פֶּרֶק רִאשׁוֹן [קיט] – ספר מנורת המאור עם פירוש

בִּרְכַּת "נְטִילַת יָדַיִם" הִיא הַקּוֹדֶמֶת לְכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן, לְפִי שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְבָרֵךְ בְּיָדַיִם מְטֻנָּפוֹת וַאֲפִלּוּ לִיגַע בָּהֶן בַּפֶּה וּבַחֹטֶם וּבָאָזְנַיִם וּבָעֵינַיִם, לְפִי שֶׁבַּלַּיְלָה שׁוֹרָה רוּחַ רָעָה עַל הַיָּדַיִם עַד שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים (קח, ב): הוּא הָיָה אוֹמֵר: יָד לָעַיִן תִּקָּצֵץ, יָד לַחֹטֶם תִּקָּצֵץ, יַד לַפֶּה תִּקָּצֵץ, יָד לַחֲסוּדָה (מקום שמקיז דם) תִּקָּצֵץ, יָד לָאַמָּה תִּקָּצֵץ, יָד לְפִי טַבַּעַת תִּקָּצֵץ, יָד לַגִּיגִית (שמטיל בה שכר) תִּקָּצֵץ. יָד מְסַמְּאָה, יָד מַחֲרֶשֶׁת, יָד מַעֲלָה פוֹלִיפּוּס (ריח החוטם או הפה). תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּת חוֹרִין הִיא וּמַקְפֶּדֶת עַד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה: "הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן" (ישעיה נז, ה) וכו'. אָמַר שְׁמוּאֵל: יָד מַחֲרֶשֶׁת, יָד שׁוֹפֶכֶת דָמִים וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה, בְּנֵר א, כְּלָל ב, חֵלֶק ג, פֶּרֶק ג (סימן כא) וּלְמַטָּה, בְּחֵלֶק דֶּרֶךְ אֶרֶץ (סימן שיד).

יד לעין. הנוגע בעיניו שחרית קודם נט"י תקצץ נוח לו שתקצץ ידו מלעשות כזה שרוח רעה שורה על היד ומסמאתו וכן כולם: יד לאמה. לעולם אסור מפני שמוציא ש"ז לבטלה: לפי טבעת. נקב הרעי שעגול כטבעת: יד. לעין מסמאת קודם נטילה ואם נגע באוזן מחרשת בפי טבעת מביאה לידי תחתוניות שיצא אחוריו: בת חורין היא זו. הרוח השורה על הידים לפני נטילה היא בת חורין ויש לה כבוד ברוחות כבן חורין בבני אדם על כן אין יוצאת ומקפדת בנטילה לנוטלו יפה עד שישפוך מים יפה ג' פעמים על ידיו:

וְאַל יְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם לִדְבָרִים שֶׁצְּרִיכִין נְטִילָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה (ד, ב): דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא, זִמְנִין אֲמַר לֵיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְזִמְנִין אֲמַר לֵיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסֵּי: כָּל הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּלֹא נְטִיַת יָדַיִם כְּאִלּוּ בָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה וכו'. אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כָּל הָאוֹכֵל פַּת בְּלִי נִגּוּב יָדַיִם כְּאִלּוּ אוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם" (יחזקאל ד, יג). וַאֲמְרִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק ז דְּעֵדֻיּוֹת וּבְרֹאשׁ פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ (ו) בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (יט, א): אֶת מִי נִדּוּ? אֶלְעָזָר בֶּן חֲנוֹךְ, שֶׁזִּלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם וְנִדוּהוּ חֲכָמִים וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ וְסָקְלוּ אֶת אֲרוֹנוֹ.

המזלזל. שאוכל תמיד בלא נט"י: נעקר מן העולם. דעובר על דברי חכמים כו' דכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש: בלי ניגוב ידים. שעדיין מי הנטילה עליהם דבר מאוס הוא וחשוב כטומאה שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא אלמא דבר מאוס קרוי טומאה שאמר הקב"ה ליחזקאל שיעשה מאכלו בכלי מאוס ואמר ככה יאכלו לחמם טמא: וסקלו את ארונו. הניחו אבן גדול על ארונו:

וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָהּ (שבת סב, ב): וַאֲמַר רַב אַמֵּי: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לִידֵי עֲנִיּוּת וְאֵלּוּ הֵן: הַמַּשְׁתִּין מַיִם בִּפְנֵי מִטָּתוֹ עָרֹם וְהַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו. הַמַּשְׁתִּין מַיִם, אָמַר רָבָא: לָא אֲמָרָן אֶלָּא דִּמְהַדָּר אַפֵּיה לְפוּרְיֵהּ, אֲבָל לְבַרָאֵי לֵית לָן בָּהּ. וְכִי מְהַדָּר אַפֵּיה לְפוּרְיֵיה נַמֵּי לָא אֲמָרָן אֶלָּא אֲאַרְעָא, אֲבָל לְמָנָא לֵית לָן בָּהּ. וְהַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם, אָמַר רָבָא: לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא מָשָׁא כְּלָל, אֲבָל מָשָׁא וְלָא מָשָׁא לֵית לָן בָּה. וְלָאו מִילְתָא הִיא, דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא: אֲנָא מַשָׁאֵי מְלֹא חֹפְנָאֵי מַיָּא וְיַהַבוּ לִי מְלֹא חֹפְנָאִי טִיבוּתָא. וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו, אָמַר רָבָא: עַל עִסְקֵי תַּכְשִׁיטֶיהָ. וְהַנֵּי מִילֵי דְאִית לֵיהּ וְלָא עָבִיד לָהּ.

