פֶּרֶק רִאשׁוֹן [קכו] – ספר מנורת המאור עם פירוש

כְּתִיבַת הַפָּרָשִׁיּוֹת עִם בָּתֵּיהֶם וְהַנָּחָתָן וּבִרְכָתָן כָּתוּב הוּא בִּמְקוֹמוֹ. וּלְפִי שֶׁהֵן דָּבָר קָדוֹשׁ אֵין כּוֹתְבִין אוֹתָן אֶלָּא עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה. וְיֵשׁ לַדָּבָר סְמָךְ מִן הַתּוֹרָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים (קח, א): שְׁמוּאֵל וְקַרְנָא הֲווֹ יָתְבֵי אֲגוּדָא דִּנְהַר מַלְכָּא. חֲזִינְהוּ שְׁמוּאֵל לְמַיָּא דְּקָא דָאלוּ וַעֲכִירֵי, אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְקַרְנָא: גַּבְרָא רַבָּה קָא אָתֵי מִמַּעֲרָבָא וְחָשׁ בְמֵעֵיהּ וְקָא דָאלוּ מַיָּא לְקָבֵיל אַפֵּיהּ (פירוש: גליהן מגביהין לעשות מחיצה סביב, כשהוא נפנה, על דופני הספינה שלא יראה גלויו), קוּם זִיל תָּהֵי לֵיה אֲקַנְקְנֵיהּ. אָזַל, אַשְׁכְּחֵיהּ דְּרַב הֲוָה. בָּעָא מִינֵיהּ: מִנַּיִן שֶׁאֵין כּוֹתְבִין תְּפִלִּין אֶלָּא עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה? אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ" (שמות יג, ט). מִן הַמֻּתָּר בְּפִיךָ.

ועכירי. ענין צער משום צערו דרב שהיה חש במעיו וצריך כל שעה לנקביו היו המים עכורין והוא סימן צער שאף הוא עכור ומפני שלא היה בעת הזאת רוח מנשבת על הים וראו המים נעשין גלין הבינו שלכבוד אדם גדול הוא זה והנהר היה מושך מן א"י לבבל: תהי. הריח בו בקנקנו אם יין הוא או חומץ כלומר בדקוהו אם ת"ח הוא אם לאו: מן המותר בפיך. ע"ג עור בהמה טהורה שהבשר ממנה מותר לאכול:

וְהֵם פְּאֵר לְיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ (ברכות, יא.) עַל "פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ" (יחזקאל כד, יז): אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.

וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא יוֹצֵר הַכֹּל כִּבְיָכוֹל, הוּא מִתְפָּאֵר בָּהֶן, עַד שֶׁהִמְשִׁילוּ, וְאָמְרוּ הֲנָחַת תְּפִלִּין בָּאֵל יִתְבָּרַךְ, דְּגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ו, א): אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִלִּין? שֶׁנֶּאֱמַר: "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ" (ישעיה סב, ח), "יְמִינוֹ" זוֹ תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג, ב); "וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ", אֵלּוּ תְּפִילִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת־עַמּוֹ" וגו' (תהלים כט, יא). וּכְתִיב: "וְרָאוּ כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י). וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב יִצְחָק לְרַב חִיָּא בַּר אָבִין: בִּתְפִלִּין דְּמָרֵי עָלְמָא מַאי כְּתִיב בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ: "וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד" וגו' (דברי הימים־א יז, כא). אֲמַר לֵיהּ: וּמִי מִשְׁתַּבֵּחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּתוּשְׁבְּחוֹתַייהוּ דְּיִשְׂרָאֵל? אֲמַר לֵיהּ: אֵין, דִּכְתִיב: "אֶת־ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם" (דברים כו, יז) וּכְתִיב: "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם" (שם שם, יח). אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" וגו' (שם ו, ד), אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד" וגו'. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיה דְרָבָא לְרַב אַשֵּׁי: תִּינַח בְחַד בֵּיתָא דִּתְפִילִין, בִּשְׁאָר בָּתֵּי מַאי אִכָּא? אֲמַר לֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא: "כִּי מִי־גוֹי גָּדוֹל" (שם ד, ז), "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל" (שם שם, ח), דְּדָמְיָין אַהַדָּדֵי, בְּחַד בֵּיתָא; "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שם לג, כט), "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים" (שם ד, לד), בְּחַד בֵּיתָא; "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן" (שם כו, יט), בְּחַד בֵּיתָא; "וּמִי כְּעַמְּךָ", בְּחַד בֵּיתָא. וְכֻלָּן כְּתִיבֵי בִּדְרָעֵיא.

