פֶּרֶק רִאשׁוֹן [צא] – ספר מנורת המאור עם פירוש

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָרִיז וּמָהִיר לָקוּם בַּבֹּקֶר מִמִּטָּתוֹ בְּלִי עַצְלוּת, לְהוֹדוֹת לָאֵל יִתְבָּרַךְ עַל חֲסָדָיו אֲשֶׁר עָשָׂה עִמּוֹ, שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ נִשְׁמָתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִיד בְּיָדוֹ וְהִצִּילוֹ מִמְּאוֹרָעוֹת הַמְּזֻמָּנִים בְּשֵׁינָה וּמֵהַפְּגָעִים הַמּוּכָנִים לָבוֹא בַּלַּיְלָה יוֹתֵר מִבַּיּוֹם וְשֶׁהֶחֱלִיף כֹּחוֹ. וּבַזֶּה תִּתְחַדֵּשׁ בְּלִבּוֹ לַבְּקָרִים אַהֲבַת בּוֹרֵא עוֹלָם. וְאִם יְהֵא מְנֻמְנָם בְּשֵׁינָה, יָשִׂים בְּלִבּוֹ, שֶׁאִם יִקְרָאֶנּוּ אָדָם לְהַרְוִיחַ אֲפִלּוּ זָהוּב אֶחָד, שֶׁיַּשְׁכִּים בִּמְהֵרָה, אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה מְלֻכְלָךְ בְּשֵׁינָה, מַה יֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לַעֲבוֹדַת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

בשינה. שלא יישן שינת עולמים: ושהחליף כחו. ששכב כשהוא עיף מעבודת היום ועומד בכח בריא: ואם יהא מנמנם בשינה. שלא יישן כל צרכו: שיהיה מלוכלך בשינה. כלומר השינה תקועה עוד בעיניו:

וְגַם יִירָא מִמַּה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי דְּאָבוֹת (משנה י): רַבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס אוֹמֵר: שֵׁינָה שֶׁל שַׁחֲרִית וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם וְשִׂיחַת הַיְּלָדִים מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. וְאָז יַקְדִּים בְּלֵב שָׁלֵם לְהַשְׁכִּים לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא לֵילֵךְ וּלְהִתְפַּלֵּל וְיִרְבּוּ יָמָיו, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דִבְרָכוֹת (ח, א): אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אִכָּא סָבֵי בְבָבֶל. תָּמַהּ וְאָמַר: כְּתִיב "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה" (דברים יא, כא), בָּאָרֶץ אֵין בְּחוּצָה לָאָרֶץ לָא! לְבַסּוֹף אֲמַר לְהוּ: מַאי עֲבִידְתַּיהוּ? אָמְרוּ לֵיהּ: מְקַדְּמֵי וּמְחַשְּׁכֵי לְבֵי כְנִישְׁתָּא. אָמַר: הַיְנוּ דְאַהֲנְיָא לְהוּ, דַּאֲמַר לְהוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְּנֵיהּ: אַקְדִימוּ וְאַחְשִׁיכוּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא, כִּי הֵיכֵי דְּתוֹרְכוּן חַיֵּי. אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: מַאי קְרָאָה? "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל־דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי" (משלי ח, לד). וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: "כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים" וגו'.

שינה של שחרית. שהולך וישן עד שעונת ק"ש עוברת: ויין של צהרים. מושך לבו של אדם כדכתיב למשוך ביין את בשרי ומביא אותו לידי שכרות: ושיחת הילדים. מבטלת את אבותיהן מלעסוק בתורה: מקדמי. בשחרית: ומחשכי. בערבית כלומר מאריכין בבית הכנסת:

וּבַקְּדִימָה הַזֹּאת הָיוּ מִתְפָּאֲרִים גְּדוֹלֵי עוֹלָם, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, דְּגַרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק הַיָּשֵׁן (כח, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁשָּׁבַת בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן וּשְׁאָלוּהוּ שְׁלֹשִׁים הֲלָכוֹת בְּהִלְכוֹת סֻכָּה. שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אָמַר לָהֶם שָׁמַעְתִּי וּשְׁתֵּים־עֲשְׂרֵה אָמַר לָהֶם לֹא שָׁמַעְתִּי. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: חִלּוּף הַדְּבָרִים. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, כָּל דְּבָרֶיךָ אֵינָם אֶלָּא מִפִּי הַשְּׁמוּעָה? אָמַר לָהֶם: הִזְקַקְתּוּנִי לוֹמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מֵרַבּוֹתַי. מִיָּמַי לֹא קְדָמַנִּי אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא הִנַּחְתִּי אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָצָאתִי וְלֹא שַׂחְתִּי שִׂיחַת חֻלִּין וְלֹא אָמַרְתִּי דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבִּי לְעוֹלָם.

