתשמיש בעת עונתו: כי שלום אהלך. שלימה ביראת שמים: בשעה שיוצא לדרך. משום שמתאוה לו באותו פעם יותר: תשוקתך. תאותך. אלא סמוך לוסתה. דאמרו רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו עונה אחת קודם וסתה ואפילו הכי כשיצא לדרך יפקדנה: עונה. אם רגילה לראות ביום אסורה כל היום ואם רגילה לראות בלילה אסורה כל הלילה: והני מילי. דחייב לפקוד כי אזל לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא משום דטריד במצוה אי נמי מיטרד בתשמיש ויבטל המצוה: לדבר מצוה. לתשמיש:

וְאִם מַה שֶּׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת הִיא לִדְבַר מִצְוָה וּלְחִבַּת בַּעֲלָהּ יֵצְאוּ מִמֶּנָּה בָנִים הֲגוּנִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין (ק, ב): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל אִשָּׁה שֶׁתּוֹבַעַת אֶת בַּעֲלָהּ לִדְבַר מִצְוָה, הֲוְיָין לָהּ בָּנִים שֶׁאֲפִילוּ בְדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לֹא הָיוּ כְמוֹתָן, דְּאִלּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה כְתִיב: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים" (דברים א, יג) וּכְתִיב: "וָאֶקַּח אֶת־רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים" (שם שם, טו) וְאִלּוּ "נְבֹנִים" לֹא כְתִיב, וְאִלּוּ גַּבֵּי לֵאָה כְתִיב: "וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ" (בראשית ל, טז). וּכְתִיב: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים" (דברי הימים־א יב, לג).

נבונים. מבין דבר מתוך דבר: ואלו נבונים לא כתיב. שלא מצא נבונים: וגבי לאה. שתבעה ליעקב לדבר מצוה שנאמר ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך:

אֵינִי וְהָא אָמַר רַב יִצְחָק: עֶשֶׂר קְלָלוֹת נִתְקַלְּלָה חַוָּה, דִּכְתִיב: "וְאֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ" (בראשית ג, טז), אֵלּוּ שְׁנֵי טִפֵּי דָמִים, אֶחָד דַּם נִדָּה וְאֶחָד דַּם בְּתוּלִים, שֶׁהָאִשָּׁה מְצֻוָּה עֲלֵיהֶם; "עִצְּבוֹנֵךְ", זֶה צַעַר גִּדּוּל בָּנִים; "וְהֵרֹנֵךְ", זֶה צַעַר הָעִבּוּר; "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (שם), כְּמַשְׁמָעוֹ; "וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ" (שם), מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת עַל בַּעֲלָהּ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ; "וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ" (שם), מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה תּוֹבַעַת בַּלֵּב וְהָאִישׁ תּוֹבֵעַ בַּפֶּה וְזוֹ הִיא מִדָּה טוֹבָה שֶׁבַּנָּשִׁים, כִּי קָא אַמְרִינָן, דְּאַרְצְיֵי אַרְצוּיֵי קַמֵּיהּ.

צער העיבור. רוב עוברות חולות הן: כמשמעו. צער לידה: משתוקקת. מתאוה לתשמיש: והוא ימשל בך. שהוא מושל בה לומר בפה תאות לבו והאשה בלב ובושה להוציא בפה ואיך אמר שתובעת בפה: מדה טובה. דבר צניעות שתובעתו בלב היינו שמתקשטת לפניו ומראה לו חיבתה: כי קא אמרינן. ומשני כי קאמרינן שתובעת ברצוי ובקישוט ולא בפה כגון לאה שיצאה לקראתו בקישוט ואמרה אלי תבוא באהל נפקי בני מעליא:

