פֶּרֶק רִאשׁוֹן [קלה] – ספר מנורת המאור עם פירוש

דָּבָר בָּרוּר וְיָדוּעַ, כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְאַיֵּם לְיִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְגַם מְנַסֶּה אוֹתָם כְּדֵי לְהוֹסִיף בִּשְׂכָרָם, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ גוֹזֵר גְּזֵרָה עֲלֵיהֶם אֶלָּא בְּחִיּוּבָם וַאֲפִלּוּ לְצַעֲרָם בִּלְבַד. אֲבָל בִּהְיוֹתָם מְחֻיָּבִים בַּעֲוֹנָם וְגַם לְפַחְדָּם כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה הָאָב לִבְנוֹ הָאָהוּב לוֹ, פּוֹקֵד עֲלֵיהֶם אֶת עֲוֹנָם מְעַט מְעַט; וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַנִּיחָם עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא סְאָתָם, אֶלָּא נִפְרָע מֵהֶם בְּרַחֲמָנוּת וּמֵטִיל יִרְאָתוֹ עֲלֵיהֶם מֵאֵימַת גְּזֵרָה רָעָה, שֶׁיַּחְזְרוּ לְמוּטָב. כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (ד, א): מִשְׁתַּבֵּחַ לְהוּ רַבִּי אֲבָהוּ לְמִינֵי בְּרַב סַפְרָא דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא, שָׁבְקוּ לֵיהּ מִכְסָא דִתְלֵיסָר שָׁנֵי. יוֹמָא חַד אַשְׁכְּחוּהוּ, אָמְרוּ לֵיהּ: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד" וגו' (עמוס ג, ב). מָאן דְּאִית לֵיהּ סִיסְיָא בִּישָׁא, בְּרַחְמֵיה מָסֵיק לֵיהּ? לָא הֲוָה בְּיָדֵיהּ. רָמוּ לֵיהּ סוּדְרָא בְּצַוָּארֵיה וְקָא מְצַעֲרֵי לֵיהּ. אֲתָא רַבִּי אֲבָהוּ אַשְׁכְּחִינְהוּ. אָמַר לְהוּ: אַמַאי קָא מְצַעֲרִיתוּ לֵיהּ? אָמְרוּ לֵיהּ: וְלָאו אֲמֶרֶת לָן, דְאָדָם גָּדוֹל הוּא? אָמַר לְהוּ: אֵימוּר דְּאָמְרֵי לְכוֹן בְּתְנוּיֵי, בִּקְרָאֵי מִי אָמְרֵי לְכוֹן. וּמַאי שְׁנָא אַתּוּן דְּיַדְעִיתוּ? אָמַר לְהוּ: אֲנָן דְּשַׁכְּחִינָן גַּבַּייכוּ רְמִינָן אַנַפְשִׁינן וּמְעַיְנָן בִּקְרָאֵי, אִינְהוּ לָא מְעַיְנֵי. אָמְרוּ לֵיהּ: אֵימָא לָן אָתְּ. אָמַר לָהֶם: אַמְשִׁיל לָכֶם מָשָׁל, לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁלּוֹוִין מֵאֶחָד, אֶחָד אוֹהֲבוֹ וְאֶחָד שׂוֹנְאוֹ, אוֹהֲבוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט, שׂוֹנְאוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ בְּבַת אַחַת.

לאיים לישראל. שיראו שגוזרים הרשעים עליהם גזרות ויחזרו בתשובה: משתבח להו ר' אבהו. היה משבח את רב ספרא לפני המינים השרים עובדי כוכבים שהוא חכם גדול ע"כ היו מניחין לו המכס של י"ג שנים: ידעתי. אהבתי כמו יודע ה' דרך צדיקים וכמו ואדעך בשם: סיסיא. כעס והנם זועפים מתרגמינן נסיסן: ברחמיה. אוהבו ל"א סוסיא סוס שעסקו רע את אוהבו מעלה עליו כדי שיפול ממנו וימות בתמיה: אימר דאמרי לכון. שהוא חכם: בתנויי. במשניות וגמרא אבל לא בקראי: ומאי שנא. המינים אמרו לר' אבהו מ"ש אתון דבקיאים במקרא: אנן דשכיחינן. אנו רגילין אצלכם ויודעים שאתם באים עלינו בשאלות המינות רמינן עלינו ללמוד מקרא להשיבכם: נפרע ממנו מעט מעט. כך ישראל נפרע מהן הקב"ה את כל עונותיהן בעוה"ז כדי שיזכו ליום הדין והעובדי כוכבים ומזלות אינו נפרע מהן כלל כדי לטרדן מן העוה"ב ופקידה משמע מעט מעט כאדם שפוקד את חבירו לפרקים:

וְהַחִיּוּב אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה מַאי דְּגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּמְגִלָּה (יב, א): שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִפְּנֵי מָה נִּתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כְּלָיָה? אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ לִי אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע. אָמַר לְהוּ: אִם כֵּן, שֶׁל שׁוּשָׁן יֵהָרְגוּ וְשֶׁל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא יֵהָרְגוּ. אָמְרוּ לוֹ: אֱמֹר לָנוּ אַתָּה. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי מַשּׂוֹא פָנִים יֵשׁ בַּדָּבָר? אָמַר לָהֶם: הֵם לֹא עָשׂוּ אֶלָּא לְפָנִים (פרוש: מיראה), אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה אֶלָּא לְפָנִים. וְהַיְנוּ דִכְתִיב: "כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ וַיַּגֶּה בְּנֵי־אִישׁ" (איכה ג, לג).

שהשתחוו לצלם. בימי נבוכדנצר: וכי משוא פנים יש בדבר. היאך זכו לנס: אלא לפנים. לפני המלכות כדי שלא יהרגם אבל בלבם לא היה לעבוד עבודת כוכבים ומזלות: כי לא ענה מלבו. שלא היה בלב הקב"ה גזירת המן לקיים בהם אלא להבהילם וליראם ויעשו תשובה:

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה הַמְּעוּלָה וְהָרְאוּיָה הִיא הַמֻּקְדֶּמֶת לַצָּרָה, מִכָּל מָקוֹם קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָזֹאת – תְּשׁוּבָה, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם (יד, א): "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת־ טַבַּעְתּוֹ" (אסתר ג, י), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: גְּדוֹלָה הֲסָרַת טַבַּעַת זוֹ מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁעָמְדוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁעָמְדוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל לֹא הֶחֱזִירוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְמוּטָב – וְאִלּוּ הֲסָרַת טַבַּעַת זוֹ הֶחֱזִירָן לְמוּטָב.

לזאת תשובה. שעשו מכח הגזירה ג"כ תשובה: החזירן למוטב. שגזרו עליהם תעניות לתשובה כדכתיב וצום ובכי ומספד שק ואפר יוצע לרבים:

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּרְאוֹתוֹ תְשׁוּבַת יִשְׂרָאֵל, וְגַם בְּרַחְמָנוּתוֹ עֲלֵיהֶם, כִּלָּה אֶת הָמָן וּבָנָיו וּקְרוֹבָיו הַצּוֹרְרִים לְיִשְׂרָאֵל וְהֶעֱמִיד לָהֶם בִּמְקוֹמָם לְמָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר הַצַּדִּיקִים, שֶׁבָּאָה הַהַצָּלָה עַל יָדָם, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם (י, ב): רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי פָּתַח לָהּ לְהַאי פַּרְשַׁתָּא מֵהָכָא: "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ" וגו' (ישעיה נה, יג). "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ", זֶה הָמָן, שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: "וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים" וגו' (שם ז, יט); "יַעֲלֶה בְרוֹשׁ", זֶה מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק, שֶׁנִּקְרָא רֹאשׁ לַבְּשָׂמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתָּה קַח־לְךָ בְשָׂמִים רֹאשׁ מָר־דְּרוֹר" (שמות ל, כג). וּמִתָּרְגָּם: מֵירָא דַכְיָא; "וְתַחַת הַסִּרְפַּד" (ישעיה נה, יג), וְתַחַת וַשְׁתִּי הָרְשָׁעָה, בַּת בְּנוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶאצַר הָרָשָׁע, שֶׁשָּׁרַף בֵּית מַרְפִּידוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ, דִּכְתִיב בֵּיה: "רְפִידָתוֹ זָהָב" (שיר השירים ג, י); "יַעֲלֶה הֲדַס" (ישעיה, שם), זוֹ אֶסְתֵּר הַצַּדֶּקֶת, שֶׁנִּקְרֵאת הֲדַסָּה, דִּכְתִיב: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת־ הֲדַסָּה" (אסתר ב, ז), וּכְתִיב: "וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים" (זכריה א, ח); "וְהָיָה לַה' לְשֵׁם" (ישעיה, שם), אֵלּוּ יְמֵי פּוּרִים; "לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת" (שם), זוֹ מִקְרָא מְגִלָּה.