מאי כתיב בהו. בשלמא בתפילין דידן כתוב שמע והיה אם שמוע קדש לי כל בכור והיה כי יביאך פרשיות שנצטוו בהם לשום זכרון מצותיו של הקב"ה אות וזכרון להם לישראל אלא בדידיה מאי כתיב בהו: האמרת. לשון חשיבות ושבח כמו יתאמרו כל פועלי און ישתבחו: בשאר בתי מאי. שהרי ארבעה בתים הן: וכולן כתיבי בדרעיה. כל הכתובים הללו כתובים בזרוע בבית אחד שאותן של יד אינן אלא בית אחד כדאמרינן במנחות וכל הפרשיות כתובות בו ומה שאמר אתם עשיתם לי חטיבה אחת פירוש חיבה בזה שמניחין התפילין לקיים מצותיו ובזה אנו עושין רצונו וכנגד זה הקב"ה מראה לנו חיבה על דרך המקראות שמצינו כתוב בהן אהבת הקב"ה לישראל נגד אותן הפרשיות של תפילין שמראין אהבת ישראל להקב"ה ועל שאנו עושין כן בהנחת תפילין אומרים גם כן בלשון הזה נגד הקב"ה אף שאין שייך בו לומר כזה רק להבין אהבת ה' לנו כמו שאנחנו אוהבין אותו וכדוגמתנו כמו שאומרין שקבל משה רבינו הלוחות מידו של הקב"ה לידו על שיש לו יד לנוכח זה אמר היד בהקב"ה אלמלא היה לאדם אבר אחר שקבל בו היו גם כן מכנין כן להקב"ה וזה שאמר תינח בחד ביתא משום שאמר רק מקרא אחד מי כעמך ישראל נגד שאנו כותבין בתפילין שמע ישראל הלא יש לנו יותר פרשיות ומה מקראות מצינו נגד שאר הפרשיות שמראין לנו חיבת הקב"ה לישראל ומחשב כל הפסוקין שמראין נגד פסוקים שבתפילין וכן בכל מה שאנו עושין ואומרין בדמיון כן נגד הקב"ה על דרך המקראות שמדברין במעשי ה' להבין לאדם מעשיו צריך הדמיון לומר נגד ה' כנגד האדם דאם לא כן אי אפשר לתפוס ולומר שום דבר ממעשה ה' שיבין האדם: וכולן כתיבי בדרעיה. בזרוע שבתפילין של זרוע הם כל הפרשיות כתובים יחד ועל זה אמר הכתוב נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו וגו' ועל תפילין שבראש ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום וזה ויראו ממך אלו תפילין שבראש וכו':

וּלְפִי שֶׁמִּצְוָה זוֹ הִיא קְדֻשָּׁה רַבָּה שֶׁמִּתְפָּאֵר בָּהּ יוֹצְרֵנוּ, עַל כֵּן צְרִיכִין גּוּף נָקִי וְקָדוֹשׁ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה טוֹמְנִין (מט, א) וּבְפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (דכלים) [דְּמִילָה] (קל, א): אָמַר רַבִּי יַנַּאי: תְּפִלִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי וְקָדוֹשׁ כֶּאֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם. מַאי טַעֲמָא? אַבַּיֵּי אָמַר: שֶׁמָּא יָפִיחַ בָּהֶן. וְרָבָא אָמַר: שֶׁלֹּא יִישָׁן בָּהֶם.

שמא יפיח בהן. שצריך לדעת שיעמיד עצמו בשעת הרוח שלא יצא הרוח מאחוריו: שלא יישן בהם. שמא יפיח או יראה קרי אלא אם כן שיודע שלא יישן בהם אז מותר להניחם:

וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם? שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל מִי שֶׁיָּנִּיחַ תְּפִלִּין יְנַקְּרוּ אֶת מֹחוֹ. וְהָיָה אֱלִישָׁע מַנִּיחַ תְּפִלִּין וְיוֹצֵא לַשּׁוּק וְרָאָהוּ קֻסְדּוֹר אֶחָד (פירוש: ממונה) וּבָרַח מִפָּנָיו וְרָץ אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ, נְטָלָן מֵרֹאשׁוֹ וַאֲחָזָן בְּיָדוֹ. אָמַר לוֹ: מַה זֶּה בְיָדְךָ? אֲמַר לֵיהּ: כַּנְפֵי יוֹנָה. פָּשַׁט יָדֵיהּ וְנִמְצְאוּ בוֹ כַּנְפֵי יוֹנָה. וּלְפִיכָךְ הָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם. וּמַאי טַעֲמָא אָמַר לוֹ כַּנְפֵי יוֹנָה? דִּמְתִילָא (פירוש: משולה) כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְכַנְפֵי יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף" (תהלים סח, יד), מַה יּוֹנָה זוֹ כְּנָפֶיהָ מְגִינוֹת עָלֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל מִצְוֹת מְגִינוֹת עֲלֵיהֶם.