לידי עניות. דאמרינן בכל הבשר שרא דעניותא נביל שמיה ונביל קרא ליה ואוהב מקום מיאוס ומשתין לפני מטתו היינו מיאוס. ערום אורחא דמלתא נקט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין דטורח הוא ללבוש ולצאת והוא הדין כשהוא לבוש אסור להשתין: אבל לבראי לית לן בה. שהקילוח ארוך וניתז למרחוק: משא ולא משא. שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם: מלא חפנאי מיא. מלא ידים של מים כגון בהרבה מים ויהב ליה הקב"ה הרבה טובה עשירות: ושאשתו מקללתו. לבעלה על שלא רוצה לעשות לה תכשיטים דרך שאר נשים ואית ליה ביכולת לעשות ואינו עושה גורם לו עניות:

וּכְבָר מָצִינוּ בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהֶחֱמִיר בִּדְבַר נְטִילַת יָדַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אָנוּס, מַה יֵּשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר יְכוֹלִין לְקַיְּמוֹ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי הַדְּחָק, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַסִּים (כא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ הַגִּרְסִי מְשָׁרֵת אוֹתוֹ. בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מַכְנִיסִין מַיִם בְּמִדָּה. פַּעַם אַחַת מְצָאוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הָאֲסוּרִים, אֲמַר לֵיהּ: מַה הַיּוֹם מֵימֶיךָ מְרֻבִּין? שֶׁמָּא לַחְתֹּר אֶת הָאֲסוּרִין אַתָּה צָרִיךְ? שָׁפַךְ לוֹ חֶצְיָן וְהִנִּיחַ חֶצְיָן. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ: יְהוֹשֻׁעַ, אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזָקֵן אֲנִי וְחַיַּי תְּלוּיִין בְּחַיֶּיךָ. סָח לוֹ כָּל הַמְּאֹרָע. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי מַיִם לִטֹּל יָדַי. אָמַר לוֹ: לִשְׁתּוֹת אֵין מַגִּיעִין, לִנְטִילַת יָדַיִם מַגִּיעִין? אֲמַר לֵיהּ: וּמָה אֶעֱשֶׂה? שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה, מוּטָב שֶׁאָמוּת מִיתַת עַצְמִי וְאַל אֶעֱבֹר עַל דִּבְרֵי חֲבֵרַי. אָמְרוּ, שֶׁלֹּא טַעַם כְּלוּם עַד שֶׁהֵבִיא מַיִם וְנָטַל יָדָיו. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר, אָמְרוּ: בְּזִקְנוּתוֹ כָּךְ, בְּיַלְדוּתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה; בְּבֵית הָאֲסוּרִים כָּךְ, בְּבֵיתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

הגרסי. שם מקום ל"א שהיה טוחן גריסים: מים במדה. די ספוקו לשתות וליטול ידיו: שמא לחתור את האסורים. שתשפוך מים על האבנים כדי להחליש ולהשחית החמר להשמיט מהם האבנים לחתור החומה: וחיי תלוין בחייך. שאין לי אלא מה שאתה נותן ומזמן: בילדותו. שהיה יכול לקבל טורח ועינוי:

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁתִּקֵּן שְׁלֹמֹה עֵרוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: "בְּנִי אִם־ חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם־אֲנִי" (משלי כג, טו).

תיקן שלמה. עירובי חצירות וגזר שלא להוציא מרה"י לרה"י חבירו לעשות סייג והרחקה לאיסור תורה שלא יבא להתיר מרה"ר לרה"י והיינו דכתיב אזן וחקר תיקן משלים שעשה אזנים לתורה כאזני כלי שאוחזין אותו בו:

וּמָצִינוּ: מִנְיַן הַתֵּבוֹת שֶׁבְּבִרְכַּת "נְטִילַת יָדַיִם" יג וְעִם הָאַנְטָל, שֶׁהוּא הַכְּלִי, הֵם יָד, כְּמִנְיָן י"ד אֵבָרִים שֶׁבַּיָּד עִם רָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹת.

האנטל. על כן אומרים נטילת ידים ולא רחיצת ידים משום שהכלי שרוחצין ממנו נקרא אנטל והוא כלי שמשימין בו מים ועל שם הכלי נקרא נט"י:

וְצָרִיךְ הַנּוֹטֵל יָדָיו לִקְרִיאַת שְׁמַע וְלִתְפִלָּה וְלֶאֱכוֹל פַּת אוֹ כָּל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקִין לִיטוֹל יָדָיו וּלְבָרֵךְ בִּרְכַּת "נְטִילַת יָדַיִם". וְהַסִּימָן הוּא: שְׁטָפַתְנִ"י. שְׁ'מַע, טִ'בּוּל, פַּ'ת, תְּ'פִלָּה, נְ'טִילַת יָ'דַיִם. וְעַל אֵלּוּ הַנְּטִילוֹת יְבָרֵךְ וְלֹא בַאֲחֵרוֹת, שֶׁאֵלּוּ חַיָּבוֹת וּצְרִיכוֹת בְּרָכָה.

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5