פתח לה. פתחא התחיל לדרוש באגדת פורים מקרא זה: ובכל הנעצוצים. מקום שגדלין הסירים: ובכל הנהלולים. וגו' בתי תושבחתא ושם היו עובדים כוכבים ומזלות (ישעי' ז'): מירא דכיא. היינו מרדכי: בית מרפידו. ב"ה: רפידתו זהב. כפורת הזהב אשר עליו היתה השכינה שרויה והיא קישוטו והדרו של בהמ"ק: אלו ימי פורים. שנאמר וזכרם לא יסוף מזרעם: זו מקרא מגילה. לפי שאין שם שמים נזכר במגילה אמר שע"י קריאת מגילה בברכותיה נזכר השם של הקב"ה:

וַאֲמְרִינָן נַמֵי הָתָם (שם): רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פָּתַח לָהּ פִּתְחָא לְהַאי פַּרְשַׁתָּא מֵהָכָא: "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת" וגו' (קהלת ב, כו), זֶה מָרְדְּכַי; "וְלַחוֹטֵא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס" (שם), זֶה הָמָן; "לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" (שם), זֶה מָרְדְּכַי, דִּכְתִיב: "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת־ טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וגו' וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת־מָרְדֳּכַי עַל־בֵּית הָמָן" (אסתר ח, ב).

נתן חכמה. זה מרדכי שהיה חכם גדול כדאיתא במנחות שע"כ נקרא פתחיה ובלשן:

רַבִּי אַבָּא בַּר עוֹפְרָן פָּתַח לָהּ פִּתְחָא לְהַאי פַּרְשַׁתָּא מֵהָכָא: "וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם וְהַאֲבַדְתִּי מִשָּׁם מֶלֶךְ וְשָׂרִים נְאֻם־ה"' (ירמיה מט, לח). "מֶלֶךְ", זֶה וַשְׁתִּי; "וְשָׂרִים", זֶה הָמָן וַעֲשֶׂרֶת בָּנָיו.

ושמתי כסאי בעילם. שושן הבירה היתה בעילם דכתיב בדניאל בשושן הבירה אשר בעילם המדינה:

רַב דִּימֵי בַּר יִצְחָק פָּתַח לָהּ פִּתְחָא לְהַאי פַּרְשַׁתָּא מֵהָכָא: "כִּי־עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹהֵינוּ וַיַּט־עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס לָתֶת־לָנוּ מִחְיָה לְרוֹמֵם אֶת־בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת־חָרְבֹתָיו וְלָתֶת־לָנוּ גָדֵר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלָםִ" (עזרא ט, ט). אֵימָתַי הִטָּה עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרָס? בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר.

כי עבדים אנחנו. פסוק הוא בספר עזרא וסיפא דקרא ויט עלינו חסד וגו':

רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא פָּתַח לָהּ פִּתְחָא לְהַאי פַּרְשַׁתָּא מֵהָכָא: "הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם" (תהלים סו, יב). "בָאֵשׁ", בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַר; "וּבַמַּיִם", בִּימֵי פַרְעֹה; "וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה" (שם), בִּימֵי הָמָן.

הרכבת. המשלת אנוש כל מלכי אומה ואומה לראשנו: באש. בימי נבוכדנצר שהטילנו לתוך כבשן האש:

רַבִּי יוֹחָנָן וכו': "זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל" וגו' (שם צח, ג). אֵימָתַי רָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֶת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ? זֶה בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר.