ינקרו את מוחו. ינקבו את המוח שהוא תחת התפילין: כנפיה מגינות. על היונה שפורחת בהן וכן המצות מגינות לישראל והויא להם ככנפי היונה שהיא נמשלת ליונה והמצות ככנפים כי כנפי היונה מגינות עליה מן הצנה ומכל עוף ואדם הבא עליה היא נלחמת ומכה בראש גפיה מה שאין כן בשאר עופות:

וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה (שבת קל, א): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל מִצְוָה שֶׁמָּסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עָלֶיהָ בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, כְּגוֹן עֲבוֹדָה זָרָה, עֲדַיִן הִיא מֻחְזֶקֶת בְּיָדָן; וְכָל מִצְוָה שֶׁלֹּא מָסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עָלֶיהָ בִּשְׁעַת הַשְׁמָד עֲדַיִן הִיא מְרֻפָּה בְּיָדָן, דַּאֲמַר רַבִּי יַנַּאי: תְּפִלִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה. וְחֻמְרָא זֹאת שֶׁצְּרִיכָה גּוּף קָדוֹשׁ, הִיא לְמִי שֶׁיַּנִּיחֵם כָּל הַיּוֹם, אֲבָל לְהַנִּיחָם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה. כָּל אָדָם כָּשֵׁר שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה רָאוּי לְהַנִּיחָן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָקֵל אֶת רֹאשׁוֹ וְאַל יִמְשֹׁךְ בִּשְׂחוֹק וְלֹא בְּשִׂיחָה בְטֵלָה.

וְאִם אֵינוֹ מַנִּיחָן אֲפִילוּ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הָיָה קוֹרֵא (ברכות יד, ב): אָמַר עוּלָא: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא צִיצִית וּבְלֹא תְפִלִּין כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּאִלּוּ הִקְרִיב עוֹלָה בְּלֹא מִנְחָה, זֶבַח בְּלֹא נְסָכִים.

כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. לישנא מעליא: כאלו הקריב עולה בלא מנחה. שחייבו הכתוב להקריב עמה שנאמר ועשירית האיפה וגו' אף הקורא וקשרתם לאות על ידך וגו' ואינו מקיים אינו גומר את המצוה: נסכים. הוא היין המתנסך על גבי המזבח אחר העולה והזבח כדכתיב ונסכיהם חצי ההין וגו' והוא הדין דמצי למימר כאלו הקריב עולה בלא מנחה ונסכים דהא עולה נמי טעונה נסכים אלא לשון דקרא נקיט עולה ומנחה זבח ונסכים:

וְגַרְסִינָן בְּסִפְרֵי: מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִלִּין יֵשׁ עָלָיו שְׁלֹשׁ מֵאוֹת עֳנָשִׁין, כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחוֹל שֶׁבַּשָּׁנָה הָרְאוּיִים לְהַנִּיחַ בָּהֶם תְּפִלִּין, שֶׁאֵין לָנוּ מִצְוֹת שֶׁתְּהֵא אוֹת וְעֵדוּת כִּי אִם שָׁלֹשׁ, מִילָה וְשַׁבָּת וּתְפִלִּין, שֶׁנִּכְתְּבוּ בִּשְׁלָשְׁתָּן אוֹת וְאֵין יִשְׂרָאֵל מְבָרֵר עֵדוּתוֹ אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים. הִילְכָךְ בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי עֵדִים, מִילָה וְשַׁבָּת, פָּטוּר מִלְהַנִּיחַ תְּפִלִּין, אֲבָל בְּחוֹל אִם אֵינוֹ מַנִּיחָם לֹא נִשְׁאָר לוֹ כִּי אִם עֵד אֶחָד. וּלְכָךְ נֶחְשְׁבוּ מֵהַשְּׁמוֹנָה שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהֵם כִּמְנֻדִּים לַשָּׁמַיִם, רוֹצֶה לוֹמַר, מְרֻחָקִין מֵרַחֲמֵי שָׁמַיִם.

וְגַם אָמְרוּ (ר"ה יז, א), עַל מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחָן כְּלָל, שֶׁנִּקְרָא מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן וּקְרָאוּהוּ: קַרְקַפְתָּא דְּלָא מָנַח תְּפִלִּין מֵעוֹלָם. וְנִקְרָא עַם הָאָרֶץ לְכָל חֻמְרוֹתָיו, כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה (סימן קכד) בְּעִנְיַן צִיצִית. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ (מנחות מד, א): כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִלִּין עוֹבֵר בִּשְׁמוֹנֶה עֲשֵׂה בְּכָל יוֹם, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בְּכָל אֶחָד אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁכָּתוּב בָּהֶם מִצְוַת עֲשֵׂה. רְאוּ כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ וְאַל יִפֹּל בָּעֳנָשִׁין הַלָּלוּ.

קרקפתא. גולגולת דלא מנח תפילין: בעונשין הללו. דכתיבי כאן. ופעם אחת קבר שר ליהודי אחד שגר אצלו והיה אצלו גדול מאוד לאחר ימים עבר על קברו אמר אראה איך היהודי שוכב בקברו וצוה לפתוח ארונו ומצא שצב אחד עומד על מצחו במקום הנחת תפילין ושני נחשים נוקרין בפיהן במוחו ותולין למטה כשתי רצועות של תפילין וצב אחד כן על זרועו ונחש אחד כרוך על זרועו ועל ידו ככריכת התפילין שביד ושלח השר אחר היהודים לראות ולומר מה זה ועל מה זה ושאלו היהודים לשר הלא כל ימיו היה אצלך ראית מימיך ממנו שהניח תפילין כדרך היהודים אמר לא, אמרו לו הנה זה עונשו שמניחין לו תפילין עתה רחמנא ליצלן:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5