אינם אלא מפי השמועה. בתמיה וכי לא תגיד דבר אלא הדברים ששמעת: הזקקתוני לומר דבר וכו'. אגיד לכם את מדותי וזו אחת מהן: שיחת חולין. דברי הבאי ושחוק כלומר מה שספק בידי לא מפני שלא טרחתי בכל אלה ואי אפשר שאמרו רבותי דבר בבית המדרש ולא שמעתיו ומה שלא שמעתי לא אמרתי שכך היא מדתי:

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחַת חֻלִּין מִיָּמָיו וְלֹא הָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תוֹרָה וּבְלֹא תְפִלִּין וְלֹא קְדָמוֹ אָדָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא הִנִּיחַ אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָצָא וְלֹא יָשַׁן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרַאי וְלֹא מְצָאוֹ אָדָם יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם, אֶלָּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה, וְלֹא פָתַח אָדָם פֶּתַח לְתַלְמִידָיו, אֶלָּא הוּא בְּעַצְמוֹ, וְלֹא אָמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ מֵעוֹלָם, וְלֹא אָמַר: הִגִּיעַ עֵת לַעֲמוֹד מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֶלָּא בְּעַרְבֵי פְּסָחִים וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֵן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר תַּלְמִידוֹ נוֹהֵג אַחֲרָיו. תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְהִלֵּל הַזָּקֵן וכו'.

בלא תורה. בלא גירסא שהיה הולך ושונה תמיד: אלא בערבי פסחים. מפני עשיית פסחיהם ומפני התינוקות שלא יישנו כך מפורש בפסחים: וערב יום הכפורים. שצריך לאכול מבעוד יום:

וְאִם לֹא יוּכַל לְהַשְׁכִּים רִאשׁוֹן, לְפָחוֹת יִמָּנֶה מֵעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים וְיִטֹּל שָׂכָר כְּנֶגֶד כָּל הַבָּאִים אַחַר הָעֲשָׂרָה, כִּדְגַּרְסִינַּן פֶּרֶק שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ (ברכות מז, ב): וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּדֵי שֶׁיִּמָּנֶה עִם הָעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים: שֶׁאֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו נוֹטֵל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם.

וְיֵשׁ יָמִים שֶׁהֵם מֻבְדָּלִים בִּקְדִימָה וְאִחוּר, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפֶרֶק הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה בַּתְרָא (מגילה כג, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בְּיוֹם טוֹב מְאַחֲרִין לָבוֹא וּמְמַהֲרִין לָצֵאת, בְּשַׁבָּת מְמַהֲרִין לָבוֹא וְלָצֵאת, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְמַהֲרִין לָבֹא וּמְאַחֲרִין לָצֵאת.

ביום טוב מאחרין לבא. לבית הכנסת שצריך לטרוח בסעודת יום טוב כך מפורש במסכת סופרים וממהרין לצאת משום שמחת יום טוב ובשבת ממהרין לבא שכבר תיקנו הכל מערב שבת ויפה למהר ביאתן לקרות שמע כוותיקין וממהרין לצאת משום עונג שבת והעובר על זה עובר על דברי חכמים וישכנו נחש בלא לחש:

וּבְכָל יוֹם כְּשֶׁיֵּלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת יְמַהֵר רַגְלָיו וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, וּבִיצִיאָתוֹ אַל יְמַהֵר. כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ו, ב): אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַסָּה. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא לְמֵיפָק, אֲבָל לְמֵיעָל כָּל שֶׁכֵּן דִּרְהִיטְנָא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת־ה"' (הושע ו, ג). אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ כִּי הֲוָה חֲזִינָא לְרַבָּנָן דְּקָא מֵרַהֲטֵי לְפִרְקָא בְּשַׁבָּת וכו', כִּדְאִיתָא הָתָם.