אימתי ראו וכו' בימי מרדכי ואסתר. שהדבר נגלה לכל האומות שהלכו אגרות בכל העולם לאבד כל שונאי היהודים:

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וכו': "אֲרֵי־נֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק מוֹשֶׁל רָשָׁע עַל עַם־דָּל" (משלי כח, טו). "אֲרִי נֹהֵם", זֶה נְבוּכַדְנֶצַר הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיה: "עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ" (ירמיה ד, ז); "וְדֹב שׁוֹקֵק", זֶה אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב בֵּיה בְּמַלְכוּת פָּרָס: "וַאֲרוּ חֵיוָה אָחֳרִי תִנְיָנָה דָּמְיָה לְדֹב" (דניאל ז, ה). וְתָאנֵי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ פַּרְסִיִּים, שֶׁאוֹכְלִין כְּדֹב; וְשׁוֹתִין כְּדֹב וּמְסֻרְבָּלִין בָּשָׂר כְּדֹב וּמְגַדְּלִין שֵׂעָר כְּדֹב וְאֵין לָהֶם מְנוּחָה כְּדֹב; "מוֹשֵׁל רָשָׁע", זֶה הָמָן; "עַל עַם־דָּל", אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁדַּלּוּ מִן הַמִּצְוֹת.

וארו חיוה. כמו והרי: חיוה. חיה אחרת: ומסורבלין. מלובשין בבשר ושומן כסרבל:

רַבִּי אֶלְעָזָר וכו' "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת" (קהלת י, יח). בִּשְׁבִיל עַצְלוּת שֶׁהָיָה בְיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא עָסְקוּ בַתּוֹרָה, נַעֲשָׂה שׂוֹנְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָךְ. וְאֵין מָךְ אֶלָּא עָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם־מָךְ הוּא מֵעֶרְכְּךָ" (ויקרא כז, ח). וְאֵין מְקָרֶה אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו" (תהלים קד, ג).

ימך המקרה. כשאדם הוא עצל ואין מתקן ביתו בפרצה קטנה לסוף ימך המקרה ישפל התקרה ונופל: ידלוף. המטר נוטף בביתו: נעשה שונאו של הקב"ה מך. כמו שלא היה יכול להושיע:

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק וכו': "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת וכו' בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם" (שם קכד, א־ב), אָדָם וְלֹא מֶלֶךְ.

אדם ולא מלך. זה המן:

רַבָּה פָּתַח וכו': "בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם" וגו' (משלי כט, ב). "בִּרְבוֹת צַדִּיקִים", זֶה מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר, דִּכְתִיב: "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (אסתר ח, טו). וּכְתִיב: "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה" וכו' (שם שם, טז); וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם" (משלי כט, ב), זֶה הָמָן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ" וגו' (אסתר ג, טו).

רַב מַתְּנָא וכו': "כִּי מִי־גוֹי גָּדוֹל" וכו' (דברים ד, ז). רַב אַשֵּׁי אָמַר מֵהָכָא: "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים" וגו' (שם שם, לד).

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִקְדִּים לָהֶם רְפוּאָה לַצָּרָה בְּמִצְוַת הַשְּׁקָלִים שֶׁהָיָה זְמַנָּם בְּאֶחָד בַּאֲדַר, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם (יג, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁעָתִיד הָמָן לִשְׁקֹל שְׁקָלִים עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁקְלֵיהֶם לִשְׁקָלָיו. וְהַיְנוּ דִּתְנַן: בְּאֶחָד בַּאֲדַר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים.