וּמָצִינוּ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת, רְבִיעִית, שֶׁאֵין בָּהּ אַחַת מִשָּׁלֹשׁ כַּוָּנוֹת, שֶׁהֵן מִצְוָה, אֲבָל הִיא רְשׁוּת. וְהִיא, מֵאַחַר שֶׁגָּבְרָה עָלָיו תַּאֲוָתוֹ וְגוֹדֵר עַצְמוֹ בְאִשְׁתּוֹ, שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה לְאִסּוּר. וְכֵיוָן שֶׁפָּרַשׁ מִן הָאִסּוּר אֶל הָהֶתֵּר עוֹשֶׂה טוֹב. אֲבָל יוֹתֵר טוֹב הָיָה לִדְחוֹת אֶת יִצְרוֹ וּלְשַׁבֵּר תַּאֲוָתוֹ בְּלִי זֶה. וְיִמְצָא סְמָךְ לְשַׁבֵּר תַּאֲוָתוֹ מִכַּמָּה טְעָמִים: הָאֶחָד, כְּשֶׁיִּסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים וכו', מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה; וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה; וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד וכו'. וְאִם עַל יִרְאַת דַיָּן בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַנֶּעֱלָמוֹת, אֵין אָדָם מַשְׁלִים תַּאֲוָתוֹ, מַה לַּעֲשׂוֹת מִיִּרְאַת מִי שֶׁהוּא דַּיָּן עַל כָּל הָעוֹלָם וְהוּא יוֹדֵעַ כָּל נֶעֱלָמוֹת. הַשֵּׁנִי, אֲפִילוּ בְּלֹא חֵטְא, יִזְכֹּר מַה שֶּׁאָמַר הֶחָכָם: "אַל־תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין" (משלי לא, ג). הַשְּׁלִישִׁי, כְּשֶׁיַּחֲשֹׁב בְּמָהוּת יֹפִי הָאִשָּׁה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק הַשּׁוֹאֵל (קנב, א): תָּאנָא: אִשָּׁה, חֵמֶת מְלֵאָה צוֹאָה וּפִיהָ מָלֵא דָּם וְהַכֹּל רָצִין אַחֲרֶיהָ. הָרְבִיעִי, יִקְרָא מַה שֶּׁאָמְרוּ חַכְמֵי הָרוֹפְאִים: אֶחָד מֵאֶלֶף מֵתִים מִשְּׁאָר חֳלָאִים וְהָאֶלֶף מֵרֹב תַּשְׁמִישׁ. וְאָמְרוּ: כָּל הַשָּׁטוּף בִּבְעִילָה זִקְנָה קוֹפֶצֶת עָלָיו וְכֹחוֹ תָּשֵׁשׁ וְעֵינָיו כֵּהוֹת וְרֵיחַ רָע נוֹדֵף מִפִּיו וּשְׂעָרוֹ נוֹשֵׁר וְשִׁנָּיו נוֹפְלוֹת וְהַרְבֵּה כְּאֵבִים חוּץ מֵאֵלּוּ בָּאִין עָלָיו. וְאוּלַי אִם יַבִּיט בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים יִשְׁבֹּר תַּאֲוָתוֹ. אֲבָל עִם כָּל זֶה כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מַקְשֶׁה עַצְמוֹ לָדַּעַת, אֶלָּא עִם אֹנֶס הַתַּאֲוָה, מִתְכַּוֵּן לִגְדֹּר עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי אִסּוּר וּמִסְתַּפֵּק מִן הָהֶתֵּר, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרוֹ, יֵשׁ לוֹ שָׂכָר כְּמִי שֶׁבָּא לְיָדוֹ דְבַר עֲבֵרָה וּפָרַשׁ מִמֶּנָּה. וְעִם כָּל זֶה אָמְרוּ: יָשַׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵרָה נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה. וְהַטַּעַם הוּא, כִּי מֵאַחַר שֶׁשִׁבֵּר יִצְרוֹ כְּעוֹסֵק בְּמִצְוָה הוּא.

אין אדם משלים תאותו. אין גומר תאותו כמו שמתאוה וחפץ לעשות ממורא מלכות: אל תתן לנשים חילך. שרוב תשמיש מחליש כחו ונוטל מאור עינו וזקנה קופצת עליו: למחות מלכין. ע"י הנשים תבא לחטא ולהסיר ממך המלוכה: כשיחשוב במהות. בעסק עניני אשה ומה היא: רצין אחריה. גזירת המקום הוא דאם לא כן שמאוסה כך אין חידוש שיתאוה לה:

וְיֵשׁ לְךָ סִבָּה אַחֶרֶת בְּעִנְיָן זֶה, שֶׁהִיא כִּרְשׁוּת וְדוֹמָה לוֹ לְמִצְוָה. וְהוּא, כְּשֶׁאָדָם מוֹצֵא כֹּבֶד בְּגוּפוֹ מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה וְרוֹאֶה שֶׁהִיא רְפוּאָה לוֹ וּמִתְכַּוֵּן לִהְיוֹת גּוּפוֹ בָּרִיא לַעֲבֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, גַּם זֹאת תֵּחָשֵׁב לוֹ כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה, רַק לֹא כָּרִאשׁוֹנוֹת.

אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָזֶה בְּשׁוּם עִנְיָן מִכָּל אֵלּוּ וְגַם לֹא הָיָה יִצְרוֹ גוֹבֵר עָלָיו מֵאֵלָיו, אֶלָּא הוּא מְעוֹרֵר תַּאֲוָתוֹ וּמְשַׁסֶּה אֶת יִצְרוֹ וּמֵבִיא עַצְמוֹ לִידֵי קֹשִׁי וְתַאֲוָה לְדַעַת, כְּדֵי לִרְדֹּף אַחַר הַתַּאֲווֹת בְּחֶמְדָּתוֹ לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן, עַל זֶה אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת נִדָּה פֶּרֶק כָּל הַיָּד (יג, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה: הַמְקַשֶּׁה עַצְמוֹ לַדַּעַת יְהֵא בְנִדּוּי וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה בְּנֵר רִאשׁוֹן, כְּלָל ב, חֵלֶק שְׁלִישִׁי, פֶּרֶק [ג] (סימן כא). וְגַם אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת כַּלָה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה: הַמְקַשֶּׁה עַצְמוֹ חַיָּב מִיתָה. וְהֶחֱמִירוּ בַּזֶּה אֲפִילוּ עִם אִשְׁתּוֹ, כִּי מִן הַהֶתֵּר יִמְשְׁכֶנּוּ אֶל הָאִסּוּר.

וּכְשֶׁיַּשְׂבִּיעֶנּוּ הוּא יוֹתֵר רָעֵב, כִּדְאָמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק הֶחָלִיל (נב, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵבָר קָטָן יֵשׁ בָּאָדָם, מַשְׂבִּיעוֹ – רָעֵב, מַרְעִיבוֹ – שָׂבֵעַ. וְזֶה אֵינוֹ דוֹמֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁשָּׂבֵעַ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִדַּעַת יוֹתֵר מִדַּאי עַד שֶׁמִּשְׁתַּכֵּר וּמֵקִיא וְנִשְׁאָר מְלֻכְלָךְ וּמְטֻנָּף. וְיֵשׁ פְּעָמִים שֶׁבָּא לִידֵי חֹלִי בְּסִבָּה זֹאת וְהוּא בָזֶה כְּסִיל וּמַזִּיק גּוּפוֹ יוֹתֵר מֵהַבְּהֵמָה, שֶׁהִיא, כֵּיוָן שֶׁהִיא שְׂבֵעָה אֵינָהּ מְבַקֶּשֶׁת יוֹתֵר.

אבר קטן. גיד אבר התשמיש: משביעו. בתשמיש מרעיבו מתאוה יותר ויותר ומרעיב כחו וגופו לעת זקנתו: מרעיבו. ממעט בתשמיש שבע וכחו שלם וחזק:

אֲבָל הַנָּאוֹת וְהַטּוֹב לָאָדָם שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת אָדָם, לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בָּעִתִּים הַנִּזְכָּרִים לְשֵׁם מִצְוָה וּכְשֶׁיִּרְאֶה שֶׁהוּא צָרִיךְ לִרְפוּאַת גּוּפוֹ. וְיַרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַמַּפְסִיד לְגוּפוֹ אוֹ לְנַפְשׁוֹ, אוֹ מִן הַמּוֹשְׁכוֹ לְדָבָר אַחֵר. וְעַל דָּא גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין קז, ב): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יֵצֶר, תִּינוֹק וְאִשָּׁה לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁיִּדְחֶה מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁהוּא קָרוּי שְׂמֹאל, שֶׁהוּא דִבְרֵי כְסִילוּת, וִיקָרֵב מַה שֶּׁהוּא קָרוּי יָמִין, שֶׁהוּא מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מְחַיֵּב, כְּדִכְתִיב: "לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ" (קהלת י, ב). וְלֹא שֶׁיִּדְחֶנּוּ מִכֹּל וָכֹל, אֶלָּא מַה שֶּׁנִּרְאֶה שֶׁהוּא רָאוּי לִדְחוֹת, אֲבָל יְקָרֵב הַצָּרִיךְ לְקִּיּוּם מִצְוָה וּלְקִיּוּם הַמִּין.

או מן. הדבר ההיתר ימשכנו לדבר האיסור על ידו: יצר. תאותו אם מרחיקים ממנו לגמרי ממעט ישיבת העולם אם מקרבם לגמרי בא לידי איסור שאינו יכול לכבוש יצרו מדבר עבירה. תינוק ואשה דעתן קלה ואם תדחה אותם תטרידם מן העולם:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5