אל יפסיע פסיעה גסה. שמראה בעצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו כמשא: נרדפה. לשון מרוצה משמע שהרודף רץ: לפרקא. לשמוע הדרשה היו רצין:

וְאַל יֵלֵךְ אָדָם לְבֵית חֲבֵרוֹ לִיתֵן לוֹ שָׁלוֹם קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, דְּגַרְסִינַּן פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא (ברכות יד, א): אָמַר רַב: כָּל הַנּוֹתֵן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ בָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "חִדְלוּ לָכֶם מִן־הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי־ בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" (ישעיה ב, כב), אַל תִּקְרֵי "בַמֶּה", אֶלָּא "בָּמָה". וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בַּמֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ לָזֶה וְלֹא לֶאֱלוֹהַּ. מָתִיב רַשׁ שֵׁשֶׁת: בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד? תִּרְגְּמָהּ רַבִּי אַבָּא: בְּמַּשְׁכִּים לְפִתְחוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹנָה אָמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הַנּוֹתֵן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ בָמָה. אֲמַר לֵיהּ: בָּמָה קָאַמֶּרֶת? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר אָמְרִי, כִּדְרַב אִידֵי בַּר אָבִין, דַּאֲמַר רַב אִידֵי בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַשִּׁיאָן: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיִּתֵּן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ" וגו' (תהלים פה, יד). וַאֲמַר רַב אִידֵי בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַשִּׁיאָן: כָּל הַמִּתְפַּלֵּל וְיוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲפָצָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו".

כאלו עשאו. לחבירו לבמה למזבח להקריב לו ולא להקב"ה. ל"א כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות והקריב שם קרבנו ולא הביאו לבהמ"ק כך זה שמניח כבוד המקום והולך לכבוד הבריות: חדלו לכם מן האדם. כשיש לכם לעסוק בכבוד המקום אל תעסקו בכבוד אדם דאי לאו להכי בא הקרא למה ליה לחדול ושמואל לא דרש לשון במה אלא כמשמעו במה חשבת לזה שהקדמת כבודו לכבודי: שואל מפני הכבוד. והא ק"ש קודם תפלה הוה וקתני שואל: תרגמה רבי אבא. להא דרב ושמואל דאסרי במשכים לפתחו אבל פגעו בדרך שואל: צדק לפניו. תפלה שמצדיק לבוראו והדר וישם לדרך פעמיו לדרכי חפציו:

וְקֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל יִבְדֹּק עַצְמוֹ, וְאִם צָרִיךְ לִנְקָבָיו אַל יִתְפַּלֵּל, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ (ברכות כג, א): תַּנְיָא, הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו אַל יִתְפַּלֵּל וְאִם הִתְפַּלֵּל אֵין תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. אִכָּא דְמַתְנֵי לָהּ הָכֵי: אִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה וכו'. תַּנְיָא אִידָךְ: הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו אַל יִתְפַּלֵּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "הִכּוֹן לִקְרַאת־אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (עוס ד, יב). וַאֲמְרִינָן הָתָם: "שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים" (קהלת ד, יז). רַב אַשֵּׁי וְאִיתֵימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר: שְׁמֹר נְקָבֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה לְפָנַי. רוֹצֶה לוֹמַר: שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ לִנְקָבָיו כְּדֵי שֶׁיַּפִיחַ, אוֹ יִתְעַטֵּשׁ, אוֹ יַשְׁתִּין, אֲבָל יְהֵא גוּפוֹ נָקִי מִכָּל לִכְלוּךְ וּמִכָּל מַחֲשָׁבָה.

שמור נקביך. בין רגליך כמו להסך את רגליו:

וְגַם יִבְדֹּק בִּבְגָדָיו שֶׁיִּהְיוּ נְקִיִּים, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת (י, א): רַבָּה בַּר רַב הוּנָא רָמֵי פּוּזְמְקֵיהּ (אנפילאות) וּמַצְלֵי. אָמַר רַב אַשֵּׁי: חֲזִינָא לְרַב כַּהֲנָא, כִּי אִכָּא רִיתְחָא פָּכַר יָדֵיה (היה חובק ידיו באצבעותיו כאדם המצטער מאימת רבו) וּמַצְלֵי, וְכִי אִיכָּא שְׁלָמָא, לָבִישׁ וּמִתְכַּסֵי וּמִתְעַטֵף וּמַצְלֵי, אָמַר "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

פוזמקי. מנעלים יפים לכבוד עשה ברגליו:

וְאַל יִטְעַם שׁוּם דָּבָר עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דִבְרָכוֹת (י, ב): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: מַאי דִּכְתִיב "לֹא תֹאכְלוּ עַל־הַדָּם" (ויקרא יט, כו)? לֹא תֹאכְלוּ עַד שֶׁתִּתְפַּלְּלוּ עַל דִּמְכֶם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב "וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ" (מלכים־ א יד, ט)? אַל תִּקְרֵי גַּוֶּךָ אֶלָּא גֵאֲךָ, אָמַר הַכָּתוּב: אַחַר שֶׁנִּתְגָּאָה זֶה, מְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם?

על דמכם. כלומר על עצמכם שגופו בשר ודם: אחר שנתגאה. על ידי אכילה מתגאה ואין לבו נכנע עליו בא להתפלל:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5