באחד באדר. והוא קודם הזמן שקבע המן לישראל בי"ג בו: משמיעין. ב"ד מכריזין שיגבו שקלים למקדש:

וְעִם כָּל הָרְפוּאָה הַזֹאת, סִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִזְדַּמֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁתִּהְיֶה אִשְׁתּוֹ נוֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינָיו; אֶסְתֵּר הַצַּדֶּקֶת, הַחֲכָמָה, שֶׁיָּדְעָה לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כַּסֵּדֶר בְּעִנְיָן שֶׁיִּתֵּן לָהּ הַמֶּלֶךְ שְׁאֵלָתָהּ וּבַקָּשָׁתָהּ וְזִמְּנָה אֶת הָמָן לִסְעוּדָתָהּ עַל כַּמָּה טְעָמִים, כִּדְאִיתָא הָתָם (טו, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מָה רָאֲתָה אֶסְתֵּר שֶׁזִּמְּנָה אֶת הָמָן? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: פַּחִים טָמְנָה לוֹ לְלָכְדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח" (תהלים סט, כג). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִבֵּית אָבִיהָ לָמְדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם־רָעֵב שׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם" וגו'. וַה' יְשַׁלֶּם־לָךְ" (משלי כה, כא־כב), אַל תִּקְרֵי "יְשַׁלֶּם לָךְ", אֶלָּא יַשְׁלִימֵהוּ לָךְ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטּוֹל עֵצָה וְיִמְרֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכִּירוּ בָהּ שֶׁהִיא יְהוּדִית. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל, אָחוֹת לָנוּ בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְיַסִּיחוּ דַּעְתָּם מִן הָרַחֲמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מָצוּי לָהּ בְּכָל עֵת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אוּלַי יַרְגִּישׁ הַמָּקוֹם וְיַעֲשֶׂה נִסִּים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: שֶׁהִסְבִּירָה לוֹ פָנִים כְּדֵי שֶׁיֵּהָרֵג הוּא וְהִיא.

מבית אביה למדה. שמעה שהתינוקות לומדים כן: ישלימהו. ימסרהו לך: וימרוד. במלך שהיתה שעתו מצלחת: כדי שיהא. המן מצוי לה אולי תוכל להכשילו בשום דבר לפני המלך: ירגיש המקום. שאף אני מקרב שונאיהן של ישראל אי נמי ירגיש שאף אני צריך להחניף רשע זה ולזלזל בכבודי: שיהרג הוא והיא. שיחשדני המלך ממנו ויהרוג את שנינו וכי גוזרין גזירה ומית חדא מינייהו בטלי לה:

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מֶלֶךְ הֲפַכְפַּךְ הָיָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עֲדַיִן אָנוּ צְרִיכִין לְמוֹדָעִי. תָּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: קִנְאָתוֹ בַמֶּלֶךְ וְקִנְאָתוֹ בַשָּׂרִים. רַבָּה אָמַר: "לִפְנֵי־שֶׁבֶר גָּאוֹן" (משלי טז, יח). אַבַּיֵּי וְרָבָא דְּאָמְרֵי תַּרְוַיהוּ: "בְּחֻמָּם אָשִׁית אֶת־מִשְׁתֵּיהֶם וְהִשְׂכַּרְתִּים לְמַעַן יַעֲלֹזוּ וְיָשְׁנוּ שְׁנַת־עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ נְאֻם ה"' (ירמיה נא, לט). אַשְׁכְּחֵיה רַבָּה בַּר אֲבוּהָ לְאֵלִיָּהוּ, אֲמַר לֵיהּ: כְּמָאן חֲזָת אֶסְתֵּר וְעָבְדָא? אֲמַר לֵיהּ: כְּכֻלְּהוּ תַּנָּאֵי וְכֻלְּהוּ אֲמוֹרָאֵי.

מלך הפכפך היה. וחוזר בדבורו אמרה שמא אוכל לפתותו ולהרגו ואם לא יהא מזומן תעבור השעה ויחזור בו: קנאתו. כדי שיקנא המלך והשרים בהמן על שאסתר זימנה לו ויהרגהו: בחומם אשית את משתיהם. על בלשצר וסייעתו נאמר בשובם מן המלחמה שדריוש וכורש היו צרין על בבל ונצחם בלשצר אותו היום והיו עיפים וצמאים וישבו לשתות בכלי בהמ"ק ונשתכרו ובאותו לילה נהרג ואף אסתר אמרה מתוך משתיהם של רשעים פורענות באה עליהם:

לָמַדְנוּ שֶׁכָּל דְּבָרֶיהָ עָשְׂתָה בְחָכְמָה וְכָל דִּבְרֵי חֲכָמִים הֵן אֱמֶת וְתוֹרָתָם אֱמֶת.

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5